socialism.org.il
לבנון
ממשלות מושחתות נופלות דרך הרחוב
בתחילת דצמבר האחרון בלבנון יצאו לרחובות כמיליון איש, רבע מהאוכלוסייה, להפגין נגד הממשלה המושחתת
אייל עצי־פרי
05.03.2007 07:44

"שילמתם כבר את מחיר ההפרטות ואיגוד העובדים דוחה את דרישות הבנק העולמי להפרטות נוספות. אנו דוחים את מכירת נכסי העם והממשלה", כך אמר לקהל מפגינים ע׳אסאן ע׳וסן, נשיא פדרציית האיגודים המקצועיים, המאגדת 200 אלף עובדים (מהעיתון "7 ימים" באיחוד האמירויות הערביות, 16.01.2007).

העובדים בלבנון החלו במאבק מאורגן נגד הגזרות הכלכליות החדשות עליהן הכריזה ממשלת סניורה בתחילת ינואר. הן כוללות בין השאר את העלאת המע״מ מ־10% ל־12% בשלב הנוכחי ול־15% ב־2010 — באופן יחסי לרמת ההכנסה וקצב עליית המחירים, נטל המיסים על העובדים בלבנון כבד מאוד. הגזרות כוללות גם את הפרטות שירותי החשמל, המים, הביוב, הטלפוניה הסלולארית, חברת התעופה הלאומית (Middle East Airlines) וחברת האחזקות "אינטרא". בנוסף, המס על ריבית עבור פיקדונות בנקאיים יעלה מ־5% ל־7%.

את התוכנית הנחיתה הממשלה, בגיבוי נלהב של בעלי ההון במדינה, כדי לרצות את תכתיבי הבנק העולמי, המעצמות הקפיטליסטיות ומשטרי הלוויין שלהן במדינות הערביות עתירות־הנפט. התכתיבים הוצבו כתנאי להעברת "תרומות" והלוואות לכיסוי החוב הציבורי העומד על 41 מיליארד דולר ו"לשיקום הכלכלה". על הסדרים כלכליים אלה עתידות אותן המדינות ה"תורמות" לדון בכנס "פריז 3" שאמור להיערך ב־25 בינואר.

עיישא זאכי, פעילת התנועה העולמית CWI בלבנון (התנועה העולמית בה חברה מאבק סוציאליסטי), מדווחת:

"פדרציית האיגודים המקצועיים קראה לכל העובדים ולכל אלה הדוחים את תוכנית הרפורמה הכלכלית שאומצה על־ידי הממשלה, לקחת חלק בהפגנות ולדחות כל העלאת מסים, ישירה או עקיפה, ובמיוחד העלאה של המע״מ, כמו גם כל הפרטה שעשויה להביא לפיטורים במגזר הציבורי. במקום 'רפורמות' שפועלות נגד העובדים, האיגודים קראו להעלאת משכורות 'בהתאם לגובה האינפלציה' ולהעלאת שכר המינימום, שנותר 200 דולר לחודש (300 אלף לירה לבנונית) לאורך עשר השנים האחרונות... פדרציית האיגודים המקצועיים אמרה שהממשלה הנוכחית תמיד הסיתה לטובת העשירים וש'כל דאגתה היא לעשות רווח על חשבון העם'. הממשלה רוצה למכור כמה מהחברות שבבעלות המדינה במחירים נמוכים מאוד לאחר שבאופן מכוון היא זו שייבשה את ניהולם כדי לתת תירוץ להפרטה, אמרו דוברי האיגודים".

תנועת האופוזיציה

המאבק נגד הגזרות הכלכליות משתלב בתנועת האופוזיציה ההמונית לממשלה המרעידה את המדינה מאז המלחמה בקיץ. תנועת האופוזיציה קיימה חסימות כבישים, השבתות והפגנות ענק הקוראות להתפטרות הממשלה ולקיום בחירות חדשות כשבשיאן עצרת של כמיליון איש ב־10 בדצמבר. עשרות אלפים פוקדים את מאהל המחאה במרכז ביירות. מרבית הפעילות המסחרית בעיר משותקת. כוחות משטרה וצבא גדולים מכתרים כל אירוע מחאה, מוכנים לכל מקרה, על אף שהממשלה למעשה מבינה שהפעלה של דיכוי משטרתי כבד בשלב הזה תחסל אותה סופית.

הפער בין השלטון להמונים הוא עצום. מיליוני הלבנונים סבלו מהמלחמה וצפו בממשלה הלבנונית עומדת חסרת אונים ללא תשובות וללא פיתרון. ממשלת אולמרט־פרץ דחפה אותם לזרועות הפתוחות של החיזבאללה שנתפסה ככוח היחיד שמנסה להגן מפני הצבא הישראלי. ממשלת אולמרט תרמה למעשה ליצירת בסיס תמיכה למטחי הקטיושות ההרסניים על יישובי הצפון — שרק שימשו תירוץ להפצצות המאסיביות של היישובים ברחבי לבנון. הפער העצום בין ההמון לשלטון הצמיח התארגנות חברתית ופוליטית רחבה וזועמת, ששואפת להוביל שינוי עמוק בחברה.

לבנון שלאחר המלחמה היא מדינה הרוסה כמעט עד היסוד. 200 אלף אנשים ברחו מהמדינה וגם בתוך המדינה עדיין קיימת בעיית פליטים חמורה. יש צורך בהשקעות עצומות כדי לשקם את התשתיות וכדי לספק דיור, עבודה, מים וחשמל לתושבים. השאיפות החשובות שמאחדות את העובדים והעניים בלבנון הם שיקום החיים לאחר המלחמה, יצירת ביטחון כלכלי, חופש פוליטי ועצמאות מדינית של לבנון (בלי סוריה ובלי ארה״ב), וגם הסרת האיום המתמיד של מלחמת אזרחים ושל מלחמה עם ישראל.

חיזבאללה מנצלת את הזעם הקיים כלפי הממשלה הקיימת ותנאי העוני ומצליחה להתייצב בראש התנועה ההמונית. מפלגת "אמל" השיעית והתנועה הפטריוטית החופשית בראשות רה״מ לשעבר הגנרל מישל עאון ניצבות לצידה. במצב זה, חיזבאללה מסווה את אופייה הדתי והעדתי ומציגה עצמה ככוח לאומי לבנוני. הנהגת התנועה מודעת לרצון של רוב התושבים לראות את לבנון עצמאית. גם הקשרים עם המשטר האיראני, ועוד יותר עם המשטר הסורי השנוא, מוצנעים. את מקום הסיסמאות הדתיות מחליפות סיסמאות פופוליסטיות.

חיזבאללה, שלקחה חלק בממשלה בשנתיים האחרונות והייתה שותפה מלאה להתקפות הקשות על העובדים והעניים, מנסה להתנער מאחריותה למצב. בצעד הפגנתי, התפטרו 6 חברי הממשלה השיעים, בהם גם שרי חיזבאללה, בחודש נובמבר. ב־21 באותו החודש חוסל שר התעשייה ומנהיג הפלנגות הנוצריות, פייר ג׳ומייל. עדיין לא נתגלו האחראים להתנקשות, אך עבור ממשלת סניורה והתנועה העומדת מאחוריה ("תנועת ה־14 במרץ"), שאיבדה משמעותית מתמיכתה מאז המלחמה, נוצר סדק מילוט. הממשלה ניסתה שוב לשחק על ההתנגדות הרחבה לשליטה הסורית במדינה כדי לחדש את התמיכה בה ולפגוע באופוזיציה, אך ללא הצלחה. כ־300 אלף איש הגיעו להלווייתו של ג׳ומייל — הרבה מתחת לציפיות. מפגן התמיכה המתוכנן לא התרחש. בשנתיים האחרונות, מאז חיסול המיליארדר רפיק חרירי, האשליות שהיו בהבטחות "תנועת ה־14 במרץ" התפוגגו מול גלי ההפרטות והקיצוצים, ולבסוף המלחמה, שבעקבותיה התחזקה המגמה של הצטרפות תומכים לחיזבאללה שלא מקרב האוכלוסייה השיעית.

אלטרנטיבה אמיתית לחיזבאללה

החיזבאללה לא רק מהווה סכנה לעובדים בישראל, אלא גם מכשול בפני תנועת העובדים בלבנון, כפי שהוסבר. המפלגה היתה שותפה לניסיון להפריט את החשמל לפני המלחמה ולא מגלה התנגדות לתוכנית הקיצוצים שתוצג בכינוס "פריז 3". חלק מהאירגונים השותפים באופוזיציה אף תמכו בתוכנית. העובדה שהחיזבאללה מציעה רק תוכניות צדקה שונות ולא תוכנית כלכלית כוללת, עשויה להוביל את העובדים והעניים לייאוש והתשה. עדות מסויימת לכך ניתן היה לראות כבר בינואר, כשרק שכבה מצומצמת של עובדים נענתה לקריאות הראשונות של האיגודים לפעולה נגד הגזרות. מצב זה ישתנה. העובדים והסטודנטים בלבנון יצאו כבר למאבקים נועזים ולשביתות ענק נגד המתקפות הניאו־ליברליות בשנים האחרונות. "אם החיזבאללה לא יבנה את הבתים שלנו מחדש — הם יאבדו את התמיכה שלנו", הסביר תושב הכפר אייטא אל־שאעב, שרואיין על ידי העיתונאי טום לסטר (20.12.2006).

פדרציית האיגודים המקצועיים נדחפה להכריז על מועד לשביתה כללית ב־23 בינואר. "השביתה תתקיים כדי להפגין את רצון הציבור ולמחות על מדיניות חוסר הצדק והדיכוי וכדי לערער את תוכנית הממשלה המכוונת להפוך את האנשים לעניים", נאמר בהצהרה. שביתה כללית לוחמנית מספיק, כפי שידעה כבר לבנון בעבר, תוכל להחזיר באופן חד־משמעי את הנושאים המעמדיים־חברתיים לסדר־היום, ולסלול את הדרך גם להצמחה של כוח פוליטי חדש — מעמדי ולא עדתי — שיהווה אלטרנטיבה אמיתית לחיזבאללה. אלטרנטיבה כזאת לא תוכל להצליח ללא תוכנית סוציאליסטית ודמוקרטית, שתאפשר לעובדים ולעניים לתכנן את חייהם ולהשתמש במשאבים החברתיים לטובתם. בלי אלטרנטיבה אמיתית לשלטון, הבסיס של כוחות האופוזיציה עלול להיקרע לגזרי הקבוצות העדתיות שמרכיבות אותו. הברירה שתעמוד מול העובדים בלבנון תהיה מאוד ברורה: או כוח עצמאי שיאחד את המעמד העובד או כניעה לפוליטיקה העדתית שתחדש את האלימות הפנימית והאזורית.