ואילו אני, כן, זה שאתם שם למעלה קוראים האזרח הקטן, בסך הכל חרט מתכת, אתם יודעים, זה עם הסרבל הכחול, הפראייר מהכלכלה המסורתית, שעובד 11 שעות ביום (משמונה שעות אי אפשר לחיות), ובערב הולך עם גב שבור הביתה, לישון מול הטלוויזיה, אני אולי לא מבין בכלכלה, אבל מבין טוב מאוד כאשר דופקים אותי. בא לי לצעוק במלוא גרוני על דמותכם הוורדרדה שנשקפת מהמרקע. אתם אחראים לצמיחה?

על גבי השגתם זאת, על חשבון משכורתי, שמספיקה בקושי לשבועיים. על חשבון ילדי ש"זוכים" למערכת חינוך שמחנכת לבורות ואחר כך משתחררים מהצבא ישר לזרועות התמנון של חברות כוח־האדם המנצלות, על חשבון שירותי הבריאות שהולכים בצעדי ענק לקראת רפואה פרטית לעשירים בלבד. וגם לא חסתם על אמי הזקנה, שאיני יכול לממן סיעוד עבורה, כי את זאת לקחתם ממנה לטובת הצמיחה. אז של מי הצמיחה הזאת לעזאזל?

מאז קום המדינה הזאת, ידעתם רק לקחת מן העובדים. כל ממשלה בתורה הביאה לנו תוכנית כלכלית שתמציתה היא זאת: אתם (העובדים, אלא מי?) חייבים להדק את החגורה, ובעוד שנה שנתיים ניהנה מהפירות, ויהיה טוב לכולנו. אבל באורח מפתיע, תמיד, אבל תמיד, העשירים יתעשרו והעובדים יתרוששו.

לכן, אדונים נכבדים, את העוגה הזאת אנחנו העובדים אפינו, ואנחנו העובדים נאכל. השיבו לנו את כל מה שלקחתם. ואני רוצה שתדעו, מר שוחט, ברק, ביבי, שרון והשד יודע מי יהיה בשילטון כשעיתון זה ייצא לאור. לא רק לצעוק העובדים יודעים, גם להיאבק למדנו, כי הרי את כל מה שהשגנו, השגנו בדרך זו.