₪8,260
עוד ₪11,740 להשגת היעד
תרומת סולידריות לקופת המאבק 2018
מאבק סוציאליסטי לא מקבלת מימון מטייקונים, מהממשלה או מקרנות הון. תמכו בנו, שתפו והצטרפו אלינו לבניית אלטרנטיבה סוציאליסטית.
מאבקים חברתיים · העבודה המאורגנת · כלכלה · פוליטיקה · כיבוש ושלום · המזה״ת · בינלאומי · סטודנטים · נוער · נשים · להט״ב · בריאות · סביבה · היסטוריה ותיאוריה · התנועה
X


צעקה ללא מענה בשדרות
תושבי עיירת העוני והקסאמים מאסו מזמן בשלל ההבטחות הריקות של הפוליטיקאים מהמפלגות השונות ומביעים חוסר אמון וסלידה מהמדינה, מהפוליטיקאים ומהצבא.

הדפסה

מתחילת האינתיפאדה השנייה הפכו 22 אלף תושבי שדרות לבני־ערובה קבועים של מדיניות הביטחון הכושלת וההרסנית של ממשלות ישראל. כבר כמה שנים שהתושבים נתונים במצב מלחמה. בחודשים האחרונים נשמעות כמעט בכול יום אזעקות "צבע אדום". האזעקה נותנת התראה של 7 עד 15 שניות לפני נפילת הרקטה. בגלל חוסר מיגון וחוסר הזמן להסתתר, לא נותר אלא להחזיק אצבעות ולקוות. כול יום בשדרות הוא הימור. עיירת העוני, בה גר גם שר הביטחון וראש העיר לשעבר עמיר פרץ, שוכנת כקילומטר מרצועת עזה וסופגת מטחי אימה של רקטות מאולתרות — ריקושטים מההרג וההרס חסר ההבחנה שזורע הצבא ברצועה בכול פעם שהפוליטיקאים צריכים להראות שהם עושים משהו, למרות שאין להם פיתרונות. אין להם פיתרונות לרקטות בשדרות, כפי שאין להם פיתרונות לסכסוך הלאומי בכלל, ואין להם פיתרונות לעוני החריף בשדרות, כפי שאין להם פיתרונות לעוני ברמה הארצית בכלל. להיפך, הם גורם מכריע ביצירה של מסכת הזוועות. חודש נובמבר נפתח במתקפה צבאית בת שבוע על עיירת העוני השכנה בית חאנון (בה חיים כ־35 אלף איש), שבסיומה התרברבו נציגי הצבא, כהרגלם, שהקטל הנחיל "מכה קשה למשגרי הקסאם". הטרגדיה שחתמה את המתקפה ב־8.11, בה נהרגו 19 תושבים ועשרות נפצעו כתוצאה מהפגזת שכונת מגורים, גררה שוב ימים קשים לשדרות. קשים מאוד. החודש נגמר במספר שיא של 300 רקטות — כמו במהלך מלחמת לבנון השנייה, הוכחה ניצחת לאיוולת ולשקריות התוכניות הצבאיות. בין הפצועים, מאבטחו של פרץ, שאיבד את שתי רגליו. אישה בת 57 ועובד מפעל "עוף קור" נהרגו. אנשים חיים באווירה של חרדה, כמו בעיירה השכנה, ולא רואים סוף לסיוט המתמשך.

כבר תקופה ארוכה שהתושבים זועקים לעזרה ומבקשים סיוע, אבל המדינה — ויחד איתה גם העירייה בראשות עוה״ד היהיר והמתנשא אלי מויאל, שמנסים להתנער מהאשמה — משחקת בהם באופן ציני. המיגון שדורשים התושבים "יקר" מדי. עד עכשיו מוגנו כמעט אך ורק גני הילדים, כשעדיין תהליך זה הסתיים בקושי ברבע מהם, וגם זה התאפשר רק לאחר מאבק ארוך מאוד. הורים שתבעו מיגון של בתי־הספר נדהמו לגלות שהם מתבקשים לממן שליש מההוצאות. שנים של אזעקות ונפילות רקטות עשו את שלהן גם מבחינה פסיכולוגית. מאות ילדים זקוקים כיום לטיפול פסיכולוגי או תרופתי. אך בשל העוני הכבד, מרבית האנשים לא יכולים לעמוד בתשלום עבור הטיפול. העירייה והממשלה מסרבות כבר כמה שנים לממן טיפול כזה, וזאת למרות שהמדינה היא זאת שהביאה לעיירה יותר ממחצית מהאוכלוסייה רק לפני כעשור, מקרב גלי ההגירה מברית־המועצות־לשעבר ומאתיופיה. הבטיחו להם עתיד של חיים בכבוד וזרקו אותם לאשפתות לשמש כמגן אנושי. רוב האנשים שהיה להם כסף לברוח, כבר עשו זאת.

כבר לא מאמינים להבטחות

התושבים מאסו מזמן בשלל ההבטחות הריקות של הפוליטיקאים מהמפלגות השונות והבעת חוסר האמון והסלידה מהמדינה, מהפוליטיקאים ומהצבא בולטת מאוד. בהלוויות נשמעו קריאות ברורות להתפטרותם של רה״מ ושר־הביטחון. גם נציבת האו״מ לנושא זכויות אדם, לואיז ארבור, נרגמה באבנים כשהגיעה לעוד אחד מאותם ביקורי־דיפלומטים בשדרות, הפעם במפעל בו נהרג העובד באותו הבוקר (21.11). אחד העובדים דיבר על כאב האובדן וחשף את תנאי העבודה הקשים בהם הם נתונים ביומיום: "אנחנו פה כמו אחים. אנחנו כול יום משש וחצי בבוקר עד שמונה וחצי תשע. באים הביתה כמו לבית מלון — לישון ועוד פעם לעבודה. כואב, מאוד כואב". עובד אחר השתדל להסביר, בעברית מגומגמת, את השאיפה הבסיסית של התושבים: "כול העולם צריך לראות שאנחנו רוצים לגור בשקט. אנחנו לא אוקופנטים [כובשים]. אנחנו אנשים שרוצים שלום" (חדשות מקומיות "הוט"). העושק היומיומי בשילוב עם איום הקסאמים הוא מאפיין מפתח לחיים בשדרות. עוד לפני תקופת הקסאמים, הכירו התושבים את הבטחותיהן של המפלגות הממסדיות שהגיעו לביקורי בחירות. בדומה לשאר עיירות הפיתוח, השכר הממוצע נשאר מרחף מעט מעל לשכר המינימום והאבטלה התמידה במימדיה הקיצוניים (כ־18% על־פי המדדים הרשמיים ובפועל הרבה יותר). הטבות סמליות לתושבי עיירות הפיתוח נקבעו בחקיקת בחירות של הליכוד בשנת 1988 (כדי לקנות חזרה קולות של בוחרים שזעמו על המדיניות הכלכלית), אבל אפילו הן נדחו שוב ושוב במסגרת חוק ההסדרים. ה"מתנה" שהעניקה הממשלה לתושבים, לרגל עונת הקסאמים, היתה "תוכנית ויסקונסין", שבאמצעות תאגידים פרטיים נועדה לאלף את המובטלים להיות עבדים טובים ולעקור מקירבם כול תקווה, כדי לחסוך בקיצבאות. לתלונות של העובדים בשנה שעברה על מסכת הייסורים שהם נדרשים לעבור ועל המחיר האישי הקשה שהם וילדיהם נדרשים לשלם, הגיב אלי מויאל לשאלת כתב בהתבטאות אריסטוקרטית טיפוסית: "אל תאמין אף פעם לציבור, משום שהציבור מחפש את הנוחות שלו" (21.11.2005, אסף פוזיילוב, חדשות מקומיות "הוט"). עכשיו, לאחר חודש הדמים, נשללה קיצבת הבטחת ההכנסה של אסירי התוכנית שלא הצליחו להגיע למרכזים בשל המצב. בהפגנת מחאה של משתתפי התוכנית שהתקיימה ביום השביתה הכללית במגזר עובדי המדינה (29.11), ענדו חלקם טלאי מגן־דויד, לסמל את תחושת הכפייה והמצור שהם חשים, כפי שהסבירה אחת המשתתפות: "אני מרגישה שאני עובדת כפייה שנלקחה למחנה עבודה. שלחו אותי לעבוד כמטפלת כשכל הזמן יש מישהי, שהיא בעיניי כמו קצינת מבחן, שבוחנת אותי מכל זווית. אנחנו מרגישים פה נורא, חלק ממשתתפי התוכנית שנפלו לידם קסאמים ולמרות אישורים שהציגו שהם פגועי הלם, חויבו להגיע לתוכנית, אחרת אמרו לנו שהקיצבה תשלל. גם כשנופל קסאם לא מתחשבים בנו. אנחנו מרגישים פה כלואים למרות שלא עשינו שום פשע" (YNET, שמוליק חדד, 30.11).

האכזבה הגדולה מהאיש עם השפם

כמו במקרה של גניבת המשכורות מעובדי הרשויות המקומיות, גם בגיהנום הקסאמים שעוברים התושבים רואה הממשלה מטרד שולי ("קסאמים שמאסאמים", כדברי שמעון פרס). התושבים התרגלו לזלזול ולאטימות למצוקתם הביטחונית. זהו אותו היחס שקיבלו התושבים כבר שנים למצוקות הכלכליות, שם ובעיירות הפיתוח האחרות. התסכול מהמצב והכעס על האכזריות והציניות של הפוליטיקאים הממסדיים ושל מנגנוני המדינה מהול בייאוש. גם לעמיר פרץ כבר לא מאמינים. הוא התחייב לבטל את ויסקונסין ולספק הכשרה לכול מובטל והציג זאת רק כפסיק ממה שיעשה למען התושבים והעובדים והעניים בארץ. לפני שנה, בתקופת מערכת הבחירות שלאחר ההתנתקות, כשאנשים מיקמו את הבעיות הכלכליות־חברתיות ואת החינוך כקודמות לביטחון ברמת חשיבותן, הבטיח יו״ר ההסתדרות לשעבר פוליטיקה אחרת. יליד מרוקו שלא הגיע משורות האליטה, גדל בשדרות והיה ראש־העיר בשנות השמונים, הצליח באמצעות אותן הבטחות להחיות את מפלגת העבודה הגוססת, להבריח ממנה לקדימה נתחים מהאליטה המסורתית, ולתרגם את שאיפות העובדים והעניים להבטחות קונקרטיות וחסרות תקדים בפוליטיקה הישראלית. כך, הצליחה מפלגת העבודה להתייצב כמפלגה החזקה בשדרות: כרבע מהמצביעים (2000 איש) בחרו בהבטחות של פרץ. העובדה ששליש ממצביעי שדרות בחרו במפלגות לאומניות קיצוניות שונות מהווה תזכורת לכך שאיום הקסאמים כפה על העיירה למקם את בעיית ביטחון התושבים במקום הראשון, ומעידה על כך שגורמים אנטי־חברתיים ומסוכנים מנצלים את חוסר האונים של התושבים. פרץ כבר לא יכול היה להרשות לעצמו להפריד בין נושאים "חברתיים" לנושאים "ביטחוניים", כפי שעשה בתקופת "עם־אחד", ונדחף לצייר עצמו כמגן כלל האינטרסים של העובדים והעניים — כולל הביטחון מפני התקפות טרור וכולל השאיפה לשלום. בדרכו הפופוליסטית, פיזר סיסמאות מתלהמות ועמומות על "מלחמה בטרור". למרות שלא הציע שום אלטרנטיבה לפיתרון הסכסוך הלאומי, רמז לאבסורד שבמדיניות הפלישות וההפצצות, באופן שנועד לאשש את תחושות שכבות רחבות בחברה אז שהמתקפות הצבאיות "לא עובדות": "אם מסתכלים על שיקולים אנושיים פשוטים ואינטרסים פשוטים יודעים לצפות את עליית החמאס. זה לא כל כך מסובך. ויודעים להבין שאם תהיה עכשיו קטסטרופה הומניטארית בשטחים, היא תחזק את החמאס עוד יותר" (הארץ, ארי שביט, 04.03.2006). בנוסף, הוא התחייב לקצץ חלק ניכר מתקציב הביטחון, להשקיע אותו בשכונות, ולפנות עשרות אלפי מתנחלים מהגדה. כיום, לאחר שנחשף במערומיו כשר מלחמה פתטי המוביל פעולות ראווה, הוא כבר שרף את כול ההבטחות. במהלך "כנס שדרות לחברה" (7–8 בנובמבר) התקיימה הפגנה גדולה מול המתחם בו נאם עמיר פרץ. מי יאמין עכשיו לדיבורים הלוחמניים על הון ושלטון ועל דרך לשלום? התושבים הבינו שלא משנה שפרץ גדל וגר בשדרות, אם הוא חלק מהמערכת. למרות החשש המובן מצד התושבים מפני התקהלות במרחבים פתוחים, 200 מפגינים (אחוז מהאוכלוסייה) היו שם לצעוק מה הם הקווים האדומים שלהם ולדרוש את התפטרותם של פרץ, אולמרט וחלוץ.

נאבקים לחיות

האווירה בשדרות טעונה כמו אקדח. הפגנות קטנות — ספונטניות או מאורגנות — הפכו לעניין של שיגרה, גם מעבר למקרים שהוזכרו. ישנם מקרים של נוער השורף צמיגים ופחי אשפה וחוסם כבישים. בעלי עסקים קטנים מפגינים על כך שאינם מוכרים כזכאים לפיצויים בעבור אובדן הכנסה. הסטודנטים במכללת "ספיר", הנמצאת כשני קילומטר מהעיירה, יצאו למאבק בדרישה למגן את המבנים בהם הם לומדים. בשכונת "קסדור" מתארגן מאבק קהילתי. על הרקע הזה נדחף ראש העיר לעימות עם הממשלה, שכלל גם האפלה של העיר לפני כמה חודשים, ושבבסיסו עומד הניסיון להתנער מאחריות. אבל מויאל, הוא אפילו לא עמיר פרץ, והתושבים חשים בריחוק של העו״ד בעל השאיפות לכהן כח״כ מטעם הליכוד, המבטל אותם בהתנשאות ומחפש את חיזורי הפוליטיקאים והדיפלומטים סביבו. מבחינת התושבים — המערכת כולה "מסומנת".

בהפגנת סטודנטים במכללה ב־15.11, אליה הגיעו כ־2500 סטודנטים ותיכוניסטים (תיכון "ספיר" נמצא באותו המקום), נאמרו דברים חריפים ביותר על מדיניות הייבוש וההזנחה של הממשלה, ורבים מדוברי אגודת הסטודנטים קישרו זאת למדיניות הכלכלית וקראו לחבור למאבק התושבים. חלק מהדוברים הזכירו מאבקי סטודנטים בעולם וקראו לסטודנטים "לצאת מהאדישות". מסר ההפגנה היה ברור: "אסור לחכות לאסון, הגיע הזמן להעביר תקציב אמיתי למיגון". האגודה קראה להמשך המאבק, וכאלף סטודנטים רשמו כי הם מוכנים לקחת חלק בהתארגנות.

בשכונת "קסדור" דורשים התושבים מימון לקיום מבנה קהילתי, כדי שיוכלו לארגן פעילות עבור התושבים ובעיקר הילדים בתקופה קשה זו ובכלל בעתיד. את המאבק מובילים פעילי העמותה החברתית "מהפך", המעודדת ומובילה עבודה חינוכית קהילתית עם ילדים, נוער והוריהם (יהודים וערבים), בשכונות פלורנטין בתל־אביב, הקטמונים בירושלים וקסדור בשדרות. כבר כמה שנים שהמבנה המדובר בקסדור משמש את הקהילה, אולם השנה הודיעה חברת "עמיגור" (חברת בת לדיור ציבורי מטעם הסוכנות היהודית) כי היא דורשת תשלום בעבור השהיה. התושבים אינם מוכנים לשלוח את ילדיהם למבנים מרוחקים יותר, מכיוון שבמצב הנוכחי הדבר כרוך בסכנת חיים של ממש. לאחר אינספור פניות וחודשים של התעלמות מצד העירייה, הראו גם המפגשים עם ראש העיר כי העירייה והעומד בראשה פשוט אינם מעוניינים לפתור את הבעיה. אך התושבים מסרבים להתייאש. הורי הילדים יחד עם צוותים של "מהפך" וקבוצת סטודנטים, החליטו ב־15.11 להסלים את המאבק למען חיי הקהילה. הוחלט שאם העירייה תמשיך בסירובה לממן את עלות המבנה (כ־15 אלף שקל, כולל חשבונות, לשנה), יתקיימו פעילויות יחד עם הילדים ברוח מחאתית בתוך מבנה העירייה. דיווחים נוספים על המאבק המתפתח יעברו בהמשך. התארגנות זו מאירה באור חדש את המאבק המעמדי בישראל, שכן המאבק מאורגן מלמטה, על־ידי התושבים עצמם, עם חיבור לסטודנטים.

עופות הטרף והאלטרנטיבה

למרות זאת, המאבקים בשדרות, כמו בכול הארץ, עדיין נקודתיים ומבודדים. חסרה התעוררות חברתית רחבה של עובדים, של תושבי שכונות ושל קבוצות אחרות באוכלוסייה הנפגעות מהשיטה הכלכלית וממדיניות ממשלות ההון. תנועה כזאת תוכל לחבר בין המאבקים השונים לכדי תנועה כלל ארצית והמונית שתהיה מסוגלת להעמיד אלטרנטיבה למצב הקיים. המחסור בתנועה שכזאת, מאפשר לימין הקיצוני לנצל את האיום על חיי התושבים ולהשתמש בעיירה כבמה לרעיונותיו. כמו בכול הארץ, עופות הטרף של הימין הקיצוני עטים על ההתפרקות החברתית. "אל תאמינו לאף אחד שאומר לכם שאין פיתרון. אם היו נופלים קסאמים בסביון או בכפר שמריהו, היה פיתרון", אמר הטרנספריסט אפי איתם (האיחוד הלאומי) שגרר את עצמו מרמת־הגולן לשדרות יום לאחר הטרגדיה בבית־חאנון, כדי לעשות קצת שרירים. מפלגות הימין הקיצוני, ובהן "ישראל ביתנו" של ליברמן, מזהות את הזעם הקיים כלפי המפלגות הגדולות, האליטה ומציאות העוני והפערים הכלכליים העמוקים, מנצלות את אימת הרקטות ומתאימות את הרטוריקה שלהן במטרה לצבור כוח. כרישי הדיכוי והמלחמות בסך הכול מציעים להחליף את מציאות העוול הנוכחית בקריקטורה מוקצנת שלה בכול התחומים.

פעילים לאומניים מנסים להשתלט על חלק מההפגנות ולהכתיב את הטון. הייאוש דוחף שכבות מסויימות באוכלוסייה לאמץ את "הפיתרונות" שאותם הכוחות מציעים. על אף שהנושא המרכזי בכול ההפגנות הוא מצבם של התושבים, מתבטא גם המירמור מהמצב בקריאות לאומניות כגון "מוות לערבים", "למחוק את בית־חאנון", ו-"לשטח את עזה", הנשמעות בעברית, רוסית, ערבית־מרוקאית ואמהרית בהזדמנויות שונות. קריאות כאלו הן תוצאה של ייאוש מוחלט, והן מסוכנות, משום שהן מחזקות את הגורמים האפלים המאיימים להוביל בקצב מואץ את האזור כולו, ושדרות בתוכו, למרחץ דמים המוני. המחסור בכוח חברתי ממשי מאוד בולט, ומתבטא ברמה הארצית גם בעלייה בכוחו של ליברמן — שלמרות כול הפופוליזם, דוגל במתקפות הקשות ביותר נגד העובדים והעניים בישראל — ובירידה בכוחה של העבודה המאורגנת. את היעדרותו של כוח כזה רק מדגישות תופעות ה"נדבנות" של בעלי־הון שבעבר הסתתרו מאחורי הפוליטיקאים וכעת מרגישים צורך להתנער מהם כדי לחזק את עצמם וכדי לפייס את הזעם המצטבר כלפי המערכת. למרות גידופיו של ראש העיר, אי אפשר להאשים את 7000 התושבים שנסעו לנוח לכמה ימים באילת במימונו של האוליגארך ארקדי גאידמק, כתוצאה מפנייתה של יו״ר ועד ההורים אליו. זאת לא בעיה שהתושבים מרוויחים מעט מהניסיון של גאידמק או של המיליארדר נוחי דנקנר ליחצן עצמם (ובמקרה של גאידמק, גם להתנער מהחקירות הפליליות נגדו). אלא שברור שלא נעשה כאן ניסיון הזוי של נציגי האליטה לפתור את הבעיות של התושבים, ואפילו למיגון הם לא העבירו כסף. הקפיטליסטים בסך הכול נהנים משטח ההפקר.

גם אם הממשלה תעמוד בהבטחותיה לבנות מערכות הגנה מפני רקטות בתוך מספר שנים, לא ייפתרו הבעיות השורשיות של העוני והסכסוך הלאומי על כול הסכנות המוחשיות שבהן — לא רק בשדרות, אלא בכול הארץ. בטווח של כמה שנים המצב רק יחמיר. לא השלטון הוא זה שיחליף כוח הרסני כמו החמאס בכוח אחר שידחה את ההתקפות על שדרות ונגד אזרחים בכלל ושיציב בשורה אחת את המאבק לשיקום של רצועת עזה ושל הגדה המערבית יחד עם המאבק לשיקום עיירות פיתוח ושכונות עוני בישראל. המאבקים הנוכחיים בשדרות כמו גם מאבקים נקודתיים אחרים ברמה הארצית, רק מצביעים על העתיד לבוא. פרץ בעצמו תיאר את התהליך לפני הבחירות: "אבל יש פה עניין יותר עמוק: עניין של אדון ועבד. כל עוד השלטון נראה חזק העבד אומר כן, אדוני. כל מה שאתה אומר, אדוני. אבל ברגע שנוצר איזה סדק, ברגע שיש איזשהו סיכוי, פתאום יש התפרצות גדולה של שחרור. אני מאמין שההתפרצות הזאת תבוא". מאז כבר הספיק לחשוף עצמו כמשרתם של האדונים וכנציג השלטון. אבל ההתפרצות עוד תבוא. הצורך בהקמה של מפלגת עובדים של ממש — שתוביל את המאבק הארצי ביומיום בשכונות, ברחובות, במקומות העבודה ובקמפוסים — הופך לדחוף מאי־פעם.





תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 59187, תל אביב–יפו 6159101
info@socialism.org.il
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון. התנועה שותפה בוועד למען אינטרנציונל עובדים (CWI), ארגון סוציאליסטי בינלאומי המאגד תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.