"סיסמאות לחוד ומדיניות לחוד"

כשהניח שר האוצר הירשזון את הצעת התקציב על שולחן הממשלה, הוא התוודה באחד מראיונותיו: "כשר אוצר בהווה ויו״ר ועדת הכספים לשעבר אני חייב לומר: סיסמאות לחוד ומדיניות לחוד". חבריו לממשלה, ובייחוד פרץ, בהחלט יכולים להזדהות עם האמירה הזאת. קשה לומר שהתמיכה הגורפת של מפלגת העבודה בתקציב מפתיעה. מהיום הראשון של פרץ בממשלה היה ברור כי הדרישות להעלאת שכר המינימום לאלף דולר וחוק פנסיה חובה יישארו בגדר דיבורים ריקים. בתקציב הנוכחי פרץ ומפלגת העבודה לא רק חותמים על תקציב שמפר בצורה בוטה את כל הבטחותיהם מתקופת הבחירות, אלא גם מובילים את אותה מדיניות — שהם כביכול ביקרו אז — של ביבי כשר אוצר. כמובן שהכל נעשה בשם מימון המלחמה, כאילו מדובר היה באיזה אסון טבע ולא במהלך מתוכנן של הממשלה. תקציבי משרדי הבריאות, החינוך והרווחה יעלו רק ב־3.6%, כלומר בהתחשב בריבוי הטבעי בישראל ובקצב שבו גדלה התלות בשירותים אלה, מדובר למעשה בקיצוץ. גם הקצבאות הולכות להיות מקוצצות במיליארד שקלים נוספים, לאחר שקוצצו ב־9 מיליארד בחמש השנים האחרונות.

כמובן שממשלת קדימה־עבודה לא מסתפקת רק ב"קיצוצי מלחמה". התקציב הנוכחי כולל בתוכו תוכנית לשינויים מבניים במשק הישראלי, שמטרתם העיקרית הורדת תנאי העבודה והשכר בארץ, והפיכתו לגן עדן עבור הבוסים הגדולים. התקציב מדבר על פגיעה בתנאיהם של עובדי המגזר הציבורי ועל פיטורים של קרוב לאלף מהם. במקביל יהפוך הליך הפיטורים במגזר הציבורי לפשוט יותר ע״י מעבר להעסקת עובדים בחוזים אישיים, ככוח עבודה בלתי מאוגד. מעבר זה, החל על כל העובדים החדשים, מערער גם את ביטחונם התעסוקתי של העובדים הותיקים. החל מהשנה תישלל מהעובדים הותיקים גם הזכות לערער על פיטוריהם.

הפרטת השירותים הציבוריים

ההפרטה היא גולת הכותרת של התקציב הנוכחי. הממשלה מתכוונת להפריט את חברת החשמל וחברות המים העירוניות, להשלים את הפרטת רשות הדואר ושלושת בתי־החולים הממשלתיים הגדולים, ולהכין להפרטה את רשות שדות התעופה ושרות בתי־הסוהר. יש כאן תוכנית מקיפה להעברת כל השירותים הציבוריים המרכזיים לידיהן של מספר משפחות הון. עד היום הניסיון עם הפרטות בארץ ובעולם מלמד שהתוצאה בטווח הארוך היא תמיד פגיעה קשה, לא רק בעובדי התאגיד, אלא גם ברמת השירות. כשהשיקול המנחה הוא שיקול הרווח, הפגיעה בעובדים מקשה עליהם לספק את השירות הנדרש ופעמים רבות גם נחסך ישירות כסף על חשבון בטיחות ואיכות. הפרטת רשות הדואר וחברות החשמל והמים משמעותה חיסול מקומות העבודה היציבים האחרונים שנשארו. "ההתייעלות" של כל אחד משירותים אלה, תכלול פיטורים המוניים, הרעה דראסטית בתנאים לעובדים שיישארו והעסקת רובם באמצעות חברות כוח־אדם ללא אפשרות להתאגדות. זה גם יפגע, כמובן, ביכולת מתן השירות. ההפרטה פוגעת בכל אחד ואחת מאיתנו בתור צרכנים שיקבלו שירות פחות טוב ויותר יקר, אך גם בתור עובדים כשהיא עוזרת להפוך את המשק הישראלי לשוק עבדים. הממשלה מבקשת, באמצעות ההפרטה, לפרק מנשקם את העובדים החזקים, ובכך לפרק מנשקם את כל העובדים בישראל. כיום אולמרט, בעזרת פרץ, מנסה לסיים את המלאכה של ביבי וקודמיו ולהביא לפירוק העבודה המאורגנת בישראל.

פגיעה חסרת תקדים בעובדים צעירים

מדיניות ההפרטה של הממשלה יוצרת אבטלה ועוני. אלפי עובדים שפוטרו ממקומות עבודתם שהופרטו, אינם מצליחים למצוא עבודה בשכר הולם ותנאים סוציאליים בסיסיים. דבר זה נכון גם לגבי עובדים צעירים בתחילת דרכם בשוק העבודה. כרבע מהעובדים מחוסרי־העבודה הם בשנות העשרים לחייהם. עבור רובם, האפשרות למצוא מקום עבודה יציב ומאוגד כמעט ואינה קיימת. בתקציב הנוכחי מצפות לציבור הזה פגיעות חסרות תקדים. אחת מהן היא שאיפת הממשלה לבטל את הזכאות לדמי אבטלה עד גיל 28, ללא התחשבות בכמות החיילים המשוחררים שאינם מצליחים למצוא עבודה. חודש לאחר שהממשלה שלחה עשרות אלפי חיילים למות בלבנון בלי מים, מזון וציוד בסיסי, היא יורקת להם בפנים פעם נוספת כשהיא מבטלת את הגרושים המסכנים שהם מקבלים עבור אותן שלוש שנים. בנוסף לכך, כחלק מ"חוק ההסדרים", הממשלה מתכננת לסגור את שבעת המרכזים להכשרה מקצועית. המטרה של צעדים אלה היא הורדת השכר במשק והפיכת העובדים הצעירים לקבוצה שמוכנה לקחת כל עבודה בכל שכר.

והמיליונרים שוב יקבלו יותר...

כמו בכל תקציב, הקיצוצים נעשים לטענת האוצר מחוסר ברירה. הירשזון בחר להציג אותם בדרך הבאה: "נכנסנו למלחמה עם עודפי הכנסות. הם אינם קיימים עוד. הם משמשים לנו לפיצויים לתושבי הצפון, לחקלאים ולבעלי העסקים". גם אם דברים אלה היו נכונים, מדוע אנחנו צריכים לשלם על השטויות של הפוליטיקאים? מה עם המיליארדים שמתגלגלים בבורסה? למה הם לא יכולים לשמש לצורך פיצויים עבור תושבי הצפון? בפועל, גם בימים אלה לא שוכחת הממשלה לדאוג ל־18 משפחות ההון, הבוסים האמיתיים של מדינת ישראל. חברות הבנייה יקבלו בתקציב הנוכחי פטור מתשלום מס על שינוי יעוד קרקע, כלומר הסבת שטחים ירוקים לצרכי בנייה, שתקפיץ את מחירם במאות אחוזים. הממשלה ממשיכה ב"רפורמת המיסים" של ביבי, המטיבה רק עם המעבידים והספקולנטים הגדולים, לצד המשך הורדת תשלום המעבידים לביטוח לאומי עד לביטולו המוחלט ב־2010. ההטבות, להן זוכים בתקציב העשירים בלבד, אינן מתיישבות עם תעמולת הממשלה על קיצוץ חסר ברירה. נראה שפקידי האוצר החליטו לשלם את הוצאות המלחמה מהכיס של העובדים ועל הגב של השכבות המוחלשות והנוער.

יש תקציב אחר, יש כלכלה אחרת

התקציב הנוכחי מציג בפנינו שוב את ניגוד האינטרסים בחברה הישראלית, בין הזכות של העובדים להתקיים בכבוד, לבין הרצון של המיליונרים להמשיך לנפח את רווחיהם. במסגרת השיטה הקפיטליסטית, כל הדיון על חלוקת המשאבים מתנהל מנקודת מוצא לפיה כל פגיעה ברווחי האליטה הכלכלית, חייבת להיות מלווה בקיצוץ בתנאי החיים של מאות אלפי עובדים כפיצוי. כשנשאל נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, לגבי הפגיעה בשכבות המוחלשות בתקציב 2007 הוא ענה: "אפשר לעשות דברים שיעזרו להם [לשכבות המוחלשות] היום, אך זה לא יעזור להם בטווח הארוך. מה שיעזור להם בטווח הארוך זו צמיחה". מבחינת ההיגיון הקפיטליסטי של פישר, יש לסייע לסופר עשירים להפוך לעוד יותר עשירים, ואולי יום אחד העושר יטפטף למטה. אנחנו יודעים שכל קשר בין ההיגיון הזה למציאות הוא מקרי בהחלט. בפועל המדיניות הניאו־ליברלית כבר המיטה הרס רב על החברה הישראלית. לפי דו״ח העוני האחרון, 1.6 מיליון איש ואישה חיים מתחת לקו העוני הרשמי, יותר משליש מכלל הילדים בישראל עניים, והנתון המרגיז ביותר: 60% מהשכירים החיים מתחת לקו העוני עובדים במשרה מלאה. מדיניות הממשלות השונות, מימין ומשמאל, ושל הממשלה הזאת בפרט, יוצרת במכוון מצב בו אנשים העובדים 40–50 שעות בשבוע לא מצליחים לפרנס את משפחתם. זה נעשה כדי להפוך את ישראל לאטרקטיבית למשקיעים, או בתירגום: לשוק של עבודה זולה ולא מאוגדת, שניתן לנצל ולהחליף את השכירים בה בכל רגע נתון. כדי להציג חלופה אמיתית לתקציב חייבים להציג חלופה אמיתית לכללי המשחק של הכלכלה הקפיטליסטית. מצב בו 18 משפחות שולטות על 80% מהכלכלה לא מאפשר לנו מרווח נשימה. תנאים בסיסיים למחייה כגון דיור, שירותי רפואה, חינוך ומקום עבודה יציב הופכים כמעט לפריבילגיות. לכן נחוץ כל כך כוח חברתי שילחם נגד שליטת האליטה בכלכלה ובחברה.

רק במאבק ננצח

ההתנגדות לתקציב הנוכחי ולגזרותיו כבר קיימת. רוב העובדים בישראל מתנגדים לתקציב. לפי סקר שנערך על־ידי מרכז מאקרו לכלכלה מדינית, כ־58% מהציבור רואה את הקיצוץ בתקציבי הרווחה כבלתי מוצדק בהחלט. קיימת גם התנגדות פעילה, אבל הבעיה של ציבור העובדים בישראל היא שההתנגדות הפעילה לא מאורגנת מספיק. עובדי חברת החשמל כבר פתחו בעיצומים. כמו כן, הוכרז סכסוך עבודה במשרדי הרווחה, החקלאות והפנים ובקופ״ח כללית. עם הצגת התקציב על־ידי הממשלה, נמנעה הביורוקרטיה בהסתדרות בראשות עייני מלהכריז על שביתה כללית — צעד חיוני נוכח הפגיעה הגורפת של התקציב בעובדים המאורגנים והבלתי מאורגנים. ההנהגה הנוכחית של ההסתדרות לא שואפת לאחד בין קבוצות העובדים השונות הנאבקות בגזרות האוצר, אלא משאירה כל אחת מהן להילחם לבדה. הדוגמא של עובדי הרשויות, ששכרם לא משולם כבר שנתיים, מראה כיצד הנהגת ההסתדרות לא רק שלא מובילה את מאבקם של העובדים, אלא גם חוסמת אותו. המאבק על התקציב הנוכחי הוא הזדמנות מצוינת לאחד שורות בין עובדים לוחמניים בתוך ההסתדרות ולהקים אופוזיציה אמיתית לקראת הבחירות הקרבות להנהגת ההסתדרות, שתתנגד פעלתנית ובאופן מוחלט למדיניות הניאו־ליברלית של הממשלה ותשמש אלטרנטיבה לפאסיביות ולתבוסתנות של עייני וסיעתו.

המאבקים נגד התקציב הקרוב הולכים לפרוץ במקומות שונים ומקרב קבוצות שונות. חלקם יבואו מקרב העובדים המאורגנים וחלקם מקרב קבוצות אחרות באוכלוסיה שנפגעות מהתקציב. עלינו לאחד בין המאבקים השונים ולבנות חזית אחידה של כל נפגעי מדיניות הממשלה. על הבסיס הזה יהיה אפשר לנהל מאבק מנצח שיראה לבוסים את הכוח שיש לעובדים ברגע שהם מתאחדים ופועלים יחד. הביטוי של הכוח הזה לטווח ארוך צריך לבוא בדמות בניית מפלגת עובדים לוחמנית, מפלגה שתהייה שונה בצורה מהותית מכל מפלגות הכנסת. מפלגת כזאת תשמש בתור הקול הפוליטי של כל מי שנדפק מהקפיטליזם הישראלי, ותפעל ביומיום בשכונות, במקומות העבודה ובבתי הספר.