₪8,260
עוד ₪11,740 להשגת היעד
תרומת סולידריות לקופת המאבק 2018
מאבק סוציאליסטי לא מקבלת מימון מטייקונים, מהממשלה או מקרנות הון. תמכו בנו, שתפו והצטרפו אלינו לבניית אלטרנטיבה סוציאליסטית.
מאבקים חברתיים · העבודה המאורגנת · כלכלה · פוליטיקה · כיבוש ושלום · המזה״ת · בינלאומי · סטודנטים · נוער · נשים · להט״ב · בריאות · סביבה · היסטוריה ותיאוריה · התנועה
X


נפילת הסטאליניזם
מאמר, שפורסם במקור ב־1993 על־ידי קבוצת "פועלים יחד" (קודמתה של תנועת "מאבק סוציאליסטי"), אשר מתאר את הרקע לנפילת המשטרים הסטאליניסטיים

הדפסה

ממדינה דוגמת הודו למעצמת־על

היום, כאשר כולם משמיצים את "כישלונות הבולשביקים", חשוב להיזכר בהצלחות הגדולות של המהפכה הרוסית. ב־1917 רוסיה היתה מדינה מפגרת, ברמת התפתחות דומה לזו של הודו. בתוך 50 שנה הפכה רוסיה למעצמת־העל השניה בגודלה בעולם. תפוקתה גדלה פי 50 כאשר המספר המקביל באותה תקופה בארה״ב היה פחות מפי 6. ממדינה המוכה ע״י בורות, הפכה רוסיה למדינה, שחינכה יותר מדענים מאשר יתר העולם, והייתה הראשונה לשלוח אדם לחלל.

המהפכה הרוסית

הדבר שאיפשר כל זאת הייתה המהפכה הרוסית של אוקטובר 1917. העם הרוסי התקומם, כדי לממש את זכותו לעצב את ההיסטוריה שלו עצמו. הוא הבריח את הצארים, את בעלי הקרקעות, קפיטליסטים, גנרלים ומוציאים לפועל, ולקח את כוח המדינה לידיו. האנרכיה של כוחות השוק אמורה היתה להיות מוחלפת בתכנון סוציאליסטי. החברה עמדה להיות מנוהלת לטובת ההמונים, ולא למען רווחיהם של הקפיטליסטים.

עובדי כל העולם התאחדו!

למהפכה הרוסית היתה השפעה חזקה על עובדים ברחבי העולם. מפלגות קומוניסטיות יצרו מערך אשר אירגן מיליוני עובדים לא רק באירופה, אלא גם בקולוניות באפריקה ובאסיה.

הקפיטליסטים ברחבי העולם, אשר סירבו להאמין שהעובדים יוכלו להחזיק מעמד יותר משבוע ימים, הביטו בחרדה כאשר החלו להבין את ממדי האיום של המהפכה בארצותיהם שלהם. הפושעים הקפיטליסטים, אשר טבחו מיליונים במלחמת העולם הקודמת במרדפם אחר שווקים חדשים, התאחדו כנגד אויבם המשותף — המהפכה. 21 מדינות קפיטליסטיות שלחו גדודים לרמוס את המהפכה הרוסית. הצבא האדום נהדף לאזור קטן סביב מוסקבה. אולם הבולשביקים קידמו את פני חיילי האויב בעלונים מודפסים בכל השפות, המסבירים שהם נשלחו למעשה כדי לרמוס את רפובליקת העובדים, והכילו פניות לעזרה. לצעד זה היתה השפעה מיידית. הצבאות של המדינות הקפיטליסטיות, שכונו גם "הצבאות הלבנים", זועזעו ע״י מרידות בחזית ושביתות בעורף. בבריטניה, האיגודים המקצועיים איימו בשביתה כללית במידה וההתערבות לא תבוטל. ההתערבות הופסקה. האינטרנציונאליזם — הסולידאריות הבינלאומית — של העובדים הציל את המהפכה.

מרקסיסטים הם אינטרנציונליסטים לא בגלל סיבות רגשיות, אלא מתוך הבנת הצורך שהמהפכה תצליח בארצות רבות למען ניצחון הסוציאליזם. ב־1917 לא חשב אף אחד, שניתן לבסס סוציאליזם במדינה אחת מבודדת, במיוחד במדינה כמו רוסיה, שהיתה באותם הזמנים מדינה מפגרת וחקלאית ברובה — מדינה בה מעמד העובדים היווה רק חלק קטן מהאוכלוסייה — ואשר 70% מאוכלוסייתה היו אנאלפבתים. המנשביקים (המפלגה הסוציאליסטית שעלתה לשלטון כתוצאה ממהפכת פברואר) השתמשו באי־היכולת לבנות סוציאליזם ברוסיה לבדה לשם הצדקת התנגדותם למהפכת אוקטובר. אלא שהבולשביקים הציבו את השאלה בהקשר בינלאומי. הם ראו את המהפכה הרוסית רק כזרז למהפכה האירופאית והעולמית. לנין סיים את מאמרו "האם הבולשביקים יכולים לשמור על כוח המדינה?", במילים "אין כוח עלי אדמות המסוגל לעצור את הבולשביקים, אם הם לא ייתנו שיפחידו אותם, ויצליחו לתפוס כוח ולשמרו, עד לניצחונה של המהפכה הסוציאליסטית העולמית."

מהפכת עובדים במדינה קפיטליסטית מפותחת יכלה לחזק במידה עצומה את המהפכה הרוסית. מדינת עובדים בגרמניה היתה יכולה לשלוח עשרות אלפי טרקטורים למודרניזציה של החקלאות הרוסית המפגרת, בנוסף למהנדסים וטכנאים לבניית תעשיה רוסית, בזמן שרוסיה יכולה היתה לשלוח מיליוני עובדים לגרמניה, לאיוש תעשיותיה. מצד שני, כישלונה של המהפכה במערב היה משאיר את הדלת פתוחה לסכנת התערבות צבאית וסנקציות כלכליות מצד האימפריאליסטים. הבולשביקים ראו את המהפכה הרוסית כחלק מהמהפכה העולמית. בדיווח של לנין לקונגרס השמיני של המפלגה הקומוניסטית ב־1919 נאמר: "אנו חיים לא רק במדינה, אלא במערכת של מדינות, והקיום של מדינה סובייטית לצידן של מדינות אימפריאליסטיות למשך תקופה ארוכה אינו מתקבל על הדעת. בסופו של דבר האחת או השנייה תנצח".

המהפכה הרוסית הולידה התלהבות עצומה בקרב העובדים לא רק באירופה אלא גם בקולוניות. אך מאבקיהם המהפכניים התבזבזו בגלל חוסר הניסיון, ולעיתים קרובות בגלל בוגדנות מצד מנהיגיהם. האכזבה הגדולה ביותר היתה המהפכה הגרמנית של 1919, אשר הפילה את הקייזר, והעלתה את המפלגה הסוציאל־דמוקרטית (SPD) לשלטון. אלא שהמנהיגים הבוגדניים של המפלגה הסוציאל־דמוקרטית רצחו מהפכנים דוגמת רוזה לוקסמבורג וקארל ליבנכט, והמשיכו בהעברת השלטון חזרה לקפיטליסטים.

הריאקציה

המהפכה נשארה מבודדת בארץ מפגרת. במטרה לשמור על השלטון עד שתבוא עזרה מהמהפכה הבינלאומית, הוכרחו הבולשביקים להשיב חלק מאמצעי הקפיטליזם על כנם. "המדיניות הכלכלית החדשה" (ה־NEP) הזאת תוארה ע״י לנין כ"נסיגה זמנית". נעשו ויתורים לאיכרים, לקפיטליסטים קטנים ולחברות זרות במטרה לעודד השקעה. מדיניות זו הביאה להופעתם של ספסרים, קולאקים (איכרים עשירים) ואנשי שוק שחור.

האנאלפביתיות הגדולה אילצה את המשטר להסתמך על מנהלנים ומומחים ותיקים, שרבים מהם היו ממתנגדי המהפכה. זו היא הסיבה לדבריו של לנין, ש"יש לנו היום אותה מדינה צאריסטית ישנה, עם ציפוי דק של סוציאליזם המפוזר מעל". רבים מאותם פקידים הצטרפו למפלגה הקומוניסטית השלטת, בכדי לקדם את הקריירות שלהם. רבים מהלוחמים הקומוניסטים המסורים ביותר נהרגו במהלך מלחמת האזרחים. הפעילים הקומוניסטים הנותרים עבדו שעות רבות ומתישות במטרה לבנות את הסוציאליזם, כך שנותר להם רק זמן מועט לפעילות פוליטית. מצב זה נתן לפקידים משקל גובר בתוך המפלגה הקומוניסטית עצמה. ב־1924 רק 15% מחברי המפלגה הקומוניסטית היו עובדים.

מותו של לנין ב־1924 סימן נקודת מפנה חשובה עבור ברה״מ. הפקידות ביססה את עצמה בתוך המפלגה הקומוניסטית. יוסיף סטאלין הפך לנציגו של המשטר הבירוקראטי. הזכויות הדמוקרטיות של העובדים נלקחו מהם בהדרגה ע״י פקידים שאפתניים, אשר נשענו על תמיכתם של הקולאקים והמתווכים, שצצו בעקבות "המדיניות הכלכלית החדשה". מפלתה של המהפכה הסינית ב־1927 נתנה מכה הרסנית נוספת למורל של העובדים הסובייטים ועודדה את הפקידות החדשה. הפקידים לקחו לעצמם כל מיני זכויות יתר: בתים גדולים, משרתים, מכוניות שרד ובתי נופש בכפר. בשורות הצבא הוחזר מושג ההצדעה.

תחת הסיסמה "הקרב נגד הטרוצקיזם", הם הרחיקו מהמפלגה ודיכאו מחדש ¬לא רק את תומכי טרוצקי, אלא כמעט את כל החברים שהשתתפו במהפכה של 1917. כל מי שהגן על המסורת של המהפכה, כל מי שהעז להעביר ביקורת על זכויות היתר החדשות שלהם. קומוניסטים נאמנים כמו Zinoviev, Kamenev, Bukharin, Rykov ו- Radek, הוכרחו תחת עינויים ל"הודות" בהיותם סוכנים זרים, ונידונו למוות במשפטי הראווה הנודעים לשמצה. התובע, וישינסקי, היה עורך דין מנשביקי זקן אשר שיתף פעולה עם מהפכת־הנגד הקפיטליסטית שהובילו הצבאות הלבנים. עשרות אלפי קומוניסטים פחות ידועים נעלמו במחנות עבודה בסיביר. מהוועד המרכזי של המפלגה של 1917 שרדו רק שניים: קולונטאי כדיפלומט, וסטאלין. בין 1939 ל־1952 לא נערך אפילו קונגרס אחד של המפלגה. המפלגה נהפכה ממובילת המהפכה לכלי בידי המנגנון הפקידותי.

רוסיה הפכה למדינת משטרה מפלצתית. עודדו הלשנות ומודיעים. כל שוטר מצא מספר רב של קורבנות ככל שיכל כדי להימנע בעצמו מליפול קורבן להפללה.

התעמולנים הקפיטליסטים טענו, ששלטון הטרור של סטאלין היה המשך למדיניותם של לנין והבולשביקים. האמת היתה הפוכה: הסטאליניזם ייצג מהפכת-¬נגד בירוקראטית. זאת היתה הסיבה לכך שהם היו חייבים להתבוסס בדמם של אלפי בולשביקים, בכדי לבסס את מעמדם. הם השתמשו בסמכותו של לנין כמסווה לנתינת הכשר רשמי להשגת האינטרסים שלהם. פסלים של לנין הועמדו ע״י השלטון בכל מקום, כאשר בפועל השלטון חתר תחת עבודתו. פרופסורים סובייטים העסיקו עצמם במציאת ציטוט זה או אחר ממארקס או מלנין, אשר יוכלו להוציאו מהקשרו, כדי להצדיק כל שחיתות חדשה של הממשל.

סוציאליזם בארץ אחת

בעוד המפלגה הקומוניסטית תלתה את תקוותיה במהפכה עולמית, הפקידות החדשה חיפשה דו-¬קיום שקט עם המדינות הקפיטליסטיות. היא שטבעה את הסיסמה "סוציאליזם בארץ אחת", בחושבה שבמידה וברה״מ תוותר על המטרה של מהפכה עולמית, המדינות האימפריאליסטיות תעמודנה מנגד ותאפשר לראשי השלטון לבנות את הסוציאליזם ברוסיה באיטיות. הקומינטרן (קיצור לאינטרנציונל הקומוניסטי — הארגון העולמי של המפלגות הקומוניסטיות אז, שנקרא גם האינטרנציונל השלישי) שונה והפך מאמצעי של מהפכה עולמית לאמצעי של הדיפלומטיה הסובייטית. ע״י החלפות תפקידים מלמעלה והתנקשויות הועברו מתפקידיהם מנהיגים, שהראו יכולת כלשהי לביקורת או למחשבה עצמית, והוחלפו בעושי דברם, שיכולים היו לתמוך בהכנעה בכל שינוי כיוון של ההנהגה במוסקבה. המפלגות הקומוניסטיות בעולם הוכרחו לתמוך בממשלות ארצותיהם, כאשר אלו עשו הסכמים עם רוסיה. הן גם הוכרחו לאמץ את מדיניות יצירת חזיתות עממיות, בעלות מרכיבים בורגניים, כביכול מתקדמים. מדיניות זו הובילה לטבח של עשרות אלפי קומוניסטים ע״י בנות בריתם "המתקדמות" — הקומנטג במהפכה הסינית של 1927. בספרד, לברית בין הקומוניסטים והרפובליקנים היו תוצאות הרות¬אסון דומות: הקומוניסטים ציוו על העובדים, שהשתלטו על בתי החרושת, למסור את השליטה והנשק לידי הרפובליקנים, אשר לאחר מכן נכנעו לפאשיזם. הקומינטרן פורק לבסוף ע״י סטאלין ב־1943 כמחווה של ידידות לבעלות בריתו האימפריאליסטיות.

תוכניות החומש

"המדיניות הכלכלית החדשה" הביאה להעשרתם של הקולאקים והמתווכים. השלטון המרכזי השתתף בזכויות היתר עם המעמדות המנצלים החדשים הללו, ונשען על תמיכתם. מדיניותו של בוחארין, "סוציאליזם בצעדי חילזון", היוותה התאמה לצרכים של אותם מעמדות חדשים. הקולאקים הפכו יותר בטוחים ויותר תוקפניים בדרישותיהם. ב־1928 הם סירבו לשלוח תבואה לערים. אל מול סכנת הרעב בערים, הפקידות הוכרחה לעשות תפנית אחורה. "המדיניות הכלכלית החדשה" הוחלפה במדיניות של קולקטיביזציה כפויה בחקלאות, ובתוכניות החומש בתעשייה. מדיניות הקולקטיביזציה הכפויה שמה ללעג את המדיניות הבולשביקית. הבולשביקים הבינו שיש צורך לשכנע את האיכרים ביתרונות הקולקטיביזציה באמצעות קולקטיבים לדוגמא, שהיו מצוידים בטרקטורים וכד'. בניגוד לכך, הניסיון הסטאליניסטי ליצור קולקטיבים ע״י צווים שלטוניים הביא למלחמת אזרחים באזורים הכפריים, להרס כולל של חקלאות רוסיה, ולגוויעתם של מיליונים ברעב.

לעומת זאת, היוו תוכניות החומש הצלחה גדולה. הייצור של תעשיית הברזל הסובייטית גדל בערך ב־15% במשך כל אחת משנות התוכנית. בין השנים 1925 עד 1935, הייצור של התעשייה הכבדה גדל יותר מפי 10. ב־1925 היתה רוסיה במקום ה־11 בעולם בייצור אנרגיה חשמלית. ב־1935 היא היתה השלישית כשרק גרמניה וארה״ב עוקפות אותה. היתרונות הטמונים בכלכלה המתוכננת התגלו אפילו כאשר השלטון הבירוקראטי חיבל בהם.

אבחנתו של טרוצקי

ליאון טרוצקי היה אחד הראשונים שהכיר בעליית הפקידות, ובתגובה לכך יצר אופוזיציה ("האופוזיציה השמאלית") שהגנה על הרעיונות של מהפכת אוקטובר בתוך המפלגה הקומוניסטית. כתוצאה ממאבקו הבלתי מתפשר, הוא הוצא מהמפלגה, הוגלה, ונרצח לבסוף ע״י סוכני סטאלין. ב־1936 הוא כתב את הספר: "מהפכה נבגדת — מה היא ברה״מ ולאן מועדות פניה?".

הספר מסביר את אופיו של המשטר הסטאליניסטי: משטר דיקטטורי, אשר גזל את כל השלטון מהעובדים הסובייטים והרס את הישגי מהפכת אוקטובר, פרט לכלכלה הסוציאליסטית המתוכננת. טרוצקי הסביר, שהסוציאליזם זקוק לדמוקרטיה כמו שהגוף האנושי זקוק לאוויר. בלי המעורבות המתמדת של העובדים בתהליך התכנון של הכלכלה, בלי פיקוח שלהם על הייצור, הכלכלה המתוכננת תיהפך בהדרגה ללא יעילה ובזבזנית. אלא, שהשלטון לא יכול היה להרשות לעובדים לשלוט על הייצור, שכן הם היו מיד מבקשים לשים קץ לזכויות היתר של הפקידות הטפילית. טרוצקי ניבא את הצלחתה של הפקידות בפיתוח תעשיות כבדות, ובהעתקת שיטות בסיסיות מן המערב הקפיטליסטי — אלא שככל שהכלכלה תהפך ליותר מתוחכמת, ותיצור מגוון רחב יותר של מוצרים, בהם הכמות והטיב חשובים כאחד — כך תביא המעמסה של הפקידות את הכלכלה לעצירה. החברה תגיע למשבר, אשר יוביל לאחת משתי האפשרויות הבאות: או שהעובדים יעשו מהפכה פוליטית, שתמגר את הפקידות ותחזיר ותבסס מחדש את השליטה על הכלכלה המתוכננת, או שהפקידות והאימפריאליסטים, בשיתוף־פעולה, יחזירו את הקפיטליזם.

טרוצקי ענה למבקריו הסטאליניסטים, אשר האשימו אותו בכך שברצונו לסכן את הישגי המהפכה הרוסית למען ההרפתקה של מהפכה בינלאומית, כשהסביר שהאיום הגדול ביותר להישרדותה של ברה״מ היה כישלונות המהפכה באירופה. הוא הסביר, שכישלונה של המהפכה בגרמניה אפשר לפאשיזם לעלות לשלטון. המשטר הפאשיסטי בגרמניה הציב את האיום החמור ביותר לברה״מ.

מלחמת העולם השנייה

היסטוריונים סטאליניסטים טוענים, שמנהיגותו של סטאלין הביסה את הפאשיזם במלחמת העולם השנייה. האמת היא שהפאשיזם הובס למרות מנהיגותו של סטאלין, ע״י הקרבה הירואית של ההמונים הרוסים. 80% מהנהגת הצבא האדום "טוהרו" בחודשים שלפני המלחמה. חרושצ׳וב מאוחר יותר גילה כיצד אבדות רבות לאין־ספור ושלא לצורך נגרמו ע״י הטעויות הטיפשיות של סטאלין העקשן. אך העובדים הסובייטים נערכו מחדש בגבורה, במטרה להגן על המהפכה שלהם, ובמחיר המחריד של 20 מיליון נפש, הם יצאו מנצחים.

במזרח אירופה המעמד הקפיטליסטי שיתף פעולה עם הכובשים הנאצים וברח מפני התקדמות הצבא האדום. הצבא האדום המשחרר היה לסמכות היחידה בארצות אלו. הוא הקים מדינות כדוגמת רוסיה הסטאליניסטית. כך עלה הסטאליניזם מתוך המלחמה, כשהוא מחוזק במידה עצומה. אירופה חולקה בין אזורי ההשפעה האמריקנים והרוסים, מצב שהחזיק מעמד עד ל־1989. ההיסטוריה של אותן ארצות היתה, כתוצאה מכך, קשורה הדוקות להתפתחויות בברה״מ.

סטאליניזם בלי סטאלין

סטאלין נפטר בפתאומיות ב־1953, והוחלף ע״י ניקיטה חרושצ׳וב. בנאומו המפורסם מ־1956 חשף חרושצ׳וב את פשעיו של סטאלין. אולם לא היה כל אירגון מחדש של מנגנון המפלגה המושחת, ולא הוחזרו הזכויות שנלקחו מהעובדים. לא ניתן שום הסבר למהות "פולחן האישיות" שלו, ולא ניתנה תשובה לשאלה מדוע לאוכלוסייתה של הארץ ה"סוציאליסטית" לא היתה שום שליטה על מנהיגיה במשך 30 שנה, ומהם האינטרסים החברתיים אותם ייצג המנהיג המפלצתי הזה. הסיבה לכך היתה שחרושצ׳וב, כמו המנהיגים שבאו אחריו, ייצג את אותם האינטרסים — האינטרסים וזכויות היתר של האליטה השלטונית. [חרושצ׳וב עצמו לקח חלק נכבד באותם פשעים ובכלל זה במשפטי הטיהור ובמסע פולחן האישיות המאסיבי. אותו נאום היסטורי שימש כאמצעי לזיכוי, כביכול, של השליטים החדשים מהאשמה על פשעי העבר.]

כאשר חרושצ׳וב ביקר באמריקה, הוא התפאר בכך שרוסיה תחלוף על פני אמריקה בתוך 10 שנים. דבר זה יכול היה להיות אפשרי, אם רוסיה היתה ממשיכה בקצב הגדילה של שנות החמישים. אבל, כפי שטרוצקי ניבא, ככל שהכלכלה התפתחה יותר, כך הפקידות היוותה מחסום כבד יותר. עובדים שראו את מנהיגי המפלגה שלהם חיים בפאר, עם בתים בכפר, וחנויות מיוחדות מלאות בסחורות מערביות, בזמן שהם היו צריכים לסבול מוצרים באיכות ירודה ותורים ארוכים, איבדו את העניין בעבודתם. נפקדות ושיכרות גברו. כאשר הפקידות יזמה בונוסים להשגת מטרות, העובדים הגבירו את מהירות היצור על חשבון האיכות. דוגמא מפורסמת היא בית חרושת למסמרים, שכאשר נידרש לייצר טונות נוספות של מסמרים, יצר מסמרים כבדים יותר, אשר לא היו טובים אלא להשגת הבונוסים.

הכישלון הגדול ביותר של התעשייה היה אי־יכולתה להחדיר טכנולוגיה חדישה. רוסיה הוציאה מיליארדים של דולרים לקניית טכנולוגיה מהמערב, ופיתחה טכנולוגיה משל עצמה אשר עלתה לעיתים על זו של המערב, כמו שלמשל הוכיחו תוכנית החלל הרוסית, ותוכנית הנשק הגרעיני. אבל החדרתה של הטכנולוגיה לתעשייה היתה איטית עד כאב. מנהלים התנגדו להחדרה של טכנולוגיה חדישה, משום שפחדו שהדבר יגרום להפרעה שמשמעותה תהיה אי־יכולתם לעמוד בזמנים. גם כאשר הטכנולוגיה נספגה מטרות הייצור של החברה הועלו, כך שבית החרושת לא היה במצב טוב יותר מאשר קודם לכן.

גורבצ׳וב

יציבותו של שלטון הפקידות היתה במקצת תוצאה של דיכוי מתנגדיו, אבל בעיקר בגלל שהפקידות היתה מסוגלת לפתח את הכלכלה (במחיר עצום) וליצור סטנדרטים של מחייה לעובדים, אשר היו בעלייה מתמדת. כמו הפלסטינים בשטחים, עד לשנות ה־80 העובדים הסובייטים יכלו לסבול את הדיכוי, כל זמן שהם יכלו לראות, שהחיים השתפרו, לפחות מבחינה כלכלית. אולם כאשר השיפור הפסיק, הפכו חוסר החירות, השחיתות חסרת הבושה והגניבה של הפקידים, העמידה האינסופית בתורים, הצנזורה מצד המדינה, והפחד המתמיד מפני מאסר לבלתי־נסבלים. מסיבה זו נחרדה צמרת השלטון כאשר הצמיחה הכלכלית נעצרה בשנות ה־70. חלק מהפקידות החליט אפילו שזכויות היתר שלו ישומרו באופן הטוב ביותר ע״י החזרת הקפיטליזם לרוסיה. רובם של הפקידים הבינו, שעליהם להסתגל בכדי לשרוד. משום כך הם מינו ב־1988 את מיכאיל גורבצ׳וב, שיתקן את המערכת. כמו במקרים קודמים רבים בהיסטוריה, ניסיון נואש זה להצלת המערכת הסטאליניסטית ע״י תיקונה, קרב למעשה את נפילתה.

גורבצ׳וב פקיד ותיק, בעל עבר ב־KGB, ידע יותר מרוב הפקידים האחרים על חוסר שביעות הרצון השורה במעמקי החברה. למרות שהוא לבסוף נע לעמדה פרו־קפיטליסטית, הוא רצה בתחילה רק לתקן את הפקידות מלמעלה, בכדי למנוע מהפכה של העובדים מלמטה. הוא תיכנן להגביר את הפיקוח על רוב המקרים הבוטים של גניבה בקרב הפקידות, במטרה לשמור על זכויות היתר "הלגיטימיות" של הפקידות. תוכניותיו של גורבצ׳וב נחסמו ע״י אותם הפקידים, שפחדו שהרפורמות של גורבצ׳וב יביאו את הקץ על הקריירות הנוחות שלהם.

ה"גלאסנוסט" ("פתיחות") — שמשמעותו נתינת זכויות דמוקרטיות מוגבלות לעובדים — היה ניסיון של גורבצ׳וב להקל על הדיכוי ולהרשות לעובדים לשחרר קיטור כדי למנוע התפרצות מהפכנית, ולהישען על העובדים, תוך שימוש בהם כשוט כנגד מתנגדיו בפקידות. ליברליזציה חלקית זו פתחה את הסכרים להתקוממות עממית. ניסיונותיו לעורר את הכלכלה ע״י נתינת תמריצים למנהלים והגברת הדצנטרליזציה, במקום לשפר את המצב, הגבירו למעשה את התפוררותה של הכלכלה המתוכננת. דבר זה חיזק את הרושם, שלא ניתן למצוא פיתרון במסגרת המערכת הישנה, ועימה החלק הפרו־קפיטליסטי של הפקידות. הרבה לפני נפילתו של גורבצ׳וב, החלק הפרו־קפיטליסטי בקרב הפקידות הפך לרוב.

השאלה הלאומית בברה״מ

המהפכה הרוסית שיחררה את האומות שהיו משועבדות באימפריה הרוסית. המדיניות שהוביל לנין נתנה חופש הגדרה עצמית לכל העמים המדוכאים. אותם עמים הצטרפו מרצונם ויצרו את הפדרציה החופשית של ברה״מ. סטאלין החליף את מדיניות השכנוע, במדיניות של כוח ומרמה. עמים שלמים נעקרו ויושבו מחדש. בהעדרה של מפלגת עובדים אמיתית, היה זה בלתי נמנע שעמים אלו יראו את דיכוים ע״י הפקידות במוסקבה במושגים לאומיים. עם הירידה בכוחו של השלטון המרכזי, פרצו כוחות לאומניים. לעיתים קרובות הפקידות המקומית שילהבה במתכוון את הרגשות הלאומיים, בכדי להטות את תשומת לב ההמונים מחלקה במשבר, ובדרך זו להציל את עורה.

מהפכה ומהפכת־נגד במזרח אירופה

שנת 1989 היתה שנה של תנועות עובדים המוניות במזרח אירופה. ברומניה הגיע המצב לכדי התקוממות מזוינת. תנועות אלו פעלו נגד זכויות היתר של הצמרת הבירוקראטית ונגד חוסר דמוקרטיה ולא כוונו בתחילה להחזרת הקפיטליזם. ההפגנות המוקדמות בלייפציג (מזרח־גרמניה) בלטו אפילו בשירה התכופה של האינטרנציונל. אולם משמעות חסרונה של הנהגה מרקסיסטית לתנועות אלו, היתה שעובדים רבים לא יכלו לראות כל פתרון אחר לבעיות החברתיות מלבד החזרת הקפיטליזם. תנועות אלו פעלו כשעדיין לא חל מיתון בכלכלה הקפיטליסטית האירופית. בהיעדרותה של הנהגה מרקסיסטית, ההמונים השוו את העושר היחסי של מערב אירופה עם המשברים של מזרח אירופה, והסיקו מכך שהקפיטליזם הינו הדרך הנכונה. החלק הפרו־קפיטליסטי שבקרב השלטון הבירוקראטי היה מסוגל להיכנס לחלל שנוצר, כדי לכונן משטרים פרו־קפיטליסטים.

הפיכת אוגוסט 1991

ההפיכה של ה־19 עד 23 באוגוסט 1991 היתה ניסיון של הדינוזאורים הוותיקים של השלטון לעצור את הגלישה לאנרכיה ואת התפרקות ברה״מ. הצעד הראשון שלהם היה הכרזה על מצב חירום. הוצאו מחוץ לחוק שביתות והפגנות, שימוש במכונות שכפול ואפילו לקיחת חלק בארועי ספורט. בעוד שהם התכוונו לחזור לדיכוי של סטאלין, היה ברור שלא היתה להם כל אלטרנטיבה למדיניות פרו־שוק (קפיטליסטית) שבשלב זה כבר היתה מקובלת בקרב הפקידות. אף אחת מהצהרותיהם לא הכילה איזכור של "ההגנה על הסוציאליזם". להיפך, הם הבהירו את תמיכתם במדיניות¬ שוק בכל הזדמנות. אלא שיאנאייב, לא כמו גורבצ׳וב, חשב שזה אפשרי להשתמש בכוח מזוין כדי לכונן מחדש את הסמכות המרכזית, וכדי לבצע מעבר לקפיטליזם בצורה יותר מבוקרת. למרות שלעובדים נמאס כבר מגורבצ׳וב, הם לא היו מוכנים לחזור למשטר בסגנון שלטון האימים של סטאלין. מאות אלפי עובדים שבתו והפגינו למען הגנה על זכויותיהם המוגבלות אותם קיבלו מגורבצ׳וב, מפני אלו שרצו לחזור לעידן הקרח של הטוטאליטריות. מנהיגי ההפיכה לא היו מסוגלים לארגן ולו הפגנה אחת לצידם. כאשר הם הבינו עד כמה הם מבודדים, הם נוכחו לדעת שלא היו בנמצא חיילים שהיו מוכנים לסור לפקודתם. הם מצאו עצמם תלויים באוויר. ההפיכה התמוטטה, ועימה היוקרה של הסמכות המרכזית. ברפובליקות, בירוקראטים אשר תמכו בהפיכה, הכריזו מיד על כוונתם להתנתק מברה״מ. ההפיכה שהתכוונה למנוע את התפרקות ברה״מ, ולהאט את החדרת הקפיטליזם, הסתיימה בהשגת המטרות ההפוכות.

מהפכת־הנגד הבורגנית

כיום שולטים משטרים בורגניים, המורכבים מבירוקראטים לשעבר, בכל הרפובליקות של ברה״מ לשעבר, כמו גם במזרח אירופה. הכלכלה בכל אותן מדינות (מלבד במזרח־גרמניה) עדיין ברובה מולאמת. המעמד הקפיטליסטי החדש מכיל בירוקראטים ותיקים ואנשי שוק שחור — האנשים היחידים הנמצאים בעמדה בה הם יכולים להרוויח מההפרטות. משטרים אלה מונהגים ע״י "קומוניסטים" לשעבר אשר ערקו לצד המתנגד למהפכה. עבור העובדים הפשוטים, משמעות הקפיטליזם היא עליה של 800% במחירי מוצרי המזון הבסיסיים, ולעיתים קרובות מחסור בעבודה. אולם עד עתה, היתה התנגדות מעטה מצד העובדים להתקפות אלו על הסטנדרטים של המחייה. עשורים של דיקטטורה סטאליניסטית מילאו את העובדים הרוסים בתיעוב כלפי כל דבר הקשור בדרך כלשהי למשטר הסטאליניסטי הישן — במיוחד לתוויות של מארקסיזם וסוציאליזם, בהן השתמשה הבירוקראטיה כמסכה להסתרת השחיתות שלהם מההמונים. כשהם מנותקים מהרעיונות האמיתיים של מהפכת אוקטובר 1917, הם רואים את הקפיטליזם כאלטרנטיבה היחידה לשיטה הסטאליניסטית, שהכזיבה אותם. מסיבה זאת, הם רואים את הקפיטליזם עדיין בצורה אידיאליסטית, ורק כעת הם מתחילים לחוות את אופי החיים בחברה קפיטליסטית.

האם הקפיטליזם יכול להציל את רוסיה?

המעמד הקפיטליסטי החדש מאמין שהשוק ירפא איכשהו את התחלואים של הכלכלה הסטאליניסטית לשעבר. הוא מאשים את המשטר הקומוניסטי הישן בכל הבעיות, וטוען שהסבל הנוכחי של העובדים הינו תוצאה של חבלי הלידה של עידן חדש של השגשוג הקפיטליסטי. אולם הסיכויים של הקפיטליזם הרוסי עגומים. רוב התעשייה של רוסיה ושל מזרח אירופה היא מיושנת. נדרשת השקעה עצומה כדי להפוך את התעשיות האלה למתחרות בשוק העולמי. התומכים בשוק טוענים שהשקעות זרות יספקו את ההון הדרוש. אולם בתקופה של מיתון עולמי, בה רוב התעשיות המערביות סובלות מעודף ייצור, ומפטרות עובדים, השקעות מסוג זה יוצאות מכלל אפשרות. ומעל לחישובים הכלכליים, ישנם החישובים הפוליטיים. כל המדינות הסטאליניסטיות לשעבר הן בלתי־יציבות באופן כרוני. מלחמת אזרחים אתנית כבר הרגה אלפים בחבל נבוגו־קרבך. מלחמות לאומיות נוספות נראות בלתי נמנעות, כשהסכנה היא שברה״מ תהפוך לאלף "יוגוסלביות". משקיעים מערביים לא רוצים לסכן את כספם במצב כזה.

רוסיה עדיין עשירה במשאבים טבעיים, ומהווה מאגר של כוח עבודה זול. רמות השכר כיום דומות (במונחי דולר) לאלו של העובדים בעזה. אבל ההשקעות נותרו נמוכות, מכיוון שהקפיטליסטים ישקיעו רק אם קיים שוק למוצריהם. עם משכורות הרעב, העובדים הרוסים לא יוכלו להרשות לעצמם לקנות חזרה את המוצרים שהם מייצרים.

רחוק מלספק תנאי מחייה מערביים, הקפיטליזם משאיר אחריו שובל הרס לאורך כל מזרח אירופה. במזרח אירופה כולה ירד הייצור ב־15% במהלך 1991. בפולין, שם המעבר לקפיטליזם הגיע למרחק הגדול ביותר, הייצור ירד ב־30% מאז 1989 והתחזית היא שהאבטלה תגיע בסוף 1992 ל־18%. ברוסיה תנאי המחייה צנחו ב־40% מאז ינואר 1992, ו־90% מאוכלוסיית מוסקבה הורדה מתחת לקו העוני.

עם הפנים לאוקטובר חדש

הקפיטליזם לא יביא לשגשוג אלא לסגירת מפעלים, אבטלה המונית, לעליות מחירים ולתנאי חיים של העולם השלישי. אולם מעמד העובדים ברוסיה וברוב מדינות מזרח־אירופה חזק הרבה יותר מזה שבעולם השלישי. עשורים של דיכוי סטאליניסטי הקהו את הכרתם. דרך בית־הספר המר של הניסיון היומיומי, הם לומדים את אופיו האמיתי של הקפיטליזם. הדחייה העכשווית מתוויות כמו "מרקסיזם" ו"סוציאליזם" תפנה מקומה לדחייה של הקפיטליזם והשוק. העובדים יקבלו מודעות לאינטרסים שלהם כמעמד, לצורך באירגון ובניית איגודים להגנה על תנאי חייהם, ולצורך במפלגה לקידום צרכיהם הפוליטיים. יש לקוות שהם יגלו מחדש במהרה את רעיונותיהם האמיתיים של מארקס ולנין, ויתכוננו למהפכה סוציאליסטית חדשה, שתהיה מבוססת הפעם לא על מדינת איכרים מפגרת, אלא על סידרה של מדינות בעלות מעמד עובדים רחב וחזק.





תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 59187, תל אביב–יפו 6159101
info@socialism.org.il
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון. התנועה שותפה בוועד למען אינטרנציונל עובדים (CWI), ארגון סוציאליסטי בינלאומי המאגד תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.