₪5,935
עוד ₪14,065 להשגת היעד
תרומת סולידריות לקופת המאבק 2018
מאבק סוציאליסטי לא מקבלת מימון מטייקונים, מהממשלה או מקרנות הון. תמכו בנו, שתפו והצטרפו אלינו לבניית אלטרנטיבה סוציאליסטית.
מאבקים חברתיים · העבודה המאורגנת · כלכלה · פוליטיקה · כיבוש ושלום · המזה״ת · בינלאומי · סטודנטים · נוער · נשים · להט״ב · בריאות · סביבה · היסטוריה ותיאוריה · התנועה
X


השואה
על מי מוטלת האשמה ומהו הלקח הנלמד?
הצהרת ארגון ה־CWI, שתנועת מאבק סוציאליסטי היא חלק ממנו, לרגל 60 שנה לשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ ב־27 בינואר 1945

הדפסה

השבוע לציון 60 שנה לשיחרור מחנה ההשמדה אושוויץ ע״י הצבא האדום והטקסים שליוו אותו עוררו רגשות עזים.

זיכרונות האימה, הרעב, העינויים והמוות ממחנות ההשמדה הנאצים הציפו את שרידי המחנות ובייחוד את אלו שחוו זאת בהיותם ילדים המאבדים לפתע את הוריהם, אחיהם ואחיותיהם בתהליך הסלקציה של ה־אס.אס שהכריע מי ימות מיד ומי יעבוד עד מוות. זיכרונות מרים אלו היו גם מנת חלקם של הפליטים שאולצו לברוח מארצותיהם וכול אלו שסבלו את אכזריות שלטון הכיבוש הנאצי לכל רוחב אירופה וצפון אפריקה.

עבור רבים, ציון השנה ה־60 לשיחרור מחנה אושוויץ היה חשוב במיוחד לאור העובדה שבתוך עשור יוותרו רק ניצולים מעטים בחיים.

אך לא ניתן הסבר בטקסים אילו מדוע וכיצד עלו הנאצים לשלטון. יתרה מזאת, רבים מן הדוברים, כדוגמת נשיא רוסיה, פוטין, השתמשו במאורע להצדקת מדיניותם העכשווית.

הקאנצלר הגרמני גרהרד שרודר חזר על "העמדה הרשמית" לפיה הגרמנים החיים כיום נושאים "אחריות מיוחדת" לשואה. אכן, לחלק מהגרמנים היתה "אחריות מיוחדת" לעליית הנאצים, אך אלה לא היו מרבית הגרמנים מציבור העובדים וממעמד הביניים. בראש ובראשונה התעלם שרודר מהעובדה שעליית הנאצים נתמכה ומומנה בהיקף עצום על־ידי חלקים נרחבים מהמעמד השליט הגרמני. בחודשים המכריעים של תחילת שנת 1933 גבר החשש בקרב המעמד השליט מפני האפשרות של מהפכה סוציאליסטית בגרמניה, ועל הרקע הזה הם היו מעוניינים שהנאצים ישמשו לשבירת תנועת העובדים הגרמנית. באופן טרגי, אחריות נוספת מוטלת גם על כתפי המנהיגים, הן הקומוניסטים והן הסוציאל־דמוקרטים, של תנועת העובדים הגרמנית, שיכלו לעצור את הנאצים אך נעדרו מדיניות פוליטית מתאימה או אף רצון פוליטי לעשות זאת.

באירועי האזכרה הרשמיים מנהיגים פוליטיים חוזרים שוב ושוב על כך שיש ללמוד לקחים מהשואה. אך מנהיגים אלה בוחרים לקחים המתאימים למטרותיהם.

יתכן וההדגמה הטובה ביותר לאטימות ליבם של אותם מנהיגים היתה בטקס המרכזי באושוויץ ב־27 בינואר, בו סבלו שוב יותר מ־1000 ניצולים בשלג ובקור המקפיאים. בטיימס הלונדוני נכתב כי "חלק מהמוזמנים הנכבדים נפגשו לארוחת צהריים חגיגית בעיר קראקוב, ובשל כך הניצולים אולצו להמתין אף יותר מהשעתיים שתוכננו. ניתנו להם כוסות תה אך בסוף הטקס רבים מהם סבלו מקוצר נשימה, מכות קור ושיעולים קשים" (28 בינואר). סדר העדיפויות של מנהיגים אלה ברור: ארוחת צהריים חשובה יותר מקיצור זמן ההמתנה של הניצולים הקשישים באוויר הפתוח ובשלג.

אותם המנהיגים השתמשו, למעשה, בניצולים כניצבים בעוד הם עוטפים עצמם בכסות של הומאניטריות. כול הממשלות שיוצגו בטקס מבצעות או עומדות מאחורי מעשי אכזריות כנגד בני עמם או עמים אחרים, אם זה בעיראק, צ׳צ׳ניה, השטחים הפלסטיניים או הקולוניות לשעבר.

העובדה כי יהודים שביקשו לפני השואה מפלט במערב אירופה או ארה״ב נידחו לא הוזכרה. לפני מלחמת העולם השנייה יהודים שנמלטו מהנאצים הורשו להיכנס לתחומי בריטניה רק אם מראש היה קיים תומך כספי שהסכים לדאוג לצרכיהם או אם חיכתה להם משרה. סיפור ההצלה של ילדי ה"קינדר־טרנספורט" מוזכר ומהולל רבות — זהו סיפורם של הילדים היהודיים שעזבו את גרמניה ואוסטריה ברכבות ומצאו מפלט במערב אירופה. אך לרוב ישנה שתיקה ביחס לגורל הוריהם של ילדים אלה, שנאלצו להישאר מאחור, בעיקר משום שלא יכלו להשיג ויזות. ההיסטוריה של המקלט המוגבל שניתן לקורבנות הנאצים היא בבחינת טאבו, במצב בו גם כיום מגבילות רוב הממשלות את זכות המקלט.

כיום, מנהיגי המערב מגנים את השואה בעוד הם מתעלמים, מתוך אינטרס צר, מהטבח האחרון שבוצע ב"רפובליקה הדמוקרטית של קונגו", או הורגים 100,000 אזרחים בעירק, במקרה של ארה״ב ובריטניה. אפילו נשיא הקונגרס היהודי העולמי, ישראל זינגר, הוכיח את אלו התופסים רצח־עם "כנושא יהודי ייחודי וכי עליהם לבחון רק את המקרים של רואנדה בעבר הקרוב, סודן כיום וניגריה בעתיד" (פייננשל טיימס 26.01.2005).

הצבא האדום משחרר את אושוויץ

רק בשנים האחרונות החלו מדינות רבות לציין באופן משמעותי את השואה. הסיבות לכך ברורות. לפני נפילת ברית־המועצות ב־1991, שימת דגש מיוחד על יום השחרור של מחנה אושוויץ' היה מביך את מנהיגי המערב, מכיוון שהמחנה שוחרר על־ידי הצבא האדום. עובדה פשוטה זו היתה מדגישה את תבוסותיו הצבאיות המכריעות של הצבא הנאצי במלחמת העולם השניה, שהתרחשו בחזית המזרחית, היכן שתקוות הניצחון של היטלר נופצו למרות ההשפעה ההרסנית של הסטאליניזם. לכך תרם חוזקה של הכלכלה המתוכננת ורוח הלחימה של הצבא האדום. זה לבדו היה מראה כי ישנה אלטרנטיבה לקפיטליזם.

אך לאחר שהאחיזה המשתקת של הסטאליניזם הובילה לחזרת הקפיטליזם ברחבי ברית־המועצות לשעבר, נפתחה הדרך עבור מנהיגי המערב להציג עצמם בתור הדמוקרטים האמיתיים ולטעון שאין תחליף לקפיטליזם.

הממשלות הקפיטליסטיות בררניות בהתנצלויות שלהן. עבור אנשים רבים במדינות הניאו־קולוניאליות והמוסלמיות עובדה זו פוגעת במיוחד. כך, הממשלה הספרדית התנצלה על גירוש היהודים בשנת 1492, אך לא על גירוש המוסלמים שהתבצע באותו זמן. בבריטניה, מועצת העיר יורק התנצלה על הטבח שבוצע באוכלוסייתה היהודית בשנת 1190, אך ימים מעטים לפני אירועי הזיכרון לשואה השנה, אמר שר האוצר הבריטי, גורדון בראון, כי בריטניה אינה חייבת עוד התנצלות על עברה הקולוניאליסטי. זה קרה למרות העובדה שהתפרסמו לאחרונה שני ספרים המתארים את האכזריות של הממשלה הבריטית בקניה במהלך דיכוי המרד ב־1950 ומדגימים את האלימות שעליה נבניתה ותוחזקה האימפריה הבריטית.

הסטנדרט הכפול הזה טיפוסי. למעשה, רבים ממנהיגי המערב מנצלים בצורה מחפירה את הרגש העז של ניצולי השואה, שאיבדו בני משפחה ושחיי מיליונים מהם נהרסו על־ידי הנאציזם ומלחמת העולם השנייה.

במשך הטקס, הממשלה הישראלית חזרה שוב ושוב על העובדה כי מרבית הממשלות האירופאיות עשו מעט או לא עשו דבר לעזור לפליטים יהודיים לפני המלחמה, וכי הרשויות במדינות כבושות רבות שיתפו פעולה עם צעדים אנטי־יהודיים הכוללים בין השאר גירוש יהודים למחנות השמדה כמו אושוויץ. יהודים מבוגרים רבים עדים לכך שאפילו לאחר סיום המלחמה, האנטישמיות המשיכה בחלקים של אירופה. הדוגמא הידועה־לשימצה ביותר היא הפוגרום שבוצע בעיר קילס בפולין ביולי 1946, שהביא להריגתם של 40 איש והסתיים בכך ש־50,000 יהודים ברחו מהמדינה תוך שלושה חודשים.

מנהיגים ישראליים, כדוגמת שרון, משתמשים במה שאירע באירופה לצורך הטיעון כי מדינת ישראל היא מקום המקלט היחיד עבור יהודים ואף מעוותים את ההיסטוריה בכדי להצדיק את הדיכוי של הפלסטינים. למעשה, מצב המלחמה המתמשך במזה״ת מאז הקמת מדינת ישראל ב־1948 הוא אישור טרגי לאזהרה של המהפכן לאון טרוצקי מ־1939, כי רעיון הקמת מדינה יהודית בפלסטינה יהווה מלכודת ליהודים.

ההצהרה של טוני בלייר כי השואה החלה "בזריקת אבן על בית עסק יהודי, חילול בית־כנסת, באמירה גזענית בפומבי" היא חסרת משמעות. היא לא מסבירה מדוע רצח העם לא התרחש לאחר התקפות אנטישמיות אחרות. בייחוד ישנה השתקה של הסיפור האמיתי: כיצד הנאציזם עלה לשלטון, התפקיד הכללי של הפאשיזם, מי מימן אותו והשימוש באנטישמיות ברחבי אירופה. ההיסטוריה של המלחמות הפנימיות, מהפכות ומהפכות־נגד, המאבק המעמדי, השפל הכלכלי הגדול של שנות ה־30 שהרס חיים רבים ויצר אבטלה המונית, אינה מסופרת.

האזהרות של טרוצקי

בסוף שנות ה־30, לפני שהחלה ההשמדה ההמונית, טרוצקי הזהיר שוב ושוב מפני הגורל המחכה ליהודים במידה והריאקציה הפאשיסטית תזכה בשלטון במדינות שונות. "בלתי אפשרי לדמיין מה מצפה ליהודים עם פרוץ המלחמה העולמית העתידית, אך אפילו בלא שתפרוץ מלחמה, ההתפתחות הבאה של הריאקציה העולמית מרמזת בצורה ודאית על השמדתם הפיזית של היהודים" (מתוך "פניה ליהודי ארצות־הברית", 22 בדצמבר 1938). האיום על היהודים בשנות ה־30, טען טרוצקי, נובע מכך "שהקפיטליזם הגווע קיבל בכל מקום צורה של לאומנות קיצונית שהאנטישמיות היא חלק ממנה" (ראיון לעיתון "Der Weg", מ־18 בינואר 1937).

בגרמניה, כמו במדינות אחרות, מרכיב חשוב נוסף בתעמולה האנטישמית היה טמון בעובדה כי מפלגות עובדים פוליטיות, הסוציאל־דמוקרטים (SPD) והקומוניסטים (KPD), דבקו, לפחות רשמית, ברעיונות המרקסיזם. חלק ניכר מהתעמולה הנאצית היה השימוש באנטישמיות להובלת התנגדות לרעיונות "האנטי־פטריוטיים", "לא־גרמניים" ו"יהודיים" של המרקסיזם והבולשביזם. העובדה כי מרקס ורבים ממנהיגי תנועות העובדים הגרמנית והרוסית היו ממוצא יהודי שימש כהצדקה לתעמולה הנאצית. אין זאת מקרה כי הנאצים השתמשו בסיסמאות הקושרות בין יהדות לבולשביזם. היטלר הצהיר עוד ב־1932 כי הוא "רוצה בניצחון למען גרמניה לאומית והכחדת מחריביה המרקסיסטיים", וכשעלו לשלטון הנאצים מימשו זאת, תחילה ברדיפה של עובדים קומוניסטים וסוציאליסטים ולאחר מכן בהתקפות על יהודים.

אך מתוך העמדה המעמדית שלהם, פוליטיקאים קפיטליסטים אינם מספקים כיום הסבר אמיתי לשואה ומסתפקים בהאשמת ה"רוע" או "גרמניה" וה"גרמנים".

ישראל זינגר, המביע בודאי את המרירות שחשים יהודים רבים, חזר על הרעיון במאמר שכבר צוטט לעיל כי "גרמניה נושאת באשמה מיוחדת ובלתי נסלחת כמדינה שיזמה וביצעה את הפשע האנושי הגדול מכולם".

אך, למרות שחזרו על כך רבות, עובדה זאת לא מסבירה את התיזמון של השואה ואינה מספקת לקח לימינו. טיעון זה בייחוד אינו עוזר למאבק בניאו־פאשיזם בגרמניה כיום, מכיוון שהוא מעוות את ההיסטוריה ומגביל את המאבק למאבק מוסרי בלבד. יתרה מכך, השואה אינה פשוט "רוע" ייחודי. בעוד השואה מעוררת פלצות במיוחד בגלל ההיקף הנרחב שלה והאירגון התעשייתי שלה, אירופה הפיאודלית והקפיטליסטית המוקדמת ידעה היסטוריה ארוכה של טבחים במהלך מלחמות, מלחמות אזרחים וסכסוכים על רקע דתי, ביניהם כאלה שהם פנים־נוצריים.

הניסיון לצמצם את ההיסטוריה לנושא המוסרי הוא במידה רבה דרך להתחמק ולהסתיר את השאלה, אילו כוחות ומעמדות בחברה איפשרו את עליית הנאצים ותמכו בה.

היטלר וחבורתו היו ללא ספק כנופיה של הרפתקנים מטורפים, שתפסו את המדינה הגרמנית ושמו את מבטחם במלחמה. ההפסד במלחמה החליש את הקפיטליזם הגרמני לתקופה היסטורית שלמה. אפילו כיום המעמד השליט הגרמני אינו יכול אף להעלות את הרעיון של החזרת שטחים נרחבים שאבדו לו ב־1918 וב־1945. למעשה, עובדה זו מקלה על הצגת הנאציזם כתופעה נפרדת לחלוטין מהפוליטיקה ה"רגילה". הנאצים היו תופעה חריגה, אך להשאיר כל ניתוח על רמה זו משמעותו להתעלם מהשאלה כיצד הרוב המוחץ של המעמד השליט הגרמני תמך בהיטלר לאחר 1933, לפחות כל עוד המלחמה התנהלה לטובתו.

יומיים לפני הטקס באושוויץ, הקאנצלר הגרמני שרודר שיכתב את ההיסטוריה כך שיאושר שוב שאת ה"אשמה" בנאציזם חולקים כול הגרמנים, ובכך התעלם מהשאלה כיצד הנאצים עלו לשלטון ומי תמך בהם. גרמנים, הוא אמר, "אינם יכולים להתחמק מאחריות על־ידי הטלת האשמה על היטלר השטני. הרוע שגולם באידיאולוגיה הנאצית הוא פיתוח ממסורת קודמת שהיוותה את היסודות לעלייה של האידיאולוגיה האכזרית ואיבוד הבלמים המוסריים. יותר מכל, יש לומר כי האידיאולוגיה הנאצית נתמכה בזמנה על־ידי אנשים שגם הוציאו אותה לפועל. מרבית הגרמנים החיים כיום אינם נושאים באשמה אך הם נושאים באחריות מיוחדת."

הנאצים מעולם לא זכו ברוב

כמו תמיד הניסיון להטיל את האשמה על כל הגרמנים מתבטא בהתעלמות מעובדות היסטוריות פשוטות, כמו זו שהנאצים מעולם לא זכו ברוב הקולות באף בחירות חופשיות או אפילו חופשיות־למחצה.

במהלך תהליך ההקצנה והקיטוב שנוצר על־ידי המשבר הכלכלי שפרץ לאחר 1929, ההצבעה לנאצים קפצה מ־810,127 (2.6%) ב־1928 ל־13,765,781 (37.4%) ביולי 1932 — הבחירות הראשונות מתוך שתיים שנערכו באותה שנה. זה היה השיא בשיעור ההצבעה לנאצים לפני שעלו לשלטון.

במקביל לנאצים, המפלגה היחידה שצברה תנופה היתה המפלגה הקומוניסטית (KPD), גם אם ברמה מתונה יותר. ה־KPD זכתה ב־5,980,162 (16.9%) מקולות הבוחרים בבחירות החופשיות האחרונות בנובמבר 1932, ואף זכתה ב־4,848,058 (12.3%) מהקולות בבחירות החופשיות למחצה שנערכו תחת טרור נאצי גואה ב־5 במרץ 1933.

בבחירות השניות שנערכו ב־1932 בנובמבר, בהם ה־KPD זכתה בשיעור ההצבעה הגבוה ביותר, שיעור ההצבעה עבור הנאצים אף נפל ב־2 מיליון מצביעים ל־11,737,010. המשמעות היא כי מספר הקולות שניתנו עבור שתי מפלגות העובדים, ה־SPD (הסוציאל־דמוקרטים) וה־KPD (הקומוניסטים) היה גבוה במיליון וחצי ממספר הקולות להם זכו הנאצים. אז כיצד כול הגרמנים נושאים באחריות לעליית הנאצים לאור העובדה כי אף בבחירות החופשיות למחצה ב־1933 הם לא זכו ברוב (43.9%)?

עבור המעמד השליט, משמעות הנפילה בשיעור ההצבעה עבור הנאצים בנובמבר 1932 והתחזקות המפלגה הקומוניסטית, היתה שייתכן כי 'נשק הרזרבה' הפאשיסטי שלהם ייחלש, בעוד האיום הסוציאליסטי המהפכני ייגבר. פה טמון אחד הגורמים שהובילו לבקשה מהנאצים להרכיב ממשלה בינואר 1933.

היטלר עלה לשלטון כתוצאה מתמרונים של המעמד השליט הגרמני, ובגלל שבתהליך ההקצנה הגובר בחברה הגרמנית, חלקים מהמעמד השליט קיוו שיוכלו להשתמש בנאצים לריסוק המפלגה הקומוניסטית העולה ו'לפתרון' המשבר העמוק בו היה שרוי הקפיטליזם הגרמני, על־ידי שימוש באמצעים דיקטטוריים. במהלך המשברים החברתיים והכלכליים העמוקים של שנות ה־20 וה־30 הפאשיזם התפתח לתנועות המוניות במספר מדינות, והורכב בעיקר ממעמד הביניים והמובטלים, שהקפיטליסטים ביקשו לנצל ככלי ניגוח להחלשה או מיגור של אירגוני עובדים. אך בעוד הקפיטליסטים השתמשו בפאשיסטים, רבים במעמד השליט חששו מלתת להם את השלטון.

שיתוף פעולה נאצי־קפיטליסטי

האירוניה היא, כי בגרמניה היטלר הצליח לתמרן את המרכיבים בבורגנות שביקשו רק להשתמש בנאצים ונתן למעמד הקפיטליסטי את הברירה — תמכו בי או עימדו מול איום אמיתי של מהפכה סוציאליסטית. מול ברירה זו, הרוב המוחץ של הקפיטליסטים בתחילת 1933 התאימו עצמם למנהיגים הנאצים ושפכו סכומי כסף אדירים לתוך מנגנון המפלגה הנאצית, להבטחת ניצחונה בבחירות של מרץ 1933.

ב־21 במרץ, כאשר נערכה הישיבה הראשונה ברייכסטאג לאחר הבחירות, ה־KPD הוצאה למעשה מחוץ לחוק, יותר מ־10,000 מחבריה נעצרו ו־81 נציגיה לרייכסטאג לא הופיעו לישיבה ונפסלו. כאשר הברירה שעמדה בפניהם היתה קבלת השלטון הנאצי או הסתכנות במהפכה סוציאליסטית, כל המפלגות הקפיטליסטיות הצביעו בעד מתן סמכויות מיוחדות לנאצים בחוק לריסוק כל אופוזיציה או מקור פוטנציאלי לה. שבוע אחר כך הבישופים הקתולים הפסיקו את התנגדותם לנאצים. כבר בנובמבר 1933, הבישופים הקתוליים בבוואריה הוציאו מכתב פסטורלי בו נאמר כי העם הגרמני ניצל מ"אימת הבולשביזם".

אפילו לפני שניתנו ברכייסטאג סמכויות מיוחדות אלו, שטף גל של דיכוי את גרמניה, לא רק נגד ה־KPD אלא גם נגד חברי ה־SPD ופעילים באיגודי עובדים. אירגוני עובדים נסגרו, עיתוני שתי המפלגות, KPD ו־SPD, הוצאו מחוץ לחוק, עשרות פעילים נהרגו ואלפים אחרים נעצרו. אזהרה נוספת למה שעלול להתרחש, ניתנה ב־8 במרץ עם ההודעה על הקמת מחנה הריכוז הראשון. אך זה לא עצר בעד המפלגות הבורגניות מלתת לנאצים סמכויות מיוחדות.

שיתוף פעולה זה בין מרבית המעמד השליט הגרמני לנאצים נמשך לפחות עד שהתחוור כי המלחמה אבודה. אך אפילו אז מרבית משתפי הפעולה הבורגנים וחלק מהמנהיגות הנאצית הזוטרה יכלו להמשיך בקריירות שלהם, להנות מהעושר שצברו ולקבל פנסיות נדיבות במערב גרמניה של אחרי המלחמה.

הנס גלובק, עובד הציבור שהשתתף בכתיבת 'חוקי נירנברג' הידועים לשמצה ב־1935 ולאחר מכן חיבר את ההנחיות הרשמיות כיצד להפעיל אותם, הוא דוגמה טובה לכך. למרות העובדה כי הוא צויין רשמית לשבח ב־1936 על חלקו בכתיבת חוקים אלו, גלובק טען לאחר 1945 שמכיוון שהוא לא הצטרף ממש למפלגה הנאצית הוא לא היה נאצי. אך הסיבה לכך הייתה כי מרטין בורמן, שהפך למזכירו האישי של היטלר דחה ב־1940 את בקשתו של גלובק להצטרף למפלגה. מאוחר יותר, לאחר שפיתח ידידות עם אדנאאואר (Adenauer), הקנצלר הראשון של מערב גרמניה, גלובק האנטישמי והמועמד־להיות נאצי שימש כעשר שנים מזכיר המדינה, ראש השירות הציבורי בלשכתו של אדנאאואר.

כך, למרות שטענתו של שרודר היא כי כול הגרמנים נושאים ב"אחריות מיוחדת" היא הבל הבלים, כפי שהוסבר לעיל, קבוצות מיוחדות בציבור הגרמני נושאות באחריות, הנאצים בעצמם, המעמד השליט הגרמני ובאופן טרגי ובצורה שונה מנהיגי תנועת העובדים הגרמנית.

הטרגדיה של תנועת העובדים הגרמנית

ניתן להבין את ניצחון הנאצים רק לאור הטרגדיה של תנועת העובדים הגרמנית. פעמיים, תוך שני דורות, העובדים הגרמנים בנו אירגוני עובדים חזקים שמטרתם הפלת הקפיטליזם.

הבנייה של המפלגה הסוציאל־דמוקרטית, ה־SPD, היתה ניסיון מודע לבנות כוח סוציאליסטי מהפכני. ה־SPD, עם הסיסמא "לא אגורה ולא אף אדם לשיטה הזאת", הפכה עד 1912 למפלגה הגדולה בגרמניה גם מבחינת הצבעה וגם מבחינת חברות. אך במהלך מלחמת העולם הראשונה, הצהירו לפתע מנהיגי המפלגה על תמיכתם בשיטה ובמלחמה של הקייזר. כאשר המהפכה הגרמנית סיימה את המלחמה ב־1918 מנהיגי ה־SPD חתרו לשמור על השיטה, ללא הקייזר אומנם, והיו מוכנים להשתמש בצבא ובמיליציות הפאשיסטיות־למחצה של הפרייקורפ (Freikorp) לדיכוי ניסיונות העובדים להפיל את הקפיטליזם.

מנהיגי ה־SPD לא זכו עבור שירות זה לתמיכה רבה מהמעמד השליט. ב־1920 ראשי הצבא סרבו להתערב נגד ניסיון הפיכה ימני של הפרייקורפ. הוא הובס באמצעות שביתה כללית ובאזור נהר הרוהר (Ruhr) עובדים הקימו צבא אדום משלהם להילחם בהופכים. אבל זה לא גרם למנהיגי ה־SPD לשנות מדיניות, אלא להיפך, אז הם עברו להשתמש בצבא שלפני כן היה "ניטרלי" כביכול, לריסוק קבוצות עובדים חמושות אלה. אברט (Ebert), מנהיג ה־SPD ומי שהיה אז נשיא גרמניה, הוציא למעשה "צו רטרואקטיבי המתיר עונש מוות על עבירות של הפרת הסדר הציבורי וכך הכשיר בדיעבד רבות מההוצאות־להורג הקבוצתיות של חברים ביחידות הצבא האדום, שבוצעו על־ידי מליציות הפרייקורפ והצבא הסדיר." ('עלייתו של הרייך השלישי', ריצ׳ארד ג׳יי אוונס).

הניסיון שנצבר מהתפקיד של מנהיגי ה־SPD במלחמת העולם הראשונה יחד עם המאורעות המהפכניים שלאחריה והדוגמא של מהפכת אוקטובר הרוסית, היוו את הבסיס לצמיחה המהירה של המפלגה הקומוניסטית (KPD) ההמונית. אך ההתפתחות של ה־KPD נעצרה ועוותה עם עליית הסטאליניזם בברית־המועצות. לאחר שהחמיצו הזדמנות להוביל מהפכה סוציאליסטית ב־1923, מנהיגי ה־KPD הולכו שולל אחרי מדיניות הזיגזג של האליטה הסטאליניסטית שתפסה את השלטון בבריה״מ בשנות ה־20. ראויה לציון במיוחד הוקעת ה־SPD כ"סוציאל־פאשיסטים" וראייתם כאויב גדול יותר מהנאצים, מדיניות שהתקבלה על־ידי חברים רבים ב־KPD בגלל התיעוב המוחלט שעורר בהם התפקיד שמילאו מנהיגי ה־SPD מאז 1914.

אך באותה תקופה, שלא כמו המפלגה הבורגנית שהיא כיום, ה־SPD היתה מפלגה מקוטבת. היתה לה מנהיגות שהיתה מוכנה, כפי שאפשר היה לראות בין 1918 ל־1920, להשתמש בפרייקורפ למיגור ניסיונות הפלה של הקפיטליזם, אך היא עדיין שמרה על חלק גדול מהבסיס שלה בקרב המעמד העובד, במיוחד בקרב עובדים מבוגרים. היא היתה, במונחים מרקסיסטיים, מפלגת עובדים בורגנית ולכן עליית הפאשיזם איימה גם עליה.

נוכח האיום שהציב הפאשיזם על הזכויות ותנאי החיים שהעובדים השיגו במהלך שנים של מאבקים, הפעלת כוחה המאוחד של תנועת העובדים נגד הנאצים היתה חיונית. במידה והמאבק נגד הנאצים היה מצליח, הדרך היתה נפתחת אף להפלת הקפיטליזם. טרוצקי והאופוזיציה השמאלית (האופוזיציה לביורוקרטיה הסטאליניסטית) ניסו לקדם מדיניות זו, אך לא זו בלבד שמנהיגי ה־KPD דחו אותה אלא אף טענו כי ההולכים בדרכו של טרוצקי אף הם פאשיסטים!

היה צורך בהתנגדות נחושה לנאצים אך באותה מידה גם במדיניות לוחמנית שתציע את האלטרנטיבה הסוציאליסטית כפיתרון למשבר החברתי והכלכלי העצום בו היתה שרויה גרמניה, עם אבטלה שהקיפה בסוף שנת 1932 כשליש מכוח העבודה. עד זמן זה התגבשה תמיכה רחבה לרעיון כי גרמניה זקוקה ל"מהפכה", השאלה שנותרה עומדת היתה האם זו תהיה מהפכה 'לאומית' אנטי־מרקסיסטית שהנאצים טענו כי הם בעדה, או סוציאליזם. אך מנהיגי ה־KPD, ששותקו על־ידי מדיניות האליטה השלטת בקרמלין בהנהגת סטאלין, לא ניהלו מסע הסברה רציני למען התנגדות מאוחדת של עובדים ולא היה ביכולתם למשוך עובדים שתמכו עדיין ב־SPD.

מנהיגי ה־SPD לא היו מסוגלים לארגן מאבק רציני נגד הפאשיסטים. הם תלו את תקוותיהם באי שבירת החוק וסרבו בעקביות לקרוא לפעולה רצינית נגד הנאצים. מנהיגי האיגודים המקצועיים היו גרועים אף יותר. חלק מהם אף ניסו לעבוד בשיתוף פעולה עם הממשלה הנאצית לפני פיזור האיגודים המקצועיים במאי 1933. באופן טראגי, גם מנהיגי ה־KPD נכשלו באירגון מאבק עובדים מאוחד נגד הנאצים ולא היו מסוגלים אף לארגן קרב מאסף רציני שהיה משאיר מסורת של מלחמה בפאשיזם, דבר שהעובדים האוסטרים עשו ב־1934.

התנגדות הרואית

אין משמעות הדבר שלא היתה התנגדות לנאצים לפני עלייתם לשלטון ואין כוונה להתעלם מעשרות אלפי העובדים ובני הנוער שניסו להתנגד. מיד עם הפיכת היטלר לקאנצלר ב־30 בינואר 1933, נערכו מספר הפגנות ושביתות. באותו לילה בו חגגו ה־SA (פלוגות הסער) ותומכיהם את ניצחונם, אירעו התנגשויות בברלין, דיסילדורף, האמבורג, האלה (Halle) ומונהיים. הפגנות נערכו לאחר מכן בערים רבות אחרות. שביתה כללית נערכה בליבק ב־3 בפברואר, בסטאבפורט ב־6 בפברואר, יום לאחר שראש העיר מטעם ה־SPD נורה למוות על־ידי נאצי, וב־24 בפברואר בהאנובר. אך אלה היו מקרים מבודדים שלא היו חלק מהתנגדות מתוכננת ומאורגנת. ברשות ה־KPD וה־SPD היו יחידות חמושות וחזקות שמנו עשרות אלפי לוחמים, אך הם לא השתמשו בהן להגנת עובדים שהותקפו.

ההתקפות של הנאצים על פעילויות של עובדים לא היו מקריות. הן נבעו גם מחלקו של הפאשיזם בשבירת תנועת העובדים וגם מכיוון שניתן היה לכונן דיקטטורה רק לאחר שתנועת העובדים תנוטרל ולא תוכל להשיב מלחמה. האופי הברוטאלי של ההתקפות שיקף את חשיבות המאבק ואת העובדה כי לנאצים היה בסיס צר מאד בקרב המעמד העובד.

לפני שעלו לשלטון, מניין החברים בקרב מה שכונה אגף ה"השכירים" בתנועה הנאצית (ה־NSBO) הגיע ל־300,000 — מרביתם מהצווארון הלבן, מהנדסים ומנהלי עבודה — כאשר האיגודים המקצועיים הסוציאל־דמוקרטי והנוצרי מנו ביחד יותר מ־5 מיליון איש.

במרץ 1933, בשעה שהנאצים גיבשו את אחיזתם בשלטון, החלו בחירות ל"מועצת מקומות־העבודה", והתוצאות הראשונות שהגיעו הראו כי העובדים ממשיכים לדחות את הנאצים. הנאצים זכו רק ב־11.7% מהמקומות לפני שביטלו את ההצבעה בכוח.

תוצאות הבחירות בשני מפעלים של דיימלר־בנץ (Daimler-Benz) מדגימות זאת. במפעל זינדלפינגן (Sindelfingen) ליד שטוטגארט, הסוציאל־דמוקרטים זכו ב־588 קולות, הקומוניסטים ב־432 והנאצים ב־162, בעוד במונהיים העובדים בחרו 4 נציגים סוציאל־דמוקרטים, אחד קומוניסטי ואחד נאצי (בקרב עובדים מהצווארון הלבן לא היתה התנגדות למועמדים נאצים). אך לאחר שתפסו את השלטון לא היתה כוונה לנאצים לקבל תבוסה בבחירות כלשהם. לדוגמא, בין 11 במרץ ל־4 באפריל 1933, קרוב ל־60 עובדים פעילים קומוניסטים וסוציאל־דמוקרטים באזורים שליד שטוטגארט נעצרו ונכלאו באולם רכיבת סוסים.

עבור הקפיטליסטים הדיקטטורה הנאצית טמנה בחובה את ההרס המוחלט של אירגוני העובדים ואת ההזדמנות לשליטה בלתי מעורערת במקומות העבודה. לאחר שהדיקטטורה הנאצית כוננה, הנהלות במקומות העבודה נטלו בדרך כלל את היוזמה. לדוגמא, בדיימלר־בנץ ניתן היה לפטר עובדים על "פעילויות עוינות למדינה".

עד לקיץ 1933 המעמד העובד הגרמני נמחץ והובס. הדרך נפתחה בפני האימפריאליזם הגרמני לקרוא תיגר על יריביו ולהפוך על פיה את תבוסתו מ־1918.

השואה היא אחת הטרגדיות הגדולות של המאה העשרים, אך ניתן היה לעצור אותה אם הנאצים היו ממוגרים לפני שתפסו את השלטון. אולם, ניתן היה לעצור סופית את הנאצים רק אם תנועת העובדים הגרמנית לא היתה רק מגלה התנגדות מאוחדת אלא גם מציעה מאבק רציני למען סוציאליזם — האלטרנטיבה ההומאנית האמיתית והיחידה לכאוס והרוע של הקפיטליזם. זהו הלקח האמיתי מהשואה. המאבק כיום נגד דיכוי ולמען סוציאליזם הוא הדרך המעשית לכיבוד זיכרם של מיליוני קורבנות הנאצים.





תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 59187, תל אביב–יפו 6159101
info@socialism.org.il
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון. התנועה שותפה בוועד למען אינטרנציונל עובדים (CWI), ארגון סוציאליסטי בינלאומי המאגד תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.