המלחמה עליהם, המחיר עלינו הכישלון של הממשלה הוא כיום בגדר עובדה, והתמיכה באולמרט ובפרץ שהייתה בשיאה בשבוע הראשון למלחמה נמצאת כרגע בשפל חסר תקדים 2,221
"אנחנו ננצח", כך סיכם אולמרט את נאומו מול הכנסת בימים הראשונים של המלחמה. אך לאחר חודש ארוך של לחימה, של ירי יומיומי על יישובי הצפון ולאחר יותר מ־100 הרוגים בצד הישראלי, המשפט המפורסם הפך לריק מתוכן. המחיר הכבד אותו נאלצו לשלם מאות אלפי משפחות בחודש האחרון, לאחר שהופקרו על ידי הממשלה, והעובדה שאף אחד מהיעדים הרשמיים של המלחמה לא הושג, לא מערער רק את הכרזת הניצחון המהירה, אלה גם את תחושת ה"אנחנו" המזויפת שהפוליטיקאים ניסו להעביר לנו. בניגוד לסולידריות שהפגינו תושבים בדרום ובמרכז עם היישובים המופגזים, לממשלה לקח יותר משבועיים רק להכיר בהם כיישובי קו עימות, וגם לאחר זה דבר לא נעשה על מנת להבטיח מגורים ותנאי קיום למשפחות שרצו להתפנות. ירי הטילים המתמשך על צפון הארץ גבה קורבנות כואבים, בקרב עובדים שחויבו להגיע לעבודתם, תחת איומי פיטורים, בזמן שטילים שורקים מעליהם, ומשפחות קשות יום מהעיירות מוכי אטבלה בצפון שאין להן יכולת כלכלית לשכור חדר מלון בתל אביב או קרובים שיוכלו לארח אותם למספר שבועות. בזמן שהחיים בצפון הופכים לסיוט מתמשך שלא נראה לא סוף, הבהיר לנו אלוף פיקוד הצפון, אודי אדם, בשיא חוצפתו, כי זה לא הזמן לספור את מתים, ואילו הבוס שלו, דן חלוץ, הראה בדוגמא אישית כי זה כן הזמן לספור את הכסף, ולהבטיח תיקי השקעות מפני "נזקי מלחמה". עבור האליטה הצבאית והכלכלית ששולטת בישראל מדובר בעוד הרפתקה שאת מחירה ישלמו החיילים הפשוטים ומשפחותיהם בצפון. רגליהם של האלופים לא דרכו בלבנון, ומשפחותיהם של אולמרט, פרץ וחבריהם לממשלה לא בילו שבועות ארוכים בתוך מקלט, אך משום מה הם מרגישים שהם יכולים להכריז בשמינו כי אנחנו "נספוג" את מחיר המלחמה שלהם. מה ספגנו ומה קיבלנואחד מהמאפיינים הבולטים של המלחמה הזאת מבחינת החברה הישראלית, הייתה הפגיעה חסר התקדים בעורף והאבדות הכבדות בקרב אזרחים. אך הטילים של חיזבאללה חשפו לא רק את פגיעות העורף הישראלי, אלה גם את הציניות של הממשלה ושאר הפוליטיקאים, וחוסר התחשבות מוחלטת בחייהם של האזרחים הפשוטים, העובדים הנוער והחיילים. בהעדר כל תשתית לפינוי וליקויים מחפירים במיגון תושבי הצפון, ההחלטה של מי למוות ומי לחיים הוכרע עבור רבים על פי היכולת הכלכלית, לעמוד בנטל המלחמה ובהוצאות הכספיות הכרוכות בא. ביישובים הערביים בצפון, לא היה כלל מקלטים ומערכת התרעה מפני טילים, ובאזורי התעשייה בצפון, מערכת ההתרעה הופרטה, וההחלטה עם להתקין אזעקה במפעל זה או אחר הושארה בידי הבוסים. רבים מתושבי הצפון שעוזבים אחרי חודש את המקלטים ללא משכורות, וללא שום הבטחה מצד הממשלה לעזרה בשיקום חייהם, שואלים את עצמם מה יצא לנו מהמלחמה הזאת. ההבטחות החוזרות ונשנות מצד הממשלה, בתחילת המלחמה, לניצחון מהיר ו"הכרעה מהאוויר" הוכחו כריקות, ועצם היכולת של הצבא, לעצור את ירי הקטיושות ולשחרר את החיילים החטופים לא עמדה במבחן המציאות. המלחמה לא הפכה את האזור ליותר בטוח ובטח שלא ליותר יציב, המפה הפוליטית בלבנון השתנתה לטובת החיזבאללה, ונראה כי ההתלקחות הבאה בצפון היא רק עניין של זמן. הכישלון של הממשלה הוא כיום בגדר עובדה, והתמיכה באולמרט ובפרץ שהייתה בשיאה בשבוע הראשון למלחמה נמצאת כרגע בשפל חסר תקדים. לצד הממשלה, גם הדרג הצבאי עומד מול מטח של ביקורת מוצדקת לחלוטין, המגיעה גם מקרב חיילי המילואים שנלחמו בלבנון ומשפחותיהם. פתיחת החקירה בדבר פרשיית השוחד של אולמרט, שעלולה לגרום להתפטרותו, במקביל לחשיפת פרשיית תיק ההשקעות של חלוץ, אינם מפתיעות איש, אך התזמון שלהם מעיד על כעס הרבה יותר עמוק בחברה הישראלית על הממסד הפוליטי והצבאי כולו שמתפרץ בעקבות כישלון המלחמה. למרות שפרשיית השוחד של אולמרט הייתה ידועה לתקשורת ולפרקליטות הרבה קודם, ההחלטה לפתיחת חקירה נגדו נפלה דווקא עכשיו, זה מייצג דרישה שקיימת בציבור מאולמרט פרץ וחלוץ לשלם על המלחמה הזאת בכיסאותיהם, אך זהו גם ניסיון של חלקים באליטה לגלגל את האשמה אחד על שני ולהתנער מאחריות. אך מה שנראה הרבה יותר ברור בשנים האחרונות, כי שחיתות היא לא בעיה של מספר תפוחים רקובים בתוך הארגז, אלה הקשר הבלתי ניתן לפירוד, בין הון לשלטון תחת הקפיטליזם. ומה שברור עוד יותר לאחר המלחמה הוא הפער העצום בין האינטרסים של הממשלה והקסטה של הגנרלים לבין האינטרסים של העובדים, החיילים והנוער בישראל. לכן התפטרותם של הממשלה ושל הרמטכ״ל לכשעצמם לא יפתרו דבר, כל עוד מחליפיה ימשיכו באותה מדיניות מנותקת, שמחפשת לשרת רק את האינטרס האישי שלהם ושל המיליונרים שעומדים מאחוריהם. לאחר חטיפתו של גלעד שליט, הייתה נכונות ברורה בציבור הישראלי לשחרור אסירים פוליטיים תמורת החייל החטוף. הנכונות הזאת הייתה קיימת גם לאחר חטיפת החיילים בגבול הצפון, אך הממשלה בחרה להתעלם מזה. למרות שלממשלה הישראלית לא הייתה בעיה לשחרר אסירים עבור חטופים ישראלים בעבר, כרגע ההצעה הזאת לא עמדה בכלל בגדר אפשרות. כנראה כשמדובר במישהו כמו טננבאום, סוחר סמים וקצין בכיר לשעבר, הדברים פועלים אחרת מאשר כשמדובר בחייהם של כמה חיילים פשוטים. הממשלה והדרג הצבאי רצו להוכיח אחד לשני, ולציבור בישראל כי הם אינם מפחדים להשתמש בכוח. אך המקרה של לבנון, בדומה למקרה של גלעד שליט, הוכיח בדיוק את ההפך, הפעולה הצבאית לא קירבה ואף לא ביום אחת את שחרור החיילים החטופים, וכיום לאחר חודש של לחימה גורלם שרוי בערפל יותר מאי פעם, בייחוד לנוכח ההפצצות בלבנון. גם שאלת ירי הטילים על יישובי הצפון לא זכתה לפתרון מצד הממשלה והצבא. הנחת העבודה של הממשלה, כי במקרה של התקפה על חיזבאללה, יש לצפות לירי טילים על חיפה, לא הרתיעה ואף לא לרגע את אולמרט ואת פרץ לצאת למלחמה. כיום פרץ אף טוען כי בכלל לא ידע על קיומים של טילים ארוכי טווח בידי חיזבאללה, מזל שידע על עצם קיומו של החיזבאללה. לאורך כל 32 ימי הלחימה, הצבא לא הצליח להפסיק את ירי טילים ואף לא ליום אחד, לא על ידי ירי מהאוויר ולא על ידי כוחות רגליים. התמיכה הרחבה לה זכה החיזבאללה בקרב תושבי דרום לבנון, הגבילה בצורה דראסטית את היכולת הצבאית של הצבא עד לכדי חוסר אונים, הפצצות האוויריות וכמות הקורבנות בקרב האוכלוסייה הלבנונית לא ערערו תמיכה זו אלא רק חיזקו אותה, ואף אפשרו לחיזבאללה לצבור תמיכה באזורים הלא שיעים ולהציג את עצמם בתור כוח המייצג את האומה הלבנונית כולה. אך התמיכה בחיזבאללה היא לא רק תוצאה של ההתקפה הישראלית, יש לה סיבות חברתיות עמוקות שמעידות על גודל המשבר בו שרויה החברה הלבנונית והמזרח התיכון כולו. ההתפרצות הנוכחית של המלחמה בצפון אינה מקרית, למרות שהפתיל שהצית את האזור נדלק רק לפני חודש, חבית חומר הנפץ שאותה הוא הדליק הייתה שם הרבה קודם לכן. הנסיגה מלבנון, הכישלון הצורם של אוסלו והתחדשותה של האינתיפאדה יחד עם הפלישה האמריקאית לעיראק פתחו פרק חדש בהיסטוריה של המזרח התיכון, פרק של חוסר יציבות, משבר כלכלי מתמשך, מלחמה וטרור. התוכנית היומרנית של הממשל האמריקאי, יחד עם האליטה הישראלית לכפות סדר מדיני חדש על האזור כולו, בכוח צבאי ולחצים דיפלומטיים, מתפוצצת לנו בפנים. התוצאות המידיות של התוכנית האמריקאית עבור המזרח התיכון היו הגברת הדיכוי הצבאי, הפוליטי והכלכלי על המוני העובדים והאיכרים כמעט בכל מדינה ומדינה. הכיבוש הצבאי בעיראק ובשטחים, תמיכה בלתי מסויגת של ארה״ב במשטרי רודנות בירדן, מצרים וסעודיה והגברת תוכניות ההפרטה וקיצוץ נרחב בכל תשתיות הרווחה, שהורגש היטב גם בארץ, הולידו גל חדש של התנגדות במדינות הערביות במזרח התיכון. ארגונים אסלאמיים, דוגמת החמאס והחיזבאללה, מצליחים נכון לעכשיו לרכב על הגל הזה ולנתב אותו בכיוון הרסני של טרור חסר הבחנה הפוגע בשכבות החלשות ביותר של האוכלוסיה שרק מחזק את האליטות המושחתות בישראל שמשתמשות בזה כתירוץ להמשך התקפותיהם על עובדים הן מבית והן מחוץ. לאחר חודש ארוך של הפצצות מהים מהאוויר ומהיבשה, נראה כי הדבר היחיד שלא נפגע מהפצצות בלבנון, הוא התמיכה בחיזבאללה. כמו במקרה של יישובי הצפון בישראל, מרבית הפגיעה מההפצצות נפלה על השכבות העניות ביותר מקרב העובדים הלבנונים, אלו שלא יכלו להרשות לעצמם לשלם אלף דולר למשפחה, עבור מונית שתסיע אותם לגבול הסורי. תוצאות התקיפות האוויריות של הצבא הישראלי, עבור החברה הלבנונית הן בגדר אסון לעשרות שנים קדימה. מעבר לכמות הבלתי נסבלת של ההרוגים בקרב האוכלוסייה האזרחית, וההרס המוחלט כמעט של תשתיות המדינה בדרום ובביירות, לרבות כבישים, גשרים ואזורי תעשיה, לבנון ניצבת כיום מול בעיית פליטים מהחמורות בהיסטוריית הדמים של המדינה הזאת. הפגיעה האנושה של הצבא הישראלי באוכלוסייה האזרחית בלבנון, לא הוסיפה מאומה לביטחונם של תושבי הצפון, אך היא בהחלט העלתה את אחוזי התמיכה בחיזבאללה והפכה את נאסראללה לגיבור, בעולם הערבי כולו.כיום כשמאות אלפי פליטים לבנונים חוזרים אל מה שפעם היו כפרים ושכונות מגורים, ההבטחה היחידה לשיקומם ולעזרה כלכלית מגיעה מקרב אנשי חיזבאללה. נאסראללה כבר הבטיח, בנאומו עם סיום המלחמה, שכ״ד למשך שנה לכל תושב לבנוני שביתו נפגע במלחמה, בתוספת של ריהוט חדש חינם ועזרה כלכלית בשיקום. בזמן שהדחפורים של חיזבאללה, הנושאים בגאווה את דלגי הארגון, מנקים את הרחובות ההרוסים של ערי לבנון, הכריז אחד מבכירי חיזבאללה כי את הניצחון האמיתי הארגון ישיג בשדה הפוליטי ולא בשדה הצבאי. לאורך כל ההיסטוריה של חיזבאללה, הארגון ידע לנצל היטב את המצוקה הכלכלית של תושבי דרום לבנון ולספק להם מערכות רווחה, שלא סופקו על ידי המדינה הלבנונית, כגון בתי חולים ובתי ספר. על הבסיס הזה הצליח חיזבאללה לצבור תמיכה רחבה בקרב תושבי דרום לבנון, וכעת רואים בברור כיצד נאסראללה מנסה לקחת את האסטרטגיה הזאת צעד אחד קדימה, ולתרגם את תוכנית השיקום של החיזבאללה לתמיכה פוליטית. החיזבאללה בעצם, צובר תמיכה, כשהוא מבטיח לתושבי לבנון את מה שהקפיטליזם הלבנוני לא מסוגל לספק להם, כלומר שיקום ופיצוי על נזקי המלחמה, מנגנוני רווחה והגנה מפני הצבא הישראלי. אך למרות התמיכה של הציבור הלבנוני בתוכניות השיקום של חיזבאללה ובהתנגדותו לצבא הישראלי, אין זה אומר כי אחוז ניכר מהלבנונים היו רוצים לראות את חיזבאללה בשלטון מיישם את הפרוגראמה שלו להקמת דיקטטורה דתית נוסח איראן. גם ממשלתו של סניורה היא לא בגדר אופציה עבור העובדים והעניים בלבנון, רובם מבינים בצורה מוצדקת לחלוטין, כי הממשלה הזאת מייצגת את האינטרסים של הקפיטליזם המערבי באזור הרבה יותר מאשר את האינטרסים של העם הלבנוני. בשנים האחרונות, העובדים הלבנונים ניהלו שלושה שביתות כלליות נגד ממשלתו של חרירי המנוח, ובשבוע שבא פרצה המלחמה הייתה מתוכננת שביתה של עובדי חברת החשמל הלבנונית נגד תוכנית הממשלה להפרטתה. מתוך המאבקים, צריך ויכול לצמוח כח פוליטי חדש, כוח של עובדים שיהווה אלטרנטיבה אמיתית הן לממשלתו המושחתת של סניורה והן לדרך הרצחנית של החיזבאללה. צמיחתו של כוח כזה הוא אינטרס של ממש גם עבור מעמד העובדים בישראל, לאחר שהממשלה הישראלית נכשלה בהגנת תושבי הצפון, ברור יותר מתמיד, כי כוח מעמדי בחברה הלבנונית יכול לערער את התמיכה הרחבה בחיזבאללה ולהבטיח את בטחונם של תושבי ישראל הרבה יותר מכל טנק ומכול מטוס. המלחמה הזאת הוכיחה את צורך באלטרנטיבה אמיתית, לא רק בחברה הלבנונית, אלה גם בחברה הישראלית. אין ספק כי הפוליטיקאים והגנרלים שסיבכו אותנו בבוץ הלבנוני, צריכים ללכת הביתה, אך השאלה המרכזית היא מי יחליף אותם ואיזה סוג של חברה אנחנו רוצים לראות בארץ. גם לפני המלחמה הזאת, הממשלה הראתה לנו כי היא לא יכולה ולא רוצה לדאוג לצרכים הכי בסיסיים שלנו, ובעת המלחמה כאשר הצרכים האלה הפכו לשאלה של חיים ומוות זכינו לאותם הבטחות ריקות מתוכן ללא שום כוונה אפילו לדאוג לאזרח הקטן שמשלם על מלחמה הזאת בחייו ובמצבו הכלכלי. כיום אחרי הכישלון הצורם, שלטון ההון בישראל מגלגל את מחיר המלחמה עלינו — על מנת לפצות על ירידה ברווחיהם של מיליארדרים בזמן המלחמה, הממשלה מתכוונת לקצץ בכל תקציבי הרווחה ולהפחית ככל שניתן בגודל הפיצויים לעובדים בצפון. זה הזמן שעלינו, עובדים ומובטלים, מהצפון ומהדרום, להתחיל להתארגן, ולהשיב בצורה ברורה לאליטה הישראלית — אנחנו לא הולכים לשלם את מחיר המלחמה המיותרת שלכם. למרות ההססנות של הנהגת ההסתדרות, והבטחותיו של חבר הבוסים, עופר עייני, לשקט תעשייתי, זה הזמן של העובדים להראות את כוחם, דרך הפגנות ושביתות בכל מקום בו מפטרים עובדים ומקצצים בשכר עקב המלחמה. עלינו להתארגן למאבק כלל ארצי בדרישה לתשלום מלא של כל המשכורות לעובדים שנעדרו ממקום עבודתם במשך המלחמה ולפיצוי מלא של כל משפחות הצפון, שנפגעו פיזית, כללית או נפשית מהמלחמה. פיצוי כזה חייב להיות חלק מהשקעה מאסיבית בכל מנגנוני הרווחה שיספקו חינוך ובריאות איכותיים בחינם ודיור ציבורי לכל דורש. על מנת להעלות את הדרישות האלה ועל מנת לעצור את ההרפתקה הצבאית הבאה שעליה נצטרך שוב פעם נצטרך לשלם ביוקר, אנו חייבים קול פוליטי עצמאי של העובדות והעובדים. אנו זקוקים למפלגת עובדים לוחמנית, עם אחיזה בשכונות ובמקומות עבודה, בלי עסקנים ובלי חליפות. המפלגה הזאת היא הצעד הראשון בבניית סולידאריות אמיתית של עובדים במזרח התיכון מול המשטרים הרקובים של האזור ושלטון אליטת ההון בישראל. את שפיכות הדמים ניתן לעצור רק על ידי מאבק משותף של עובדים בישראל, בלבנון, בשטחים ובמזרח התיכון כולו, נגד הניצול, העוני ומדיניות ההפרד־ומשול של הממסד בישראל ובמדינות ערב. יותר ויותר עובדות ועובדים, נערים ונערות, במזרח התיכון כולו ובישראל בפרט, דורשים חברה אחרת — אנו חייבים אלטרנטיבה אמיתית לשלטון ההון והקפיטליזם, אנו חייבים חברה בה ההמונים לוקחים בפועל את מושכות החברה מידי המיליארדרים והפוליטיקאים שבשירותם, ומתחילים לנהל אותה לטובת הרוב ולא לטובת הרווח — חברה סוציאליסטית. אולי יעניין אותך גם... |
גב סולידרי למאבק סוציאליסטי
מאבק סוציאליסטי לא מקבלת תרומות מתאגידים, גופים ממשלתיים או קרנות הון — אלא מסתמכת על חברות וחברי התנועה ועל מימון המונים. מימון עצמאי הכרחי להבטחת מאבק עצמאי למען האינטרסים של אנשים עובדים ועובדות, קהילות מוחלשות ומודרות, למען הצעירות והצעירים, ולקידום סולידריות בינלאומית ואלטרנטיבה סוציאליסטית אמיתית על סדר היום. בעזרתך נוכל לעשות יותר. בעזרת תרומה סמלית קבועה של 10 שקלים לחודש או יותר, תוכלו לעזור לבנות גב סולידרי לחיזוק הפעילות של מאבק סוציאליסטי. כמובן שניתן לבטל את התרומה החודשית בכל עת. דיווחים ועדכונים
צועקות די למלחמה
מחאה נגד המלחמה ביום הנשים הבינלאומי
סטודנטים נגד המלחמה
דקת דומיה רועמת בקמפוס נגד המלחמה ונגד ההשתקה
לעצור את הרדיפה הפוליטית
מורים, מורות ותלמידות: ציד מכשפות?! לא בבית ספרנו!
הפגנת "נשים דורשות חיים"
לעצור את מרחץ הדמים, לדרוש "כולם תמורת כולם"
חיפה
מאות בהפגנה חוצת קהילות לאומיות דרשו לעצור מיידית את מרחץ הדמים
כתבות אחרונות |
מאבק סוציאליסטי לא מקבלת תרומות מתאגידים, גופים ממשלתיים או קרנות הון — אלא מסתמכת על חברות וחברי התנועה ועל מימון המונים. מימון עצמאי הכרחי להבטחת מאבק עצמאי למען האינטרסים של אנשים עובדים ועובדות, קהילות מוחלשות ומודרות, למען הצעירות והצעירים, ולקידום סולידריות בינלאומית ואלטרנטיבה סוציאליסטית אמיתית על סדר היום.
בעזרתך נוכל לעשות יותר. בעזרת תרומה סמלית קבועה של 10 שקלים לחודש או יותר, תוכלו לעזור לבנות גב סולידרי לחיזוק הפעילות של מאבק סוציאליסטי. כמובן שניתן לבטל את התרומה החודשית בכל עת.