₪5,935
עוד ₪14,065 להשגת היעד
תרומת סולידריות לקופת המאבק 2018
מאבק סוציאליסטי לא מקבלת מימון מטייקונים, מהממשלה או מקרנות הון. תמכו בנו, שתפו והצטרפו אלינו לבניית אלטרנטיבה סוציאליסטית.
מאבקים חברתיים · העבודה המאורגנת · כלכלה · פוליטיקה · כיבוש ושלום · המזה״ת · בינלאומי · סטודנטים · נוער · נשים · להט״ב · בריאות · סביבה · היסטוריה ותיאוריה · התנועה
X


ועידת היסוד
מסמך פרספקטיבות פוליטיות
מסמך הפרספקטיבות הפוליטיות של ועידת היסוד של התנועה, שהתקיימה ב־11–12 באוקטובר.

הדפסה

1. המצב העולמי

המשבר הקפיטליסטי העולמי — נקודת מיפנה היסטורית

התקופה הנוכחית היא תקופת מעבר. התקופה של צמיחה כלכלית מתמשכת ויציבות פוליטית יחסית, שאיפיינה את שנות התשעים (לפחות ברוב מדינות המערב המתועשות), הגיעה לסופה. המדיניות הכלכלית שאימץ המעמד הקפיטליסטי מאז המשבר העולמי הקודם, של 1974/5 — פירוק מדינת הרווחה, הגברת הניצול של העובדים במערב וההמונים בעולם הניאו־קולוניאלי ("העולם השלישי"), הפרטות, "ליברליזציה" של הסחר והורדת מיסוי על חברות, או בקיצור ניאו־ליברליזם (חזרה לקפיטליזם הקלאסי) — ושהגיעה לשיאה בשנות התשעים אחרי קריסת הסטליניזם ו"נצחון הקפיטליזם", יצרה בעיות וסתירות עצומות.

הסתירות האלו (השקעת יתר בטכנולוגיה חדשה, ירידת כוח הקנייה של העובדים, התרחבות פערי ההכנסה בין המדינות העשירות והעניות ובתוך כל מדינה ובועות פיננסיות בשוקי המניות), שהוגברו על־ידי התחזקות קשרי הסחר והתלות בין השווקים בתהליך הגלובליזציה הקפיטליסטית, התפרצו לראשונה במשבר של 1997/8, ואחרי התייצבות זמנית פרצו מחדש בשנת 2000 בצורה מלאה יותר.

הכלכלה העולמית כבר נמצאת ברובה במיתון, והנתונים הכלכליים לגבי שלושת המעצמות הכלכליות הגדולות, ארצות הברית, יפן והאיחוד האירופי, מצביעים על שתי אפשרויות סבירות: המשך של הקיפאון וצמיחה אפסית ברוב הכלכלה העולמית (תסריט דומה למצבה של יפן בעשר השנים האחרונות, מאז התפוצצות בועת הנדל״ן והמניות), עם נטייה לדפלציה (ירידה של המחירים והשכר, התנפחות של החוב של פרטים וחברות, עלייה של האבטלה והעוני), במשך תקופה ארוכה יחסית — חמש עד עשר שנים — זו האפשרות הראשונה.

האפשרות השנייה היא הידרדרות מהירה יותר לשפל כלכלי אמיתי (דומה לשפל הגדול של שנות השלושים), שעלולה לבוא בעקבות קריסה נוספת של הדולר, קריסת בועת הנדל״ן וירידה משמעותית בצריכה הפרטית בארצות הברית, התמוטטות פיננסית בכלכלות חשובות כמו ברזיל או שילוב כלשהו בין התופעות האלו וזעזועים נוספים. אפשרות אחרת, של התאוששות משמעותית בכלכלה העולמית, אינה סבירה בהתחשב בבעיות הגדולות ובסתירות שעדיין לא נפתרו: עודף יכולת ייצור ביחס לכוח הקנייה של העובדים, שיעורי רווח נמוכים וחובות ענק של פרטים, חברות ומדינות.

למשבר הכלכלי יש כבר היום השפעות חשובות על הפוליטיקה העולמית (כולל הנטייה הגוברת לעימותים צבאיים) בכלל והמאבק המעמדי בפרט, אבל התהליך הזה נמצא עדיין בתחילת הדרך. אי־הסדר העולמי יתגבר בשנים הקרובות, ויתבטא בשינויים מהירים וחדים — סערות פוליטיות, מלחמות נוספות, עלייה בהיקף הטרור הבינלאומי, עימותים כלכליים בין הגושים הגדולים, מאבקי עובדים גדולים, הפיכות וגם מהפכות.

כל האירועים הגדולים האלה יושפעו מהשינויים בתודעה של ההמונים בעקבות המשבר הכלכלי ויגבירו אותם. העובדים והנוער יסבלו קשות מהמשבר ומהשלכותיו, אבל כך גם תתחזק ההתנגדות לשיטה הקיימת וייווצרו הזדמנויות להגברת ההשפעה של רעיונות וארגונים מהפכניים.

התנגדות לקפיטליזם מתפתחת

תקופת המעבר מתבטאת גם בתודעה של העובדים והנוער, שמפגרת עדיין אחרי התפתחות המשבר הכלכלי. רעיונות ותפיסות שהם שרידים של התקופה הקודמת ממשיכים להתקיים לצד רעיונות חדשים ורדיקליים. את הסתירות האלה אפשר לראות בבירור בתנועה האנטי־קפיטליסטית.

התנועה הזו (למעשה אוסף של תנועות ורעיונות שונים) החלה להתגבש עוד לפני תחילת המשבר הנוכחי, כתגובה לבעיות הכלכליות, החברתיות והסביבתיות שניכרו כבר בסוף תקופת הצמיחה. טבילת האש שלה היתה כזכור בהפגנות נגד פסגת ארגון הסחר העולמי בסיאטל בנובמבר/דצמבר 1999.

מאז השתתפו בהפגנות ובפסגות הנגד האלה יותר ממיליון צעירים ועובדים מעשרות מדינות ואלפי ארגונים, ולרעיונות שהועלו בתנועה היה הד משמעותי גם אצל מיליונים נוספים שלא השתתפו עד עכשיו בצורה פעילה בהפגנות. התנועה האנטי־קפיטליסטית והמשתתפים בה כבר עברו התפתחות פוליטית וארגונית מסוימת: מחבירה חד־פעמית בין ארגונים הנאבקים נגד היבטים ספציפיים של הקפיטליזם, להקמת מבנים קבועים (קואליציות, פורומים) ולהבנה של רוב הפעילים שהבעיות שהם נאבקים נגדן נובעות כולן מהשיטה הקפיטליסטית.

ההתפתחויות האלו הן לא סוף הדרך. להפך, התנועה האנטי־קפיטליסטית היא רק המבשרת הראשונה של תנועות התנגדות רחבות וחזקות יותר — תנועות שיובילו העובדים, ושיקיפו את הרוב המכריע של האוכלוסייה. תנועות מחאה של סטודנטים ונוער מהמעמד הבינוני הן סייסמוגרף רגיש לשינויים עמוקים בשכבות רחבות יותר, אבל השכבות האלה אינן יכולות להביא שינוי רדיקלי של החברה בעצמן.

עובדים מאורגנים השתתפו אמנם במספרים משמעותיים בהפגנות של התנועה האנטי־קפיטליסטית החל מסיאטל, ובהיקף גדול יותר בגנואה (יולי 2001), וההפגנות שבהן היתה השתתפות רצינית של עובדים היו המוצלחות ביותר, אבל העובדים עדיין לא מובילים את התנועה, והפעילים המובילים בה אינם מודעים לתפקיד המרכזי של מעמד העובדים בשינוי הרדיקלי של החברה.

פרשנים קפיטליסטים רבים, שמטעמים מובנים קישרו בין התנועה הא״ק לטרור הבינלאומי, טענו לאחר אירועי ה־11 בספטמבר שהתנועה הגיעה לסוף דרכה, אבל השנה האחרונה הפריכה את הטענה. האפקט המיידי של ההתקפות גרם אמנם לבלבול מסוים בתנועה (בעיקר אצל "המנהיגים"), אבל רוב הפעילים, שכבר היו מצוידים בגישה ביקורתית כלפי האימפריאליזם האמריקאי, הבינו די מהר שהאופי הריאקציונרי של התקפות הטרור לא מצדיק את המלחמה באפגניסטן ואת הפגיעה בזכויות הדמוקרטיות של מהגרים ופעילים פוליטיים במערב.

נוצרה חפיפה גדולה בין התנועה נגד המלחמה לתנועה הא״ק, שמתבטאת מאז גם בהתנגדות למדיניות הישראלית (בהסכמה אמריקאית) של דיכוי האינתיפאדה הפלסטינית בכוח ברוטלי, ולאחרונה גם בהתנגדות לתוכניות המלחמה של האימפריאליזם האמריקאי בעיראק. התוצאה היא שהשימוש הציני שעושות ממשלות המערב הקפיטליסטיות בכלל, והמימשל האמריקאי בפרט, ב"מלחמה נגד הטרור", כדי לקדם את התוכניות האימפריאליסטיות שלהם ולהפוך כל התנגדות לסדר הקיים ללא לגיטימית, רק מוסיף דלק לתנועה הא״ק ומזרז את התפתחותה.

ההתערבות של חברי ה־CWI בתנועה הזו מכוונת להסברת הצורך במבנים דמוקרטיים ובארגון חזק יותר, לקישור בין פעילי התנועה בכל מדינה ותנועת העובדים המקומית, ולשכנוע של הפעילים שהסוציאליזם המהפכני הוא האלטרנטיבה למערכת הקפיטליסטית. המשמעות היא שצריך להתמודד עם הרעיונות הרפורמיסטיים או האנרכיסטיים של הדמויות המובילות בתנועה ולהסביר מדוע הם אינם מספיקים דרך התערבות מכוונת ושיטתית בתנועה האנטי־קפיטליסטית.

עלייה מחדש של מאבקי עובדים

המשבר הכלכלי ההולך ומעמיק בשנתיים האחרונות דחף את הממשלות הקפיטליסטיות ואת המעסיקים להחריף את ההתקפות על מעמד העובדים — קיצוצים בשירותים החברתיים, דמי אבטלה וקצבאות, פיטורים, הורדות שכר, סגירת מפעלים, "רפורמה" של קרנות פנסיה וחקיקה שמבטלת הישגים של מאבקי עובדים מהעבר — לרמות בלתי נסבלות. אבל הקפיטליסטים, שהתרגלו שההתקפות שלהם עוברות בשקט או עם התנגדות סמלית, בזכות שיתוף הפעולה של ראשי מפלגות העובדים לשעבר שהתברגנו (בין אם "סוציאל־דמוקרטים" מאסכולת הדרך השלישית, "סוציאליסטים" או "קומוניסטים") ושל מנהיגי האיגודים המקצועיים ה"מתונים", הופתעו לגלות שמשהו השתנה.

המדיניות של שיתוף פעולה בין הביורוקרטיה־אריסטוקרטיה של תנועת העובדים (שהשלימה עם הקפיטליזם והשתדלה להוציא ממנו את המיטב, בעיקר בשביל עצמה) ובין הקפיטליסטים היתה יכולה להימשך, למרות הנזק העצום שגרמה לעובדים, כל עוד היתה צמיחה כלשהי והאבטלה היתה נמוכה, והעובדים יכלו לצפות או לפחות לקוות שמצבם ישתפר בעתיד, גם אם היום הם עובדים קשה יותר מבעבר.

בתקופת המשבר הנוכחית, אחרי ההתפכחות הכואבת, כשהציפיות והתקוות נעלמות, אין למנהיגים המכורים מה למכור לעובדים שהם אמורים לייצג כדי להצדיק את ההתקפות הבאות. העובדים שמצאו את עצמם עם הגב לקיר מגלים מחדש שהדרך היחידה להגן על מה שנשאר להם היא לצאת למאבקים ושביתות, ומתוך כך את הכוח שיש להם כשהם מתארגנים ונלחמים. ראשי איגודים שמסרבים להיכנע ללחץ מלמטה ולהוביל מאבקים גם בתקופה כזו עלולים לגלות שהם מושלכים הצדה או הופכים ללא רלבנטיים — או שמנהיגים נאמנים ולוחמניים יותר נבחרים במקומם, או שהעובדים מוצאים דרכים עוקפות כמו ועדי שביתה, שביתות ספונטניות "לא חוקיות" ואפילו הקמה של איגודים חדשים במקרים קיצוניים.

זו הסיבה לכך שגם ראשי איגודים "מתונים", כאלה שתמיד העדיפו פשרה מכל סוג ובכל מחיר על מאבק אמיתי, מובילים היום מאבקים ושביתות במדינות שונות. בשנתיים האחרונות ראינו מאבקים ושביתות המוניים בכל אזור של העולם: שביתה של עשרה מיליון עובדים הודים נגד ההפרטה והמוסדות הקפיטליסטיים הבינלאומיים; שתי שביתות כלליות של COSATU, פדרציית האיגודים של דרום־אפריקה, נגד ההפרטה ותוצאותיה; שביתה כללית נגד העלאת מחירי הדלק בניגריה (שבה מילאו חברי התנועה האחות שלנו, התנועה הסוציאליסטית הדמוקרטית, תפקיד חשוב), שצימצמה את ההעלאה לחמישית מהמתוכנן; שתי שביתות כלליות שעצרו את תוכניות הממשלה לפגוע בקרנות הפנסיה ביוון; שביתה כללית של 13 מיליון עובדים באיטליה, נגד תוכניות הממשלה בראשות ברלוסקוני לבטל חוקים שמגינים על העובדים מפני "פיטורים לא מוצדקים", שהתקיימה כמה שבועות אחרי הפגנה של שלושה מיליון עובדים ברומא, חלק ממערכה שעדיין לא הוכרעה (עוד שביתה כללית צפויה בשבועות הקרובים); ושביתה כללית של עשרה מיליון עובדים עם שני מיליון מפגינים ברחובות בספרד, נגד הכוונה להחמיר את התנאים לקבלת דמי אבטלה.

לכל אלה מתווספים, כמובן, המאבקים ההרואיים של העובדים והמובטלים הארגנטינאים, שיצאו לשמונה שביתות כלליות, מאות חסימות כבישים של ארגוני המובטלים המיליטנטיים, אין־ספור הפגנות מול דיכוי משטרתי אכזרי והשתלטויות על מפעלים — כל אלה הספיקו כדי להפיל חמישה נשיאים, אבל המשבר רק מחריף ועיקר המאבק עוד לפניהם.

לא רק המספרים המרשימים חשובים במאבקים האלה — גם ההתלהבות ורוח הלחימה, הנחישות ולא פחות חשוב, הצבע האדום שחזר והופיע בגדול ברוב ההפגנות. מה שמונע מהעובדים בכל המדינות האלה להגיע להישגים גדולים יותר, או אפילו לתפוס את השלטון, היא הסתירה שמעולם לא היתה גדולה יותר בין הכוח העצום שלהם והנכונות להיאבק לבין ה"מנהיגים", במפלגות ובאיגודים, שהשלימו עם הקפיטליזם ולא מאמינים באלטרנטיבה, ולכן גם לא מציעים אותה לעובדים. וכשהמנהיגים לא מדברים על האלטרנטיבה הסוציאליסטית, רוב העובדים לא מודעים לקיומה, ונוצר עיכוב בהתפתחות של מודעות סוציאליסטית המונית — תנאי הכרחי להכרעה מהפכנית של המאבק המעמדי לטובת העובדים ולשינוי הסוציאליסטי של החברה.

תנאי הכרחי נוסף שחסר עדיין בכל המדינות שבהן רמת המאבק המעמדי היא הגבוהה ביותר הוא "הגורם הסובייקטיבי", קיומה של מפלגה מהפכנית המונית עם שורשים במעמד העובדים, ועם מנהיגות שרואה רחוק קדימה ומסוגלת להוביל את המעמד לניצחון. השנים הבאות יספקו תנאים טובים לבנייה וצמיחה של מפלגות מהפכניות ואינטרנציונל מהפכני המוני, שגם הוא חיוני, סביב הסניפים הקיימים של ה־CWI, אבל במדינות רבות העובדים יצטרכו לעבור דרך השלב של הקמת מפלגות עובדים חדשות, רחבות ודמוקרטיות, עם אופי סוציאליסטי אבל לא בהכרח מהפכני מההתחלה. חברי ה־CWI קוראים להקמת מפלגות כאלה, ישתתפו בהקמתן ויפעלו בתוכן כשיוקמו, אבל בלי לפרק או לדלל את הארגון והרעיונות המהפכניים.

הסבירות הגבוהה שמהפכות יפרצו בשנים הקרובות בכמה מדינות הופכת את הפעילות שלנו במקומות העבודה, באיגודים המקצועיים ובשביתות לדחופה הרבה יותר — כשלונות של מהפכות ותבוסות של העובדים עלולים לגרום לאובדן ההזדמנויות להפלת הקפיטליזם למשך תקופה ארוכה, ולסכנה של עליית דיקטטורות צבאיות/משטרתיות ברוטליות גם במדינות שבהן קיימת היום דמוקרטיה בורגנית, על כל הזוועות המשתמעות מכך. אבל לפני שזה יקרה, שכבות חדשות ומיליטנטיות של עובדים צעירים שלא חוו את התבוסות של התקופות הקודמות יצטרפו למאבק נגד הקפיטליזם, שהתוצאה שלו תלויה בעיקר בפרספקטיבה נכונה, שיטות יעילות ומנהיגות נאמנה ובלתי מתפשרת.

השלכות ה־11 בספטמבר

התקפות הטרור המחרידות בניו־יורק וושינגטון היו אירוע בעל השלכות חשובות על הפוליטיקה העולמית. אמצעי התקשורת ההמוניים העבירו את התמונות למאות מיליוני אנשים ברחבי העולם, והעובדה שאיש לא צפה מראש התקפות בסדר גודל כזה של הרס בלב מעצמת העל היחידה (ה"הצלחה" של הפעולה הפתיעה גם את רוב המתכננים שלה) הגבירה את עוצמת ההלם.

כפי שהסברנו במאבק סוציאליסטי וב־CWI לאחר האירועים, התקפות טרור מהסוג הזה ראויות לכל גינוי, לא רק משום שהרוב המכריע של הקורבנות שלהן הם עובדים מהשורה, אלא בגלל האפקט הריאקציוני שלהן על המודעות של העובדים וההמונים, והעובדה שהן רק מחזקות את המעמד השליט, האמריקאי במקרה הזה.

ההתקפות האלה דחפו את העובדים האמריקאים לתמיכה במימשל בוש, שנבחר פחות משנה לפני כן ברוב מפוקפק, בלשון המעטה, ועמד בפני ירידה נוספת בפופולריות שלו בעקבות השפעות המיתון בכלכלה האמריקאית, שהחל כבר כמה חודשים לפני ה־11 בספטמבר. בדומה להשפעה של פיגועי ההתאבדות בתוך ישראל, התקפות כאלה דוחפות את העובדים "להתלכד סביב הדגל" ולהתייצב מאחורי מנהיגים ריאקציונרים כמו שרון ובוש.

הטרור של אלקאעידה סיפק למימשל האמריקאי, ובעיקר לאגף הימני במפלגה הרפובליקנית, את ההזדמנות הנוחה ביותר כדי להתחיל ליישם את התוכניות השאפתניות שכבר היו קיימות להפעלת מדיניות חוץ אגרסיבית של התערבות צבאית בכל מקום שבו קיים משטר שלא משרת את האינטרסים של האימפריאליזם האמריקאי, במסגרת "המלחמה נגד הטרור". המימשל האמריקאי ספג אמנם פגיעה זמנית ביוקרה שלו ונזק כלכלי (בעיקר לטווח הקצר), אבל המספר הגדול של ההרוגים בתוך גבולות ארה״ב איפשר לו, לראשונה מאז התבוסה המשפילה בווייטנם, להצדיק שליחת כוחות אמריקאים גדולים, כולל כוח יבשתי משמעותי, להילחם במרחק של אלפי קילומטרים מגבולות המדינה.

ההזדמנות הזו נוצלה גם כדי להעביר בזריזות וכמעט ללא התנגדות חקיקה מדכאת ואנטי־דמוקרטית נגד מהגרים, ערבים ומוסלמים, ולחזק את סמכויות הנשיא וכוחות המדינה הקפיטליסטית — הצבא, המשטרה, בתי המשפט וסוכנויות המודיעין — על חשבון הזכויות הדמוקרטיות של העובדים, הנוער, הפעילים בתנועה האנטי־קפיטליסטית והמתנגדים למלחמה, בעיקר בארה״ב אבל גם במדינות נוספות.

המלחמה באפגניסטן, שזכתה לתמיכה ציבורית רחבה במערב (עם יוצאי דופן כמו יוון ואיטליה), נועדה קודם כל לשקם ולחזק את היוקרה הצבאית והפוליטית של האימפריאליזם האמריקאי וליצור נוכחות צבאית לטווח ארוך באזורים שהיו שייכים לתחום ההשפעה של מעצמות אחרות (כמו רוסיה). גם לרזרבות הנפט הקיימות באזור מרכז אסיה היה אמנם משקל מסוים, אבל זו לא היתה הסיבה העיקרית לפתיחה במלחמה.

בפרספקטיבה של השנה שחלפה, הניצחון האמריקאי באפגניסטן הוא חלקי למדי. הפלת שלטון הטליבאן הושגה אמנם בקלות יחסית (במחיר של יותר אזרחים אפגנים הרוגים ממספר ההרוגים האמריקאים ב־11 בספטמבר וזריעת הרס עצום במדינה שגם קודם היתה בין ההרוסות והעניות בעולם), בזכות האופי המדכא והשנוא של משטר הטליבאן, שבסיס התמיכה החברתי שלו היה צר ביותר. ההסתמכות על הברית הצפונית שנשאה ברוב הנטל הלחימה היבשתית איפשרה לצמצם למינימום את האבידות האמריקאיות.

אבל שתיים ממטרות המלחמה האמריקאיות המוצהרות — תפיסתם חיים או מתים של אוסאמה בן־לאדן ומולא עומאר — לא הושגו, אלקאעידה ספגה מכה אבל לא חוסלה וממשיכה לפעול במדינות שונות, וגם תומכי הטליבאן ממשיכים לנהל לוחמת גרילה נגד הכוחות הזרים והמשטר החדש. כצפוי, המשטר הפרו־אמריקאי שהוקם הוא בלתי דמוקרטי, חלש ולא מסוגל לפתור אף אחת מהבעיות הקשות של המדינה ההרוסה. הוא שולט בקושי בקאבול, בזמן שבאזורים אחרים מתנהלים קרבות בין ראשי הכנופיות השונים (כולל בין חברי הברית הצפונית) על השליטה בשטח.

הכספים שהושקעו ויושקעו במדינה בשנים הקרובות על־ידי ארה״ב ובעלות הברית שלה, בניגוד להבטחות שפוזרו בנדיבות, לא מתקרבים אפילו לכסות על נזקי ההפצצות. המלחמה באפגניסטן סיפקה על דרך השלילה עוד הוכחה לכך שרק העם האפגני עצמו, כחלק מתנועה מהפכנית שתקיף מדינות נוספות באזור, יוכל להשיג דמוקרטיה אמיתית, שלום יציב ושיקום כלכלי.

מחיר נוסף של המלחמה הוא הגברת אי־היציבות בחלקים גדולים של העולם — מפקיסטן והודו, שהתקרבו השנה יותר מאי־פעם למלחמה גרעינית בעקבות התלקחות הלחימה בקשמיר, דרך מלזיה, אינדונזיה והפיליפינים, וכמובן המזרח התיכון, ועד לניגריה, שבה התחזקו המהומות האתניות בין נוצרים ומוסלמים עם מאות הרוגים. הבעיות האלה באפגניסטן ומחוץ לה מראות את מגבלות הכוח של האימפריאליזם האמריקאי.

לסיכום, העולם שאחרי ה־11 בספטמבר סובל מאי־יציבות גדולה יותר, אבל הגורם המכריע בקביעת ההתפתחויות הפוליטיות, וגם הצבאיות, בין ובתוך מדינות הוא עדיין הכלכלה העולמית, שהחלה להיכנס למשבר לפני ה־11 בספטמבר, והיא עדיין במשבר (שצפוי להחריף) אחרי "הניצחון הגדול" באפגניסטן. הקפיטליזם הגלובלי והטרור, אסלאמי או אחר, משלימים ומחזקים זה את זה. הקפיטליזם אינו מסוגל להביס את הטרור משום שהוא מייצר בדיוק את התנאים של ניצול, עוני, דיכוי וייאוש שבהם הוא פורח, והטרור לא מציע שום אלטרנטיבה אמיתית לשיטה הקפיטליסטית, ולכן איננו מאיים עליה באמת.

הכוח היחיד שיכול לשחרר את האנושות מגורל של עוני, ניצול, דיכוי, מלחמה, טרור וגלישה לברבריות הוא מעמד העובדים הבינלאומי. ההתעוררות שלו, שכבר התחילה להתרחש, וההתפתחות המואצת של המודעות שלו, תחת השפעת המכות הכואבות של משברים כלכליים, דיכוי אלים ומלחמות חדשות, לעבר אימוץ של הסוציאליזם המהפכני, היא האיום האמיתי על הסדר העולמי הרקוב הקיים, והיא הסיכוי ליצור עתיד אחר וטוב יותר.

2. המזרח התיכון

מאימפריאליזם ישיר, דרך המלחמה הקרה ועד לניאו־קולוניאליזם

הסדר הכלכלי, הפוליטי והחברתי הקיים במזרח התיכון נובע במידה רבה מהתקופה שבה נשלט האזור ישירות על־ידי אימפריות זרות — העותמאנית, הבריטית והצרפתית. קווי הגבול בין המדינות באזור (שחלק גדול מהן נוצרו בצורה מלאכותית מתוך אינטרסים זרים) נמתחו ברובם בתקופה ההיא, במשא ומתן בין נציגי האימפריות או בינם לבין מנהיגי האליטות השבטיות המקומיות.

החשיבות האסטרטגית של האזור, תחילה כשטח החולש על דרכי המסחר עם הודו והמזרח הרחוק (דרך תעלת סואץ) ואחר־כך כמאגר הגדול ביותר בעולם של רזרבות נפט חיוניות, הובילה למעורבות גוברת של המעצמות. אלה ניסו לתפוס נתחים גדולים ורווחיים ככל האפשר מהאימפריה העותמאנית המתפוררת, בדרך כלל בתירוץ של שמירה על המקומות הקדושים, הגנה על מיעוטים אתניים ודתיים והבטחת חופש המסחר הבינלאומי, ותוך שימוש בשיטות הידועות של הפרד ומשול.

עוד לפני ההתפוררות הסופית של האימפריה העותמאנית, ששימרה יחסי ייצור פיאודליים או פאודליים למחצה במשך מאות שנים, החלו ההשקעות הזרות, ובעיקר רכישת האדמות וחדירת אלמנטים קפיטליסטיים לחקלאות, לכרסם מבפנים את הסדר הישן. גם להתיישבות הציונית היה חלק בלתי מבוטל בתהליך הזה, והיא התבצעה בתוך ההקשר הקולוניאלי, בדרך כלל בחסות ובתמיכת המעצמות הזרות, ובעיקר האימפריה הבריטית, שראתה ביישוב היהודי משקל נגד לעליית הלאומיות הערבית. החדירה הקפיטליסטית גם זירזה את התגבשות הלאומיות הערבית בכך שיצרה מעמד בינוני־גבוה עירוני, זעיר־בורגנות ובורגנות מקומית, שהיו בסיס הכוח שלה.

המשטרים ה"עצמאיים" שנוצרו באזור משנות העשרים ועד סוף שנות הארבעים התבססו על אליטות שבטיות ומקומיות כמו משפחת סעוד והענף ההאשמי שלה, שזכו בהשפעה מקומית מסוימת ובעושר בתמורה לשירותים הטובים שהעניקו לאימפריאליזם הבריטי, ואחר־כך האמריקאי, שהמשיכו לשלוט בתחומים החשובים באמת: בסיסי צבא ורוב ההכנסות מהנפט.

כמעט כל מדינות האזור הן מאז דוגמאות מובהקות של תיאוריית המהפכה המתמדת של טרוצקי: הבורגנות המקומית חלשה ותלויה באימפריאליזם, ואינה מסוגלת להשיג אף אחת מהמשימות ההיסטוריות של המהפכה הבורגנית — שחרור משליטה זרה, רפורמה אגררית, הפרדת הדת מהמדינה חיסול השרידים הפיאודליים. רק מעמד העובדים, שנוצר מתוך תהליכי התיעוש והעיור באזור במאה האחרונה, מסוגל להשלים את המשימות האלה כחלק מההפלה המהפכנית של המשטרים הרקובים הקיימים והמעבר לסוציאליזם.

למהפכה הקולוניאלית של שנות החמישים והשישים ולמלחמה הקרה היתה השפעה גדולה על האזור. הקו הפרו־בריטי הכנוע והמושחת של המלך פארוק במצרים הביא להפלתו בהפיכת הקצינים של נגיב ונאצר, שנשענו בעיקר על המעמד הבינוני והפלאחים, אבל זכו לתמיכה גם משכבות נוספות. המשטר של נאצר, שהיה לאומני ולא סוציאליסטי (למרות השימוש במונח "סוציאליזם ערבי"), הגיע מהר מאוד להתנגשות עם האימפריאליזם המערבי, קודם הבריטי והצרפתי (הלאמת תעלת סואץ) ואחר־כך גם עם האמריקאים, שניסו להתנקש בחיי נאצר.

ההתנגשות הזאת, בהקשר של התחרות בין הגוש המערבי והמזרחי על אזורי השפעה והשגת גרורות, דחפה את נאצר להתקרב לגוש הסטליניסטי, למרות שהקפיטליזם לא חוסל במצרים ונאצר היה ממנהיגי גוש המדינות "הבלתי מזדהות". הנאצריזם היה פופולרי מאוד אצל הקצונה הנמוכה והבינונית, האינטליגנציה, הפלאחים וחלקים ממעמד העובדים, ומשטרים דומים קמו גם בסוריה, עיראק ותימן. המשטרים האלה ביצעו הלאמות בחלק מענפי הכלכלה, וקיבלו מהגוש המזרחי סיוע כלכלי וטכנולוגי שאיפשר תיעוש מסוים והתחזקות צבאית, אבל המשיכו לדכא את תנועת העובדים ואת המפלגות הקומוניסטיות. המנהיגות של המפלגות האלה, מצדה, עשתה את כל הטעויות האפשריות והקריבה את האינטרס הפוליטי העצמאי של מעמד העובדים לטובת תמיכה במנהיגים זעיר־בורגניים לאומנים או דתיים, מה שהביא לאובדן הזדמנויות חשובות ולתבוסות קשות של העובדים, בעיקר באירן ובעיראק.

ישראל, טורקיה, סעודיה, ירדן ואירן (עד המהפכה ב־79') היו המעוזים הפרו־אמריקאיים במזרח התיכון בתקופת העימות הבין־גושי, אבל האימפריאליזם האמריקאי שילם מחיר יקר למדי על התמיכה בישראל במלחמת יום־כיפור: אחרי המלחמה הטילו המדינות הערביות מייצאות הנפט חרם על מדינות המערב, שהביא לעליית מחיר הנפט פי ארבעה ולהחרפת המשבר הכלכלי העולמי של 1974/5. אבל מיליארדי הדולרים שזרמו למדינות האלה בשנים הבאות לא נוצלו לתיעוש ולהרחבת הבסיס הכלכלי והשירותים החברתיים, ושימשו בעיקר למימון המותרות וסגנון החיים הראוותני של משפחות המלוכה והאליטות של אמירויות המפרץ.

מסוף שנות השבעים והלאה, עם החרפת הקיפאון בכלכלה הסובייטית, פחתו היקפי הסיוע של בריה״מ לגרורות שלה באזור, והמשטרים במצרים ועיראק התקרבו לאימפריאליזם האמריקאי. האוריינטציה הפרו־אמריקאית של משטר סאדאת בתקופה זו איפשרה את חתימת הסכמי קמפ־דייוויד בהשגחת האמריקאים, ועל חשבון התמשכות הכיבוש הישראלי בשטחים. המהפכה האירנית נחטפה מידי העובדים, בעיקר עובדי תעשיות הנפט, שהפילו את משטר השאה הפרו־מערבי, המושחת והמדכא, על־ידי חומייני וכוהני הדת השיעים, אבל המשטר החדש שנוצר, "הרפובליקה האיסלאמית", עדיין היה אנטי־אמריקאי, והאימפריאליזם האמריקאי סייע לסדאם חוסיין בנשק ובטכנולוגיה בזמן מלחמת אירן־עיראק כמשקל נגד ל"פונדמנטליזם".

שאריות ההשפעה הסובייטית באזור נעלמו עוד לפני קריסת הגוש המזרחי, בתקופת ה"פרסטרויקה", ובאזור נוצרה הגמוניה אמריקאית, שרק אירן, לוב ועיראק (שמאז הפלישה לכוויית כבר לא היתה חביבת האמריקאים) אינן חלק ממנה. מהמצב הזה נפגע גם אש״ף, שאיבד משענת כלכלית ופוליטית חשובה וחתם על הסכמי הכניעה של אוסלו. בכל האזור יושמה מאז מדיניות ניאו־ליברלית של פתיחת שווקים לתחרות, ביטול סובסידיות, הפרטות והטבות למשקיעים זרים, שהיטיבה עם מאזני החברות הרב־לאומיות אבל הביאה לעלייה דראסטית באבטלה ובעוני.

הר געש כלכלי, חברתי ולאומי — אין מוצא קפיטליסטי

המדיניות הקפיטליסטית הקלאסית של הפחתת המעורבות הממשלתית בכלכלה ומחירי הנפט הנמוכים של שנות התשעים יצרו למעשה משבר כלכלי וחברתי כרוני כמעט בכל מדינות האזור. התסיסה החברתית גוברת, השינאה לאימפריאליזם האמריקאי ולבעלי־בריתו הישראלים מתחזקת, וכך גם הביקורת על המשטרים המושחתים וחוסר הפעולה שלהם מול הדיכוי הברוטלי של האינתיפאדה על־ידי ישראל ובהסכמת ארה״ב (במדינות כמו מצרים הפגנות פרו־פלסטיניות הן אחד האפיקים היחידים שאליהם אפשר לתעל מחאה פוליטית וחברתית באופן שהוא עדיין לגיטימי בעיני השלטון).

התשובה היחידה של המשטרים הפרו־אימפריאליסטיים לכל אתגר פוליטי היא דיכוי, דיכוי ועוד דיכוי, בין אם מדובר בהתארגנויות של עובדים, באופוזיציה האיסלאמית או בכל מאבק לזכויות דמוקרטיות. אבל האמצעי הזה לא יוכל לבלום את ההמונים עוד זמן רב. התערובת הנפיצה של ריבוי טבעי מהיר (שמשמעותו אוכלוסייה צעירה יחסית), צמיחה כלכלית אפסית ובלתי שווה, אבטלה גבוהה ומתגברת (שנפוצה עוד יותר אצל הצעירים) ומשטרים בעלי בסיס תמיכה צר מכרסמת ביסודות הסדר הקיים.

בניגוד לאגדות שמפיצים אקדמאים ועיתונאים מערביים, העובדה שבכל האזור שולטים משטרים מדכאים (כולל חלק גדול מהמשטרים המלוכניים האחרונים בעולם) אינה נובעת מ"המנטליות הערבית", "התרבות המוסלמית" או כל קשקוש גזעני דומה. הסיבה האמיתית למצב הקיים היא האינטרס של האימפריאליזם האמריקאי: בהתחשב באנטי־אימפריאליזם המושרש של ההמונים, דיקטטורה ברוטלית היא הדרך היחידה להחזיק בשלטון משטר פרו־אמריקאי.

לכל אלה מתווספות הבעיות הלאומיות הבלתי פתורות באזור — השאלה הפלסטינית היא כמובן הבולטת ביותר, אבל מלבדה קיימים הסכסוכים העדתיים בין הנוצרים המרונים, השיעים, הסונים והדרוזים בלבנון, הדיכוי של הרוב השיעי בעיראק ושל הכורדים בעיראק ובטורקיה והאפליה של הברברים באלג׳יריה. כל הבעיות האלה מוסיפות לחוסר היציבות של האזור, וכולן בלתי פתירות לחלוטין תחת השיטה הקפיטליסטית, שמזינה ומלבה את הסכסוכים האתניים בעוני והתפוררות חברתית ומכירה רק פתרון אחד — דיכוי בכוח.

תפקיד האיסלאם הפוליטי על רקע חולשת השמאל

המחדלים והאופורטוניזם של הנהגת המפלגות הקומוניסטיות וארגוני השמאל האחרים, שיישמו מיגוון של אסטרטגיות וטקטיקות שגויות והרסניות בתקופות ומקומות שונים, מחזיתות עממיות ותיאוריות שלבים סטליניסטיות, דרך כניעה ללאומנות ועד להכרזת התמיכה בחומייני מצד הטודה (המפלגה הקומוניסטית של אירן) באחד בינואר 1979, הובילו את העובדים לתבוסות קשות וחיסלו את השמאל הרדיקלי ככוח פוליטי משמעותי באזור.

הדוגמא של אירן ראויה להתייחסות מפורטת יותר בגלל התנופה הגדולה שקיבל האיסלאם הפוליטי בעקבות עליית חומייני לשלטון באירן. בשנות השישים והשבעים שמרה הטודה על פרופיל נמוך, בעיקר משום שהביורוקרטיה במוסקבה קיימה יחסים דיפלומטיים וקשרי מסחר מצוינים עם משטר השאה ולא היתה מעוניינת בקידום מהפכות סוציאליסטיות בכלל, ובמדינה חשובה לאינטרסים האמריקאיים כמו אירן בפרט — זו היתה התקופה של "דו־קיום בשלום" בין הסטליניזם לאימפריאליזם האמריקאי.

רק בתחילת 1979, כשהמהפכה כבר היתה בשיאה ומעמד העובדים, בהובלת עובדי בתי הזיקוק, ניהל שביתות והשתלטויות על מפעלים שריסקו את משטר השאה, ומתוך תנועת השביתות צמחו השוראא, מועצות עובדים עצמאיות (מקבילות לסובייטים הרוסיים) שהתפשטו גם בחיל האוויר, ביצעה הטודה תפנית של 180 מעלות והכריזה על תמיכה במאבק מזוין נגד המשטר.

אבל באותו זמן הטודה, מתוך ראיית המהפכה כאנטי־אימפריאליסטית, נתנה את תמיכתה לחומייני כ"מנהיג הכוחות האנטי־אימפריאליסטיים". כשחומייני חזר מהגלות בפריז באחד בפברואר 1979, המדינה של השאה כבר היתה מרוסקת והשלטון היה בידי הרחוב והעובדים השובתים. חומייני, שבדומה לשאר המולות לא מילא שום תפקיד בשלבים הקריטיים של המהפכה, דרש מהעובדים ב־14 בפברואר לחזור לעבודה סדירה, והטודה עמדה מאחוריו.

כשממשלת חומייני העלתה את הקמת "הרפובליקה האיסלאמית" למשאל־עם באחד באפריל, הטודה שוב תמכה בחומייני. אחרי נצחון הממשלה במשאל־העם החלו בתי הדין האיסלאמיים, שעד אז שפטו בעיקר את סוכני הסאוואק (המשטרה החשאית השנואה של השאה), החלו לשפוט את מנהיגי העובדים המיליטנטיים, וכל האנרגיות של המשטר החדש הופנו לחיסול השוראא (מועצות) שעדיין המשיכו לפעול ולהחזרת הניהול מלמעלה במפעלים. כך חטפו כוהני הדת, שהתבססו על השכבות הנחשלות ביותר בחברה, את השלטון מידי תנועת העובדים, שעשתה את המהפכה, בהסכמת "המפלגה הקומוניסטית של אירן".

תנועות כמו החיזבאללה, שמילאו אחר־כך תפקיד חשוב בלבנון, הוקמו כפלוגות הסער שגייס המשטר האיסלאמי מתוך פרולטריון הסחבות העירוני כדי לחסל את שרידי ההתנגדות של תנועת העובדים; באפגניסטן דווקא האימפריאליזם האמריקאי טיפח, מימן וחימש את המוג׳אהידין (שמתוכם צמח בין־לאדן), כדי להפיל את המשטר הפרו־סובייטי של נג׳יבוללה; וברצועת עזה עודד שרון, אלוף פיקוד הדרום בשנות השבעים, את החמאס והג׳יהאד־האיסלאמי כמשקל נגד לפת״ח החילוני.

אבל כוח המשיכה של האיסלאם הפוליטי נחלש ככל שהוא נמצא בשלטון זמן רב יותר, וחושף את אופיו האמיתי. הניהול הבלתי יעיל והמושחת של הכלכלה האירנית על־ידי כוהני הדת גרם להתרחבות העוני והאבטלה, והמשטר השמרני והמדכא המאיס את עצמו על רוב האוכלוסייה. השינויים האלה התבטאו גם בבחירתו לנשיא של חאתמי ה"רפורמיסט", ובהפגנות ובמהומות ההמוניות של השנים האחרונות, שהחלו בסטודנטים ובדרישות לדמוקרטיזציה והתרחבו לשכבות רחבות בערים הגדולות שהצטרפו והעלו דרישות כלכליות. גם המוג׳אהידין שתפסו את השלטון אחרי הנסיגה הסובייטית מאפגניסטן איבדו מהר מאוד את תמיכת רוב האוכלוסייה, מה שאיפשר את עליית הטליבאן, עוד משטר איסלאמי שעבר תהליך דומה תוך שנים ספורות.

האיסלאם הפוליטי בנה את כוחו גם דרך הקמת אגודות צדקה וסיוע, ובניית רשת תמיכה חברתית בכל מקום שחולשת המדינה והשירותים החברתיים שלה השאירו ואקום. זו היתה האסטרטגיה העיקרית של הארגונים האיסלאמיים הפלסטיניים בשטחים ובעזה, ורק האינתיפאדה הראשונה דחפה אותם לפתח את טרור המתאבדים כדי לעצור את הסחף בתמיכה העממית מהם לכיוון ארגונים וקבוצות אחרים שהשתתפו במאבק נגד הכיבוש הישראלי.

גם המשטר הסעודי הפרו־אמריקאי שואב את הלגיטימציה לקיומו מכוהני דת, ששייכים לזרם הווהאבי הקיצוני באיסלאם הסוני. מרוב הבחינות, המשטר בסעודיה מדכא ונוקשה יותר מבאירן. השחיתות הבוטה והעושר מנקר העיניים של אלפי בני משפחת המלוכה, שבולטים במיוחד על רקע העוני המתרחב והאבטלה העצומה (כשלושים אחוז), הופכים את המשטר הזה לחלש במיוחד ולמועמד בכיר להיות המשטר הפרו־אמריקאי הראשון באזור שיקרוס בתקופה הקרובה. אלא שהחולשה של תנועת העובדים והעדר אלטרנטיבה שמאלית מעלים את הסבירות שבמקום המלוכה הסעודית הרקובה יקום שלטון איסלאמי אחר, הפעם עם אופי אנטי־אמריקאי.

דוגמא להתפתחות אפשרית אחרת אפשר למצוא באירועים המהפכניים שהתרחשו באלג׳יריה בשנה שעברה. מאז 1992, כשהצבא מנע מחזית־ההצלה־האיסלאמית לקחת את השלטון שבו זכתה בבחירות, מתנהלת במדינה מלחמת אזרחים עקובה מדם בין משטר הגנרלים הפרו־קפיטליסטי לכוחות האיסלאמיים, כששני הצדדים אחראים למעשי טבח של אזרחים חפים מפשע. ב־2001 פרצה באזורים שבהם חיים הברברים (השבטים הלא־ערביים) התקוממות עממית נגד האפליה והקיפוח מצד השלטון המרכזי. התנועה גדלה והתחזקה דרך הקמת ועדות עממיות מהפכניות, שהתפשטו גם לאזורים הערביים של אלג׳יריה בקרב חלקים גדולים גדולים של הנוער והעובדים שמאסו גם במשטר הצבאי הרצחני וגם בטרור האיסלאמי. התנועה הזו לא תפסה את השלטון בגלל מחסור במנהיגות חזקה עם תוכנית מהפכנית, אבל היא מראה את הפוטנציאל למהפכה גם במדינות באזור שיש בהן תנועה איסלאמית חזקה.

האינתיפאדה השנייה

הזרעים של האינתיפאדה השנייה נזרעו במשך כל תקופת אוסלו. כפי שה־CWI והסניף הישראלי (פועלים־יחד ואחר־כך מאבק סוציאליסטי) הסבירו בחומר כתוב כבר מ־1993, אוסלו היה הסכם קפיטליסטי בין הקפיטליסטים הישראלים, שהאינתיפאדה הראשונה הפכה את הכיבוש הישיר ליקר מדי עבורם כלכלית וחברתית, ובין הקליקה של ערפאת ואש״ף תוניס, שחתמה על הסכם כניעה, ובתמורה לקבלת תפקיד קבלן המשנה של הדיכוי והשליטה הכלכלית הישראליים זכתה למונופולים על מוצרי יבוא, לתעודות וי.איי.פי ולהתעשרות מהירה. הסברנו שהסכם כזה לא יכול לספק עצמאות אמיתית ושגשוג כלכלי להמונים הפלסטיניים, ולכן גם לא יבטיח ביטחון ושלום לישראלים, ושההסדר הזה צפוי לקרוס כשההמונים יגלו את המציאות שמאחורי ההבטחות הגדולות.

הציפיות של ההמונים הפלסטיניים (וגם הישראלים) מאוסלו והאשליות לגבי עתיד של חופש, שלום ושגשוג היו גדולות, אבל גודל האכזבה לנוכח המציאות היומיומית בשנים הבאות היה כגודל הציפיות. הדיכוי הישראלי לא נעלם אלא רק לקח צעד אחד אחורה ממרכזי הערים. מחסומים חדשים נוספו, הסגרים התרבו, התנחלויות קיימות התרחבו וחדשות נוספו, והפקעת האדמות נמשכה. אבל לדיכוי הזה נוסף הדיכוי מצד 13 מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית, שעשרות אלפי נושאי הנשק ששירתו בהם לא אומנו להגן על ההמונים מפני ישראל, אלא רק לשבור כל התנגדות או מחאה של ההמונים, כפי שאכן קרה בכל מאבק פוליטי נגד הרשות ובכל שביתה של עובדים. ולכל אלה נוספה ההידרדרות במצבם הכלכלי של ההמונים, שהלכו והתרוששו בזמן שאנשי אש״ף תוניס ומקורביהם הפכו לבורגנות החדשה, שדדו את ההמונים דרך הפקעת מחירים של מוצרי יסוד, לקחו לכיסם חלק גדול מכספי הסיוע הבינלאומי, בנו וילות מפוארות והבריחו מיליונים לחשבונות בחו״ל.

כשהכעס והתסכול של ההמונים התפרץ לבסוף ב־29 בספטמבר 2000, האינתיפאדה השנייה התחילה כהתקוממות עממית עם מאפיינים מהפכניים, בדומה לשלבים המוקדמים של האינתיפאדה הראשונה. עשרות אלפי פלסטינים, רובם המכריע לא חמושים, יצאו להפגנות המוניות בצמתים ובמחסומים שבהן התנגשו עם החיילים ושוטרי משמר הגבול הישראלים, והמנהיגות הבורגנית בראשות ערפאת נדחקה הצדה. הפוטנציאל למאבק מהפכני אמיתי דרך ועדות עממיות דמוקרטיות בשליטת ההמונים היה קיים, וקריאה מעמדית לחיילים ולשוטרים הישראלים, שהם למעשה עובדים ובני עובדים במדים, ולמעמד העובדים הישראלי כולו, לא לקחת חלק בדיכוי בשירות בעלי ההון הישראלים ומשרתיהם בממשלה, היתה יכולה להצעיד את האינתיפאדה להישגים אמיתיים.

אבל כדי להוביל מאבק כזה דרושה מנהיגות שזוכה לאמון ההמונים ומצוידת באסטרטגיה מהפכנית, שלא היתה קיימת בגדה ובעזה. ללא מנהיגות כזו, שתחבר את המאבק לשחרור לאומי עם מהפכה חברתית שתוכל לקבל הד גם אצל העובדים הישראלים וההמונים הערביים במדינות השכנות, הגבורה והנכונות להקרבה של ההמונים, ובעיקר של הצעירים הפלסטינים, לא הספיקו, בעיקר לנוכח הדיכוי הברוטלי מצד כוחות הביטחון הישראליים, שהרגו מאות פלסטינים ופצעו אלפים כבר בחודשים הראשונים, בתקופת ממשלת ברק.

הדעיכה ההדרגתית של ההפגנות ההמוניות הובילה השתלטות של קבוצות חמושות קטנות, שזכו אולי לתמיכה פסיבית של ההמונים אבל לא היו נתונות לשליטתם, וניהלו מאבק עקר ונטול אסטרטגיה שהחל בירי על מכוניות ישראליות בכבישי השטחים ובהמשך פנה יותר ויותר, ביוזמת החמאס והג׳יהאד האיסלאמי, לפיגועי התאבדות נגד אזרחים בתוך ישראל. ההתקפות חסרות האבחנה האלה דחפו את העובדים הישראלים לזרועות הפוליטיקאים הימניים ביותר של המעמד השליט, וסייעו לממשלה ולראשי הצבא להצדיק את המשך והחרפת הדיכוי והניסיון לרסק את האינתיפאדה באמצעים צבאיים — הוצאות להורג (שלעתים קרובות פגעו גם בחפים מפשע), הפצצות מהאוויר ופלישות לאזורים מאוכלסים.

כך נוצר התהליך שראינו בשנה וחצי האחרונות, של פיגועי התאבדות ותגובה צבאית של ענישה מתוך רפלקס, כאשר שני הדפוסים מחזקים זה את זה ומובילים להסלמה גוברת. בכל פעם שהמתיחות הגיעה לשיא ונוצרה סכנה ממשית של מלחמה אזורית נעשו נסיונות תיווך ופשרה, אבל כל ניסיון כזה החזיק מעמד זמן קצר יותר מקודמו. התהליך הזה הוביל בינתיים לכיבוש ישיר והדוק של ערי הגדה המערבית, ולהתחזקות הוויכוח הפנים־פלסטיני על האסטרטגיה להמשך האינתיפאדה לנוכח מיעוט ההישגים עד כה. בוויכוח הזה טוענים הארגונים האיסלאמיים שפיגועי ההתאבדות צריכים להימשך כאמצעי היחיד שפוגע באמת בישראלים, ארגונים ופעילים אחרים, כולל החזיתות העממית והדמוקרטית, קוראים לניהול לוחמת גרילה נגד חיילים ומתנחלים בתוך השטחים בלבד, חלקים מהבורגנות הפלסטינית (כמו אבו־מאזן) דוחפים להפסקת או "הרגעת" האינתיפאדה ולחידוש המו״מ בחסות בינלאומית, ואילו רבים מפעילי השטח של הפת״ח תומכים בחידוש המאבק העממי, בחיזוק תנועת הסרבנות בתוך ישראל וביצירת חיץ בין העם הישראלי לממשלת שרון.

קשה לנבא איזה מהכיוונים האלה יוביל בתקופה הבאה, וסביר להניח שנראה שילוב של הטקטיקות האלה (האפשרות של הפסקת האינתיפאדה איננה נראית סבירה בטווח הקרוב), אבל דווקא הכיבוש מחדש של הערים בגדה והעוצר המתמשך שהוטל על רוב האוכלוסייה שלהן סיפק זריקת החייאה למאבק העממי. בכמה ערים היו בחודשים האחרונים הפרות עוצר המוניות (שחלקן הפכו להפגנות), שצה״ל עמד מולן חסר־אונים. העליונות של פעולה המונית הוכחה שוב ושוב, גם בשבועות האחרונים ממש, ובכמה מקרים הפכה את העוצר לבדיחה, אבל עדיין חסר הגורם המארגן שיתאם בין הפעולות האלה ויתעל את הכוח של ההמונים להשגת ניצחון אמיתי דרך אסטרטגיה מהפכנית ברורה. הדחיפה בכיוון הזה יכולה לבוא גם משינויים כלכליים ופוליטיים בתוך ישראל או באחת המדינות השכנות.

המלחמה הצפויה בעיראק

מה שברור מעל לכל ספק, מתוך בחינת היערכות הצבא האמריקאי, הצהרות מימשל בוש ומסע התעמולה הנרחב בתקשורת האמריקאית והבינלאומית, הוא שהמימשל האמריקאי מתכוון לפתוח במלחמה נגד עיראק תוך שבועות עד חודשים ספורים. המערכה האווירית כבר החלה לפני כמה שבועות, בהפצצות על שדות תעופה ובסיסי נ״מ (כולל אלה שנמצאים מעבר ל"אזורים האסורים לטיסה" בדרום ובצפון עיראק), וריכוז הכוחות לפלישה יבשתית מתקדם והולך. הניסיון להעביר במועצת הביטחון החלטה שתיתן מטרייה של האו״ם למלחמה אינו חשוב במיוחד, משום שבוש כבר הבהיר, בשפה ברורה של אולטימטום, שארה״ב ובעלות ברית נוספות יפעלו נגד עיראק עם או בלי החלטה כזו. מימשל בוש מעדיף להראות, בעיקר לציבור האמריקאי, שניסה להשיג "לגיטימציה בינלאומית", אבל שום דבר שיקרה באו״ם, גוף חסר שיניים שמספק כיסוי לאינטרסים האימפריאליסטיים של המעצמות הקפיטליסטיות, לא ימנע את תחילת המלחמה.

לכל הרעש והצלצולים סביב הנשק להשמדה המונית, הדיקטטורה הרצחנית של סדאם והאיום על שלום העולם אין שום קשר לסיבות האמיתיות למלחמה וליעדים שהיא מכוונת להשיג. אלה רק העילות והתירוצים למלחמה, שנועדו לשווק את המלחמה טוב יותר בארה״ב ובעולם, וליצור מסך עשן דיפלומטי ותקשורתי סביב המניעים של האימפריאליזם האמריקאי. לצבא ארה״ב יש רקורד מפואר של שימוש בנשק להשמדה המונית ביפן, קוריאה, וייטנם וקמבודיה, וכן של ניסויים בגז חרדל על חייליו שלו (בלי לבקש את הסכמתם). האימפריאליזם האמריקאי גם קיים יחסים מצוינים עם דיקטטורות רצחניות לא פחות ששירתו את האינטרסים שלו וסיפק להן תמיכה איתנה (פינושה בצ׳ילה, סוהרטו באינדונזיה ועוד רבים ורעים), כפי שעשה גם עם סדאם חוסיין בזמן שהאחרון השתמש בגז במלחמה נגד אירן ולדיכוי הכורדים (גנרלים אמריקאים סירבו להתרגש אז וטענו שזו בסך הכל "עוד שיטה להרוג בני־אדם"). פקחים של האו״ם שעבדו בעיראק בשנות התשעים גילו חומרים ביולוגיים שהגיעו מספקים אמריקאים משנת 85' ועד 89'.

המטרות האמיתיות של המלחמה הן להעביר את המסר שכל משטר שלא ירקוד לצלילי החליל של האימפריאליזם האמריקאי צפוי להדחה, וכך להרתיע מראש כל משטר ששוקל צעד שעשוי להתנגש עם "אינטרסים אמריקאיים", ובאותה הזדמנות להציב בבגדאד שליט בובה שיאפשר לחברות הנפט האמריקאיות גישה חופשית לרזרבות הנפט של עיראק, השניות בגודלן בעולם אחרי אלו של סעודיה. הרזרבות האלה חשובות במיוחד בתקופה של מיתון עולמי, כשכל עלייה מתמשכת במחיר הנפט (מעבר לעלייה לטווח קצר לפני ובזמן המלחמה) מאיימת להחריף את המשבר בארה״ב ובעולם כולו, ועל רקע הכישלון של הפיכה בתמיכת ארה״ב נגד צ׳אווס, הנשיא הנבחר של ונצואלה — יצואנית הנפט השלישית בעולם.

אבל לא מעט אנשים מסוגלים להבדיל בין התירוצים לסיבות, כפי שמעידות ההפגנות של מאות אלפים בבריטניה ובאיטליה נגד תוכניות המלחמה. ההתנגדות למלחמה (כולל 47 אחוז בארה״ב לפי סקר מהזמן האחרון) חזקה היום בהרבה מבתקופה שקדמה למלחמה באפגניסטן או למלחמת המפרץ הראשונה. בבריטניה, "השותפה הבכירה" של ארה״ב, יש כיום רוב למתנגדים למלחמה. גם המנהיגים הרדיקליים שנבחרו בזמן האחרון לראשות כמה מהאיגודים המקצועיים בבריטניה שייכים למחנה הזה, מה שמעלה את אפשרות של שימוש בנשק השביתה בקמפיין שישלב את המאבק נגד שכר נמוך, פיטורים והפרטה עם ההתנגדות למלחמה. במדינות כמו גרמניה ואיטליה ההתנגדות הזו חזקה עוד יותר. כל זה לא יספיק כדי למנוע את המלחמה, ולפחות בארה״ב פתיחת המלחמה צפויה לדחוף יותר אמריקאים להתייצב מאחורי הדגל והנשיא (באדיבות תופי המלחמה של התקשורת הפטריוטית), אבל המלחמה תיתן דחיפה נוספת לתנועת ההתנגדות, במיוחד אם לא תתנהל בדיוק לפי התוכניות של מימשל בוש.

לגבי מהלך המלחמה עצמה, אפשר לצפות בוודאות כמעט מלאה כמה דברים. אין ספק שהצבא האמריקאי מסוגל להפיל את סדאם, גם ללא עזרה מצבאות נוספים, אבל האלה היא באיזה מחיר. המלחמה הזאת לא תהיה טיול קליל כמו מלחמת המפרץ הראשונה מבחינת הצבא האמריקאי, וגם לא כמו הפלת הטליבאן באפגניסטן. הצבא העיראקי יילחם על אדמתו שלו, ולא בשטח זר כמו ב־1991. האמריקאים לא יוכלו להסתמך על כוח מקומי בסגנון הברית הצפונית שיספוג את רוב האבידות בלוחמת הקרקע במקומם. הכורדים בצפון והשיעים בדרום כבר נכוו בעבר אחרי שפתחו במרד בסוף מלחמת המפרץ ולא קיבלו שום עזרה מהצבא האמריקאי, שאיפשר לסדאם לדכא את המרידות באכזריות. לאופוזיציה העיראקית הגולה, שמורכבת בעיקר מפוליטיקאים ואנשי עסקים שמתמחים בתפירת חליפות ליום שחרי נפילת סדאם ובמריבות פנימיות, אין שום תמיכה משמעותית בתוך עיראק. הנעלם העיקרי הוא החוזק הפנימי של משטר סדאם ושליטתו בצבא. מרידה פנימית או הפיכת חצר של כמה מקציניו של סדאם יכולה להקל מאוד על האמריקאים, אבל אם זה לא יקרה, הם עלולים להסתבך בלחימה מבית לבית בבגדאד ובערים אחרות, שבה יהיה קשה למנוע אבידות אמריקאיות משמעותיות.

גם עיראק שאחרי סדאם תציב בפני האמריקאים בעיות לא קלות. נפילת המשטר יכולה להביא להתפרקות השלטון המרכזי במדינה. לטורקיה כבר יש תוכניות להשתלט על שדות הנפט באזור מוסול בצפון, וגם מדינות אחרות עשויות לנסות לנצל את ההזדמנות כדי לנגוס נתחים משטח עיראק. הכורדים, שמנהיגיהם קיבלו מהאמריקאים הבטחות לאוטונומיה לכל הפחות בתמורה לתמיכתם, ינסו להשיג יותר, וייתקלו בהתנגדות של טורקיה, שמדכאת את השאיפות הלאומיות של הכורדים בשטחה בכוח כבר עשרות שנים. גם השיעים בדרום, שעשויים להישען על אירן, יצפו לפחות לאוטונומיה. בכל מקרה, משטר פרו־אמריקאי במדינה ההרוסה הזאת יהיה חלש, לא דמוקרטי ובלתי יציב, וארה״ב תצטרך להשאיר בעיראק כוח צבאי משמעותי לתקופה ארוכה.

איך בדיוק תשפיע המלחמה על המשטרים במזרח התיכון קשה לצפות מראש, אבל די ברור שהיא תערער מאוד את היציבות שלהם גם אם לא תביא לנפילה של אחד מהם בטווח הקצר. אפשר ללמוד משהו מכך שבניגוד למצב במלחמת המפרץ הראשונה, אף מנהיג של מדינה ערבית חשובה לא העז להתייצב בגלוי לצד ארה״ב ומול סדאם, אפילו לא המנהיגים הפרו־אמריקאיים ביותר כמו שליטי סעודיה. הסיבה לא נעוצה בידידות העמוקה שלהם עם סדאם או בחרדתם לגורל אזרחי עיראק, אלא בידיעה שההמונים הערביים מתנגדים למלחמה ולאימפריאליזם האמריקאי. לא סתם אמר עמרו מוסא, מזכ״ל הליגה הערבית ונציג מובהק של המעמד השליט המצרי, שהמלחמה "תפתח את שערי הגיהנום". המשטרים בסעודיה, ירדן ומצרים נתונים בסכנה רצינית גם אם לא יתמכו בגלוי באמריקאים, וההפגנות נגד המלחמה במערב יתגמדו מול ההפגנות האנטי־אמריקאיות שיזעזעו את קהיר, עמאן וריאד. כדאי גם לקחת בחשבון את האפשרות של תגובה צבאית ישראלית בעיראק, קונבנציונלית או אחרת, אם זו תצליח לשגר טילים שיגיעו לשטח ישראל, ואת הסיכוי שממשלת שרון תנסה לנצל את המלחמה למהלך צבאי דרמטי מול הפלסטינים. הגורם האחרון במשוואה הוא ההתחזקות הצפויה של ארגונים איסלאמיים אנטי־אמריקאיים והתגברות זרם המתגייסים לפעולות טרור.

3. ישראל

הכישלון של הציונות

התנועה הציונית הבטיחה להקים מדינה שבה יוכלו יהודים לחיות בביטחון וברווחה. 54 שנים אחרי הקמת המדינה, הכישלון בשני התחומים ברור. ספק רב אם יש מקום בעולם שבו יהודים בטוחים פחות מבישראל. המצב הנוכחי מזכיר את דבריו הנבואיים של טרוצקי, שאמר שהמדינה הציונית עלולה להפוך למלכודת עקובה מדם עבור היהודים.

הציונות עלתה במרכז ובעיקר במזרח אירופה כתגובת רפלקס לאנטישמיות המודרנית, שנבעה מהרס התפקידים הכלכליים המסורתיים של היהודים ודחיקתם בין הסדר הפיאודלי הישן והמתפורר וחדירת הקפיטליזם, שבאזור הזה היה רקוב מראשיתו. זו היתה תגובת ההתגוננות של ההמונים היהודיים הזעיר־בורגניים ברובם לאנטישמיות שהבורגנות העולה במזרח אירופה אימצה כחלק מהלאומנות האגרסיבית שלה.

אבל הציונות הפוליטית לא שאפה להילחם באנטישמיות. להפך, היא אימצה את הנחת היסוד האנטישמית לגבי חוסר ההתאמה בין היהודים וה"גויים", והסיקה שהפתרון היחיד הוא הפרדה — "אנחנו כאן והם שם" — פתרון שהתיישב היטב עם האידיאולוגיה האנטישמית, מה שמסביר את הנכונות של הרצל לנהל משא ומתן על מימוש תוכניותיו עם אנטישמים מוצהרים במימשל של רוסיה הצארית, כולל כאלה שנשאו באחריות לארגון פוגרומים. בניגוד למרקסיזם, שניתח את השורשים הכלכליים והמעמדיים של האנטישמיות המודרנית ולכן גם הבין גם שהניצחון על האנטישמיות אפשרי כחלק מהמהפכה הסוציאליסטית העולמית, הציונים ראו באנטישמיות תופעה נצחית, אפילו מושרשת גנטית לטענת חלקם.

בהתחשב בכך שפלשתינה לא היתה ריקה (עובדה שרוב המנהיגים הציונים העדיפו להתעלם ממנה), הפרויקט הציוני היה אפשרי רק בהקשר קולוניאליסטי. זה היה ברור לחלוטין למנהיגים כמו הרצל, שאמר ב"מדינת היהודים" ש"אנחנו צריכים להיות שם חלק מחומת המגן של אירופה כנגד אסיה, מוצב קדמי של הציביליזציה מול הברבריזם". התפיסה הזו קיבלה ביטוי מעשי בנסיונות של הרצל להשיג צ׳רטר, על פי הדגם הקולוניאלי הקלאסי, מהסולטן העותמאני, הקייזר הגרמני או אימפריות אחרות.

מלחמת העולם הראשונה סיפקה לתנועה הציונית הזדמנות מיוחדת לזכות בתמיכה ובחסות של האימפריאליזם הבריטי. הבריטים מצאו בציונות נקודת אחיזה חשובה לאינטרסים שלהם במזרח התיכון מול האימפריה העותמאנית הקורסת והלאומיות הערבית העולה, אבל גם חיפשו דרך להטות את האוכלוסייה היהודית של מעצמות המרכז לתמיכה במעצמות ההסכמה, ולהשתמש בציונות כמחסום בפני ההתפשטות המהירה של רעיונות מהפכניים בקרב ההמונים היהודיים במזרח אירופה (הצהרת בלפור, התוצאה של התלכדות האינטרסים הזאת, פורסמה חמישה ימים לפני מהפכת אוקטובר).

ההצלחה היחסית של הציונות במזרח ובמרכז אירופה באה על רקע הכישלון של המהפכה הסוציאליסטית באירופה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. אותו כישלון הביא גם לעליית הנאצים לשלטון בגרמניה, שהובילה להשמדת שליש מיהדות העולם. המנהיגות הציונית של היישוב עשתה שימוש פוליטי מיומן בשואה כדי "להוכיח" את הצורך במדינה יהודית, אבל האמת היא שהיהודים בפלשתינה לא היו רחוקים מגורל דומה אם הכוחות הבריטיים של מונטגומרי לא היו מצליחים לעצור את חייליו של רומל באל־עלמיין.

התנועה הציונית ניצלה את שנות המנדט הבריטי (בחסות חבר הלאומים, מוסד שכמו האו״ם שהחליף אותו סיפק כיסוי נוח לאינטרסים של המעצמות האימפריאליסטיות) כדי לפתח את התשתית הכלכלית, הפוליטית והצבאית למדינה היהודית תוך כדי עידוד העלייה של יהודים בניסיון להתגבר על העליונות המספרית הערבית בפלשתינה.

כאשר האימפריאליזם הבריטי עזב, היישוב ניצל את העליונות הצבאית, הטכנית והארגונית שלו כדי להביס את הצבאות הערביים החלשים שנשלחו מולו. באותה הזדמנות "טוהרו" אזורים נרחבים מאוכלוסייה פלסטינית, מאות כפרים נמחקו מהמפה ושטח המדינה היהודית הורחב. כך נוצר הבסיס למוצב הקדמי הזה של האימפריאליזם המערבי במזרח התיכון, שנשען על עליונות כלכלית (יחסית לאזור) וכוח צבאי.

למרות הרטוריקה הסוציאליסטית ואופי המשטר הכלכלי (קפיטליזם של המדינה), שהיו חיוניים למנהיגות הציונית לצורך בניית האומה החדשה על בסיס אתוס שוויוני כדי להצדיק את ההקרבה שנדרשה מהעובדים, ממשלות מפא״י ניהלו מדיניות פרו־אימפריאליסטית מובהקת, כולל הצבעה באו״ם נגד כל תנועת שחרור באסיה או באפריקה. המדיניות הזו הגיעה לשיא ב־56', כשהצבא הישראלי פלש לסיני וכבש את חצי האי כחלק ממזימה משותפת עם בריטניה וצרפת, שקיוו לנצל את ההזדמנות כדי לכבוש מחדש את תעלת סואץ שהולאמה על ידי נאצר. בשנות השישים פיתחה ישראל בעזרת צרפת יכולת גרעינית — הליבה של ההרתעה הצבאית הישראלית עד היום.

מאז הוחלפו האימפריאליזם הבריטי והצרפתי באמריקאי, אבל הדפוס נשאר דומה: הישענות פוליטית, כלכלית וצבאית על האימפריאליזם המערבי מול הסביבה העוינת, שימוש בסיוע הזר, בהון של יהדות ארה״ב (שהמימשל מספק לו פטור ממס) ובמקורות נוספים (כספי השילומים בשנות החמישים) לפיתוח הכלכלה והתעצמות צבאית מתמדת בין מלחמה למלחמה — שלושה גורמים שהבטיחו יצירת תודעה של מצור אצל העובדים היהודים, אבל לא יכלו לתת להם ביטחון אמיתי ורווחה כלכלית. רק המאבק המעמדי ולבסוף המהפכה במזרח התיכון יוכלו לשחרר את העובדים היהודים מהחיים על החרב והקורבנות העצומים שאינם מביאים ביטחון או תנאי חיים סבירים.

משבר כלכלי חסר תקדים

למשבר הכלכלי הנוכחי אין תקדים אמיתי בישראל מבחינת העומק ומשך הזמן. ב־2001 נרשמה צמיחה שלילית של %0.9, שנמוכה ממנה נרשמה רק ב־1953. 2002 עשויה להיות גרועה עוד יותר(התחזיות של קרן המטבע צופות צמיחה שלילית של 1.5%), ובמונחים של תוצר לנפש מדובר בהצטמקות של כשישה אחוזים ברמת החיים בשנתיים האחרונות (שמתחלקת כמובן בצורה בלתי שווה בין המעמדות). אבל אין שום סימן לשיפור צפוי בטווח הנראה לעין: שני הגורמים העיקריים למשבר, ההאטה הכלכלית העולמית והאינתיפאדה השנייה, אינם צפויים להיעלם בקרוב.

המעבר מצמיחה למיתון היה חד ביותר: בשלושת הרבעונים הראשונים של 2000 היה קצב הצמיחה עשרה אחוזים לפחות, וברבעון האחרון חברו האינתיפאדה ותחילת הקריסה בהיי־טק ליצור התכווצות שלילית משמעותית, שנמשכה מאז (מלבד כמה רבעונים של התייצבות על רמה נמוכה של פעילות כלכלית). המימסד הכלכלי נוטה היום לתלות את רוב האשמה באינתיפאדה, שללא ספק הביאה לנפילה חדה בתיירות ובהשקעות ולעלייה של מיליארדים בהוצאות על ביטחון, אבל בגלל התלות של הכלכלה הישראלית הקטנה, הפתוחה ותלויית היצוא בכלכלה העולמית, ובעיקר בענף ההיי־טק, להאטה העולמית יש משקל לא פחות גדול.

המשמעות האנושית של המיתון הקשה הזה ברורה: זינוק של האבטלה, שלפי נתונים רשמיים עומדת היום על 10.6%, ובפועל היא גבוהה בהרבה, בעקבות פיטורי עובדים וסגירת מפעלים וחברות, הן ב"כלכלה המסורתית" והן בהיי־טק; התרחבות מהירה של העוני, שחריף במיוחד אצל משפחות ערביות, אבל מתפשט בחברה כולה; האצת הקריסה של השירותים החברתיים, בריאות, רווחה וחינוך; והידרדרות במצבם של חברות ועסקים (בעיקר קטנים ובינוניים) — סקר של דן־אנד־ברדסטריט קובע ש־17% מהעסקים במשק נמצאים בסכנת סגירה מיידית, ועוד 13% ברמת סיכון גבוהה.

המימסד הכלכלי מתמודד עם המיתון בדרך הצפויה: גלגול מחיר המשבר של הקפיטליסטים על מעמד העובדים, כולל המובטלים, הגמלאים ו"שכבות חלשות" נוספות. זה נעשה דרך המשך המדיניות התקציבית המרסנת, שכוללת קיצוצים בעיקר בשירותים החברתיים, בקצבאות ובדמי האבטלה. הקיצוצים האלה רק מחמירים את המיתון משום שהם מדכאים עוד יותר את הפעילות הכלכלית, ולמעשה אינם מיועדים כלל להביא ליציאה מהמיתון, אלא רק "לשמור על היציבות הפיננסית והמקרו־כלכלית" — כלומר למנוע קריסה נוסח ארגנטינה, הורדה של דירוג האשראי של ישראל (שתייקר את גיוס ההון בהלוואות מחו״ל) ופגיעה נוספת במעמד של הקפיטליזם הישראלי מול מוסדות כמו קרן המטבע הבינלאומית — דרך עצירת הפריצה של הגירעון התקציבי.

אבל אפילו את היעדים הצנועים האלה מתקשים הקפיטליסטים הישראלים להשיג: דירוג האשראי של שלושת הבנקים הגדולים הורד לאחרונה, בגלל ירידה ברווחים וחובות מסופקים (כלומר שספק רב אם הבנקים יקבלו אותם בחזרה אי־פעם) גדולים, והפקידות הכלכלית מתרוצצת בהיסטריה בין סוכנויות הדירוג הבינלאומיות כדי למנוע הורדה דומה של הדירוג לכלכלה הישראלית. מכאן גם האובססיה של משרד האוצר ובנק ישראל בעניין העברת התקציב ללא שינויים, כדי לשמור על היציבות הקדושה.

חומרת המשבר מתבטאת גם במתחים בין הנגיד קליין וסילבן שלום ובזיגזגים במדיניות הריבית ובשער הדולר, שבסך הכל משקפים את העובדה שלמשבר הזה אין שום פתרון קפיטליסטי. התסריט הארגנטיני כבר לא נראה רחוק כל־כך: שם הגיעה הקריסה הפיננסית אחרי ארבע שנים של מיתון "רגיל" וקיצוצים מתמשכים בתקציב. הכלכלה הישראלית נכנסת לשנה השלישית של המיתון (אחרי שנה אחת בלבד של צמיחה מהירה, 2000, מאז המיתון של 1996–1999), אבל בסביבה כלכלית בינלאומית קשה עוד יותר ועם בעיה גדולה נוספת: המלחמה בשטחים, שלא מראה סימני סיום.

מלחמה שאי אפשר לנצח

אחרי שנתיים של אינתיפאדה, הדיבורים של שרון על "הכרעה צבאית" נחשפים כחלומות בהקיץ. אחרי יותר מ־600 הרוגים ישראלים (קרוב למספר ההרוגים בששת הימים או בשנים הראשונות של מלחמת לבנון), אחרי אין־ספור מבצעים, פלישות, חיסולים, הפצצות, הריסות בתים, עקירות עצים, חישוף שדות, סגרים, כתרים, עוצרים ומעצרים, אחרי 1,800 פלסטינים הרוגים והרס הכלכלה הפלסטינית, ברור מתמיד חוסר הסיכוי של הניסיון לרסק את האינתיפאדה באמצעים צבאיים.

למרות המאמצים העצומים שמושקעים בכך, לא נמצאה (ולא קיימת) תשובה טקטית לפיגועי המתאבדים. הצבא והשב״כ מסוגלים לסכל חלק גדול מהפיגועים, אבל רק במחיר של החמרת החנק של הערים הפלסטיניות, שמעודדת נסיונות לפיגועים נוספים, וחלק מהם יצליחו לפגוע בישראלים. הירידה בהיקף הפיגועים בחודשים האחרונים נובעת בעיקר מהוויכוח הפלסטיני הפנימי על הכדאיות האסטרטגית של הפיגועים בתוך ישראל לנוכח המחיר הכבד, והפסקת ההשתתפות של הפת״ח בפעולות מהסוג הזה. כפי שכבר הוסבר, פיגועים כאלה לא יכולים להוביל את האינתיפאדה לניצחון, ורוב הפלסטינים מבינים זאת, אבל הסבל שגורמים הכיבוש ההדוק ופעולות הצבא יוצר אצל רבים תחושה של "העיקר שגם הישראלים יסבלו", שמסבירה את המשך התמיכה הפסיבית בפיגועים אצל קצת יותר מ־50% מהפלסטינים.

בינתיים נוצר מצב של תיקו מדמם, שבו אף צד אינו מסוגל להשיג הכרעה. הפיגועים בישראל מחלישים את האינתיפאדה בכך שהם גורמים לעובדים הישראלים להתייצב מאחורי הממשלה, והדיכוי הישראלי מחזק את המוטיבציה של פלסטינים מיואשים לפגוע בישראלים בכל מחיר. שבירה של התיקו הזה עשויה לבוא רק מתוך חידוש המאבק העממי ההמוני, מגמה שאמנם התחזקה מתוך הידוק הכיבוש והעוצר בחודשים האחרונים, אבל חסרה לה עדיין מנהיגות עם אסטרטגיה מעמדית שתוכל להפריד בין החיילים והעובדים הישראלים למעמד השליט.

מרחב התמרון המדיני־דיפלומטי צר מתמיד. המעמד השליט הישראלי לא מסוגל או רוצה להציע לפלסטינים הישגים שיצדיקו את הפסקת האינתיפאדה, ואילו ההמונים הפלסטיניים שהתפכחו מכל אשליות העבר לא יסכימו לקבל הסכם כניעה חדש נוסח אוסלו. על הסלעים האלה התנפצו בזו אחר זו כל יוזמות המשא ומתן, התיווך, הגישור וההרגעה.

הקשיים של ניהול המלחמה והעדר האסטרטגיה ניכרים בוויכוחים החוזרים ונשנים ובהטלת ההאשמות ההדדית, והפומבית מתמיד, בתוך הממשלה, בין הממשלה לצמרת המטכ״ל ובתוך המטכ״ל. ההחלטות הצבאיות מתקבלות על ידי שרון מתוך רפלקסים ועל בסיס אמפירי, בעיקר בגלל ש"צריך לעשות משהו".

המספרים הנוכחיים של הסרבנים, בסביבות האלף, עדיין רחוקים מלחולל תמורה רחבה יותר בצבא (בין השאר בגלל השיוך המעמדי של רוב הסרבנים וחולשת האסטרטגיה והטקטיקות שנובעת מכך), אבל בכל זאת מבטאים את השחיקה שמייצרת ההשתתפות בדיכוי של אוכלוסייה אזרחית. מילואימניקים רבים לא יכולים להרשות לעצמם לסרב מסיבות כלכליות — אם יישבו בכלא, המשפחה לא תעמוד בנטל. ביטוי משמעותי יותר לשחיקה אצל החיילים, גם בסדיר וגם במילואים, אפשר למצוא בעלייה הגדולה במספר העריקים והנפקדים ובשכיחות השימוש בסמים, כולל ביחידות קרביות בשטחים ובעזה.

היכולת לגייס מילואים הולכת ומתקרבת לגבולותיה האחרונים. הכיבוש ההדוק של רוב הגדה ואכיפת העוצר על מיליוני פלסטינים בערים מטילים עומס כבד על יחידות המילואים, ומגביל את האפשרות לגיוסים נוספים לצורך מבצעים חדשים, למשל ברצועת עזה. גם המושג של צו שמונה, צו חירום שמעבר למיכסה הרגילה של ימי המילואים, הולך ונשחק עם כל שימוש נוסף בו.

המעמד השליט, הממשלה וצמרת הצבא נתקלים שוב ושוב במגבלות של הכוח הצבאי — מול האינתיפאדה שמסרבת להישבר, מול האינטרסים של האימפריאליזם האמריקאי לקראת המלחמה בעיראק ומול ההתפוררות המואצת של החברה הישראלית — אבל ממשיכים לא לראות, לא לשמוע ולא להבין.

4. המעמד השליט והמשרתים שלו

מ"ציונות סוציאליסטית" לניאו־ליברליזם

מבחינת המעמד השליט, הציונות היא היום רק כיסוי אידיאולוגי לרדיפת רווחים פשוטה. הדרישה הגזענית מהמעסיקים היהודים להעסיק רק "עבודה יהודית", בתמיכת "הציונים הסוציאליסטים", בנתה עוד לפני הקמת המדינה את הבסיס לכלכלה נפרדת ומתבדלת ויצרה תהום בין העובדים היהודים והערבים. מניעת כל סולידריות או מאבק מעמדי משותף יהודי־ערבי היתה הכרחית לצורך בניית זהות לאומית חזקה שתקשור את העובדים למדינה, והמרכיב ה"סוציאליסטי" היה קיים בעיקר ברטוריקה.

ובכל זאת, הכלכלה הישראלית בעשורים הראשונים של המדינה לא היתה קפיטליסטית קלאסית: זה היה קפיטליזם של המדינה, מה שאומר שבמקום שהקפיטליסטים יקבעו מי ישלוט במדינה, המדינה (בעיקר מפא״י ושלוחותיה) בחרה מי יקבל הזדמנות להפוך לקפיטליסט. רוב המשק היה בבעלות המדינה או ההסתדרות (חברת־העובדים), ונוהל על ידי ביורוקרטים ממונים, אבל גם למטרות רווח. התעשייה הצבאית סיפקה בסיס טכני ליצירת תעשיות נוספות, והמעורבות הגדולה של המדינה בכלכלה איפשרה לישראל להשיג צמיחה מהירה למדי עד תחילת שנות השבעים ולהפוך למדינה מתועשת.

התקופה הארוכה של צמיחה מהירה יחד עם פערים נמוכים יחסית (בעיקר בין היהודים) ובנייה של שירותים חברתיים ורשת רווחה בנתה מדינה חזקה שיכלה לקלוט גלי הגירה גדולים, אך גם יצרה ביורוקרטיה מסואבת ומושחתת ומימסד יהיר ומנוכר. הצמיחה החלה להיעצר, ומאבקים של קבוצות מופלות החלו להתפתח. המחדל של מלחמת יום־כיפור הוסיף לתחושת המיאוס, וזירז את תבוסת מפא״י ואת המהפך הפוליטי והכלכלי של 1977.

ממשלת בגין, שנבחרה בעיקר בזכות קולות העובדים המזרחים המדוכאים והתיעוב שלהם למימסד הפטרוני של מפא״י, השאירה את קבעת ההחלטות הכלכליות לאגף הליברלי בליכוד, שיישם תוכנית קיצונית של ליברליזציה במסחר במטבע חוץ, קיצוץ בסובסידיות על מוצרי יסוד והעלאת מס ערך מוסף בחמישים אחוז. התוכנית, שהתאימה לתפיסה הקפיטליסטית הקלאסית של האגף הרוויזיוניסטי בציונות ולשינויים במדיניות הכלכלית של המעמד השליט במדינות המערב בעקבות המשבר העולמי של 74/5' (שינוי שהובילו בהמשך ממשלות תאצ׳ר ורייגן), הובילה בנתוני המשק הישראלי החלש לפיחות מהיר ולסחרור אינפלציוני בשנים הבאות.

על אף שחלק גדול מהצעדים שהוזכרו בוטלו מאוחר יותר בעקבות המשבר של אמצע שנות השמונים, המעבר של הכלכלה הישראלית לכיוון הניאו־ליברלי נמשך. עיסקת החבילה של 1985 בין ההסתדרות לממשלה ולמעסיקים כללה הקפאת שכר כללית. נמשך העידוד למגזר הפרטי דרך הפחתה משמעותי של המסים על חברות, והחלו הפרטות בקנה מידה גדול והתקפות נוספות על העובדים.

התהליך הזה הואץ והגיע לשיאו בשנות התשעים, בהתאם למגמה העולמית אחרי התמוטטות הסטליניזם. ההפרטות התגברו, חוזים קיבוציים נשברו, והעבודה העברית הבלעדית, שכבר בשנות השבעים התחלפה בהתבססות על ניצול מוגבר של עובדים פלסטינים, פינתה את מקומה לייבוא עובדים ממדינות העולם השני והשלישי ולניצול דרך חברות וקבלני כוח־אדם, מה שאיפשר להוריד את רמת השכר ותנאי העבודה ולסכסך בין שכבות שונות של מעמד העובדים.

האפקט המצטבר של כל השינויים האלה ב־25 השנים האחרונות היה ליצור חברה שהיא מהמקוטבות ביותר מבין המדינות המתועשות במונחי הכנסה ועושר. באותו זמן שמרכז הכובד של הכלכלה עבר מהמגזר הציבורי לפרטי וההון הלך והתרכז בידי מספר קטן והולך של משפחות שצברו עושר אגדי, העוני התרחב לממדים המוניים ומערכות החינוך והבריאות הציבוריות הלכו והידרדרו.

המשבר החברתי הכרוני הזה והניכור המוגבר שהוא יוצר בא לידי ביטוי בכל תחום: עלייה בפשיעה, התרחבות של השימוש בסמים (קלים וקשים) והאלימות בבתי ספר, והאצת ההתפוררות של התא המשפחתי ( עלייה בשיעור הגירושים, אלימות נגד נשים מצד בעליהן, הזנחה של ילדים או התעללות בהם).

בשנות התשעים המחלוקת העיקרית בתוך המעמד השליט הישראלי היתה בנושא הפשרה עם הפלסטינים (והסורים). האגף הגדול יותר במעמד השליט היה האגף הקרוב יותר למימשל קלינטון, ורצה לעצב הסדר מזרח־תיכוני חדש שבו שוקי האזור ייפתחו בפני החברות ישראליות, והדומיננטיות הישראלית תתבטא בעיקר בתחום הכלכלי. אחרי התמוטטות הסכמי אוסלו, שהוכיחו את חוסר הסיכוי של הסדר קפיטליסטי כזה, הוויכוח הזה פחות או יותר הסתיים.

אבל המשבר הבטחוני והכלכלי העמוק הוא גם משבר של המעמד השליט. מעמד שליט שאינו מסוגל לספק לעובדים לא ביטחון אישי ולא רווחה מינימלית לא יכול לשלוט בצורה יציבה. זו הסיבה לזעזועים התכופים במערכת הפוליטית ולמאבקי הכוח הבלתי פוסקים בין המפלגות הקפיטליסטיות ובתוכן.

ממשלת האחדות — ממשלת משבר

המשבר הכלכלי חייב את הנציגים הפוליטיים של בעלי ההון לסגור שורות עוד יותר משעשתה זאת האינתיפאדה השנייה. בימים הראשונים שאחרי בחירת שרון לראשות הממשלה אפשר היה לראות איך כל בעלי ההון שאיתם נפגש לוחצים עליו להקים ממשלת אחדות. המטרה העיקרית היתה ליצור ממשלה קפיטליסטית עם בסיס רחב בכנסת, שתוכל להעביר קיצוצים קשים בתקציב ולגלגל את מחיר המיתון והמלחמה על מעמד העובדים, בלי להשאיר מחוץ לקואליציה גורם משמעותי שסביבו תוכל להתפתח ההתנגדות למדיניות הממשלה.

המדיניות הזו התחייבה גם מתוך הנפילה המתמשכת של התמיכה בשתי המפלגות הקפיטליסטיות הגדולות עד למצב שבו ב־99' שתיהן יחד קיבלו מספר מנדטים דומה לזה שאחת מהן היתה מקבלת לבדה בעבר. כדי לנטרל אופוזיציה פוטנציאלית, הוכנסה לממשלה גם ש״ס, שתמיד היתה תלויה בחיבור לברז השלטוני־תקציבי לצורך בניית המוסדות שהם בסיסי הכוח שלה, ומרגישה באופוזיציה כמו דג מחוץ למים.

הדחיפה הזאת לאחדות באה אמנם בעיקר מלמעלה, אבל זכתה גם להדים מסוימים אצל חלקים ממעמד העובדים שלא הבינו את התפקיד של ממשלת האחדות. כך התאפשרה גם הכניסה של עם אחד לממשלה, בלי שתוכל להציג תמורה משמעותית כלשהי לעובדים, אבל גם בלי התנגדות משמעותית מצד הכוחות שעליהם מתבססת המפלגה (הוועדים). רק העמקת המשבר הכלכלי וההתקפות על העובדים אילצו את עמיר פרץ להוציא את המפלגה מהממשלה.

מתוך הכישלון של ממשלת ברק בכל התחומים התאפשרה בחירתו ברוב סוחף של שרון, האיש שחשב עד אז בלתי בחיר בגלל חלקו במלחמת לבנון הזכורה לרע. הליכוד, שרק שנה וחצי לפני כן ספג תבוסה קשה, חזר לשלטון. יותר מניצחון של שרון והליכוד היתה זו תבוסה של ממשלת ברק, והדיכוי הברוטלי שהפעילה בחודשים הקודמים נגד האינתיפאדה הפלסטינית (ונגד התפרצות המחאה של הפלסטינים הישראלים באוקטובר 2000) לא עזר לה — המוניטין של שרון בהפעלת כוח ברוטלי היו מבוססים יותר.

למרות ההשתתפות הנמוכה בבחירות האלה, הליכוד התחזק לתקופה מסוימת, והרכיב את ממשלת האחדות מתוך עמדת בכורה ברורה. אם היו נערכות בתקופה הנוכחית בחירות לכנסת, אין ספק שהליכוד היה יוצא מהן כמפלגה הגדולה ביותר. אבל ההתחזקות הזו של הליכוד כברירת מחדל בזמן שלעובדים לא מוצעת שום אלטרנטיבה רצינית לא מבטיחה לו עתיד ורוד. מאבקי הכוח בתוך המפלגה נמשכים, והאיום מצד נתניהו, למרות שקשה למצוא מאחוריו הבדלים אידיאולוגיים משמעותיים, ממשיך להטריד את שרון (כמו גם התחרות מצד ימין קיצוני עוד יותר — אפי איתם ודומיו). המשך הכישלון של ממשלת שרון בכל התחומים יפגע בסופו של דבר גם בליכוד, גם אם יוכל לזכות בעוד מערכת בחירות, והחיפוש אחרי אלטרנטיבה יתחזק.

ההתרסקות של מפלגת העבודה בבחירות בתחילת 2001, מלבד הוצאתם מהתמונה של ברק ובן־עמי, הובילה גם לשליפת הסכינים בתוך המפלגה. הישיבה הכנועה בממשלה והאחריות המשותפת לכל כשלונותיה רק החלישה את המפלגה עוד יותר והאיצה את המלחמות הפנימיות. פרס, "מדינאי בעל שם בינלאומי", הפך לסמרטוט ובדיחה עם איומי הפרישה הבלתי משכנעים שלו. בן־אליעזר, שהבינוניות המזהירה שלו הפכה אותו למנהיג הולם למפלגה בתקופת שפל שכזו, נאלץ כבר לעמוד בשתי מערכות בחירות נגד בורג השנה, ועוד אחת כזו, מול מצנע ורמון, מצפה לו לפני סוף השנה. פואד מנסה להציג את עצמו כמוביל "המהפכה המזרחית" בעבודה וכקורבן של רדיפה עדתית, אבל לא מצליח לשכנע כל עוד אינו מציע שום אלטרנטיבה חברתית־כלכלית.

כרגע משמשת המלחמה הקרובה בעיראק כעוד תירוץ להמשך ההידבקות הפתטית של שרי העבודה לכסאות, ולא סביר לצפות מהם למלחמה אמיצה במיוחד נגד התקציב או חלקים ממנו. בין אם פואד יישאר בראש או יוחלף, העבודה לא צפויה להוות איום משמעותי על שרון, במיוחד לא מתוך הממשלה. אבל המלחמות הפנימיות יימשכו, ובשלב מסוים תיתכן התפרקות או עזיבה של ביילין (שכבר הקים את שח״ר אבל שרף את הגשרים) ואחרים שינטשו את הספינה הטובעת בחיפוש אחרי סירת הצלה.

גם ישיבתה של ש״ס בממשלה רק מחלישה אותה. המפלגה הפופוליסטית הזו, שנבנתה מתוך ההתפרקות של מדינת הרווחה וההזנחה הכרונית של עיירות הפיתוח והשכונות ועשתה שימוש ציני בדיכוי של המזרחים, נמצאת בבעיה לא פשוטה. עצם ההצלחה שלה להפוך למפלגה השלישית יצרה אצל קהל הבוחרים המתרחב שלה ציפיות שמפלגה סקטוריאלית בתוך המערכת הקפיטליסטית לא יכולה למלא. ההיחלשות של ש״ס וחוסר חוט־השדרה שלה נחשפו כשהשרים שלה עברו זובור פומבי ופוטרו על ידי שרון, רק כדי לחזור לממשלה על ארבע. ההפסד שלה לגשר בבחירות המקומיות בלוד מראה שש״ס נמצאת בדרך למטה, משום שקהל הבוחרים שלה הוא בין הרגישים ביותר לתוצאות המיתון, ואינו רואה תוצאות או מדיניות חברתית כלשהי מצד ש״ס.

האופוזיציה הפרלמנטרית והנהגת ההסתדרות

בתוך המערכת הפוליטית לא קיימת היום אלטרנטיבה רצינית לממשלה. עומק המשבר הקפיטליסטי מביא לכך שמפלגות רפורמיסטיות לא יכולות לספק תשובות אמיתיות או להביא הישגים משמעותיים, אלא רק להמשיך להיאבק על דרך החלוקה של עוגה מצטמקת. לרפורמיסטים שהשלימו עם השיטה הקפיטליסטית אין תשובה משכנעת לטיעונים כמו "אין מאיפה לקחת". בעניין האינתיפאדה, העדר גישה וניתוח מעמדיים (בתוספת הרקורד הלא משכנע שלהן בעבר מבחינת העובדים היהודים) מונעים מהמפלגות האלה להבין ולהסביר את האינתיפאדה ולהציע פתרון מעמדי־מהפכני לעימות המדמם עם הפלסטינים.

מרצ מתנגדת אמנם למדיניות הכלכלית של הממשלה, אבל מציעה בעצם רק תיקונים קוסמטיים בתוך המערכת הקיימת (קיצוץ בתקציבים לישיבות ולהתנחלויות), ואין לה בסיס אמיתי בשכונות ועיירות פיתוח (קהל המצביעים המסורתי שלה שייך למעמד הבינוני). לגבי היחס לאינתיפאדה, למרות הקריאה ליציאה מהשטחים מרצ מטפחת תקוות שווא במעורבות בינלאומית מסוג כלשהו, אמריקאית, אירופית או של האו״ם, וממשיכה לתמוך בהסדר מדיני, מין אוסלו משופץ. בין אם תמציא את עצמה מחדש כמפלגה הסוציאל־דמוקרטית (עם או בלי שותפים נוספים) או לא, היא תתקשה להרוויח משמעותית מכשלונות הממשלה.

התמונה בחד״ש ובמפלגות הערביות היא די דומה. הרפורמיזם של חד״ש משולב בשיטות פעולה סטליניסטיות, ובכל מקרה לא מציע פריצה מחוץ לגבולות המערכת הקפיטליסטית. התייחסויות לסוציאליזם מוגבלות בדרך כלל לנאומי האחד במאי, והיסטוריה ארוכה של מדיניות של חזית עממית ואימוץ של גירסה מקומית לתיאוריית השלבים (קודם שלום, אחר־כך מאבק מעמדי), כולל התמיכה באוסלו, הפכו את חד״ש בעיני העובדים היהודים למייצגת של לאומנות פלסטינית. המפלגות הערביות, בין אם לאומניות/נאצריסטיות כמו בל״ד או איסלאמיות, גם הן לא מייצגות משהו שונה באמת, והמנהיגות שלהן באה מהמעמד הבינוני, שלמרות הפוטציאל שהוכח לפני שנתיים לא מסוגל להוביל מאבק מהפכני של הפלסטינים הישראלים, כזה שיתחבר עם העובדים היהודים.

עמיר פרץ ורוב הביורוקרטיה של ההסתדרות, שמאורגנים בעם אחד, גם הם חלק מהאופוזיציה הרפורמיסטית. העדר דמוקרטיה פנימית והעובדה שהמפלגה לא פנתה ברצינות גם לעובדים לא מאורגנים, למובטלים ולנוער חיסלו את הפוטנציאל הגדול שהיה לה ואת הסיכוי לבנות מפלגת עובדים המונית. השיכבה הזאת, האריסטוקרטיה של תנועת העובדים, מהווה מחסום כפול — גם להשגת ייצוג פוליטי נאמן לעובדים וגם בפני הגעה להישגים במאבקים המעמדיים ההגנתיים ומעבר להתקפה. עמיר פרץ וההסתדרות יידחפו אמנם בעל כורחם למאבקים ושביתות בגלל עומק המשבר, אבל הדרך להצלחה במאבקים האלה עוברת בהצמחת מנהיגים חדשים, נאמנים ולוחמניים מלמטה, בדמוקרטיזציה של ההסתדרות ובהקמת מפלגת עובדים אמיתית.

אין מוצא קפיטליסטי

אחד הביטויים המובהקים למשבר של החברה הקפיטליסטית והמעמד השליט הוא ההקמה של עשרות תנועות וארגונים חדשים בשנתיים האחרונות, רובם בורגניים או זעיר־בורגניים: ישראל אחרת, שורת האזרחים, התנועה להפרדה, קו ירוק ועוד רבים אחרים. הארגונים האלה קמים מתוך ההכרה בחוסר המוצא של המערכת הקיימת, אבל עדיין בלי הבנה אמיתית של אופי השינוי הדרוש והדרך להשיג אותו. כמעט כולם מסתפקים בפעילות חוץ־פרלמנטרית ונשארים בתוך גבולות הקונצנזוס הקפיטליסטי־ציוני. בדרך כלל הן מציעות פתרון קסם להיבט אחד של המשבר, כמו ההפרדה כתשובה לטרור. חלק מתנועות האלה עשויות לצמוח ולצבור פופולריות על רקע הוואקום הפוליטי מחוץ לממשלה והעדר האלטרנטיבה, אבל השטחיות שלהן תגרום להן ליפול באותה המהירות שיעלו.

תופעה דומה וקשורה היא החיפוש אחרי דמויות נקיות שעדיין לא התלכלכו בביצה הפוליטית, כמעט תמיד מהצבא (מחסן החירום הנצחי של הפוליטיקה הישראלית), כדי למכור אותן כתקווה החדשה. כמו אמנון שחק ואיציק מרדכי בעבר, כך מנסים היום לבנות את מצנע, ואולי גם את עמי איילון. אבל בין אם הם מגויסים למפלגה קיימת או מקימים סביבם מפלגה חדשה, לסוסים השחורים האלה יש תוחלת חיים פוליטית קצרה למדי.

בסך הכל, יש קריסה של האמון במוסדות הפוליטיים הבורגניים (המפלגות המושחתות, הכנסת האימפוטנטית והממשלות הכושלות), שמובילה לירידה בהשתתפות בבחירות ולעליית השינאה לפוליטיקאים בכלל. דמויות וארגונים חדשים ייבדקו, ייכשלו וייפסלו על ידי ההמונים, וההידרדרות הכלכלית תזרז את התהליך (כמו גם הסתבכות של הלחימה והכיבוש בשטחים, בעיקר אם תימשך הירידה בפיגועים בתוך ישראל), אבל תנועת העובדים, ולנו יש תפקיד חשוב ואחריות גדולה בעניין, חייבת להצמיח מתוכה אלטרנטיבה מעמדית אמיתית, סוציאליסטית ודמוקרטית. אחרת נישאר עם מודעות אנטי־פוליטית כמו בארגנטינה, שלא מספיקה כדי להפיל את הקפיטליזם ולבנות במקומו חברה סוציאליסטית.

5. מעמד העובדים ושכבות קרובות

מ"המדינה שלנו" למודעות מעמדית

לתהליך המעבר מה"ציונות הסוציאליסטית" למדיניות ניאו־ליברלית היו השפעות חשובות על המודעות של מעמד העובדים. כל עוד המדינה הקפיטליסטית סיפקה לעובדים תעסוקה כמעט מלאה, תנאי עבודה סבירים, מערכות חינוך ובריאות ציבוריות מספקות פחות או יותר ורשת ביטחון חברתית (שירותי הרווחה), והפערים בהכנסות ובסגנון החיים היו נמוכים יחסית, היא יכלה לדרוש מהעובדים קורבנות גדולים כמו השירות הצבאי הממושך, המילואים והמלחמות. רוב העובדים ראו את ישראל כמדינה שלהם, מה שאומר שהמודעות המעמדית היתה ברמה נמוכה מאוד.

העובדים הישראלים (בעיקר היהודים), שהיו רגילים לקיומה של מדינת הרווחה למרות שלא השיגו אותה במאבק (בשונה ממדינת הרווחה במערב, הגירסה הישראלית הוקמה על ידי המימסד מתוך הצרכים של יצירת אומה חדשה מאוכלוסיית מהגרים בתנאים של איום חיצוני), מצאו את עצמם מול המציאות הקפיטליסטית העירומה. לא היו להם מסורות ארוכות של תודעה מעמדית ומאבקים מיליטנטיים כמו למעמד העובדים ברוב מערב אירופה, אבל האיום על תנאי החיים שלהם וההתקפות המחריפות עליהם הכריחו אותם להילחם. הפער בין הציפיות הגדולות מהמדינה והאכזבה ממה שהיא נותנת לעובדים (או לוקחת מהם) בפועל יצר תחושה של בגידה, והביא התפתחות מהירה יחסית של תודעה מעמדית בסיסית.

מאבקים וצורות התנגדות

בתנאים של שינוי חד לרעה ומשבר קשה של המעמד השליט מודעות מעמדית יכולה להתפתח מהר מאוד, ומעמד עובדים בלתי מנוסה יכול לעקוף את מקביליו הוותיקים יותר בהתפתחות הפוליטית שלו, כפי שעשה מעמד העובדים הרוסי בתחילת המאה העשרים, אבל את מעמד העובדים הישראלי ממשיכה לעכב השאלה הלאומית. המעמד השליט משתמש בה בהצלחה כדי לכבול את העובדים אליו, ועד שתנועת העובדים הישראלית לא תאמץ גישה מעמדית שכוללת תמיכה בזכות ההגדרה העצמית של עמים מדוכאים (כמו שעשו הבולשביקים בראשות לנין), במקרה שלנו הפלסטינים, היא לא תוכל להשתחרר מחיבוק הדוב של המעמד השליט ולפרוץ קדימה.

לא במקרה ההתפתחות המהירה ביותר של המודעות המעמדית והמאבק המעמדי בישראל היתה בשנות אוסלו, כשלרוב העובדים היה נראה שהסכסוך הלאומי נמצא בדרך לפתרון, והם חיפשו תשובות לבעיות הבוערות החברתיות־כלכליות הבוערות. ההתנתקות של ההסתדרות ממפלגת העבודה, השביתות הכלליות של סוף שנות התשעים והקמת עם אחד ב־99' היו נקודות ציון חשובות בתהליך הזה, שכלל מאבקים מרים כמו בחיפה כימיקלים וב"ידיעות", והביא גם לצמיחת שיכבה חדשה של מנהיגי עובדים מיליטנטיים.

בעיה נוספת של מעמד העובדים הישראלי היא החלוקה הפנימית לשכבות שונות, שמקשה על פעולה מאוחדת ומקילה על המעמד השליט להשתמש בטקטיקות של הפרד ומשול כדי לשמור על אחיזתו בשלטון ועל הפריבילגיות שלו. לחלוקות המסורתיות — נשים וגברים, יהודים וערבים, מבוגרים וצעירים, מזרחים ואשכנזים, צווארון כחול ולבן, ותיקים ועולים, דתיים וחילונים — נוספו בעשור האחרון ההבדלים בין עובדים ישראלים וזרים ובין עובדים מאורגנים לעובדים בחוזה אישי, עובדי כוח אדם או עובדי קבלן. רק מאבק מעמדי מאוחד שכולל סולידריות בין כל חלקי המעמד ולוקח בחשבון גם את הבעיות המיוחדות לכל שיכבה יוכל להתגבר על הבעיה הזאת, ולכן חשוב שאנחנו במאבק סוציאליסטי נכיר את השכבות האלה ונלמד לפתח ולשכלל את העבודה הפוליטית שלנו בתוכן.

הנוער

הנוער הישראלי נפגע מהקפיטליזם בכמה צורות: מההידרדרות של מערכת החינוך המנוכרת, דרך בעיות כלכליות במשפחה והמתחים שהן יוצרות, ועד לשירות הצבאי הממושך, שעבור חיילות רבות הוא חוויה מדכאת ומשפילה, ושדורש מחיילים רבים לסכן את חייהם. במשך כל התקופה הזו החיילים מקבלים "משכורת" עלובה, ועם השחרור הם נזרקים לשוק עבודה אכזרי שמציע, אם בכלל, רק עבודה לא מאורגנת בשכר נמוך ובלי תנאים סוציאליים.

גם המיעוט שזכה לחינוך ברמה סבירה שמאפשר לו להמשיך ללימודים גבוהים לא נהנה מחיים קלים. רוב הסטודנטים נאלצים לעבוד שעות ארוכות בנוסף ללימודים כדי לממן את שכר הלימוד, הדיור והוצאות המחיה האחרות. על הרקע הזה פרצה ב־1998 שביתת הסטודנטים הארצית, שלמרות נכונות להיאבק (ולחטוף מכות משוטרים) נכשלה בגלל המנהיגות, שתומרנה על ידי המפלגות הגדולות.

אבל הנוער ממשיך להיות שיכבה חשובה (במיוחד הנוער ממעמד העובדים), בין השאר בגלל הפתיחות של חלק מהצעירים לרעיונות חדשים והנכונות להשקיע אנרגיה בניסיון לשנות את החברה, וחלק גדול מההצלחה שלנו בעתיד תלוי בהתערבות נכונה במאבקים של צעירים, בגיוס של בעלי התודעה המתקדמת ביותר ביניהם ובהכוונה שלהם להתערבות במאבק המעמדי.

נשים

הקפיטליזם מטיל על נשים נטל כפול: גם ניצול במקום העבודה (משפחה ממעמד העובדים לא יכולה בדרך כלל להתקיים ממשכורת אחת), שבו הן מרוויחות כמעט תמיד פחות מעובדים גברים תמורת אותה עבודה, וגם המשך הנשיאה בעול הטיפול בילדים ובמשק הבית ברוב המשפחות. רק משפחות מבוססות יכולות להרשות לעצמן לשכור מטפלת, לשלוח את הילדים מתחת לגיל חמש למסגרת של פעוטון או גן או להעסיק עוזר(ת) בית.

עבור נשים חד־הוריות הבעיה היא גדולה עוד יותר, וחלק גדול מהקיצוצים התקציביים של השנים האחרונות פוגע בהן קשות. אחוז הנשים גבוה במיוחד בשירותים הציבוריים — מורות, אחיות או עובדות סוציאליות — שסובלים מהזנחה מתמשכת, מחסור בכוח אדם, שכר נמוך ותנאי עבודה מידרדרים. בישראל סובלות נשים גם ממעמד נחות בעיני הממסד הדתי, ששולט תחומי הנישואים והגירושים. הנשים העובדות לא יכולות להשיג שוויון אמיתי לעובדים הגברים, כי הקפיטליזם תלוי בעבודה שהן עושות בחינם בבית, אבל הן מנוצלות גם כעובדות שכירות. המסקנה היא שיש להן חלק חשוב ביותר במאבק המעמדי ובמאבק להפלת הקפיטליזם, שרק היא תבטיח להן שחרור אמיתי מאפליה וניצול.

מזרחים

ישנה חפיפה משמעותית (אבל לא מוחלטת) בין המזרחים למעמד העובדים. המזרחים, שלא סבלו בדרך כלל מאפליה ורדיפות במדינות שמהן הגיעו, עד שהציונות החלה להתיישב בפלשתינה ולנשל פלאחים מקומיים והתנגשה בלאומיות הפלסטינית/ערבית, היגרו לישראל כמעט ללא רכוש (גם בגלל הגבלות שהטיל המימסד הציוני), ונשלחו למעברות או לאזורי הספר (עיירות פיתוח ומושבים). התפקיד שלהם היה לספק עבודה זולה לתעשייה המתפתחת.

לניצול שלהם כעובדים נוסף דיכוי תרבותי ספציפי. כל שריד תרבותי של ארץ המוצא (כלומר לתרבות הערבית) הוצג על־ידי המימסד הקולט כפרימיטיבי, והמזרחים נדרשו להשאיר חלק גדול מזהותם מאחור ולאמץ זהות מערבית. תלמידים מזרחים הוכוונו בצורה שיטתית לחינוך מקצועי־טכני ולא עיוני, בלי קשר לכישוריהם, וכך הוגבלה גם היכולת של הדור השני לקבל השכלה גבוהה ולמצוא עבודה עם הכנסה גבוהה יותר.

המאבקים החברתיים הרדיקליים ביותר בהיסטוריה של ישראל, מרד ואדי סליב ותנועת הפנתרים השחורים, באו מהשיכבה הזאת, וכך גם המפלגה הפוליטית החדשה המצליחה ביותר בעשרים השנים האחרונות, ש״ס, שתיעלה את תחושת הקיפוח החזקה לכיוון עדתי־דתי סקטוריאלי, והתעלמה מכך שרוב המזרחים שייכים למעמד העובדים, ורוב הניצול שלהם היום הוא מעמדי.

בשנים האחרונות קמו תנועות מזרחיות חדשות מתקדמות יותר מש״ס, כמו הקשת הדמוקרטית המזרחית, אבל גם הן מדגישות את הזהות המזרחית על חשבון הזהות המעמדית, ולכן לא מציעות פתרון אמיתי. מעמד העובדים הישראלי כולל גם ערבים, יהודים אשכנזים וזרים, והמאבק נגד הדיכוי והניצול חייב להיות מאוחד.

פלסטינים ישראלים

הפלסטינים/ערבים הישראלים הם השיכבה המנוצלת והמדוכאת ביותר במעמד העובדים (מלבד העובדים הזרים). מאז מלחמת 1948, שהיתה עבורם אסון (נכבה) שבו נהרסו מאות כפרים, אלפים נהרגו ומשפחות הופרדו, ברוב המקרים כחלק מתוכנית בלתי רשמית לעודד עזיבה/בריחה של אוכלוסייה לא יהודית מהשטחים שכבש צה״ל, ועד 1966 הפלסטינים שנשארו בישראל חיו תחת מימשל צבאי, שכלל עוצר לילה.

לכך נוספו צורות שונות של אפליה שנמשכו גם אחרי ביטול המימשל הצבאי — בחינוך, בתעסוקה, בתקציבי פיתוח ותשתיות ועוד. ב־1976 הביאה הפקעה מסיבית של אדמות ערביות לצורכי הצבא להפגנות גדולות שבהן נהרגו מאש חיילים ושוטרים שישה מפגינים, והאירוע החשוב הזה מצוין כל שנה כיום האדמה.

מאז נמשכו האפליה והדיכוי, והכעס והתסכול הלכו וגברו. ברמה הפוליטית נוהל המאבק שלהם לשוויון (משפטי) ונגד אפליה עד העשור האחרון בעיקר דרך המפלגה הקומוניסטית, שלא הצליחה ליצור חיבור מעמדי עם העובדים היהודים. התבוסה של 48' הכבידה על התפתחות מאבק מיליטנטי במשך תקופה ארוכה, והפלסטינים הישראלים גם חשו שיש להם עדיין יותר מה להפסיד מהפלסטינים בשטחים, ולכן לא הושפעו במידה משמעותית מהאינתיפאדה הראשונה.

אבל המשך האפליה, העוני, האבטלה הגבוהה וההתעלמות של הממשלות עשו את שלהן. הגדיל לעשות ברק, שהבטיח הרים וגבעות, זכה ל־95 אחוז מהקולות הערביים ולא קיים דבר. כשפרצה האינתיפאדה השנייה, הפלסטינים הישראלים היו בשלים יותר להשפעה מצד ההתפרצות בשטחים ובעזה, והתוצאה היתה ההפגנות ההמוניות ביישובים הערביים באוקטובר 2000. אחרי ש־13 מפגינים נהרגו מירי במהלך הדיכוי הברוטלי של ההפגנות והמתח בין יהודים וערבים באזורים מעורבים הגיע לשיא, הצליחה המנהיגות המקומית והמפלגתית הבורגנית/זעיר־בורגנית להסיט את הכעס והמחאה לאפיק בטוח — ועדת חקירה ממלכתית, אמצעי ידוע ומוכר לקבור ולטייח בעיות נפיצות.

שנתיים אחרי, שום בעיה לא נפתרה. חלק מהפלסטינים הישראלים עדיין חוששים להפסיד את המעט שיש להם, אבל הדור הצעיר של הפעילים מיליטנטי ונחוש הרבה יותר מבעבר. חלק מהם פונים ללאומנות ערבית/פלסטינית או לאיסלאם הפוליטי בחיפוש אחרי שינוי רדיקלי, אבל יש אצל הדור הזה יש פוטנציאל עצום לרעיונות סוציאליסטיים מהפכניים. רק הרעיונות האלה והמאבק המשותף עם הנוער והעובדים היהודים נגד הממשלות הקפיטליסטיות והשיטה כולה יכולים לשים קץ לכל סוגי הניצול, הדיכוי והאפליה שלהם ולהציע להם עתיד של שוויון ורווחה.





תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 59187, תל אביב–יפו 6159101
info@socialism.org.il
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון. התנועה שותפה בוועד למען אינטרנציונל עובדים (CWI), ארגון סוציאליסטי בינלאומי המאגד תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.