הנמלים והתשתיות הקשורות אליהם נבנו מכספי הציבור, ומכניסים מיליארדי שקלים מדי שנה לקופת המדינה. אולם עבור ממשלות המעסיקים עובדות אלה הן שוליות כנגד בקשותיהן היפות של המיליונרים שמריצים אותם בבחירות. בעשור האחרון בחנו שרי אוצר הן מהליכוד והן מהעבודה את תוכניות ההפרטה מכל הכיוונים האפשריים, אך דווקא נתניהו התברר כבר־מזל יותר מאחרים וזכה להיכנס לתפקידו בזמן המשבר הכלכלי העולמי — עיתוי מושלם למימוש החלומות הרטובים של בעלי ההון.

היום שאחרי ההפרטה

"למי הבטחת את הנמל, ביבי?", צעקו עובדי הנמלים השובתים במהלך הפגנות שנערכו סמוך לנמל חיפה. העובדים יודעים היטב מה יקרה יום אחרי שההפרטה תעבור. הכל יתחיל מפיטורים המוניים של העובדים החלשים ביותר בענף. החברים של ביבי, ליברמן ועמרי שרון, שמונו לתפקידים בהוראתם וחתמו על חוזה אישי שמן, כולל בעל היגואר המפורסמת שביבי אוהב להזכיר, לא ייפגעו ויישארו בתפקידם (דבר המובטח כחלק מהעיסקה). העובדים שכן ישרדו את גל הפיטורים יסבלו מירידה דרסטית בשכר, איסור על התאגדות ושלילת זכויות עובדים בסיסיות נוספות, כגון תשלום על שעות נוספות ומשמרות לילה. אך גם כאן לא מסתיים הסיפור. הפרק האחרון בסידרת "השינויים המבניים" שהנמל עומד לעבור הוא מעבר לשיטת תשלום על בסיס שכר יומי, שבמסגרתו גם שכר המינימום של עובדי הנמל כבר אינו מובטח. על פי שיטה זו יוזמנו העובדים לעבודה בהתראה קצרה מראש, ורק בשעות שבהן עוגנת ספינה זו או אחרת בנמל ויש צורך בפריקה או העמסה של סחורה. שיטה זו כבר עובדת כמה שנים בנמלים רבים באירופה שכבר הופרטו.

העובדים יוצאים למאבק

אך העובדים לא מתכוונים ללכת כצאן לטבח ולקבל את תוכנית האוצר כמכה משמים. הם מודעים היטב לכוח שלהם, ולפני כחודש, כשנשמעו הדיבורים הראשונים על הפרטה, השביתו העובדים את שלושת הנמלים בחיפה, אשדוד ואילת. ההשבתה הכללית הבטיחה מקסימום פגיעה בבעלי־ההון. העובדים לא הסתפקו בכך, ומדי יום ביומו ארגנו הפגנות גדולות במקומות שונים באשדוד וחיפה כדי להסביר לשאר הציבור את הסיבות לשביתה.

ההיסטריה של הצמרת המושחתת של ההון הישראלי מראה בעצם את כוחם של עובדי הנמלים בפרט והעובדים בכלל. האוצר יצא למסע הסתה נגד העובדים בכל הדרכים האפשריות. התעמולה הזולה נגד השביתה הלוחמנית תפסה זמן שידור נרחב בטלוויזיה וברדיו. ביבי וראשי המשק ניסו ליצור דרך אין־ספור ראיונות רושם כי עובדי הנמלים הם קבוצה בעלת זכויות יתר המנסה לקבל את שלה על חשבון שאר העובדים. בפועל, כל ה"נתונים" אודות המשכורות הגבוהות של עובדים התבררו כשקריים, והתייחסו בעצם למינויים פוליטיים של הממשלה הנוכחית ולא לעובדים מהשורה. עובדי הנמלים יצאו למאבק הן על עתיד הנמל — מקור פרנסתם — והן על עתיד העבודה המאורגנת בישראל.

שביתה אמיתית לא שוברים בקלות

האוצר השקיע מאמצים רבים כדי למצוא דרך לשבור את השביתה ובכך לנטרל את האיגוד המקצועי ואת העובדים מנשקם העיקרי. ברגע שהם יצליחו לשבור את הוועד החזק ביותר במשק, שאר הוועדים כבר יהיו בעיה פשוטה יותר.

למטרה זו ביקשה התאחדות התעשיינים לפרוק את כל הסחורות במספנות־ישראל בחיפה, המוחזקות בידיים פרטיות, אך מעשית הפתרון אפשרי רק כשמדובר באוניות קטנות שמובילות רק עשרה אחוזים מהמיטענים. גם ניסיון האוצר להעביר את הסחורות דרך הנמלים של ירדן ומצרים לא צלח. איגודי העובדים במצרים וירדן סירבו בכל תוקף לבקשה זו והפגינו סולידריות עם העובדים השובתים בישראל. עובדי נמל פורט־סעיד בעצמם מצפים לתחילת הקרב נגד הפרטה בקרוב. הניסיון האחרון היה אותה שיטה טובה וישנה של המעסיקים — "הפרד ומשול". עודד טירה, יו״ר התאחדות התעשיינים, ארגן קבוצת עובדים מהמפעלים בשליטתו, תחת הפחדות שלפיהן השביתה תגרום לפיטוריהם, על מנת לשסות אותם בעובדי הנמלים. עובדי הנמל צעקו לעברם: "אחים, היום זה אנחנו — מחר זה אתם".

השביתה שהוקפאה והתחדשה

השביתה הוקפאה והוכרזו מאה ימי שקט, לאחר הסכם בין הנהגת ההסתדרות והאוצר בגיבוי בית הדין לעבודה, שמצידו הראה פעם נוספת את מי הוא משרת בסופו של דבר. לא עבר זמן רב, וב־13 בנובמבר הורתה רשות הנמלים על הפניה של אוניית משא לפריקה במספנות־ישראל הפרטיות בחיפה. במלים אחרות, ניתן אישור להתחלה בפועל של ההפרטה, ואפילו אותו הסכם הקפאה רוסק.

העובדים הגיבו מיד (בלי להמתין לאישור הנהגת ההסתדרות) בהשבתה ללא הגבלת זמן של הנמל, שאליה הצטרפו שאר עובדי הנמלים בארץ למחרת.

כדי להבטיח את הניצחון במאבק, עובדי הנמלים לא צריכים לחכות להנהגת ההסתדרות שתוביל אותם. בכל נמל צריכים לקום ועדי שביתה דמוקרטיים שנשלטים מלמטה. רק לעובדים צריכה להיות הסמכות לקבל את ההחלטות הגורליות לגבי ניהול המאבק. נוסף לכל אלה, שיתוף פעולה הדוק בין עובדי הנמלים לשאר העובדים הנאבקים במשק, כולל שביתה כללית פעילה ומיליטנטית, חייב להיות חלק מהאסטרטגיה הכוללת לבלימת תוכניות האוצר.