₪8,620
עוד ₪11,380 להשגת היעד
תרומת סולידריות לקופת המאבק 2018
מאבק סוציאליסטי לא מקבלת מימון מטייקונים, מהממשלה או מקרנות הון. תמכו בנו, שתפו והצטרפו אלינו לבניית אלטרנטיבה סוציאליסטית.
מאבקים חברתיים · העבודה המאורגנת · כלכלה · פוליטיקה · כיבוש ושלום · המזה״ת · בינלאומי · סטודנטים · נוער · נשים · להט״ב · בריאות · סביבה · היסטוריה ותיאוריה · התנועה
X


נשים והמאבק לסוציאליזם
האם סוף לדיכוי האישה אפשרי במסגרת הקפיטליזם?

הדפסה

הקדמה

הנשים העובדות הן חלק מדוכא במיוחד של מעמד העובדים: הן חוות דיכוי כפול, גם בעבודה וגם בבית. בעבודה נשים, כמו כל העובדים, חוות התקפות על שכרן ולא מקבלות את מלוא הערך לעבודתן, אך בנוסף הן מופלות לרעה מבחינת השכר ובכלל. בבית הן אחראיות על רוב עבודת תחזוקת הבית וכן על גידול הילדים. דיכוי זה נמשך כבר מאות שנים, והוא מושרש מאוד בחברה ובמשפחה, לא רק על־ידי גברים אלא גם על־ידי נשים שהן קורבן של דיכוי זה זמן כה רב, שכבר התרגלו לדיכוי שהפך לנורמה חברתית, ולפעמים הן אפילו מעבירות אותו הלאה לבנות שלהן.

כיוון שנשים הן עניות יותר, הן מהוות רוב של חסרי הבית והפליטים, דבר הגורם להן להיות חשופות לאלימות הרבה יותר מאשר גברים, ותופעה זו נמצאת במגמת עלייה ככל שהעולם ממשיך להיות קפיטליסטי. אך חשוב להבין שלא תמיד נשים סבלו מחוסר שוויון, אלימות ועוני — הדבר התחיל כשהרכוש הפסיק להיות ציבורי והפך להיות קניין פרטי. העובדה ההיסטורית הזו מפריכה טענות מסוימות על "טבע האדם" ועל כך ש"החזק הוא השולט".

כיום אין יותר חשיבות לכוח פיזי וליתרונותיו. הטכנולוגיה והמחשב הפכו את הכוח הפיזי ללא רלבנטי, ולכן אין שום תירוץ היום לאי השוויון של נשים. הדבר היחיד שעומד בדרכנו הוא סוג השלטון הקפיטליסטי, שנשלט על־ידי בעלי הון (גברים ונשים), ממשיך לשמור ואף להחריף את יחסי הכוחות המעוותים בחברה ושומר לעצמו את יתרון הכוח וההשפעה. את זאת הם עושים על גבינו — העובדות והעובדים — בהתקפות ובקיצוצים על עמודי התווך של החברה, בבריאות, בחינוך ובהתקפות על שכרנו.

רק בשנתיים האחרונות (2001–2003) חווינו שלושה קיצוצים בתקציב המדינה שכללו קיצוצים רחבים בעמודי תווך אלו, בלי שום פגיעה בפוליטיקאים ובבעלי ההון. קיצוצים אלו פגעו בעיקר בנשים, שמהוות 67.5% מעובדי המגזר הציבורי. עוד הוטל מס על עקרות בית (ביטוח לאומי, שאותו הן יצטרכו לשלם למרות שאינן מקבלות שכר כלשהו על עבודתן), מה שכמובן יגביר את התלות של נשים בבני זוגן שישלמו את המס, וירחיק נשים מעצמאות כלכלית עוד יותר מבעבר.

המיתון החמור הוביל לתופעות קשות. נשים חד־הוריות דיברו על המצב הקשה שאליו נקלעו ועל הרצון שלהן למכור אברים מגופן כדי להאכיל את ילדיהן. אנחנו עדות גם לעלייה חדה במספר ההתאבדויות של זוגות וילדים על רקע כלכלי. מצב כלכלי חמור זה לא ישתנה מתוך המערכת הרקובה הקיימת, כיוון שהכלכלה הקפיטליסטית עצמה היא במשבר ומלאת סתירות, ולכן אינה מאפשרת למעמד העובדים להתקיים ברווחה.

העובדות והעובדים תמיד מותקפים ב"שעות קשות למעסיקים", ואף פעם לא מתוגמלים בזמני צמיחה. זאת בגלל יחסי הכוחות בחברה: אמצעי הייצור נמצאים בידיים של כמה משפחות במקום להיות שייכים לכלל הציבור שמייצר את העושר בחברה. לכן אנחנו לא מקבלות את הערך המלא על עבודתנו, כך שאין לנו מספיק כסף כדי לקנות את המוצרים שאנחנו מייצרות, מה שיוצר משברים כלכליים ואבטלה.

הקפיטליסטים (בעלי החברות והמפעלים) דואגים רק לרווחים שלהם, ואם אין רווחים הם לא משקיעים, דבר שהופך את מעמד העובדים לבן ערובה שלהם ומביא להרחבת מעגל העוני, להורדת רמת החיים ולהשפלה של ציבור שלם שהוא הרוב בחברה.

מעמד האשה בעקבות המאבקים במאה העשרים

במאה העשרים ראינו התקדמות בדרישה של נשים לשוויון. כמעט בכל מדינה הן השיגו את הזכות להצביע. בהרבה מדינות הן השיגו, לפחות על הנייר, את הזכות לשכר שווה עבור עבודה שווה, אבל ברוב המדינות הן עדיין מרוויחות 20% פחות, בממוצע, מאשר גברים. במדינות מסוימות נשים מרוויחות פחות ממחצית לעומת גברים, ובמדינות אחרות (הודו, אפריקה) הן כמעט ולא מרוויחות דבר עבור עבודתן בשדות ובתעשייה.

בעקבות מודעותן ונחישותן להיאבק, הן זכו בהכרה ביכולות שלהן בתחומים שונים, וההוכחה היא בעלייה במספר הנשים בתפקידים ציבוריים, באקדמיה (שם הן מהוות רוב) ובתחומים נוספים. זכויות חוקיות להפלות ולגירושים הושגו בהרבה מדינות במאבקים קשים, אבל עדיין לא מיושמות בהרבה מדינות.

המהפכה הרוסית תרמה רבות להתפתחות השוויון של נשים. ברית המועצות שלאחר המהפכה היתה הראשונה להכיר בזכותן של נשים להצביע. נשים התקבלו לעבודה בעבודות שעד אז נחשבו לנחלת הגברים בלבד, וחוקקו חוקים רבים שקידמו את מעמד האשה. המפלגות הסוציאליסטיות היו הראשונות שכתבו על נושא דיכוי הנשים בחברה והתייחסו אליו.

גם שינויים טכנולוגיים היו גורם ששבר את התלות של נשים רבות בגבר ובעבודה קשה בבית. בזכות המצאות כמו חשמל, גז וכדומה, משך הזמן שנדרש כדי לנקות, לבשל, לכבס ולטפל בילדים קטן, וכעת היה להן יותר זמן פנוי. גם המצאות הגלולה והקונדום סייעו להרגשת החופש והביטחון של האשה, שכעת יכלה לקבוע את מספר הילדים שיהיו לה ובכך לשלוט על גורלה.

כמובן שלא כל הנשים נהנו מהמצאות אלו. במדינות העולם השלישי רוב הנשים לא יכולות, אפילו היום, להרשות לעצמן ליהנות מהמצאות אלו, וכך אינן זוכות אפילו בחופש המוגבל שלו זוכות נשים ממדינות מפותחות יותר וממעמדות גבוהים יותר. גם אם היתה התקדמות בהפחתת הדיכוי הכפול של האשה במדינות רבות, כל עוד הטכנולוגיות החדשות אינן מנוצלות לטובת כולנו, ההתקדמות תמשיך להיות איטית מדי ומוגבלת.

טכנולוגיה למי?

התקדמות הטכנולוגיה מביאה לפיתוח מוצרים ושירותים רבים שמקלים על חיינו. בארצות המפותחות מוצרים אלו יקדמו את חייהן של נשים מסוימות, אבל לא את חייהן של הרוב. הטכנולוגיה מביאה לאפשרויות עבודה, אבל עבודות אלו נועדו בשביל מיעוט מהנשים, שלדברי המעסיקים צריכות להיות משכילות, מוכשרות, בעלות כושר הסתגלות וזמינות גיאוגרפית. כל הדרישות הללו מצד המעסיקים באות ללא שום הבטחה של זכויות סוציאליות, קביעות או פנסיה.

חלק מאותן עבודות חדשות שנוצרו יעברו לארצות עולם שלישי, או לארצות כמו מצרים, ירדן ועוד. כדי להגדיל את הרווחים ככל האפשר, בעלי ההון תמיד מחפשים מקומות שבהם כוח העבודה זול יותר מאשר במערב. נשים רבות, לכאורה, ייהנו מאותן עבודות חדשות, אבל מכיוון שהן לא מקבלות את הערך המלא של עבודתן (כמו הרוב המכריע של העובדים תחת הקפיטליזם), השיפור במעמדן יהיה זמני בגלל המשברים החוזרים שהאנרכיה של השיטה הקפיטליסטית יוצרת.

בועת ההייטק, למשל, התנפצה בגלל השקעות לא פרופורציונליות של הון בחברות שייצרו מוצרים שהרוב הגדול לא יכול היה לקנות אותם בגלל מחירם הגבוה. מצד אחד, מניות החברות עלו באופן זמני בגלל ההשקעות של בעלי ההון, ומצד שני, לא היה מי שיקנה את המוצרים. כך נפלו המון חברות, ואיתן המון עובדות ועובדים ששוב מצאו את עצמם במלחמת ההישרדות שכל כך מוכרת לנו.

יצרני המחשבים, לדוגמא, מונעים על ידי רווח כספי מקסימלי ולא על ידי עניין מיוחד בהפצה של מחשבים ותוכנות שימושיות ויעילות שיוכלו להקל על חיי אנשים. ההוכחה לכך היא במחירי המחשבים, שרחוקים מלהגשים את החלום על "מחשב לכל ילד". גם עזים פרנג׳י, האיש הכי עשיר בהודו (הבעלים של חברת טכנולוגיה המספקת מידע, Infotech), שהונו מסתכם ב־12 מיליארד דולר, לא היה משקיע את הונו אם לא היה בכך רווח עצום.

כמעט מיותר לציין שהודו היא בין המדינות עם מספר העניים הגבוה בעולם, ושרוב התושבים שם מעולם לא השתמשו במוצרים אלו פשוט מפני שהם לא יכולים להרשות זאת לעצמם, ויתירה מזאת, הם לא מסוגלים להרשות לעצמם את הצרכים הכי בסיסיים כמו אוכל, מחסה, ביגוד וחינוך ראוי, כך שרוב האנשים ב"כלכלה החופשית" אינם מרוויחים מקיומן של טכנולוגיות כל כך מתקדמות. נוסף לכך, שיקולים אינטרסנטיים אלו של בעלי ההון, לעשות כמה שיותר כסף במינימום השקעה, גורמים לכך שעבודות אלו לא רק שאינן מצמצמות פערים בין המעמדות, אלא יוצרות פערים גדולים יותר.

אנו דורשות:
* העברת אמצעי הייצור (הבנקים, החברות והמפעלים הגדולים) לידיים ציבוריות וניהולם על־ידי העובדות והעובדים בצורה דמוקרטית. הדבר יתאפשר על־ידי הקמת ועדים בכל מקומות העבודה ובחירת דמוקרטית של נציגים שיהיו כפופים לעובדים ולא האדנים שלהם.
* כינון כלכלה סוציאליסטית, כלומר מתוכננת ומנוהלת באופן דמוקרטי. ייצור לפי הצרכים של כלל הציבור ולא לטובת הרווחים של מיעוט אינטרסנטי.

מלחמות, אסונות ועוני

לארצות העולם השלישי, שסבלו בעבר מדיכוי פוליטי וצבאי ישיר של האימפריאליזם והיום נחנקות תחת עול הניצול הכלכלי הניאו־קולוניאלי, שנות האלפיים הן רק מושג ריק מתוכן, ללא משמעות מיוחדת של קידמה. לפחות 70% מהאנשים העניים בעולם הם נשים. מסוף המאה הקודמת מספר האנשים, ובייחוד הנשים, שמרוויחות דולר ליום גדל בהרבה.

כמחצית מהאנשים בעולם מעולם לא השתמשו בטלפון, בתנור, במקרר, במכונת כביסה או בטלוויזיה, ורק מעטים משתמשים באינטרנט. 66% מהנשים בעולם לא יכולות לקרוא או לכתוב בשפת האם שלהן. גם הרוב הגדול של הפליטים והאנשים ללא קורת גג הם נשים וילדים, ונשים הן כמובן הנפגעות העיקריות ממלחמות ומאסונות טבע.

דוגמא חיה לכך נמצאת מול עינינו, במלחמה בין ישראל והפלסטינים. נשים פלסטיניות חוות על בשרן את הדיכוי האימפריאליסטי שנובע מהכיבוש בכל צעד שלהן בחיי היומיום. הן יולדות במחסומים בגלל האטימות של הוראות הבטיחות של הצבא הישראלי. הן מושפלות ומעוכבות למשך שעות בניסיון להביא את ילדיהן לקבל טיפול רפואי, וכמובן, הן משוללות אפשרויות בסיסיות אחרות שנובעות מהכיבוש והסגרים הממושכים.

בשעות מלחמה תפקידן של הנשים, שיועד להן על־ידי השלטונות, היה (ועדיין נותר) בהרבה מקרים לדאוג להולדת צאצאים שיהוו את הדור הבא של החיילים. נשמע נורא, אבל ישנן דוגמאות מההיסטוריה שמוכיחות את הטענה.

במלחמת העולם השנייה הדבר בלט במיוחד: השלטון הנאצי עודד נשים, גם של קצינים, לקיים יחסי מין עם חיילים גרמנים, מלבד בעליהן, כדי שייוולדו כמה שיותר ילדים אריים שיוכלו להשתתף במלחמות שיבואו. גם במלחמה באזורנו שתי ההנהגות הקפיטליסטיות מודאגות כל הזמן מהיתרון הדמוגרפי. ממשלת ישראל מעודדת התנחלויות כי רבים מהמתנחלים, בשל זיקתם הדתית־ציונית, מאמינים שרק על־ידי כך שיביאו כמה שיותר ילדים יוכלו לשמור על רוב יהודי וגם על השטחים שבהם הם יושבים. לעומתם, חלקים בחברה הפלסטינית, בעידודם המלא של המנהיגים הפלסטינים, רואים גם הם ברחם של האשה הפלסטינית כלי נשק נגד הציונות, בדיוק מאותן הסיבות. בנוסף, שני הצדדים, שנלחמים כבר עשרות שנים, צריכים "לייצר" לוחמים במספר גדול ככל האפשר.

לצערנו, בתוך האלימות הכוללת של מלחמה יש גם מעשי אונס, וילדי אונס שנולדים כתוצאה מהם. בימים אלו מתנהלת תביעה של 650 נשים מקניה נגד צבא בריטניה. נשים אלו נאנסו באכזריות, וחלקן אף נפלו קורבן לאונס קבוצתי, על־ידי חיילים ששהו בקניה בשנות השבעים לצורך אימונים. הילדים שנולדו כתוצאה מהאונס סובלים מזלזול ומסטיגמות בחברה הקנייתית השמרנית.

כמו שכבר ראינו, אחרי כל מלחמה בא השלום, ואחריו בדרך כלל מגיעה עוד מלחמה. המעמדות השליטים הקפיטליסטיים זקוקים למלחמה כדי להשיג אזורי השפעה חדשים, שבהם יוכלו לייצר סחורות בעלות מגוחכת (בזכות הניצול הקיצוני של העובדות והעובדים בתנאי ובשכר עבדות) או לקבל לידיהם משאבי טבע חדשים, כפי שקרה בפלישה של ארה״ב לעיראק, שאיפשרה לאימפריאליזם האמריקאי להשתלט על שדות הנפט של עיראק. מדינה שהובסה במלחמה נמצאת כמובן במצב כלכלי גרוע מאוד, מה שמספק תנאים אופטימליים לניצול כוח העבודה על־ידי הקפיטליסטים.

גם מחלת האיידס, שהפכה למגיפה המונית באפריקה, פוגעת בעיקר בנשים. מעבר לעובדה הביולוגית שלנשים קל יותר להידבק באיידס, גם היותן חשופות יותר לאלימות בעת מלחמות מעמידה אותן בסיכון מוגבר של הידבקות. הן נאנסות באכזריות במלחמות האחים שמתנהלות באפריקה, וכך, מבלי יכולת בסיסית להגן על עצמן, הן נדבקות במחלה. כמובן שהמעצמות האימפריאליסטיות המפותחות והתאגידים הרב־לאומיים שפועלים מתוכן, שיש ביכולתם האמצעים והידע לפחות כדי להאריך את חייהם של חולי האיידס, אינם עושים מאומה. לעומת זאת, הם מנכסים לעצמם את אוצרות הטבע הרבים שיש באפריקה, ועושים את עושרם על גבם של התושבים שם!

במהלך ההיסטוריה וגם בתקופה האחרונה עמדו נשים בראש המאבקים נגד מלחמות. אך התנועות הפמיניסטיות הבורגניות נסוגו לאחור או התפצלו, בגלל אי נקיטת עמדה פוליטית או בגלל השפעות של לאומנות בסגנון שכל כך מוכר לנו: "זו השעה להגן על המולדת ועל ערכיה", או בגלל בגידה של מנהיגות פמיניסטיות שראו במלחמה הזדמנות לתפוס מקום בחיים הפוליטיים. כך קרה פעמים רבות ש"מנהיגות" כאלה איבדו את ערכיהן, נתנו יד לממשלות בארגון המלחמה ואף תמכו בגיוס נשים, שנועד בעיקר לדרבן את הלוחמים.

הדבר מוכיח לנו שאי אפשר להילחם למען שוויון של נשים מבלי להתייחס לדיכוים של עמים או קבוצות מדוכאות אחרות, וכן שגם נשים יכולות להיות אינטרסנטיות, ולאו דווקא לפעול למען האינטרסים של הציבור שאותו הן אמורות לייצג. שעת מלחמה היא שעה מצוינת עבור בעלי ההון המרכיבים את המעמד השליט ליצור את ה"הפרד ומשול" שכל כך חשוב להם כדי להסיט את הכעס הציבורי ממוקד הבעיה, שטמון בשיטה הכלכלית הקפיטליסטית שלהם, ולכן חשוב לנקוט עמדה פוליטית לגבי כל תחום בחיינו ולהיאבק עבור עמדות אלו.

אנו דורשות:
* די לפילוג ואפליית עובדים על רקע לאום, גזע, דת ומין. בעד מאבק מאוחד של מעמד העובדים.
* ישראל סוציאליסטית לצד פלסטין סוציאליסטית, בדרך לפדרציה סוציאליסטית של המזרח התיכון, על בסיס הצטרפות חופשית ומעמד שווה, שתיבנה על־ידי שיתוף פעולה כלכלי מלא בין העובדים והממשלות שיקימו.
* הפלה של כל המשטרים הקפיטליסטיים, שהם הגורם למלחמות, עוני ואסונות. הקמה של חברה סוציאליסטית־דמוקרטית, שבה העובדות והעובדים יקבעו את גורלם.

עבודה ללא שכר

עבודות הבית (אחזקת הבית והטיפול בילדים) הן משימות הכרחיות לרווחה ולהמשכיות של החברה והמשק הכלכלי, שאינם יכולים לתפקד בלעדיהן. על עבודות בית אלו לא מקבלים שכר בחברה הקפיטליסטית (אלא אם כן מבצעים אותן עובדת או עובד מחוץ למשפחה), ולכן הן אינן נכללות בחישוב התוצר המקומי הגולמי (הערך הכספי של כל הסחורות והשירותים שיוצרו במדינה כלשהי בתקופה מסוימת). העבודות החיוניות האלה כלל לא נלקחות בחשבון בתכנון המדיניות החברתית והכלכלית בתחומי החינוך, התעסוקה, השירותים הסוציאליים, התחבורה, התכנון העירוני והרווחה.

עקרות בית לא רק שאינן זוכות לקבל כסף על עבודתן, הן לא זכאיות גם להבטחת הכנסה או זכויות חברתיות אחרות שמן הראוי שיקבלו. כך קורה שגם פתרונות ציבוריים יצירתיים כמו גנים, בתי ספר ומתנ״סים נאותים שיוכלו להקל על עול הטיפול בילדים ובבית ולהפחית את חוסר השוויון שנוצר, לא באים לידי מימוש. קולן של עקרות הבית, שנמצאות עם הילדים רוב הזמן ולכן יודעות הכי טוב מה הם צריכים, לא נשמע ולא נלקח בשום חשבון.

חוסר שוויון זה הקשור בעבודה ללא שכר משפיע גם על חוסר שוויון בתחומים אחרים: מכיוון שנשים נאלצו ת להשקיע זמן רב יותר בטיפול הבית ובילדים, הן לא יכולות להישאר עד מאוחר בעבודה, דבר הגורם לנשים רבות להתפשר על מקום העבודה שלהן מלכתחילה ופוגע גם בסיכוי שלהן להתפתח במקום העבודה וכך לזכות בשכר גבוה יותר.

כיום, בעיקר בארצות המפותחות, גם גברים לוקחים חלק במטלות הבית השונות ובגידול הילדים, אבל עדיין רוב העבודה בבית מוטלת על האשה ועל הבנות, יותר מאשר על הבעל והבנים, במיוחד בחברות שמרניות ודתיות, שמנציחות את ההיררכיה המעמדית גם בתוך המשפחה על־ידי הדת והמסורת. אבל ההשתתפות של הגבר במטלות הבית השונות היא פתרון חלקי ומצומצם בלבד. הדבר אינו מוריד מהמשפחה את העול של עבודות הבית, אלא רק מחלק את הנטל בין בני הזוג.

בני הזוג, שבדרך כלל לא יכולים לשרוד בלי שתי משכורות, קורסים תחת הנטל של העבודה בתשלום ועבודות הבית. כיום, רוב המשפחות לא יכולות לשלוח את ילדיהן לגנים שמציעים פתרונות עד שעה מאוחרת, כיוון שאלו עולים הון תועפות. רק משפחות אמידות יכולות לשלוח את ילדיהן לגנים אלו ש"משחררים", כביכול, את האם מהעול. אבל גם הפתרון הזה הוא בעייתי, כיוון שיש לו מחיר גבוה לילד, שמתנתק מאמו בצורה מאוד לא טבעית, וגם האם מרגישה קרועה בין שני העולמות: מצד אחד הרצון להיות עם ילדה ולהעניק לו, ומצד שני הניסיון להשיג עצמאות כלכלית ופרנסה הגונה.

היציאה של נשים רבות לעבודה מחוץ לבית, כתוצאה מהתפתחות התעשייה הקפיטליסטית החל מהמאה ה־19, היתה התקדמות עצומה עבורן: היא שחררה אותן מהבידוד בתוך מסגרת החמולה או המשפחה, הרחיבה את האופקים שלהן, הפחיתה את התלות הכלכלית באב או בבעל והעלתה את הביטחון העצמי של אותן נשים, שהחלו להתארגן ולהיאבק, בהתחלה בנפרד ואחר־כך גם יחד עם העובדים הגברים, למען תנאי עבודה טובים יותר, שכר גבוה יותר וזכויות חוקיות ופוליטיות.

אבל כמו בכל תחום אחר, גם כאן ההתקדמות שהביא הקפיטליזם היתה חלקית ומקוטעת, ונעשתה במחיר כבד: לא כל הנשים יצאו לעבוד (בין השאר בגלל השכר הנמוך יותר שמוצע להן כמעט תמיד), וגם אלה שעשו זאת עדיין נאלצו גם לעבוד בבית ולטפל בילדים לפני ואחרי שעות העבודה בחוץ.

התוצאה היא סטטוס נמוך לעקרות בית מצד אחד, ומצד שני עומס פיזי ונפשי בלתי נסבל על הנשים העובדות, שעומדות מול דילמה שבה אי אפשר לנצח: או שתמלאי את כל הציפיות של הבוס, אבל המשפחה והסביבה החברתית תאשים אותך בהזנחת הילדים והבית, או שתהיי אמא לדוגמא, ותשלימי עם שכר נמוך, עצירת הקידום והאשמות מצד הבוס על תפקוד לקוי במקום העבודה.

ההתייחסות המקובלת לדילמה הזו היא כאל בעיה פרטית של כל אשה עובדת, אבל למעשה מדובר בבעיה של החברה כולה. לילדים שהוזנחו סיכוי גדול יותר לפתח התנהגות אנטי־חברתית או להפוך לנטל על החברה, בעוד שילדים שקיבלו את כל התנאים להתפתחות תקינה יהיו בדרך כלל מאוזנים נפשית ויתרמו לחברה יותר גם כמבוגרים. לחברה כולה יש גם אינטרס ביציאה של יותר נשים לעבוד מחוץ לבית, שתגדיל את סך כל העושר של החברה.

מאחר שהבעיה היא חברתית, גם הפתרון חייב להיות חברתי: הקמת מרכזים שכונתיים שבהם יבוצעו חלק מעבודות הבית בצורה יעילה יותר, הרחבת שעות הפעילות של מתנ״סים ובתי ספר שיספקו חוגים ופעילויות בחינם וקיצור שבוע העבודה. אלא שהממשלות הקפיטליסטיות, שמתמודדות עם שיעורי הצמיחה הנמוכים דרך קיצוצים אכזריים בחינוך ובשאר השירותים החברתיים ודרך הכנתם להפרטה, לעולם לא יעשו את הצעדים הנדרשים.

הקפיטליזם, שפעם הצעיד את הנשים קדימה, הפך למכשול בפני המשך ההתקדמות שלהן. רק פריצת הגבולות של השיטה הקפיטליסטית תסלול את הדרך להישגים נוספים.

אנו דורשות:
* חינוך ובריאות איכותיים שיינתנו חינם; השקעה נרחבת בדיור ציבורי מוזל.
* פתרון חברתי לילדים — הקמת גני ילדים בתוך מקומות העבודה, במימון שיתחלק בין הממשלה ומקומות העבודה.
* מרכזים קהילתיים (כולל מכבסות ומסעדות ציבוריות) הולמים בכל שכונה, שייתנו מענה להעשרת ולמיצוי הפוטנציאל של הילדים והמשפחה ויפחיתו את נטל עבודות הבית.
* צמצום שעות העבודה מבלי לפגוע בשכר, שיאפשר להורים לבלות זמן רב יותר עם ילדיהם. הדבר יתאפשר על־ידי החזרת מאות אלפי מובטלות ומובטלים לעבודה. בזכות המיכון וההתקדמות הטכנולוגית, אפשר לקצץ את שבוע העבודה בצורה דרסטית ובמקביל להעלות את רמת החיים, בתנאי שבמקום האנרכיה ורדיפת הרווחים של השוק הקפיטליסטי תופעל כלכלה מתוכננת, והבנקים והחברות הגדולות יועברו לבעלות ציבורית בניהול דמוקרטי של העובדים.

אלימות כלפי נשים

תופעת האלימות נגד נשים היא תופעה רחבה מאוד בהיקפה, למרות הניסיונות הממסדיים להציג אותה כשולית ובכך להפחית מחומרת התופעה ולהשתיק את אותן נשים שנלחמות נגד דיכוי זה. תופעה מזעזעת זו פוגעת בנשים רבות לא רק באי הגעתן לשוויון, אלא גם בזכויותיהן הבסיסיות כבני אדם לחיות בחופשיות ובביטחון.

מחקרים שנעשו בארץ גילו שיותר מ־40% מהנשים הוטרדו מינית במהלך עבודתן. לאחרונה נחשף גם נתון מזעזע על הטרדת נשים במהלך שירותן הצבאי, נתון שעומד על יותר מ־80% מהמשרתות בצה״ל. במשטרה אחוז הנשים שהוטרדו בעבודתן עולה על 90%, וגם באוניברסיטאות המצב גרוע: מסקר שעשתה אוניברסיטת חיפה בשנת 97' עולה כי לפחות 60% מהסטודנטיות הוטרדו במהלך לימודיהן. אחת מארבע נשים עברה או תעבור אונס או תקיפה מינית חמורה במהלך חייה.

למרות הנתונים החמורים שציינתי, שנמצאים בעלייה מתמדת, מספר הנשים שמדווחות על התקיפות ירד באופן דרסטי מאז שנות השבעים, אז אחוז המתלוננות עמד על 33%, לעומת 7.35% היום! זאת למרות התפתחויות מדעיות כמו בדיקת הדי.אן.איי, שיכולה לאמת בקלות את האונס ואת זהות האנס.

למעשה, לפי מחקר שעשו מנתחי הפשעים המיניים בניו יורק, רק 2% מהפשעים המיניים שמדווחים התגלו כשקריים, אותו האחוז כמו בכל תלונה פלילית אחרת. התפיסה שנשים נוטות לשקר בקשר לאונס היא תפיסה סטריאוטיפית, ששורשיה נמצאים הרחק בעבר, על נשים וה"טבע" שלהן, על כך שהן חשות אשמה או בושה בנוגע ליחסי מין או על נכונותן "לנקום" בגברים בלי סיבה מוצדקת.

מערכת המשפט מושפעת מאוד מסטריאוטיפים אלו, ומשתמשת בהם לעתים קרובות כשהיא מזכה נאשמים. לפעמים גם עורכי הדין של הנאשם משתמשים בקלישאות כמו הטענה שלפעמים ברגע של תשוקה, כשאשה אומרת "לא", היא לא מתכוונת לזה. גישה זו של מערכת המשפט גורמת עוול קשה לנשים שכבר עשו את הצעד הקשה והגיעו לעימות מול האנס, ויתרה מזאת, היא גורמת להרבה נשים אחרות לוותר על הצדק, ולא להגיע כלל לידי הגשת תלונה.

כמובן שהאלימות כלפי נשים מקורה גם בצורך להפגין שליטה וכוחניות, שהן מאפיינים נלווים של החברה הקפיטליסטית, המייצרת יחסי כוחות שבהם "החזק הוא השולט". הגבר, שלעתים קרובות מושפל, מנוכר ומנוצל במקום עבודתו, מחפש מוצא לתסכול שצבר, והקורבן היא האישה שאיתו, זה המקום שבו הוא מרגיש "החזק".

התפיסה שלפיה הגבר לשלוט באשה, ובמיוחד במיניותה, החלה עם התפתחות הקניין הפרטי, התחלקות החברה למעמדות ועליית המשפחה כמוסד שנועד לחזק ולהנציח את הקניין הפרטי והמעמדות. למרות כל ההתפתחות שעברה החברה מאז, עד לפני כעשר שנים, לדוגמא, ברגע שאישה נישאה לגבר היא נחשבה לרכוש שלו, מה שנתן לגיטימציה לגברים לאנוס את נשותיהם.

למרות שהחוק שונה מאז, התופעה נמצאת בעלייה מתמדת גם כיום. בתי המשפט עדיין לא נוטים להעניש את הנאשם כשמדובר ביחסים אינטימיים עם הקורבן, וזאת על אף שבדרך כלל האנסים הם מכרים של הנאנסת. נאנסות עדיין מושפלות במהלך החקירות במשטרה ובבית המשפט כשהן נשאלות על עברן המיני, דבר הגורם להן לעתים לחוות את האונס בשנית, למרות חוקים שנחקקו נגד העלאת ההיסטוריה המינית של האשה. לעומת זאת, ההיסטוריה המינית של הנאשם אינה מועלית אף פעם.

הבעיה לא תיפתר באופן נקודתי, באמצעות שיקום אותן נשים והרחקתן מידי הגברים התוקפים. יש להילחם למען הסברה שוטפת ואינטנסיבית להעלאת המודעות בנושא, ולדאוג לענישה קשה והולמת (שהחברה תחליט עליה ולא בתי דין אינטרסנטיים), שמשלבת השקעה בטיפול של אותם גברים אלימים. אבל יותר מכל צריך לשנות את המבנה החברתי ואת יחסי הכוחות בחברה, כדי שהתופעה תיעקר מיסודה, ואת זה אי אפשר לעשות בחברה קפיטליסטית, שהיא המקור ליחסי כוחות מעוותים אלו.

דיכוי על רקע נטייה מינית והמאבק הכולל לסוציאליזם

אין ספק שלסביות החיות בחברה של היום הן לא רק מנוצלות כעובדות, הן חוות ניצול כפול, גם על היותן נשים וגם על נטייתן המינית. דבר שהוא מגוחך ומקומם עבור אותן נשים, שנאלצות לחיות לעיתים בשקר, או להיאבק על שוויון בתחומים שאפילו זרים לנשים אחרות. בגלל מבט מעוות בחברה על כל נושא הזהות המינית, הלסביות תמיד היו ועדיין צריכות להיאבק לשינוי תפיסות שמרניות, דבר שגורם להן להיאבק באספקטים כלל־נשיים שהפמיניזם החל להעלותם, ולהגדיר מחדש את כל מה שכרוך ב"להיות אישה", ולדרוש לעצמן עצמאות כלכלית, חברתית ופוליטית.

עד אמצע המאה ה־19 הלסביות לא ערערו על הסדר הפטריאכלי ולא ניסו להיאבק להגדרת "האישה החדשה" ולכן לא היתה התנגדות או ביקורת מצד הממסד והחברה לכך. למרות שיש עדויות היסטוריות לכך שהתופעה אכן היתה קיימת זמן רב קודם. השינוי הגדול של הממסד כלפי הנושא החל על רקע התפתחויות כלכליות שנבעו מהמהפכה התעשייתית, שבעקבותיה היה צורך להכניס עוד כוח עבודה. התפתחויות אלו פתחו בפני נשים אפשרויות הן בתחום התעסוקה והן בהשכלה. עם האפשרויות האובייקטיביות שנוצרו לעצמאות כלכלית התפתחו דרישות נוספות של פמיניסטיות לשינוי מערך הכוחות בחברה, כעת הן דרשו גם עצמאות פוליטית, שוויון נשים בחינוך, בתעסוקה וכו'. בנוסף לכך, בערך באותה תקופה, החלו לגלות את מיניותה של האישה, כמובן שגם זה קרה בעיקר במדינות המערביות, כפי שאנחנו יודעות במדינות אפריקה עדיין יש מקומות שנשים עוברות כריתה של הדגדגן מתוך איסור וחוסר הכרה בהנאה של האישה ממין. השיח הגברי אומנם קיבל בברכה את הרעיון שלנשים יש תשוקות מיניות, אבל עדיין הרעיון של עצמאות מינית שלא תלויה בגבר היווה איום על כל יחסי הכוחות בחברה ועל התפקיד המיועד לנשים בחברה, לקיום המשך המין האנושי. אין פלא אפוא שעל הרקע הזה החלו לצוץ תיאוריות שהגדירו ותיארו את הלסביות במונחים של "מחלה", "סטייה", "מום" (קארפט אבינג), או "תוצאה מטראומת ילדות" (פרויד).

תפיסת ההומוסקסואליות (הנשית והגברית) כתופעה פרטית, אישית, נועדה למעשה לדחוק אותה אל שולי החברה ובאופן כזה להתכחש לה כעובדה חברתית. בדיוק כמו שהשלטונות עושים לגבי זהויות לאום שונות, או כמו שהמעסיקים עושים כשהם יוצרים סוגים שונים של עובדים (עובדי קבלן מול עובדים מן המניין), שכל אלא מטרתן היא אחת, לפלג בין חלקים של מעמד העובדות והעובדים כדי שאלו לא יבינו את מטרתם המשותפת ולא יאבקו נגד המדכאים האמיתיים, השלטונות ובעלי ההון, שלהם האמצעים והכוח לעצב את ה"נורמליות" בתודעה החברתית, לפי האינטרסים שמשרתים אותם הכי טוב. התניה חברתית זו, הנוצרת מעיצוב התודעה, יוצרת דפוסים של התנהגות מינית מקובלת. המין נהפך באמצעות התרבות לדבר ממוסד, ובסופו של דבר ההטרוסקסואליות הופכת לאידיאולוגיה השלטת. דבר הגורם לעיתים גם להטרוסקסואליות כפויה.

כיום עם העלייה החלקית במודעות כלפי הומוסקסואליות, ניתן לראות לסביות והומוסקסואלים בעמדות בכירות בשלטונות ובין בעלי ההון ולמרות זאת הם לא פועלים לשינוי ממשי בתנאי החיים של העובדות והעובדים. נכון שחלקם פועלים בעזרת חקיקת חוקים לשיפור מעמדם של ההומוסקסואלים והלסביות אבל זה נעשה באופן מאד חלקי ומוגבל וברוב המדינות גם זה לא נעשה.

אנו דורשות:
* התייחסות ללסביות כאל עובדה חברתית. הפסקה מיידית של ניסיונות להגדיר את הלסביות כתופעה פרטית ושולית.
* הגדרה מחדש של מושג המשפחה והתייחסות לזוגות לסביות ולמשפחותיהן כמו לכל המשפחות.
* לא עוד הפלייה על רקע מיני בשום תחום בחברה.
* מאבק משותף לכל מעמד העובדים (העובדות והעובדים) נגד המדכאים האמיתיים — השלטונות ובעלי ההון!

זנות

במשך שלושים השנה האחרונות שוק המין השתנה דרמטית, והפך לתעשייה לכל דבר. הוא התפשט בצורה מאסיבית והפך לבנאלי בכל רחבי העולם. תעשייה זו היא חוקית ולא חוקית במקביל, שגורפת מיליארדי דולרים והופכת מיליוני נשים וילדים לסחורות. התפתחות התעשייה קשורה גם במלחמות: באזורים שבהן מתנהלות מלחמות נוצרים עוני וביקוש לזנות, וכך נשים וילדות רבות נותרות ללא ברירה ועוסקות בזנות. סיבות נוספות הן התרחבות התיירות הבינלאומית (שהופכת את מה שלא בסדר בבית שלך לבסדר במקום אחר), צמיחה ונורמליזציה של הפורנוגרפיה והצורך בצבירת הון, שהוא אחד הדחפים הבסיסיים בחברה הקפיטליסטית.

הזנות בהיקפה הנרחב הפכה לכוח כלכלי שאי אפשר להתעלם ממנו. תעשיית הזנות מפרנסת מגוון של תעשיות מסביב לה, כמו ברים, מועדוני רקדניות, סלוני עיסוי, מפיקי פורנו, מלונות ועוד. ענפים אלו נשענים על כלכלה מחתרתית מסיבית, שנשלטת על־ידי סרסורים שקשורים לפשע המאורגן ולפוליטיקאים מושחתים שמקבלים את החלק שלהם בשלל.

רשתות מלונאות בינלאומיות, חברות תעופה ותעשיות התיירות מרוויחות בגדול מתעשיית המין. למשל, בתאילנד העריכו בשנת 95' שרווחי הזנות היו כ־60% מתקציב הממשלה (כארבעה מיליארד דולר בשנה). תיירות המין בתאילנד אף שווקה במלים הבאות: "הפרי התאילנדי שהינו טעים מהדוריאן (פרי מקומי) הינו הנשים הצעירות". הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית עודדו מדינות באסיה, אמריקה הלטינית ואפריקה לפתח את ענף התיירות והשעשועים שלהן כדי שיוכלו להחזיר את הלוואות הענק שנתנו להן.

כמובן שהגלובליזציה הקפיטליסטית גורמת גם לסחר בזונות לעבר המדינות המתועשות. הזונות הזרות נמצאות בסיכון גבוה אפילו מזה של זונות מקומיות. בגלל בידודן החברתי והתרבותי הן עוסקות בזנות בתנאים סניטריים גרועים ביותר. כך הולך ומידרדר מעמדן של נשים וילדות בעולם כולו בשנים האחרונות.

גם בארץ התרחבה התופעה בעשור האחרון. אנחנו עדות לניצול מחפיר של זונות "מיובאות", שנחטפות, נאנסות ועוברות אלימות נוראית. בארץ נסחרות מדי שנה כ־3,000 נשים בתעשיית המין, והפעילות הכלכלית הזו מוערכת בכמיליארד דולר. הפעילות של הממשלה והמשטרה בעניין היא כמעט אפסית, ובעצם ישנה העלמת עין.

כמובן שמי שיכולים לקנות מין הם בעיקר אנשים מהמדינות המפותחות יותר, שמנצלים את העוני במדינות העולם השלישי.

הסתכלות על זנות כמקצוע לגיטימי, שהיה קיים מאז ומתמיד (לדברי רבים), היא מוטעית ולא בוחנת את התופעה לעומקה. הרוב המוחלט של הזונות נדחפו לעבודה זו ממניעים כלכליים ופסיכולוגיים, שהחברה הקפיטליסטית יוצרת בגלל חוסר היכולת שלה לספק צרכים בסיסיים כמו עבודה לכל דורש ובכך שהיא הופכת נשים רבות לקורבן של אלימות ואינוס במלחמות שהיא מייצרת. ידוע שנשים שהיו קורבן להתעללויות מסוג זה נדחפות בקלות רבה יותר לעיסוק בזנות.

הצורך בזנות טמון בתרבות ההתחסדות, שגם היא תוצר של החברה המעמדית בכלל והקפיטליסטית בפרט. אנחנו נדחפות לקבל ערכים מזויפים שהמסר שלהם הוא שאשה צריכה להישמר מיחסי מין עם יותר מפרטנר אחד (לפי הדת), או ממספר מצומצם של פרטנרים, אחרת היא נחשבת לזונה. לעומת זאת, הגבר, לפי אותן תפיסות, לא יכול לשלוט על היצרים שלו, ולכן "ערכים" אלו לא חלים עליו. הנורמות מעוותות אלו גרמו לכך שהביקוש של גברים לנשים עלה מעבר לביקוש של נשים לגברים, וכך נשים עניות נאלצו לוותר על ה"ערכים" כדי לאכול ולהאכיל את ילדיהן.

אנו דורשות:
* ענישה קשה ובלתי מתפשרת לכל מי שעושה רווחים על גבן של הזונות!
* דיור ומקומות עבודה ראויים עם פיקוח רפואי ותנאים סניטריים הולמים, שינוהלו על־ידי הזונות באופן דמוקרטי (יש כבר התארגנויות ספונטניות מהסוג הזה).
* מאבק להשוואת תנאי העבודה של עובדות מהגרות לאלו של המקומיות.
* הפלת השיטה הקפיטליסטית, שהופכת את גוף האשה לסחורה, במדינות העולם השלישי ובמדינות המפותחות כאחד, והחלפתה בחברה סוציאליסטית שתוכל לחסל את העוני תוך תקופה קצרה יחסית ולשים קץ לכל סוג של ניצול.

היחס של התקשורת לנשים

בשנות התשעים החל לשדר עוד ערוץ תקשורת — הטלוויזיה המסחרית. מכיוון שמאותה עת הטלוויזיה הפכה למוצר כמו כל מוצר, שצריך להתחרות בכלכלת השוק החופשי במוצרים אחרים, נכנסו לתמונה הפרסומות, שהן הכלי העיקרי לעשיית הון בתחום זה. בדיוק כמו שאותם אנשים ששולטים בכלכלה גילו את הפוטנציאל הטמון במין ובקשר שלו לתעשיות אחרות, כך קרה גם לגבי הפרסומות.

כל מוצר, גם אם אין לו שום קשר לנשים, מפורסם על־ידי נשים חצי עירומות, או בימינו כבר עירומות לחלוטין, שבעצם הופכות למוצר עצמו. נשים אלו, המוצגות לנו על המסך בעזרת פילטרים ואפקטים ממוחשבים שהופכים אותן ל"מושלמות", הן ברובן אנורקטיות, סובלות מדימוי עצמי נמוך ושגוי ומתאימות עצמן לתחום ולאופנה שקובעת שרק נשים רזות הן יפות.

הצגה מעוותת זו של דמות האשה קשורה קשר חזק מאוד לדיכוי האשה ומשפיעה עליו. נשים שרואות פרסומות כאלו רוצות להיראות כמו הנשים בפרסומות, למרות שרוב הנשים, אם לא היו נכנעות לתכתיבי אופנה אלו, לא היו רזות כל כך. הדבר גורם כמובן לדיכאונות קשים, שנובעים מהדימוי המעוות שהחברה קבעה כאופנה, ואף למחלות נפש כמו אנורקסיה ובולימיה.

גם אם המצב לא מגיע לקיצוניות כזאת, הרי שהוא גורם לחוסר ביטחון מתמיד של נשים ולבזבוז זמנן על מצב גופני שתלוי במזלנו ובגנים שנולדנו איתם, במקום להשקיע זמן זה בפנאי, ברכישת ידע, ביצירה ועוד.

כמובן שהפרסומות משפיעות על כל המשפחה. ההורים עובדים יותר כדי להגשים את הפנטזיות שמוכרים להם, או במקרה שההורים מובטלים, הם מעבירים את חייהם בתסכולים על חלומות שלא יתגשמו. יש להם פחות זמן לילדים, שהופכים להיות ילדי טלוויזיה ומתנכרים להוריהם. הם גם מושפעים מהאלימות שמשודרת בטלוויזיה, דבר שמשפיע על האלימות בחברה בכלל. בחברה סוציאליסטית, עם כלכלה שמתוכננת לפי הצרכים ולא למטרות רווח, לא יהיה צורך לדחוף לאנשים מוצרים. האנשים עצמם יחליטו מהם הצרכים שלהם, והייצור יתבצע בהתאם.

ייצוג נשים בפוליטיקה

מעמדן הנמוך של הנשים בחברה מתבטא כמובן גם בייצוג הנמוך מאוד שהן מקבלות בפוליטיקה. אמנם במדינות כמו שבדיה הנתון הוא מעל 40%, אבל בישראל הוא עומד על 12.5%, בהרבה מדינות מתקדמות אחרות על אחוז דומה לשל ישראל או אפילו נמוך יותר, וברוב המדינות הערביות עומד על 0%! כמובן שההיסטוריה מלמדת אותנו שרוב הנשים שממלאות תפקידים ציבוריים לאו דווקא פועלות למען האינטרסים של נשים, כיוון שהן מייצגות את המשטר הקפיטליסטי שהוא המקור לדיכוי נשים.

יש שיגידו שמצב הנשים בשבדיה הוא טוב יותר, אבל הוא עדיין רחוק מלהיות שוויוני, כך שייצוג הנשים הגדול יותר שם לא פותר את הבעיה לחלוטין אלא מקדם את מעמד האשה באופן מוגבל. כיום לא צריך להיות יותר שום תירוץ להפליית נשים!

נשים יכולות לעשות כמעט כל עבודה, בדיוק כמו שגברים יכולים לעשות כמעט כל עבודה, אך בחברה קפיטליסטית, "בעל המאה הוא בעל הדעה". כיוון ש־99% מההון נמצא בידיים גבריות, אותם בעלי הון נהנים מחוסר איזון זה שנותן להם את שליטה בכלכלה ובחברה, בעוד שרוב הגברים והנשים קורסים תחת נטל העבודה שמייצרת את אותו ההון.

לכן אין ולא יכול להיות אינטרס לבעלי ההון לקדם את מעמדה של האשה, בדיוק כמו שאין להם אינטרס לקדם את מעמדם של גברים אחרים שנמצאים במעמדות נמוכים מהם, שכן הכוח של אותם בעלי הון נבנה על ניצול הגברים והנשים ממעמד העובדים.

אנו דורשות:
* ייצוג של נשים־מנהיגות (וגם גברים) שהוכיחו את עצמן בפעילות חברתית, שיפעלו למען שינוי החברה מהיסוד, מחברה קפיטליסטית לסוציאליסטית, יבואו מתוך מעמד העובדים וייאבקו למען האינטרס של כל העובדים.
* שכר ממוצע של עובד/ת לכל נציגת ציבור, כדי שאלו ייצגו אותנו באמת ויהיה להן אותו האינטרס של מעמד העובדים.
* הזכות להחליף כל נציג/ה נבחר/ת, בכל רגע נתון, אם רוב פשוט של המצביעים דורש זאת.

נשים בעלות הון

נשים מהוות מחצית מאוכלוסיית העולם, הן מייצרות שני שלישים מהמזון, אבל בבעלותן רק 1% מההון העולמי! יש נשים שיביטו על הנתונים של ההון שנמצא בידיים גבריות ויפנו את האצבע המאשימה כלפי כל הגברים באשר הם. לכן חשוב להביט בנשים בעלות הון כדי להבין שהמלחמה בכל הגברים באשר הם היא מוטעית ואף מסיטה הצידה את המאבק במנצלים האמיתיים — בעלי ההון והפוליטיקאים שמשרתים אותם.

שרי אריסון, למשל, שהונה נאמד בשלושה מיליארד דולר, לא חסה על אף עובדת או עובד שעבדו למענה בנאמנות במשך שנים רבות בבנק הפועלים, וכשרווחי הבנק לא עלו על ציפיותיה היא פיטרה 900 עובדות ועובדים, למרות שהרוויחה מיליארד ש״ח באותה שנה. גם גליה מאור, מנכ״לית בנק לאומי, שהרוויחה 2.7 מיליון ש״ח בשנת 2002, הגיעה למעמדה כשירשה את הונה מידי בעלה, ובזכות העובדה שנולדה למשפחה הנכונה, זכתה לחינוך גבוה באוניברסיטאות נחשבות ולקשרים טבעיים במעמד הקפיטליסטי, שהביאו אותה למעמדה.

רוב האנשים לא יכולים אפילו לחלום על נתוני פתיחה טובים כל כך לחיים. גליה מאור, שמרוויחה לפחות פי 32 מהשכר הממוצע, לא יכולה להזדהות ולהיאבק עם אותן עובדות (שעל חשבונן היא עושה את הונה) שנאבקות למען שוויון במשכורתן ונגד אפליה בקידומן, וכמובן שהיא אינה מתקשה לשלם למטפלת שתדאג לילדיה ולמשק הבית.

פמיניזם בורגני מול פמיניזם מרקסיסטי

הפמיניסטיות הבורגניות נאבקות, מאז ומתמיד, כדי להשיג שוויון של הנשים לגברים בכל התחומים. אנחנו כמרקסיסטיות ופעילות במאבק סוציאליסטי, לעומתן, נאבקות כדי לשנות את פני החברה לחלוטין. לדעתנו, לא מספיק שנוכל להשתוות לגברים, כי הרי גם הם מדוכאים בחברה הקפיטליסטית, ואם נשתווה אל הגברים במעמד שלנו, מעמד העובדים, נמשיך להרוויח שכר זעום, אם בכלל, ותמיד נעמוד מול התקפות חדשות על שכרנו.

הפמיניסטיות הבורגניות רואות את הגברים כמקור הבעיה. אנחנו רואות את הבעיה בחברה המעמדית. רוב הגברים בחברה מותקפים ומושפלים בדיוק כמונו, אז מי הם המדכאים האמיתיים שלנו? אלה הם בעלי ההון והפוליטיקאים (גברים ונשים), שמרוויחים סכומים עצומים על גבינו, העובדות והעובדים. להם אין שום אינטרס משותף איתנו, והם יעשו הכל כדי לשמור על מעמדם וכוחם. הם לא יכולים בכלל להבין את מלחמת ההישרדות שאנחנו עוברות מדי יום.

גברים רבים סובלים מהאנרכיה והניצול של השיטה הקפיטליסטית. גברים אלו הם החברים שלנו, בני הזוג שלנו והאחים שלנו. איתם אנחנו חייבות להתאחד! להם יש אינטרס בקידום שלנו ושל כל החברה. ככל שנרוויח יותר, גם הם ייהנו מכך, ואם נגשים את רצונותינו ונהיה מאושרות יותר, גם הם ייהנו.

הדיכוי הכפול של האשה הוא אינטרס כלכלי של האליטות, שנהנות מכך שיחסי הכוחות נשמרים. הם צריכים את מעמד העובדים כדי לייצר להם את הרווחים. הפמיניסטיות מאמינות ברפורמות הדרגתיות כדרך להשגת כל השינויים שהם מבקשות. אנחנו במאבק סוציאליסטי מאמינות שרפורמות הן טובות כל עוד הן מקדמות את מעמד העובדים עוד צעד לעבר המאבק הכולל לסוציאליזם.

אבל אנחנו לא משלות את עצמנו, אנחנו יודעות שכל רפורמה היא הישג מוגבל, ושמחר יכול לבוא חוק חדש שיבטל את הרפורמות. מאבק למען רפורמות לא משנה את יחסי הייצור בחברה, הקפיטליסטים יישארו בשליטה וינסו לפגוע בהישגים שבהם זכה מעמד העובדים במאבקים קשים. לכן אנחנו פועלות לשינוי יסודי של כל מערך הכוחות בחברה על־ידי מאבק ליישום הסוציאליזם.

בשנים האחרונות אנחנו רואות תופעה חדשה של לימודי מיגדר באוניברסיטאות. תופעה זו התפתחה מתוך דרישה של נשים פמיניסטיות לבחינה מחודשת של דמות האשה. כמרקסיסטית התופעה נראית לי מוזרה. הגדרות של "תכונות נשיות" נעשו על־ידי אותם שליטים (גברים) שרצו להצדיק את הנחיתות המעמדית של האשה, כדי שיוכלו להצדיק את יחסי הכוחות המדכאים ששירתו אותם. אין לי ספק בכך שהגדרות אלו הן אינטרסנטיות ולא משקפות את הנשיות.

בדיוק כמו שכל גבר הוא שונה בתכונותיו, כי אלו נקבעות מתוך יחסי גומלין ייחודיים לאותו גבר בין הגנטיקה לסביבה, כך כל אשה היא שונה בתכונותיה. הדגש הזה על חיפוש של תכונות נשיות וגבריות הוא לא הדיון שאנחנו צריכות לנהל למען המאבק לחברה צודקת. יתרה מזאת, הוא מסיט את המאבק להתעסקויות שוליות, שמקורן ומטרתן הן בעולם המושגים של המדכאים. אנחנו חייבות ללמוד מההיסטוריה ולנתח את התהליכים המתרחשים בחברה, להבין אותם ולפעול מתוך ההבנה הזאת. הנשק הפוליטי והמאבקים הם אלו שצריכים להוביל אותנו לשחרור מעול הדיכוי המעמדי.

מאבק סוציאליסטי היא תנועה של מעמד העובדים (עובדות ועובדים), תנועה שנלחמת בקפיטליזם ותומכת ביישום הסוציאליזם. אנחנו התנועה המקומית של ה־CWI, תנועה סוציאליסטית עולמית שסניפיה מפוזרים בכל היבשות וב־37 מדינות. אנחנו תנועה שמתערבת במאבקי עובדים וכן במאבקים חברתיים שונים. בכל מאבק אנו מציעות את הרעיונות הסוציאליסטיים כאסטרטגיה נחושה למאבק. כדי לחזק את עצמנו פוליטית וללמוד מהמהלכים הפוליטיים והמאבקים השונים, אנחנו נפגשות פעם בשבוע, דנות על נושאים שונים ומנתחות אותם.

אם אתן מזדהות עם הדרך, הצטרפו אלינו לבניית חברה סוציאליסטית!





תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 59187, תל אביב–יפו 6159101
info@socialism.org.il
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון. התנועה שותפה בוועד למען אינטרנציונל עובדים (CWI), ארגון סוציאליסטי בינלאומי המאגד תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.