לא ביטחון, אסון. ממשלה חלשה ומושחתת הצליחה לנצל באופן ציני את החשש לביטחון בקרב מרבית הציבור הישראלי כדי לבנות תמיכה למתקפה. האליטה השלטת חיבקה את הממשלה והובילה קמפיין הסתה שכלל שקרים וסילופים, בגיבוי של עיתונות מגויסת, במטרה להפחית למינימום ביקורת ואופוזיציה בתוך ישראל. ירי הרקטות, שאליו תנועת מאבק סוציאליסטי תמיד התנגדה, היה רק תירוץ למרחץ הדמים 2,643
ראש השב״כ, יובל דיסקין, אמר בישיבת ממשלה שהתקיימה ב־21 בדצמבר, כמה ימים לפני המתקפה: "אל לנו לטעות, החמאס מעוניין בהמשך הרגיעה... הוא רוצה לשפר את התנאים שלה — להסיר את המצור, לקבל התחייבות מישראל לא לתקוף, ולהרחיב את הרגיעה לאזור יהודה ושומרון" (דיסקין: חמאס יכול לירות לב״ש, ynet). מפלגות השלטון היו יותר עסוקות בשאיפתן להפיל את שלטון החמאס, ובבחירות הקרבות, מאשר בדאגה אמיתית לביטחון תושבי הנגב המערבי, ובוודאי שמצבם של תושבי רצועת עזה לא מעניין אותן, למרות הדיבורים הצבועים על סיוע הומניטרי. יש להדגיש שהממשלה לא חדלה מעולם מליישם מדיניות תוקפנית של מצור ותקיפות צבאיות על הרצועה, יחד עם המשך הכיבוש והדיכוי הלאומי של הפלסטינים, כך שהיא באופן כללי נושאת באחריות כבדה להסלמה בסכסוך ולכל בעיות ביטחון הנובעות מכך עבור מרבית האוכלוסייה. הדגשת אחריות זו לא באה בסתירה להתנגדות הנחרצת של סוציאליסטים לירי הרקטות, לטרור ולפגיעה באזרחים. הקסאם היה רק תירוץהרגיעה החלה ב־19 ביוני 2008. לפי נתוני מרכז המידע למודיעין ולטרור, במהלך ארבעת החודשים הראשונים של הרגיעה, מיומה הראשון ועד לסוף אוקטובר, נורו 20 רקטות ו־18 פצצות מרגמה (בעיקר על־ידי ארגון "הג׳יהאד האיסלאמי"). למעשה בחודש אוקטובר לא נורתה אפילו רקטה אחת. במהלך אותה התקופה נמשך המצור, וכפי שברק הודה גם תוכננה המתקפה. פעילות הצבא בשטח הרצועה נמשכה בתקופה זו — "מאז הפסקת האש פועל צה״ל לעתים בתחום הרצועה, אולם הפעילות נעשית בקרבת הגדר בפרופיל נמוך מאוד ולרוב אינה זוכה להד תקשורתי" דווח ב"הארץ", ב־4 בנובמבר. הרגיעה החלה להישחק ב־4 בנובמבר, ליל הבחירות בארה״ב, לאחר שהצבא הרג שישה פעילי חמאס. הטענה היתה שהפעולה נועדה למנוע חטיפת חיילים באמצעות מנהרה, אך זה טיעון תמוה מאוד. כפי שכתב צבי בראל ב"הארץ" ב־16 בנובמבר ("מרסקים את התהדיאה"):
יום למחרת, ב־5 בנובמבר, ביצע הצבא תקיפה נוספת וחיסל מהאוויר חמישה "פעילי חמאס" לכאורה. ניסיונות ההסלמה הצליחו. באותו היום הגיב החמאס בירי של 46 רקטות ו־16 פצצות מרגמה, כלומר, 20% מכלל הרקטות שנורו במהלך הרגיעה. כדי לוודא שההסלמה נמשכת הכריז שר הביטחון ברק ב־6 בנובמבר על סגירה כמעט הרמטית של המעברים, עד לתחילת המתקפה ב־27 בדצמבר. מרכז המידע למודיעין ולטרור מציין בדוח מה־11 בנובמבר ש"כבר ב־9 בנובמבר החלו הפסקות חשמל חלקיות ברחבי הרצועה. כמו כן, דווח כי חלק מבעלי טחנות הקמח והמאפיות הפסיקו את עבודתם". עוד מציין המרכז שהמנהרות הידועות בגבול מצרים משמשות למעשה "צינור חמצן, המאפשר העברת מוצרי יסוד לאוכלוסייה גם בעת שהמעברים סגורים ובכך גם מפחית (אף כי לא מונע לחלוטין) את תלותם של האוכלוסייה ושל ארגוני הטרור בישראל". לפי נתוני המרכז ("סיכום שנתי", 1 בינואר), במהלך ששת חודשי הרגיעה נורו 223 רקטות ו־139 פצצות מרגמה. כלומר, 13% ו־9% בהתאמה, מסך הרקטות והפצ״מרים שנורו בשנת 2008. לשם השוואה, הירי המצטבר של רקטות ופצמ״רים מהרצועה בתקופת הרגיעה שקול לירי מהרצועה בחמשת הימים הראשונים של המתקפה. 91% מהרקטות והפצמ״רים שנורו במחצית השנייה של השנה, נורו במהלך 45 הימים שבין ה־5 בנובמבר וה־19 בדצמבר, יום סיום הרגיעה. ליתר דיוק, ב־30 מתוך 45 הימים נורו 0–3 רקטות בכל יום. היו 10 ימים שבמהלכם נורו 4–8 רקטות בכל יום, 4 ימים שבמהלכם נורו 9–18 רקטות בכל יום, ויום אחד שבו נורו, כאמור, 46 רקטות. דוברי ממשלת החמאס הבהירו שהם לא מעוניינים בשבירת הרגיעה, כפי שטען מאוחר יותר גם ראש השב״כ. ואיזו סיבה היתה לממשלת ישראל לשבור את הרגיעה ולהסלים? כך באותו מאמר ב"הארץ":
מאחר שאת תוכנית המגירה למתקפה יכלה לבצע גם הממשלה הבאה כמה שבועות מאוחר יותר, ניכר שנעשו מאמצים להספיק לבצע את המהלך לפני הבחירות, שמתוכננות ל־10 בפברואר. מפצצות מצרר לזרחן לבןאמנם לא כל תוכניות המגירה של הגנרלים והשרים יושמו. ויכוחים פנימיים ולחצים גוברים, כולל החשש מתבוסה מובהקת ומהסתבכות, הובילו את הממשלה לבסוף לוותר על "שלב ג'", כלומר להימנע משליחת חיילים ללחימה במרכזי הערים. ובכל זאת, למעלה מ־1,000 טון חומר נפץ הושלכו לרצועת עזה במהלך שלושת השבועות של המתקפה, על אחת האוכלוסיות הצפופות בעולם, שהמצור שולל ממנה את היכולת לברוח. כ־1,300 נהרגו, רבים מהם כתוצאה משימוש בנשקים ברוטאליים במיוחד. זוועת פצצות המצרר שהושלכו על האוכלוסייה בלבנון ב־2006 הוחלפה בזוועת הזרחן הלבן, לצד נשקים חדישים אחרים, אמריקאים וישראלים, שנוסו לראשונה. תאגידי נשק ממשיכים לעשות כסף מהסכסוך הישראלי־פלסטיני. לממשלה ולדובר צה״ל יש רקורד מפואר של טיוחים, סילופי מידע, הסתרות ושקרים, כך שעדיין לא נחשף כל המידע לגבי סוגי הנשק השונים ששימשו את הצבא. אלה היו שלושת השבועות עם רמת הקטל הגבוהה ביותר בסכסוך הישראלי־פלסטיני ב־40 השנים האחרונות. ביום הראשון למתקפה נספרו 225 הרוגים — אחד הימים המדממים בהיסטוריה של מדינת ישראל. שליש מההרוגים במתקפה היו ילדים. כ־6,000 נפצעו, רבים מהם לצמיתות, ונתון זה כמובן לא כולל את פגיעות החרדה והפגיעות הנפשיות הרווחות. מדובר בהיקף עצום של הרג והרס, גדול יותר גם מזה שחוללה אותה הממשלה ב־2006 בלבנון, ואפילו עולה על מספר הישראלים שנהרגו כתוצאה מהסכסוך הישראלי־פלסטיני משנת 2000. כתוצאה מהמתקפה נהרגו גם באופן טראגי 13 ישראלים — 3 אזרחים ו־10 חיילים, יהודים וערבים. רמיסת אופוזיציההתעמולה המיליטריסטית לוותה בהתחזקות של הקמפיין הגזעני נגד ערבים, ובמיוחד נגד פלסטינים אזרחי ישראל, וברמיסה בוטה של האופוזיציה למלחמה, גם בקרב יהודים. מאות נעצרו והוחזקו במשך ימים רבים. מצד כלי החדשות נתקלו ההפגנות לרוב בדמוניזציה או בהתעלמות. המשטרה והצבא חיבלו בחלק מההפגנות בתואנות שקריות, ובמקרים מסוימים אפילו תוך התנהלות בסגנון מאפיונרי. כך לדוגמא, הוחזרו ב־16 בינואר כמה אוטובוסי מפגינים שהיו בדרכם לליווי של שיירת סיוע הומניטרי לרצועת עזה, שהיתה אמורה לחבור לאחר מכן להפגנה המונית שאורגנה בערערה שבנגב (מזרחית לבאר־שבע, מחוץ לטווח הרקטות). המשטרה הכריחה את הנהגים לשוב לאחור, איימה לשלול להם את הרישיון אם לא יצייתו, והבהירה להם ש"אנחנו נגיד שאין לכם מספיק לחץ אוויר בגלגלים". במערב הנגב, בטווח הרקטות, הוחל ממשל צבאי למחצה ("מצב מיוחד בעורף"), וגם הפגנות של אנשים בודדים רוסקו. ב־14 בינואר, תושבים מהדרום קיימו משמרת מחאה שקטה בבאר־שבע עד שהגיעו שוטרים ועצרו אותם בגין "התקהלות". בין העצורים סטודנטים, אב שכול — שהוא גם ראש ארגון "פורום משפחות שכולות" — ואשת חינוך מירוחם. העצורים הושארו לילה במעצר, ואחד מהם הוחזק באזיקים. התקהלויות של מפגיני ימין שתמכו במלחמה התקיימו ללא הפרעה, גם באזור "המצב המיוחד". ב־15 בינואר, נאסר על סטודנטים יהודים וערבים במכללת ספיר בשדרות (בהם גם פעיל תנועת מאבק סוציאליסטי) לקיים הפגנה נגד המלחמה. בכל זאת, קבוצת מפגינים, כולל פעילי מאבק סוציאליסטי, קיימה "מעגל דיון" על הדשא בשטח מרכזי במכללה. בתוך דקות התקהלו עשרות מפגינים בעד המלחמה, עטופים בדגלי ישראל, והחלו בצעקות (כולל "בוגדים" ו"גיס חמישי") והתגרויות. ההפגנה שלהם כמובן לא פוזרה ולא נעצרה. גזענות ממוסדתהתחזקות הקמפיין הגזעני האנטי־ערבי השתקפה היטב בניסיון למנוע מכל המפלגות הערביות זכות התמודדות בבחירות. החלטת ועדת הבחירות המרכזית, שנתמכה על־ידי שלוש המפלגות הגדולות, בוטלה לבסוף על־ידי בית המשפט העליון. ניתן לומר שבאליטה הישראלית גבר החשש שמהלך כזה יפגע בתדמית של המשטר הישראלי בעולם ולמעשה יצית מרד מיליטנטי יותר בקרב פלסטינים אזרחי ישראל, ולכן הופעל גם לחץ על בית המשפט העליון להיפוך ההחלטה. אך זו לא תעודת ביטוח מפני שימוש של המדינה באמצעים כאלה בעתיד כלפי מפלגות ערביות או אחרות. עצם הניסיון מעיד על עלייה ברמת הדיכוי כלפי פלסטינים ישראלים, כאשר ברקע מציעות כמה מפלגות ממסדיות לכפות על פלסטינים אזרחי ישראל שירות צבאי או שירות "לאומי", כביכול כאמצעי להוכחת "נאמנות" למדינה. תנועת מאבק סוציאליסטי מתנגדת לקריאות אלו ולכל "מבחני הנאמנות" שנועדו להגביר את הדיכוי ולחסום אופוזיציה ומאבק. ליברמן גם מציע מהלכים נוספים, כמו הוצאת מפלגות ערביות מחוץ לחוק, וכפייה על כל תושב בישראל להצהיר נאמנות למדינה בתמורה לאזרחות. המשטר הקפיטליסטי הישראלי לא מצליח להשיג תמיכה באמצעות שכנוע, אז ישנם גורמים שמנסים להשיג זאת באיומים ובפגיעה נוספת בזכויות דמוקרטיות — אלו היו מאז ומתמיד מאוד מוגבלות בישראל, בייחוד לגבי תושבים ערבים, שעד שנת 1966 היו נתונים תחת ממשל צבאי, וגם מאז סובלים מחוקים, תקנות ואכיפה, מפלים וגזעניים. באופן מתון יותר, גם קבוצות אחרות, כולל מזרחים, למדו להכיר לאורך השנים את הסלקטיביות של אותה ה"דמוקרטיה". יהודים וערבים נגד מרחץ הדמים ברצועת עזהלקראת סוף השבוע שעבר התבצעה הסלמה משמעותית בהפצצות במטרה לייצר "תמונת ניצחון" עבור הממשלה, רגע לפני סיום המתקפה המדממת. צעדת מחאה נגד המלחמה שתוכננה למוצ״ש, ה־17 בינואר, התקיימה ביפו למרות הדיבורים על הפסקת־אש, כדי להדגיש שהתנועה נגד המיליטריזם הישראלי, הכיבוש והגזענות, עדיין צריכה להתרחב. למעלה מ־3,000 מפגינים השתתפו. מוקפים בכוח משטרתי כבד יחסית, שכלל בין השאר סוסים ומסוק, התחלנו לצעוד. יהודים וערבים צעקו סיסמאות למען "מלחמה" אחרת, מלחמה נגד אלה שאחראים למרחץ הדמים הנוכחי ונגד השיטה שלהם. הזרקור המטריד מהמסוק וגשם קל, רק הגבירו את קריאות המפגינים, ורבים החזיקו שלטים, באנרים, דגלים אדומים, והיו מפגינים שהניפו דגלי לאום פלסטיניים וגם כמה ישראליים. פעילי ופעילות תנועת מאבק סוציאליסטי צעדו בבלוק יחד עם תומכים, עובדים וסטודנטים יהודים וערבים. על הבאנר המרכזי שלנו נכתב: "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים — לעצור את המלחמה — תנועת מאבק סוציאליסטי". הצטרפו אליו שלטים שונים, שקראו לדוגמא: "שלטון ההון לא יביא ביטחון". לצדנו צעדה קבוצה של סטודנטים מהנגב המערבי, והסיסמא המרכזית שלהם היתה: "סטודנטים מהדרום נאבקים לשלום". בסמוך לבלוק שלנו צעדה גם נציגות של קבוצת "לוחמים לשלום". בצעדה השתתפו גם חד״ש, תושבי יפו, התנועה האיסלאמית, "גוש שלום", "קואליציית נשים לשלום", אנרכיסטים, ופעילים של המפלגות שהועמדו לפסילה. באופן טבעי, היו מספר סיסמאות כלליות נגד המלחמה והכיבוש שהיתה עליהן הסכמה בין ההתארגנויות השונות, אבל כל בלוק ייצג אג׳נדה שונה למחאה או למאבק. בעוד שהסכמנו עם חלק מאותן סיסמאות כלליות, כולל עם כמה מהסיסמאות שהעלו פעילים של חד״ש או של "גוש שלום", היו אחרות, כמו "חוזרים לשולחן — משא־ומתן", שנראו בעינינו בלתי־רלוונטיות למצב ומעודדות אשליות בתרגילים הדיפלומטיים שמשווקים על־ידי המפלגות הממסדיות והאליטה השלטת כ"תהליכי שלום עם הפלסטינים", כאשר במציאות מדובר בהעמקה של הדיכוי והסכסוך הלאומי. ללא התארגנות ומאבק המוניים של יהודים וערבים, במיוחד ממעמד העובדים, שייקראו תיגר על השלטון הקפיטליסטי הישראלי והאליטה ששולטת בו, לא תתאפשר השגה של שלום בר־קיימא. לכן, הסיסמאות שקראנו בהפגנה, בעברית ובערבית, הדגישו את הצורך במאבק. יהודים וערבים, נשים וגברים, מגילאים שונים, הובילו את הקריאות במגאפונים, ובין השאר קראנו: "הדם נשפך בשביל יוקרה של שרי הממשלה"; "תפתחו מעברים — די לעוני בשטחים"; "תנו עוד כסף למישרות — לא לעוד הפצצות"; "כסף לחינוך ולמשרות — לא לכיבוש ומלחמות"; "ערבים ויהודים נלחמים בגזענים"; "לא עוד חומות ומקלטים — הידברות בין תושבים"; "מאבק המוני במשטר הגזעני — מאבק המוני בימין הקיצוני"; "לא נצהיר נאמנות למשטר הגזענות"; "לבטל את הפסילות של המפלגות הערביות — לבטל את הפסילה — להילחם בממשלה"; "בוש, מובארק וברק, צאו מעזה ועיראק"; "רוצים שלום? צריך להיאבק! להפסיק ת׳הפצצות! לעצור ת׳מלחמה! לא לירי הקסאם! להסיר את המצור! להפיל את החומה! לפרק התנחלויות! לחסל ת׳הפרדה! לרסק ת׳גזענות! לסיים את הכיבוש! רוצים שלום? צריך להיאבק!"; "אין שלום, אין ביטחון, יפורק שלטון ההון!"... הפסקת־אש נפיצהזמן קצר לאחר ההפגנה הודיעה הממשלה על "הפסקת־אש חד־צדדית" — הכרזה די צינית בהתחשב בכך שהמצור נמשך, המעברים נותרו סגורים, והצבא הושאר בתוך הרצועה לעוד מספר ימים. כפי שהבהירה לבני מראש, הפסקת־אש שכזאת, "חד־צדדית", נועדה להקל על הממשלה והצבא לחדש את המתקפה בכל זמן שיהיו מעוניינים בעתיד. הסבב הבא הוא עניין של זמן. בבוקר שלאחר ההכרזה על הפסקת־האש, נפתחה מטעם הממשלה מרפאת שדה ישראלית ליד מעבר ארז, כדי לנסות לחזק את התדמית ה"הומניטרית" של המשטר הישראלי בעולם. הציניות שברה שיאים כשהממשלה, בגיבוי המעצמות האימפריאליסטיות, החליטה למנוע מהחמאס אפשרות "לשקם" את הרצועה (עד כמה שניתן בכלל לשקם באופן ממשי בתנאים הקיימים), בתירוץ שהחמאס "אחראי לתופת" ולכן אסור שייראה ככוח בונה ושירחיב כך את התמיכה הפוליטית בו. שוב מתברר שמה שיותר חשוב לממשלת ישראל הוא לא שום שיקום, אלא המשך המאמצים לבטל את תוצאות הבחירות הפלסטיניות, להפיל את החמאס ולהציב במקומו גורם שיהיה נאמן יותר למדיניות הפוליטית של השלטון הישראלי. באופן מגוחך, אותם המאמצים רק חיזקו את התמיכה הציבורית בחמאס בשטחים הפלסטיניים. האירוניה היא שהמשטר הישראלי בעצמו תמך בחמאס בראשית דרכו. אין ספק שהחמאס הוא ארגון ימני־דתי דכאני, שגם פוגע באזרחים ישראלים ואינו מקדם את המאבק לשחרור לאומי פלסטיני. לא חסרה ביקורת להעלות על החמאס וכמובן שתנועת מאבק סוציאליסטי לא תומכת בו בשום צורה ואופן, ותומכת בהתארגנות סוציאליסטית בשטחים הפלסטיניים, שתוכל להוות אלטרנטיבה לחמאס ולפתח. אך אין זה אומר שלשלטון הישראלי או למעצמות זרות יש זכות להתערב באופן כפוי בפוליטיקה הפלסטינית ולהציב בובות שישרתו את האינטרסים שלהם. בנוסף, לא החמאס אחראי לעיקר התופת — אין לו שום יכולת שמשתווה לזו של המשטר הישראלי. הדיכוי הלאומי, הכיבוש, והמתקפות על ההמונים הפלסטינים התחילו הרבה לפני שהחמאס הוקם. החמאס נבחר בגלל רטוריקה של מאבק בשחיתות ושל "רפורמה ושינוי" (שם רשימתו בבחירות), בנוסף לתדמיתו כארגון שמתנגד לדיכוי הלאומי ולכיבוש. כדי להשיג בסיס תמיכה המוני, הוא נאלץ לדחוק לשוליים את החלקים התיאוקרטיים וההזויים יותר בתוכנית שלו, והוא אפילו הציע הודנא של כמה עשורים עם ישראל, במידה ויסתיים הכיבוש. החמאס הורה לעצור עליות מחירים ברצועה, בזמן שממשלת ישראל תקפה את התושבים שם. בהשוואה קלה לשלטון הישראלי, משרד האוצר כבר הודיע שעלות ה"מבצע" תמומן באמצעות עוד שורה של קיצוצים רוחביים בתקציב המדינה. שינוי המציאותבינתיים, המעמד השליט מנסה לפמפם תעמולת "ניצחון" כדי לחזק את התמיכה באג׳נדה הצבאית שלו, כמו גם במתקפות עתידיות. אפשר להניח שגם בעתיד ינוצל החשש הביטחוני של יהודים בישראל כדי לבנות תמיכה לפעולות הפוליטיות והצבאיות של הממשלה. אך העובדה שאותה אליטה שלטונית לא מסוגלת לפתור את הסכסוך הישראלי־פלסטיני ואת בעיות הביטחון שנובעות ממנו, ידחפו עם הזמן יותר ויותר ישראלים־יהודים לחפש דרך פוליטית חלופית, מתוך הבנה שהאחראים הגדולים על הניצול והדיכוי לא יכולים להפוך ל"אחראים הגדולים על ההגנה והביטחון". במצב הנוכחי, אפשר לצפות לעוד זוועות ושפיכות דמים בשנים הקרובות, ולא רק בעזה. יש צורך לארגן כוחות שיתמודדו עם המצב הזה. יש צורך בשדרוג ובהרחבה של התנועה נגד הכיבוש ולמען שלום וביטחון אמיתיים. רוב היהודים בישראל לא תומכים אידיאולוגית בכיבוש, ומעוניינים בפיתרון שיאפשר שלום בר־קיימא. אמנם נכון להיום רבים עשויים להיגרר אחר מפלגות ימין פופוליסטיות, כמו ש״ס ו"ישראל ביתנו", שמנצלות את הזעם שקיים כלפי האליטה. אך במקביל יותר ויותר אנשים, בעיקר אנשים עובדים, יהודים וערבים, יתארגנו דרך מאבקים חברתיים ומעמדיים, וגם יתארגנו פוליטית. רבים ישתכנעו בצורך הבוער שבבניית תנועת עובדים חזקה וארגונים סוציאליסטיים, בתור הכלים היחידים שמסוגלים לשנות את מציאות החיים הקשה בישראל הקפיטליסטית, להפסיק את מדיניות הדיכוי הברוטאלית שנכפית על הפלסטינים, ולעצור את מעגל הדמים. אולי יעניין אותך גם... |
גב סולידרי למאבק סוציאליסטי
מאבק סוציאליסטי לא מקבלת תרומות מתאגידים, גופים ממשלתיים או קרנות הון — אלא מסתמכת על חברות וחברי התנועה ועל מימון המונים. מימון עצמאי הכרחי להבטחת מאבק עצמאי למען האינטרסים של אנשים עובדים ועובדות, קהילות מוחלשות ומודרות, למען הצעירות והצעירים, ולקידום סולידריות בינלאומית ואלטרנטיבה סוציאליסטית אמיתית על סדר היום. בעזרתך נוכל לעשות יותר. בעזרת תרומה סמלית קבועה של 10 שקלים לחודש או יותר, תוכלו לעזור לבנות גב סולידרי לחיזוק הפעילות של מאבק סוציאליסטי. כמובן שניתן לבטל את התרומה החודשית בכל עת. כתבות קשורות דיווחים ועדכונים
צועקות די למלחמה
מחאה נגד המלחמה ביום הנשים הבינלאומי
סטודנטים נגד המלחמה
דקת דומיה רועמת בקמפוס נגד המלחמה ונגד ההשתקה
לעצור את הרדיפה הפוליטית
מורים, מורות ותלמידות: ציד מכשפות?! לא בבית ספרנו!
הפגנת "נשים דורשות חיים"
לעצור את מרחץ הדמים, לדרוש "כולם תמורת כולם"
חיפה
מאות בהפגנה חוצת קהילות לאומיות דרשו לעצור מיידית את מרחץ הדמים
כתבות אחרונות |
מאבק סוציאליסטי לא מקבלת תרומות מתאגידים, גופים ממשלתיים או קרנות הון — אלא מסתמכת על חברות וחברי התנועה ועל מימון המונים. מימון עצמאי הכרחי להבטחת מאבק עצמאי למען האינטרסים של אנשים עובדים ועובדות, קהילות מוחלשות ומודרות, למען הצעירות והצעירים, ולקידום סולידריות בינלאומית ואלטרנטיבה סוציאליסטית אמיתית על סדר היום.
בעזרתך נוכל לעשות יותר. בעזרת תרומה סמלית קבועה של 10 שקלים לחודש או יותר, תוכלו לעזור לבנות גב סולידרי לחיזוק הפעילות של מאבק סוציאליסטי. כמובן שניתן לבטל את התרומה החודשית בכל עת.