מאבקים חברתיים · העבודה המאורגנת · כלכלה · פוליטיקה · כיבוש ושלום · המזה״ת · בינלאומי · סטודנטים · נוער · נשים · להט״ב · בריאות · סביבה · היסטוריה ותיאוריה · התנועה
X


חינוך חינם לכולם!
אלפי סטודנטים יצאו לרחובות בדרישה לעצירת הפרטת החינוך, במאבק הסטודנטים הגדול של השנים האחרונות. אייל עצי־פרי, פעיל מאבק סוציאליסטי וחבר מטה המאבק של מכללת "סמינר הקיבוצים", מסכם

הדפסה

הסטודנטים הפגינו, חסמו צמתים ואף נאלצו להתמודד עם שכירי החרב של היס״מ. אירגוני המורים, המרצים ואפילו מועצת התלמידים הארצית נאבקו לאורך השנה בתסמיני מדיניות ההפרטה והקיצוצים. מאבק הסטודנטים היה נקודת השיא. מודעות השטח בכל המאבקים מראה שסכנת ההפרטה מובנת ומוחשית לחלקים גדלים והולכים בקרב הציבור. שביתת הסטודנטים צריכה להיות יריית הפתיחה במאבק נגד הפרטת החינוך בפרט ונגד ההפרטה בכלל.

מאז 1998 לא נראה בישראל מאבק סטודנטים בסדר הגודל הזה. המוכנות להיאבק בקרב גרעין פעיל לא קטן של סטודנטים היתה קיימת בשטח. ובכל זאת, הסיבוב הנוכחי במאבק על מערכת החינוך הסתיים בניצחון הממשלה. לא משנה כמה כספי מורים יבזבז מר וסרמן, יו״ר הסתדרות המורים, על פרסום ההסכם שחתם עם הממשלה ("אופק חדש") ולא חשוב עד כמה איתי ברדה ואיתי שונשיין, ראשי אירגוני הסטודנטים, יהללו את ההסכם עליו חתמו במחטף בריוני. גם הרטוריקה הלוחמנית של רן ארז, יו״ר אירגון המורים העל־יסודיים, לא תכניע את מדיניות שלטון ההון, ללא שביתת מורים כללית וללא שיתוף פעולה אמיתי עם הסטודנטים והתלמידים.

האפשרות למאבק מאוחד בהחלט הדאיגה את הממשלה. את המרצים ניטרלו בעזרת הסכם שדוחה את המאבק שלהם לשנה הבאה, את המורים העל־יסודיים עצרו בזכות צו בית הדין לעבודה שאוסר על השבתת בחינות הבגרות (באותה תקופה הוחלט לפטר 1,000 מורים), ואת נאמנותו של וסרמן למרכז מפלגת העבודה ניצלו כדי למהר ולהחתים את מורי היסודי על הסכם רע. כך נותרו פעילי השטח של מאבק הסטודנטים מבודדים משאר מערכת החינוך, ובנוסף לכך — ככל שנמשך המאבק גדל הפער בינם לבין ההנהגה שלהם שעשתה הכל כדי לסיים את המאבק. הלוחמנות של פעילי השטח מנעה לאורך מרבית השביתה חתימה על הסכמי כניעה עם הממשלה. אותם פעילים גם הבינו את הצורך להתחבר עם מורים, מרצים ותלמידים. אבל רק חלק קטן מהמרצים נרתמו באופן פעיל למאבק, ואילו הנסיבות שקשורות בסיום השנה ובבגרויות מנעו ממורים ומתלמידים להצטרף גם הם באופן עצמאי. מלבד הצהרות התמיכה של רן ארז במאבק הסטודנטים — אף אירגון לא לקח באופן רשמי חלק במאבק של אירגון אחר.

ראשי האירגונים לא רוצים לאבד שליטה על השטח. הם חייבים להראות לאוצר שהם "בעלי הבית" ושרק איתם אפשר בסופו של מאבק לחתום על עסקה. יש להם אינטרס לשמר את המעמד של האירגונים כ"בלם זעזועים" המנקז אליו את הזעם ואת הרצון להיאבק, אבל לא מתנגש עם גבולות המערכת הכללית. התנגשות כזו היתה מחייבת אותם לפתח מדיניות אלטרנטיבית ותוכנית פעולה ליישומה. את זה הם כבר לא מסוגלים לעשות. כמובן שגם האינטרס הקרייריסטי האישי עומד מאחורי אותם ראשי ארגונים.

כך יכלה יולי תמיר, בסיוע התקשורת הממסדית, להציג כל מאבק בתורו כמאבק סקטוריאלי ו"לא אחראי". היא הגדילה לעשות כשכינתה את מאבק הסטודנטים "לא מוסרי" ("יומן", הערוץ הראשון, 11 במאי). המערכת המשולשת של פקידי אוצר תוקפניים, שרת חינוך דמגוגית וראשי אירגונים תבוסתניים, יצרה מציאות בה המאבק מופרד למגזרים שונים שכל אחד מהם נלחם על סימפטום נקודתי — במקום להתאחד למאבק משותף נגד הפרטת מערכת החינוך. מאבק מאוחד צריך להעלות דרישה כללית נגד תהליך ההפרטה עצמו ולמען השקעה רצינית במערכות החברתיות.

הפרטת החינוך

ההזנחה של המערכות הציבוריות מעודדת חברות פרטיות להיכנס לתחום החינוך ולמשוך כלקוחות את בעלי האמצעים. במהלך שנות ה־90 הוחלט לאשר פתיחת שבע מכללות פרטיות, בהן שכר הלימוד גבוה פי 2.5. במקביל, נפתחו במוסדות הציבוריים מסלולים ל"תארים מתקדמים" שהם למעשה מסלולים פרטיים לגמרי. ה"לקוחות" של המערכת הפרטית נהנים תמורת כספם ממערכת עם תקציבים גדלים והולכים, בשעה שהתקציב למערכת הציבורית מקוצץ מדי שנה.

הישגי שביתת המרצים ב־1994 הוכיחו לפוליטיקאים שקריטי עבורם לשבור את העבודה המאורגנת בקמפוסים. היום יותר ויותר מרצים מועסקים באופן זמני ("מרצים מן החוץ"), בדומה ל"עובדי כוח אדם". אחת המטרות הברורות של ועדת שוחט היא קביעת שכר דיפרנציאלי עבור סגל ההוראה, שיסייע בשבירת כוחם המאורגן. בנוגע לשכר הלימוד, שני מודלים עיקריים מוצעים: שכר לימוד דיפרנציאלי על־פי תחום לימודים — במתכונת דומה למרצים — והעלאה כללית בשכר הלימוד תוך הקמת מערכת הלוואות ("המודל האוסטרלי"). שתי ההצעות מבוססות על הטענה שהסטודנטים הם בני־עשירים ואף יתעשרו עוד יותר בעתיד. "לספק להם מוצר מסובסד", יפגע ב"חלשים האמיתיים: החולים, הנכים, המובטלים, הקשישים" (מאמר מערכת, עיתון "הארץ", 6.5.07). כאילו שהממשלות באמת מפנות תקציבים עבור אוכלוסיות אלו.

ככלל, אי אפשר לומר שה"סטודנטים" הם מעמד חברתי או כלכלי בפני עצמו. ההרכב החברתי של הסטודנטים מצביע על גובהם של החסמים הכלכליים בדרך לתואר האקדמי. עבור רוב הסטודנטים הלימודים האקדמיים מהווים בעצם השקעה בכוח העבודה, כך שיקבלו משכורת גבוהה יותר בעתיד. הצעות שכוללות מערכת הלוואות הן בעצם הטלת מס נוסף על השכר העתידי של הסטודנט, בזמן שמס החברות, אותו משלמים בעלי־ההון, מופחת בעקביות כבר שנים.

יותר מכך, קשה להאמין שהבנקים יסכימו לספק לסטודנטים הלוואות ללא ריבית (ללא רווח). סביר להניח שבנוסף ל"מודל האוסטרלי" נקבל את המודל האמריקאי בו חברות גבייה פרטיות רודפות אחרי עובדים שבגיל 30 ואף 40, עדיין נמצאים תחת נטל חובות מימי הלימודים. אחרים פשוט יפחדו מהתחייבויות מסוג זה.

בנוסף להלוואות, מציעים מערכת של מלגות ומענקים. אלה מיועדים בדרך כלל לקומץ מהשכבות העניות שמצליח לעבור את כל המחסומים שהוצבו קודם על ידי מערכת החינוך ועל ידי תנאי החיים בעיירות ובכפרי ההזנחה, העוני והפשע. סוג אחר של מלגות מותנה ב"שירות לקהילה" (כמו פר״ח). או במילים אחרות — החלפת מישרת עובד במערכת החינוך הציבורית על־ידי "מתנדב". לסטודנט שזקוק לעבודה כדי לדאוג לשאר ההוצאות אין זמן להתנדב. מלגות כאלה בעצם מיועדות למי שממומן על־ידי ההורים או גר אצלם.

יולי תמיר יודעת שהחסם הכלכלי האמיתי לתואר אקדמי הוא לא שכר הלימוד בלבד, אלא חוסר ההשקעה במערכת החינוך הציבורית. אבל מאיפה יבוא הכסף? במקום להצביע על הצמיחה ברווחי החברות הגדולות — רובם בזכות ההפרטות והקיצוצים — על פי תמיר, הסטודנטים הם המקור הטוב ביותר. מעבר לכך, ההסכם שנחתם עם מורי בתי הספר היסודיים לא כולל, למשל, הקטנת כיתות, אלא רק שינוי לרעה בתנאי העבודה של המורים והגדלת סמכויות המנהל. אז איפה פה ההשקעה המדוברת בחינוך?

גם בהצעה ל"מס הורים" שיוטל על הורים "עשירים" במקום תשלומי ההורים שהיו נהוגים עד עכשיו, תמיר מציגה את אותה הדמגוגיה: ניקח מה"עשירים" וניתן ל"עניים" — רק שהמולטי־מיליונרים ימשיכו ליהנות מהנחות מס. עבור הפוליטיקאים, עובדים שמשתכרים קצת מעל השכר הממוצע הם "עשירים". יולי תמיר היא לא "חברתית" ומנצלת את המצוקה החברתית כדי לקדם תוכניות הפרטה. זו עוד הוכחה שהמפלגות הקיימות עובדות בשביל בעלי־ההון.

אלטרנטיבה להנהגת האגודות

השביתה וההפגנות הוכיחו שציבור גדל והולך מוכן להיאבק נגד מדיניות הקיצוצים וההפרטות. פעילי מאבק הסטודנטים אילצו את ההנהגה לקיים את השביתה לאורך חודש וחצי, לצאת להפגנות וחסימות כבישים בעוצמה חסרת תקדים לשנים האחרונות, לדחות שני הסכמים רעים ולדחות ב־4 ימים את החתימה על הסכם הכניעה הסופי. כל זה באמצעות התארגנות כמעט ספונטנית.

במצב בו האגודות מנותקות ממרבית הסטודנטים והן נתפסות כגוף שתפקידו לארגן מסיבות ולהסדיר את השירותים השונים שניתנים לסטודנט, הן אינן יכולות להפוך פתאום להנהגה פוליטית שאמורה גם להניע אנשים לפעולה עצמאית. הפער בין הסטודנטים להנהגה התברר כקריטי במיוחד בנושא ביטול הסמסטר. כשהתקשורת וועד ראשי האוניברסיטאות עושים הכל כדי לזרוע פאניקה בציבור הסטודנטים, אף אגודה לא יכלה לענות לתעמולה בביטחון, ולכן הסטודנטים פחדו לאבד את הכול ללא הישגים ממשיים. האמת היא שמי שצריך היה לפחד מביטול הסמסטר הם ראשי האוניברסיטאות והממשלה, שהיו נאלצים לעמוד מול בעיות תקציביות ולוגיסטיות חמורות ביותר לו היו נוקטים צעד כזה.

במכללת "סמינר הקיבוצים", בה קמה אגודת סטודנטים במהלך המאבק, הנהיגו אירועי רחוב ומעגלי שיחה שנועדו לחזק את ההסברה, לערב כמה שיותר סטודנטים ולאפשר יותר דמוקרטיה. אם הניסיון שנצבר לא יישמר ולא ימשיך להתפתח, ההישג ילך לאיבוד. לכן אסור לגרעין הפעיל של המאבק להתפזר, הוא חייב להתגבש במסגרת של אירגון ארצי משותף לכל ההתארגנויות העצמאיות שקמו במהלך השביתה. דמוקרטיזציה של האגודות ושל הקמפוס עצמו הן רק חלק מהמשימות של חזית הסטודנטים שצריכה לקום. על החזית הזו להתכונן להתחדשות המאבק: לחדש את הדיון נגד ההפרטה בקרב הסטודנטים, ולצרף פעילים מקרב סגל ההוראה, עובדי הקמפוסים, וכן מורים ותלמידים. כך, אפשר יהיה להשיג שיתוף פעולה ברמת השטח, ולא רק ברמת ההצהרות בתקשורת. הבסיס הרעיוני היחיד לאירגון שיצליח לאחד בין כל השותפים למערכת החינוך, הוא התנגדות להפרטה ותמיכה במערכת חינוך ציבורית ודמוקרטית.

מצע רעיוני כזה עומד בניגוד לכל המפלגות מה"איחוד הלאומי" עד ל"מרצ". את המאבק של 1998 חטף אהוד ברק והפך את פעילי אותו מאבק לפעילי העמותות שהביאו לבחירתו ב־1999. הפעם אין שום מפלגה שמסוגלת לסנוור את עיני הפעילים. זו לא חולשה, זה כוח. המערכת הפוליטית נמצאת במשבר חסר תקדים בגלל שכל המפלגות בגדו בציבור העובדים. רק גוף פוליטי שיהיה מבוסס על נאמנות למאבק נגד ההתקפות של שלטון ההון על רוב רובה של החברה, יוכל לאחד בין קבוצות שונות ולהשיג תמיכה רחבה מהציבור. מאבקי הסטודנטים והנוער בעולם בשנים האחרונות, ובמיוחד בצרפת, הוכיחו שהעבודה המאורגנת היא הכוח שמכריע מאבקים. חיבור בין נוער, סטודנטים ומורים לשאר החלקים של העבודה המאורגנת, יכול לבוא רק על בסיס של התנגדות מוחלטת להפרטה ולשלטון ההון. זו הדרך לניצחון!





תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 59187, תל אביב–יפו 6159101
info@socialism.org.il
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון. התנועה שותפה בוועד למען אינטרנציונל עובדים (CWI), ארגון סוציאליסטי בינלאומי המאגד תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.