₪5,935
עוד ₪14,065 להשגת היעד
תרומת סולידריות לקופת המאבק 2018
מאבק סוציאליסטי לא מקבלת מימון מטייקונים, מהממשלה או מקרנות הון. תמכו בנו, שתפו והצטרפו אלינו לבניית אלטרנטיבה סוציאליסטית.
מאבקים חברתיים · העבודה המאורגנת · כלכלה · פוליטיקה · כיבוש ושלום · המזה״ת · בינלאומי · סטודנטים · נוער · נשים · להט״ב · בריאות · סביבה · היסטוריה ותיאוריה · התנועה
X


אכזבת הבחירות
הקמפיין של עמיר פרץ לפריימריז במפלגת "העבודה" החל בקול תרועה רמה, וברטוריקה לוחמנית, שנתנו ביטוי לזעם ולתסכול שהצטברו בעיקר בחמש השנים האחרונות בשכבות רבות של מעמד העובדים בישראל כתוצאה מההפרטות, הקיצוצים האיומים בבריאות, החינוך, ושירותי הרווחה והנסיונות חסרי התקדים לשבור את העבודה המאורגנת, כדוגמת מאבקי עובדי הנמלים והבנקים.

הדפסה

תחילת הקמפיין

לאחר שנבחר לראשות העבודה העלה פרץ שורה של דרישות לטובת העובדים, שהחזירו לסדר היום הפוליטי נושאים שלא הופיעו בו כבר שנים רבות: העלאת שכר המינימום ל־1000$, חיסול העוני באמצעות שיקום מערכות הבריאות, החינוך והרווחה, בחינה מחודשת של תהליך ההפרטה, ושמירה על כוחו של המגזר הציבורי. עוד הבטיח פרץ העלאת קצבאות וביטול של תוכנית ויסקונסין. הבטחות אלה, יחד עם הוצאת מפלגת העבודה מממשלת האחדות של שרון, יצרו תקווה חדשה עבור חלקים מהעובדים והעניים בישראל.

התקווה הייתה שפרץ ינצל את התסכול ממדיניות הקיצוצים ההרסנית של ביבי, אולמרט ושרון, לבניית אלטרנטיבה פוליטית למפלגות שמשרתות את האינטרסים של שלטון ההון. סיסמאותיו של פרץ זכו לתמיכה בשכונות ובעיירות הפיתוח, קרבו למפלגת העבודה אנשים שהיו מנותקים ממנה והקפיצו את מספר המנדטים של מפלגת העבודה בסקרים לסביבות ה־30. במקביל, נטשו מהעבודה ל"קדימה" חלקים מהאליטות הישנות של העבודה, ובראשם פרס, רמון ודליה איציק, שהוכיחו בכך אחת ולתמיד את נאמנותם לבעלי ההון. לאור תוצאות הפריימריז, שבו הפסיד פרץ במוקדי הכוח המסורתיים של מפלגת העבודה — הקיבוצים המבוססים ושכונות היוקרה, חלקים מתומכיה הותיקים (ובד״כ המבוססים כלכלית), עזבו גם הם לקדימה.

פרץ משדך בין עובדים ובוסים

בכל התנהלותו הפוליטית של פרץ בולטת הנקודה שהוא אינו מציע תוכנית לעצירת ההתקפות עלינו שתהיה מבוססת על הכוח העצמאי של מעמד העובדים — רוב החברה והחלק היצרני בכלכלה. להיפך, פרץ שואף להישען בו זמנית על חלקים של ההון ושל מעמד העובדים, במטרה לנסות לפשר ביניהם ולהשיג שקט תעשייתי. אבל פשרה כזו לא אפשרית בטווח הארוך בין שני מעמדות שהאינטרסים שלהם נמצאים על מסלול התנגשות. פשרה כזו עוד פחות סבירה בתקופה בה אנו נמצאים, בה הקפיטליזם מצוי במשבר כלל עולמי, מה שגורם לבעלי ההון להמשיך במתקפות נוספות על תנאי החיים של העובדים, במטרה לשמור על רווחיהם.

בכל מקום שנוסתה שיטה זו, התוצאה הייתה פגיעה קשה בעובדים: בלייר בבריטניה המשיך את מסע הצלב שהחלה מרגרט תאצ׳ר בשנות השמונים במטרה להרוס מן היסוד את מדינת הרווחה. באירלנד — "המודל האירי ", שאמור להתבסס על שיתוף פעולה בין העובדים, המעסיקים והממשלה, הוביל לצמיחה שאת פרותיה קטפו קומץ מיליארדרים וספסרי בורסה מקומיים, בעוד שהעובדים האירים נאלצו להסתפק במחירי דיור שקפצו פי 3–4, במערכת בריאות קורסת, ובהחלפתן של משרות קבועות עם פנסיה במשרות זמניות בשכר נמוך. בברזיל הנהיג הנשיא "לולה", מנהיג עובדים לשעבר, מתקפה על העובדים והאיכרים בעוצמה שאותה לא העזה לבצע אף אחת מהמשלות שקדמו לו, ושהיו מזוהות עם בעלי ההון. בתנאים אלה, המשמעות של ניסיונות הפשרה של פרץ הוא הפסקת אש חד צדדית במאבק נגד הקיצוצים ושאר ההתקפות על תנאי החיים שלנו. זאת חרף העובדה שמרבית משכורות עובדי הרשויות המקומיות עדיין מעוכבות ושכמעט מדי יום אנחנו שומעים על סכסוכי עבודה חדשים, שאת רובם הנהגת ההסתדרות בוחרת להשתיק, בין השאר בתירוץ של "לא לפגוע בסיכויי הבחירה של פרץ לראשות הממשלה".

בעלי ההון מול הסכנה

בעלי ההון ומשרתיהם בפוליטיקה חששו מכך שתיווצר סביב פרץ תנועה עממית רחבה שתחבר קבוצות שונות של עובדים. מעובדים מאורגנים ועד תושבי שכונות ועיירות פיתוח (שהם בעיקר עובדים מזרחיים), ואף חלקים של המעמד הבינוני ועובדים פלסטינים בתוך ישראל, כולם יכלו למצוא מכנה משותף שיאחד אותם ואת ההתנגדות למדיניות הממשלה.

אותו חלק של בעלי ההון המיוצג בעיקר ע״י פוליטיקאים כגון ביבי, פרס ואולמרט, נבהל במיוחד מתנועת העובדים שהייתה עלולה לקום סביב מפלגת העובדה. הם החלו מנפנפים ב"איום האירני" והעצימו את המלחמה בשטחים כדי שתסיט את הזעם החברתי שמצטבר לנוכח העוני הגובר, וכדי להתקיף את פרץ על כך שאינו נוקט קו ברור בנושאים בטחונים, וניסו להציג אותו כ"קומוניסט המסוכן".

אך הליכתו של פרץ עם בעלי ההון בני גאון, האיש שכל עובד קבלן צריך "להודות" לו על תרומתו המשמעותית לפרוק העבודה המאורגנת בתעשייה הישראלית, ואבישי ברוורמן, שכיהן במשרה בכירה בבנק העולמי וכיום יושב בדירקטוריונים של בנקים וחברות השקעות, הובילה לקו של ניסיון להשכין "שלום בית" מעמדי, תמורת הצגתו של פרץ כמועמד "לגיטימי" על ידי התקשורת, או יותר נכון — כפוליטיקאי ככל הפוליטיקאים.

ההשפעה על התנהלותה של מפלגת העבודה לקראת הבחירות הייתה מיידית. מפלגת העבודה חזרה בה מעוד ועוד דרישות, עד שנשארה עם קמפיין בחירות מהסוג הנדוש והמוכר, בו מעורבבות זו בזו הבטחות ביטחוניסטיות לצד הבטחות חברתיות שאין כל כוונה לקיים.

מפלגת העבודה גם נמנעה מגיוס של פעילים חדשים ואף דחתה פעילים שהציעו עזרה בקמפיין הבחירות, והחליטה להסתפק בקמפיין סטנדרטי ורדום, גם בשל הקופה הריקה של המפלגה — המיליונרים הכבדים מעדיפים כמובן לשים את כספם על קדימה, עוד הוכחה לכך שהנסיון להגיע לשלום עם ההון לא זוכה לשיתוף פעולה.

קבוצת בעלי ההון שהצטרפה לקמפיין של העבודה מנסה לשפר את עמדת הכוח שלה באמצעות רכיבה על הגל של פרץ. ברוורמן, גאון ושות' מבינים שפרץ הוא אולי האמצעי האחרון שעומד לרשותם לשמירה על השיטה שלהם, משום שהוא נתפס בקרב העובדים כמי שמייצג אותם ולא כעוד פוליטיקאי מושחת. על קבוצה זו נמנה גם אותו חלק של האליטה הישנה של מפלגת העבודה שלא ברח לקדימה, ושמיוצג בעיקר ע״י דני יתום, אהוד ברק ודומיהם.

הפוליטיקאים האלה לא שונים בכלום מאלה שערקו לקדימה. הגזענות שלהם כלפי מזרחיים, וההתנשאות כלפי העובדים זהה. ההבדל הוא בכך שהם רוצים לחסל את תופעת פרץ מתוך המפלגה. ההליכה המשותפת שלהם עם פרץ היא דווקא בגלל שהוא היווה סכנה מסוימת. לאחר שניצלו אותו לצורך דילול המסר החברתי — ימהרו לזרוק אותו. גם אם פרץ יזחל בכוחות עצמו לתוך ממשלת אחדות עם אולמרט, נסיונות ההדחה צפויים להופיע זמן קצר אחרי הבחירות. אמנם לפרץ בסיס כוח יותר נאמן מזה שהיה לעמרם מצנע שהודח בזריזות מרשימה מתפקיד היו״ר לאחר הבחירות האחרונות. אבל עד כמה אנשים יהיו מוכנים להילחם עבור פרץ, כשהשאלה שעומדת על הפרק היא מי יהיה השר לפיתוח אזורי? כדי שפרץ יוכל להוביל אופוזיציה לוחמנית של ממש, שתתנגד לממשלת ההון הצפויה לקום, הוא יצטרך לעשות פניית פרסה מהמדיניות הנוכחית שלו.

מול הפוליטיקה של ההון: מפלגה של עובדים

פרץ הוא המועמד הראשון לראשות ממשלה שהצליח להפר את ההבטחות שהוא נתן עוד לפני הבחירות. מהתקווה שייצג ומהיעלמותה אנחנו חייבים להפיק לקחים. פוליטיקאים שמטפחים קשרים עם בעלי הון, שחיים בתנאים הקרובים יותר לתנאי החיים של הבוסים מאשר לתנאי החיים של העובדים, שאינם מחויבים בדין וחשבון לעובדים, לעולם לא יוכלו לייצג אותנו ולהבטיח את האינטרסים שלנו. את זה נוכל לעשות רק באמצעות התארגנות עצמאית של עובדים, שאינה תלויה בבעלי ההון, שאינה מחוברת לאף מפלגה שנשלטת ע״י בעלי ההון. התארגנות שכל החלטותיה יתקבלו בהכרעה דמוקרטית של העובדים ושנציגיה בכנסת או בכל תפקיד אחר יקבלו שכר של עובד ממוצע ויהיו ניתנים להדחה בכל רגע שהעובדים מגלים שהם אינם נאמנים למי שבחר אותם ואת מי שהם אמורים לשרת.

אנחנו לא צריכים עוד מפלגה שתטפס על הגב שלנו בדרך לכסא המרופד בממשלה. אנחנו צריכים גוף שיוביל את המלחמה היומיומית שלנו מול ההתקפות של ההון, שיאחד את כולנו למאבק משותף, לא רק דרך הכנסת, ולא רק פעם בבחירות. אנחנו צריכים לבנות אופוזיציה לוחמנית לשלטון ההון, אנחנו צריכים מפלגת עובדים.





תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 59187, תל אביב–יפו 6159101
info@socialism.org.il
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון. התנועה שותפה בוועד למען אינטרנציונל עובדים (CWI), ארגון סוציאליסטי בינלאומי המאגד תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.