₪6,185
עוד ₪13,815 להשגת היעד
תרומת סולידריות לקופת המאבק 2018
מאבק סוציאליסטי לא מקבלת מימון מטייקונים, מהממשלה או מקרנות הון. תמכו בנו, שתפו והצטרפו אלינו לבניית אלטרנטיבה סוציאליסטית.
מאבקים חברתיים · העבודה המאורגנת · כלכלה · פוליטיקה · כיבוש ושלום · המזה״ת · בינלאומי · סטודנטים · נוער · נשים · להט״ב · בריאות · סביבה · היסטוריה ותיאוריה · התנועה
X


למה מרקסיסטים מתנגדים לטרור אישי?
מאמר שכתב לאון טרוצקי בשנת 1909, שמסביר את יחסם העקרוני של סוציאליסטים מרקסיסטיים לפעולות טרור

הדפסה

אוייבינו המעמדיים נוהגים להתלונן על הטרור שלנו, אבל המושג אליו הם מתכוונים במילה זו הוא מעורפל. הם היו רוצים להדביק תווית של "טרור" לכול פעולותיו של הפרולטריון כנגד האינטרסים של אוייביו המעמדיים. השביתה, בעיניהם, היא אמצעי הטרור הראשון במעלה. האיום בשביתה, אירגונן של משמרות־שביתה, חרם כלכלי על מעביד נצלן במיוחד, חרם מוסרי על בוגד משורותינו אנו — כל אלה, וצעדים רבים אחרים, זוכים בפיהם לכינוי "טרור". אם הטרור מוגדר בדרך זו ככול פעולה שמטרתה לזרוע פחד בלב האויב או לפגוע בו, אז כל מהלכה של מלחמת המעמדות אינו אלא טרור, והשאלה הנותרת היחידה היא האם יש לפוליטיקאים הבורגנים זכות לשפוך את דם הלעג המוסרי שלהם על הטרור הפרולטרי כאשר כל מנגנון המדינה שלהם כולו, על חוקיו, משטרתו וצבאו, אינו אלא מערכת של טרור קפיטליסטי! לעומת זאת, יש לזכור שכאשר הם מאשימים אותנו בטרור, הם מנסים — אם כי לא תמיד באופן מודע — לתת למילה זו הגדרה צרה וישירה יותר. חבלה במכונות על־ידי עובדים, לדוגמא, היא טרור במובן הצר של המילה. רציחתו של מעביד, איום להצית אש במפעל או איום על חיי בעליו, ניסיון התנקשות, עם אקדח ביד, בשר ממשלתי — כל אלה הם מעשי טרור במובן המלא והאותנטי של המונח. אבל כל מי שיש לו מושג לגבי טיבעה האמיתי של התנועה הסוציאל־דמוקרטית הבינלאומית יודע שתנועה זו התנגדה מאז ומתמיד, ובאופן נחרץ, לסוג זה של טרור.

למה?

"השלטת טרור" על ידי איום בשביתה, או אף על ידי השביתה עצמה, הינה דבר שרק עובדים בחברה תעשייתית מסוגלים לבצע. חשיבותה החברתית של שביתה תלוייה באופן ישיר, ראשית בגודלו של המפעל או ענף התעשייה עליו היא משפיעה, ושנית במידה בה העובדים המשתתפים בה מאורגנים, בעלי משמעת ומוכנים לפעולה. דבר זה נכון עבור שביתה פוליטית כמו גם עבור שביתה כלכלית. השביתה ממשיכה להיות שיטת מאבק הנובעת ישירות מתפקידו היצרני של הפרולטריון בחברה המודרנית.

טרור אישי מגמד את תפקידם של ההמונים

על מנת להתפתח, המערכת הקפיטליסטית זקוקה למבנה־על פרלמנטרי, אך מכיוון שאינה יכולה לכלוא את הפרולטריון המודרני בגטאות פוליטיים, עליה, מוקדם או מאוחר, להרשות לעובדים להשתתף בפרלמנט. בבחירות, אופיו ההמוני של הפרולטריון ומידת התפתחותו הפוליטית — תכונות הנקבעות על ידי אופיו החברתי, כלומר, מעל לכל, תפקידו היצרני — באות לידי ביטוי.

בבחירות, כמו בשביתה, שיטות, מטרות ותוצאות המאבק תלויות תמיד בתפקידו החברתי ובכוחו של הפרולטריון כמעמד. רק עובדים יכולים להשתמש בנשק השביתה. בעלי מלאכה זעירים שרוששו על ידי בית החרושת, איכרים שהמים בהם הם משתמשים מורעלים על ידי מפעל או פרולטריון־סחבות [Lumpen Proletarians] בחיפוש אחר ביזה יכולים לנתץ מכנות, להצית את המפעל או לרצוח את בעליו.

רק מעמד העובדים המאורגן והמודע לעצמו יכול לשלוח נציגים בעלי עוצמה למסדרונות הפרלמנט כדי שהם יפעלו למען האינטרסים של הפרולטריון. לעומת זאת, על מנת לרצוח פקיד בכיר אינך זקוק לתמיכתם של המונים מאורגנים. הנוסחא להכנת חומר נפץ נגישה לכל, ואקדח "בראונינג" ניתן להשיג בכל מקום. במקרה הראשון, קיים מאבק חברתי, ששיטותיו ואמצעיו נובעים באופן הכרחי מהסדר החברתי הקיים; במקרה השני, קיימת רק פעולה מכאנית זהה בכל מקום שהוא — בסין כמו גם בצרפת — בעלת אופי מרשים באופן חיצוני, אך בלתי מזיקה בקנה המידה החברתי.

לשביתה, אפילו אם מימדיה צנועים, יש השפעות חברתיות: חיזוק בטחונם העצמי של העובדים, גידולו של האיגוד מקצועי, ולעיתים גם שיפור בטכנולוגית הייצור. רציחתו של בעל מפעל גוררת תגובה בעלת אופי משטרתי בלבד או החלפת בעלות, ללא משמעות חברתית. התשובה לשאלה האם מעשה טרור, אפילו אם הוא "הוכתר בהצלחה", יזרע בלבול במעמד השלט, תלוייה בנסיבות הפוליטיות הקונקרטיות. בכל מקרה, הבלבול יהיה קצר־מועד בלבד; המדינה הקפיטליסטית אינה מבססת את עצמה על שרים ואינה מחוסלת יחד איתם. המעמדות שהמדינה משרתת אותם ימצאו תמיד אנשים חדשים; המנגנון נותר שלם וממשיך בתפקודו.

אך המבוכה הנגרמת בין שורות ההמונים העובדים עצמם על ידי פעולת טרור גדולה בהרבה. אם מספיק לאדם לחמש את עצמו באקדח על מנת להשיג את מטרותיו, למה להתאמץ וללחום את מלחמת המעמדות? אם קמצוץ אבק שריפה וחתיכה קטנה של עופרת מספיקים על מנת לחורר את צווארו של האוייב, מה הטעם בארגון מעמדי? אם יש טעם בהפחדתם של אישים בכירים על ידי רעם התפוצצויות, מה הטעם במפלגה? עבור מה הפגישות, האגיטציה [הסברה -המתרגם] ההמונית והבחירות כאשר כל אחד יכול, בקלות כהרבה, לצלוף על מושבם של השרים מיציע הפרלמנט?

טרור אישי אינו מתקבל על הדעת בעינינו בדיוק מכיוון שהוא מגמד את חשיבותם של ההמונים בעיניהם עצמם, משכנע אותם בחוסר הישע שלהם ומפנה את עיניהם ותקוותיהם לעבר נוקם ומשחרר גדול שיום אחד יבוא ויבצע את משימתו. הנביאים האנרכיסטיים של "תעמולה באמצעות מעשים" יכולים לטעון ככל העולה על רוחם בזכות השפעתם המרוממת והמעוררת של מעשי טרור על ההמונים. שיקולים תיאורטיים, כמו גם הניסיון הפוליטי המעשי, מוכיחים את ההפך הגמור. ככל שפעולת הטרור "אפקטיבית יותר" וככל שהשפעתה גדולה יותר, כך היא מפחיתה את עניינם של ההמונים בארגון עצמי ולימוד עצמי. אך כאשר עשן המבוכה מתפזר, הפאניקה נעלמת, מחליפו של השר שנרצח מופיע, החיים חוזרים למסלולם הישן וגלגלי הניצול הקפיטליסטי חוזרים לנוע כפי שנעו לפני כן; רק הדיכוי המשטרתי נעשה פראי וקשוח יותר, וכתוצאה מכך, את מקומן של תקוות גדולות והתלהבות מעוררת־באופן־מלאכותי תופסות ההתפכחות והאפאתיה.

ניסיונותיה של הריאקציה לשים קץ לשביתות בפרט ולתנועת ההמונים הפועלית בכלל, הסתיימה תמיד, ובכל מקום, בכישלון. החברה הקפיטליסטית זקוקה לפרולטריון פעיל, נייד ואינטיליגנטי; עקב כך היא אינה יכולה לכבול את הפרולטריון בשלשלאות לזמן רב. לעומת זאת, גישת "התעמולה באמצעות המעשים" האנרכיסטית הראתה בכל פעם ופעם שהמדינה עשירה בהרבה באמצעים לגרימת הרס פיסי ובמנגנוני דיכוי מכאניים מאשר קבוצות הטרור.

אם כך הוא הדבר, היכן ניצבת המהפכה? האם מצב עניינים זה עושה אותה בלתי אפשרית? כלל וכלל לא, מכיוון שהמהפכה אינה סתם מקבץ של אמצעים מכאניים. המהפכה יכולה לנבוע רק מתוך חידודו של המאבק המעמדי, ונצחונה מובטח רק כתוצאה מתפקידו החברתי של הפרולטריון. השביתה הפוליטית ההמונית, ההתקוממות החמושה, כיבוש מוסדות השלטון — כל אלו נקבעים על ידי מידת ההתקדמות התעשייתית, יחסי הכוחות המעמדיים, משקלו החברתי של הפרולטריון, ולבסוף על ידי הרכבו החברתי של הצבא, כיוון שהכוחות המזויינים הינם הגורם הקובע, בזמן המהפכה, את גורלה של השליטה במדינה.

המפלגה הסוציאל־דמוקרטית ריאליסטית מספיק על מנת שלא לנסות ולהמנע ממהפכה המתפתחת מתוך התנאים ההיסטוריים הקיימים; אדרבא, היא מקבלת את המהפכה בזרועות פתוחות. אולם — בניגוד לאנרכיסטים ובמאבק ישיר כנגדם — המפלגה הסוציאל־דמוקרטית דוחה את כל הגישות והאמצעים המציבים להם כמטרה לכפות התפתחות חברתית באופן מלאכותי ולכסות על חוסר עוצמה מהפכנית מספיקה של הפרולטריון באמצעים כימיים.

לפני שהוא הועלה למדרגת שיטה למאבק פוליטי, הטרור הופיע בצורת מעשי נקמה אישיים. כך היה זאת ברוסיה, ארצו הקלאסית של הטרור. הלקאתם של אסירים פוליטיים הביאה את ורה זסוליץ' (Vera Zasulich) לבטא את תחושת ההשפלה הכללית בצורת ניסיון התנקשות בחייו של הגנרל טרפוב (Trepov). הדוגמה שהיא הציבה זכתה לחיקוי מצידם של חוגי האינטיליגנציה, שחסרה להם תמיכה המונית כלשהי. מה שהחל כמעשה נקמה חסר מחשבה התפתח למערכת שלמה בשנים 1879–1881. התפרצויות ההתנקשויות האנרכיסטיות במערב אירופה ובצפון אמריקה באו תמיד לאחר מעשה זוועה כלשהו שביצעה הממשלה — ירי על מפגינים או הוצאתם להורג של יריביה הפוליטיים. המקור הפסיכולוגי הראשון במעלה של הטרור הוא תמיד תחושת הנקם המחפשת אחר מוצא.

אין צורך לחזור ולהדגיש שלמפלגה הסוציאל־דמוקרטית אין דבר וחצי דבר במשותף עם אנשי־המוסר הקנויים טבין וטקילין על ידי הקפיטליזם, שבתגובה לכל פעולת טרור, יוצאים בהכרזות לגבי "ערכם המוחלט" של חיי האדם. אלו הינם אותם אנשים, שבמקרים אחרים, בשמם של ערכים מוחלטים אחרים — לדוגמא, כבודה של אומה או יוקרתו של מונארך — מוכנים להשליך מיליוני אנשים לשאול־התחתיות של המלחמה. היום, גיבורם הלאומי הוא השר שהגן על הזכות הקדושה לקניין פרטי; מחר, כאשר ידו הנואשת של הפועל המובטל נקפצת כאגרוף או אוחזת בנשק, הם יתחילו לפלוט סוגים שונים ומשונים של הבלים לגבי אי־קבילותה של אלימות מכל סוג שהוא.

בניגוד למה שסריסי ושרתי המוסריות עשויים לומר, לתחושת הנקם זכויות משלה. היא נותנת למעמד העובדים את אות ההצטיינות המוסרי הגדול ביותר, על כך שהוא אינו מתעלם באדישות ריקנית ממה שקורה בעולמנו. לא להחניק את תחושת הנקם של הפרולטריון שלא באה על סיפוקה, אלא דווקא לעורר אותה שוב ושוב, להעמיק אותה ולכוון אותה כלפי הסיבות האמיתיות של כל חוסר הצדק ושל כל השפלות האנושית — זוהי משימתה של המפלגה הסוציאל־דמוקרטית.

אם אנו מתנגדים למעשי טרור, אנו עושים זאת אך ורק מכיוון שנקמה אינדיבדואלית אינה מספקת אותנו. החשבון שעלינו ליישב עם המערכת הקפיטליסטית הינו גדול מכדי שנתבע אותו מאיזה פונקציונר המכונה "שר". ללמוד לראות את כל הפשעים המתבצעים כנגד האנושות, כל ההשפלות שהגוף והנפש האנושיים סובלים, כתוצאה מגידול־היתר והביטויים המעוותים של המערכת החברתית הקיימת, במטרה להפנות את כל האנרגיות שלנו למאבק קולקטיבי כנגד מערכת זו — זהו הכיוון שבו הרצון הבוער בנקמה יוכל לבוא על סיפוקו ברמה המוסרית הגבוהה ביותר.

פשיטת הרגל של הטרור האישי

במהלכו של חודש שלם, תשומת הלב של כל מי שהיה מסוגל לקרוא ולחשוב, ברוסיה כמו גם ברחבי העולם, היתה ממוקדת באזף (Azef). "המטרה הנעלה" שלו ידועה לכל מהעיתונות החוקית ומרישומי הויכוחים בדומא על הדרישות שהעלו מספר צירי דומא לשאילתא בעיניינו של אזף.

כעת לאזף היה די זמן לסגת אל מאחורי הקלעים. שמו מופיע פחות ופחות בעיתונות. אך לפני שנותיר, אחת ולתמיד, את אזף בפח האשפה של ההיסטוריה, אנו חושבים שיש צורך לסכם את הלקחים הפוליטיים העיקריים — לא לגבי מזימותיו של אזף בפני עצמן, אלא ביחס לטרור ככלל, ולגישה כלפיו בה מחזיקות המפלגות הפוליטיות העיקריות של הארץ.

טרור אישי כשיטה למהפכה פוליטית הוא תרומתה ה"לאומית" של רוסיה.

כמובן שתולדותיו של הרג ה"עריצים" ארוכות כתולדות מוסד ה"עריצות" עצמו; ומשוררים מכל התקופות חיברו שירי הלל רבים לכבודו של הפגיון המשחרר.

אך טרור שיטטי, השם לעצמו כמטרה את חיסולו של של מושל מחוזי אחרי מושל מחוזי, שר אחרי שר, מונארך אחרי מונארך — "סאשקה אחרי סאשקה" (כינוי חיבה המתייחס לצארים אלכסנדר II ו- III), כמו שאחד מחברי נרודניה ווליה (Narodnaya Volya — "רצון העם") ניסח זאת בשנות השמונים של המאה התשע־עשרה — סוג כזה של טרור, המתאים עצמו להיררכיה הביורוקרטית של האבסולוטיזם ויוצר את הביורוקרטיה המהפכנית שלו, הוא תוצר של הכוחות היצירתיים היחודיים לאינטיליגנציה [שכבת ההשכלה -המתרגם] הרוסית.

כמובן שיש לכך סיבות מעמיקות — ועלינו לחפשן, ראשית בטבעה של העריצות הרוסית ושנית בטבעה של האינטיליגנציה הרוסית.

לפני שהרעיון של הרס האבסולוטיזם באמצעים מכאניים יוכל, בפני עצמו, לזכות לפופולאריות, על מנגנון המדינה להראות כמכשיר דיכוי חיצוני לחלוטין, ללא שורשים בארגון החברתי עצמו. וזוהי בדיוק הדרך בה העריצות הרוסית נראתה לאינטיליגנציה המהפכנית.

בסיסו ההיסטורי של הטרור הרוסי

לאשלייה זו קיים בסיס היסטורי משלה. הצאריזם לבש צורה תחת לחצן של המדינות המתקדמות יותר מבחינה תרבותית במערב. על מנת להחזיק מעמד בתחרות, הוא נאלץ לעשוק עד תום את המוני העם, ובעשותו כך הוא שמט את הקרקע הכלכלית אפילו מתחת לרגליהם של המעמדות המיוחסים ביותר, ומעמדות אלו לא היו מסוגלים להעלות את עצמם לרמתם הפוליטית הגבוהה של המעמדות העליונים במערב.

לכך נוסף, במאה התשע־עשרה, הלחץ מצידה של הבורסה האירופית רבת העוצמה. ככל שהיא הלוותה סכומי כסף גדולים יותר למשטרו של הצאר, כך משטר זה נסמך באופן פחות ישיר על היחסים בכלכליים בארצו שלו.

באמצעות ההון האירופי, הוא חימש את עצמו בטכנולוגיה צבאית אירופאית, ועל ידי כך הגיע לכדי ארגון "עצמאי" (באופן יחסי, כמובן), והעלה את עצמו מעל לכל המעמדות החברתיים.

ממצב שכזה, באופן טבעי, יכול לנבוע הרעיון של פיצוץ מבנה־העל החיצוני באמצעות דינאמיט.

האינטיליגנציה התפתחה תחת לחץ ישיר ומיידי מצד המערב; כמו אוייבם, המדינה, הם נדחפו לפני התפתחותה הכלכלית של הארץ — המדינה, מבחינה טכנולוגית; האינטילינציה — מבחינה אידאולוגית.

בעוד שבחברות הבורגניות הותיקות יותר של אירופה, הרעיונות המהפכניים התפתחו פחות או יותר במקביל להתפתחותם של הכוחות המהפכניים הרחבים, ברוסיה האינטיליגנציה זכתה לגישה לרעיונות התרבותיים והפוליטיים המוכנים־מראש של המערב, ומחשבתה נעשתה מהפכנית לפני שהתפתחותה הכלכלית של הארץ הולידה מעמד מהפכני משמעותי שהיה מסוגל להעניק לה תמיכה.

זמנם חלף על פי ההיסטוריה

תחת תנאים אלו, לא נותר דבר עבור האינטיליגנציה מלבד להכפיל את התלהבותם המהפכנית בכוח הנפץ של ניטרו־גליצרין. כך עלה הטרור הקלאסי של נרודניה ווליה.

הטרור המופעל על ידי הסוציאל־רבולוציונרים נבע, באופן כללי, מאותם תנאים היסטוריים: עריצותה "העצמאית" של המדינה הרוסית מצד אחד, והאינטיליגנציה הרוסית המהפכנית "העצמאית" מהצד השני.

אך שני עשורים לא חלפו ללא השפעה, ובשעה בה הופיע הגל השני של הטרוריסטים, הם הופיעו כשלאחר זמנם, מוטבעים בחותמת "זמנם חלף על פי ההיסטוריה".

תקופת ה"סטרום אונד דרנג" (סערה ולחץ) הקפיטליסטית של שנות השמונים והתשעים של המאה התשע־עשרה יצרה וגיבשה ברוסיה פרולטריון תעשייתי גדול, חדרה באופן משמעותי את בידודו הכלכלי של הכפר וחיברה אותו בצורה הדוקה יותר עם בית החרושת ועם העיר.

מאחורי תנועת נרודניה ווליה באמת לא היה מעמד מהפכני. הסוציאל־רבולוציונרים פשוט לא היו מעוניינים לראות את הפרולטריון המהפכני; או, לפחות, הם לא היו מסוגלים להבחין במלוא חשיבותו ההיסטורית.

מובן מאליו שניתן לאסוף בקלות מספר ציטוטים מהספרות הסוציאל־רבולוציונרית המצהירים שהם מציבים את הטרור לא במקום המאבק ההמוני, אלא יחד איתו. אך ציטוטים אלו מעידים רק על המאבק שהאידאולוגים של הטרור נאלצו לנהל כנגד המרקסיסטים — האידאולוגים של המאבק ההמוני.

אך דבר זה אינו משנה דבר. פעילות הטרור, מטבעה, דורשת ריכוז אנרגיה כה גדול עבור "הרגע הגדול", הגזמה כה גדולה בחשיבות גבורתו של היחיד, ובמזימה כה "הרמטית" — אם לא באופן הגיוני, אז באופן פסיכולוגי — שהיא מוציאה מן הכלל לגמרי את הפעילות ההסברתית והארגונית בין המוני העם.


עבור הטרוריסטים, בשדה הפוליטי כולו קיימים שני מוקדים מרכזיים בלבד: הממשלה והארגון הלוחם (Combat Organization). "הממשלה מוכנה להשלים באופן זמני עם קיומם של כל שאר הזרמים," כתב גרשוני (Gershuni, מייסדו של הארגון הלוחם של הסוציאל־רבולוציונרים) לחבריו בזמן בו הוא עמד בפני גזר דין מוות, "אבל היא החליטה לכוון את כל מהלומותיה למטרת דיכוייה של המפלגה הסוציאל־רבולוציונרית".

"אני בטוח בכנות," כתב קאלאייב (Kalayev, טרוריסט סוציאל־רבולוציונרי נוסף) בזמן דומה, "שהדור שלנו, בהנהגתו של הארגון הלוחם, ייפטר מהעריצות אחת ולתמיד."

כל דבר הנמצא מחוץ למסגרת הטרור נמצא ברקע המאבק; במקרה הטוב ביותר, הוא בעל תפקיד משני. בבוהקן המסנוור של פצצות מתפוצצות, מאפייניהן של מפלגות פוליטיות והקווים המפרידים בין המעמדות הנאבקים זה בזה נעלמים ללא זכר.

ואנו שומעים את קולו של גרשוני, הרומנטיקן והמבצע הדגול של הטרור החדש, מפציר בחבריו "להמנע לא רק מנתק בין שורות המהפכנים, אלא אפלו מנת משאר מפלגות האופוזיציה בכלל."

הלוגיקה של הטרור

"לא במקום ההמונים, אלא יחד איתם". אך הטרור הוא סוג "אבסולוטי" מדי של מאבק מכדי שיסתפק בתפקיד משני בכפוף למפלגה.

הטרור, שנולד לראשונה מהחוסר במעמד מהפכני, ונולד מחדש כתוצאה מחוסר הביטחון בהמון המהפכני, יכול לקיים את עצמו רק על ידי ניצול חולשתם וחוסר ארגונם של ההמונים, מזעור נצחונותיהם והגזמה בכשלונותיהם.

"הם רואים כבלתי אפשרי, בהתחשב בטבעו של החימוש המודרני, שההמונים ישתמשו באלות ובקלשונים — כלי הנשק עתיקי־היומין של העם — על מנת להחריב את הבסטיליות של העידן המודרני," אמר פרקליט ההגנה זדאנוב (Zhdanov) על הטרוריסטים במשפטו של קאלייב.

"לאחר התשיעי בינואר (טבח 'יום השישי העוב־מדם', שציין את פתיחתה של מהפכת 1905), הם ראו היטב מה מעורב בדבר; והם ענו למכונת־היריה ולרובה בעל קצב האש המהיר באקדח ובפצצה; זהו טבען של הבאריקדות (המתרסים) של המאה העשרים."

אקדחיהם של גיבורים בודדים במקום האלות והקלשונים של העם; פצצות במקום באריקדות — זוהי נוסחתו האמיתית של הטרור.

וללא קשר איזה תפקיד משני התיאורטיקנים "הסינטטיים" של המפלגה הסוציאל־רבולוציונרים מייעדים לטרור, הוא תמיד זכה למקום ל כבוד אצלם למעשה. והארגון הלוחם, שההיררכיה המפלגתית הרשמית העמידה תחת הועד המרכזי, מוצא את עצמו באופן מובן מאליו מעל ועד זה, מעל למפלגה ולכל עבודתה — עד שהגורל האכזר מציב אותו תחת מחלק המשטרה.

וזוהי בדיוק הסיבה שבגללה התמוטטותו של הארגון הלוחם כתוצאה ממזימה משטרתית טומן בחובו את התמוטטותה הבלתי־נמנעת של המפלגה כולה.

*   המפלגה הסוציאל־דמוקרטית — לפני מלה״ע הראשונה והקמת האינטרנציונל השלישי




תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 59187, תל אביב–יפו 6159101
info@socialism.org.il
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון. התנועה שותפה בוועד למען אינטרנציונל עובדים (CWI), ארגון סוציאליסטי בינלאומי המאגד תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.