על עומק המשבר מעידים, בין היתר, הצעדים חסרי התקדים שנוקטות ממשלות בעולם, שבתוך כמה חודשים החלו להזרים מיליוני מיליונים, מכספי משלמי־המיסים, כדי לכסות חובות ענק של בנקים ותאגידים, שבחלקם אפילו הועברו לבעלות ממשלתית. הצעדים האלה נעשים בפאניקה, על רקע התפוצצות שרשרת של בועות כלכליות, שמלווה במחיקות של טריליוני דולרים. מעבר לכך, נכון להיום, הסחר העולמי נמצא בהאטה, הצריכה העולמית בהאטה, ובשנת 2009 צפויה צמיחה שלילית בכלכלה העולמית.

עד לפני כמה חודשים, רוב הגורואים הפיננסיים דחו בבוז את הדיבורים על משבר גדול. היו כמה פרשנים כלכליים קפיטליסטים מפוכחים יותר שהצביעו על המשבר שמתבשל; והיו הרבה סוציאליסטים בעולם, כולל תנועת מאבק סוציאליסטי, שהסבירו שהמשבר מחכה מעבר לפינה, בגלל שחגיגת הרווחים של המדיניות הניאו־ליברלית וכלכלת הבועות, נשענת לא רק על סופר־ניצול, אלא גם על עסקי־אוויר.

מי אשם במשבר?

בהרבה משברים בעבר, בעלי־ההון והנציגים שלהם, האשימו את עובדי המגזר הציבורי, את העובדים המאורגנים, ואת תקציבי הרווחה. הם טענו שכול אלה מהווים משקולת על הכלכלה. המשבר מעיד שהמשקולת האמיתית היא בעלי־ההון עצמם, החמדנות שלהם, ומרוץ הרווחים שלהם.

במשך 30 שנה ממשלות בעולם רקדו לפי החליל של דת הניאו־ליברליזם. נציגי משפחות ההון דרשו שוק אולטרה־חופשי, נטול בקרות, וללא התערבות ממשלתית. שירותי רווחה קוצצו כדי להפחית במיסוי על ההון. נכסי ציבור נמסרו למשפחות ההון, כדי שיוכלו לעשות מהם כסף. העבודה המאורגנת רוסקה ותנאי העבודה רוסקו, כדי לאפשר רווחים מקסימליים.

אומנם צעדים אלה הצליחו להוריד את עלויות הייצור בצורה דראסטית עבור התאגידים הגדולים, אבל משמעות הדבר הייתה גם התרוששות של המשפחות העובדות, כלומר, ירידה של כוח הקנייה של המעמד העובד.

כאן נכנסת לתמונה חגיגת האשראי: ממשלות בעולם, ובאופן בוטה במיוחד בארה״ב, ניסו לפצות על הירידה בכוח הקניה על־ידי הוזלת האשראי, במטרה לעודד אנשים לצרוך על חשבון המשכורות שהם אמורים לקבל בעשורים הקרובים. גם הבנקים והתאגידים נהנו מהוזלת האשראי שאיפשרה להם להלוות סכומים שגדולים עד פי 50 מההון העצמי שלהם. בהלוואות האלה תאגידים השתמשו בעיקר כדי לגרוף רווחים ממשחקי הקזינו בבורסה. החובות נגזרו לחבילות קטנות ונמכרו בשווקים בעולם. אבל חובות צריך גם להחזיר, וכשיותר ויותר חובות התבררו כאבודים, החבילות הפכו לנגיף פיננסי שהדביק תאגידים בכול העולם.

ממשבר משכנתאות למשבר מערכתי

היקף החובות במגזר הפיננסי בעולם מוערך כיום בפי 3.5 מהתמ״ג העולמי כולו. זה הר החובות הגדול ביותר בהיסטוריה והמשבר רק התחיל לגרד אותו.

משבר משכנתאות ה"סאבפריים" שהתפרץ בארה״ב לפני שנה וחצי, התחיל את אפקט הדומינו. פרוייקט הסאבפריים ניסה לסחוט רווחים מהמשפחות היותר עניות. ההנחה הייתה שבמקרה שמשפחה לא תצליח לשלם את החוב, יילקח ממנה הבית, ויימכר ברווח, בגלל מחירי השיא דאז בשוק הנדל״ן. אותן המשפחות קנו דירות על בסיס ערך מנופח, וכשמחירי הדיור החלו לרדת, הן מצאו עצמן בחובות גדולים יותר משווי הנכס. מיליוני אמריקאים איבדו כך את בתיהם בשנה האחרונה. ענף הנדל״ן בארה״ב הוצף בדירות ריקות.

הבנקים לא יכלו למכור את הדירות ברווח. חובות הסאבפריים שפיזרו בעולם, ושניקנו ע״י המוני תאגידים, הפכו לחובות זבל. כמות הזבל הפיננסי בשוק, הרתיעה מוסדות פיננסיים מלהלוות כספים נוספים. מחנק האשראי מקשה על תאגידים למחזר את חובות ה"מינופים" שלהם. משבר המשכנתאות התגלגל בתוך כמה חודשים למשבר כולל במערכת הפיננסית בעולם. השילוב של זרימה חלשה של אשראי עם ירידות בביקושים, יוצר משבר השקעות עולמי — בנקים ומשקיעים אחרים יושבים על הכסף שלהם. כל עוד המצב הזה יימשך, וכל עוד יימשכו מחיקות ההון הגדולות, תימשך גם מגמה מסוכנת של דיפלציה שתנפח את הערך הריאלי של החובות במשק.

משבר חונק עולם

המיתון יפגע עוד יותר בכלכלות תלויות ייצוא והשקעות זרות. סין והודו נפגעות מרכזיות מהירידה בצריכה התעשייתית והפרטית בארה״ב ובאיח״א, מכיוון שהצמיחה המעוותת במדינות האלה לא ייצרה שוק פנימי מספק, כלומר לא העלתה את כוח הקנייה של ההמונים. הכלכלות האלה נשענות על ייצוא מוצרים. במקביל, הכלכלות הגדולות במערב לא מסוגלות להגדיל את הייצוא שלהן לצורך בריחה מהמשבר. מדובר במעגל קסמים, שמושך את כל הכלכלות כלפי מטה.

בנקים, בתי השקעות, בעלי־ההון ופרשנים כלכליים שהתנגדו בעבר לכל התערבות ממשלתית, מתחננים כעת להתערבות ממשלתית בהיקף חסר תקדים, כולל הלאמות. הם דורשים מהממשלות שיזרימו כספי מיסים כדי להציל אותם ואת השיטה שלהם מקריסה. ופתאום לממשלות יש כסף... הרי כל השנים אמרו ש"אין כסף" כדי לפתור בעיות חברתיות, לספק חינוך ובריאות בחינם, לבנות דיור ציבורי. יש מספיק כסף ומשאבים, פשוט יש גם תיעדוף מאוד ברור. באף מדינה הממשלה לא הייתה יוזמת תוכניות חילוץ בהיקף כזה לפני שנה. הן מזרימות הון אדיר כדי להציל את המערכת הכלכלית (בזמן שבעלי־ההון משלמים בקושי מחיר סמלי).

הממשלה מתערבת אבל לטובת מי?

אף ממשלה לא דורשת שבעלי־ההון ישלמו את המחיר עבור המשבר שהם אחראים לו. להיפך. מי שנדרש לשלם בגדול על המשבר הכלכלי הם האנשים העובדים שפירנסו את בעלי־ההון, בזמן שהפערים המעמדיים הגיעו לשיאים היסטוריים. מי שישלמו מחיר כבד יותר יהיו המרוששים והעניים ביותר, ובמיוחד בארצות העניות.

לצד חילוצי התאגידים, המדיניות הקיינסיאנית שממשלות רבות יאמצו בתגובה למשבר, תכלול גם השקעות ציבוריות מסויימות, בעיקר בתשתיות, כפי שמבצע ממשל אובמה. מדיניות כזו תוכל לרכך את השפעות המשבר על הכלכלה. אבל זאת מדיניות גירעונית וממשלות שייכנסו לגירעון, ינסו לצמצם אותו מאוחר יותר באמצעות קיצוצי תקציב, הפרטות ופיטורים במגזר הציבורי. חשוב מכך, המדיניות הזאת לא תצליח לפתור את הבעיות השורשיות בכלכלה. ה"ניו דיל" של רוזוולט כלל בנייה של 80 אלף גשרים, חצי מיליון מייל של כבישים, ועדיין רק ריכך את השפל הגדול, אבל לא סיים אותו.

גם מכשיר הריבית מאוד מוגבל. בישראל הריבית בשפל היסטורי, וביפן ובארה״ב היא אפסית. לממשלות רבות כבר לא נשאר מרחב תמרון. גם הפחתת נטל המס על משפחות עובדים ועצמאים לא תוכל לפצות על שאר המגמות.

נראה שהמדיניות הכלכלית המבולבלת של הממשלות בעולם מנסה להשיג שלושה דברים עיקריים:

(1) ליצור רשת ביטחון למערכת, לייצב אותה ולהימנע משפל גדול חדש;

(2) להגביר אמצעי בקרה ופיקוח, בניסיון לנקות קצת את הטינופת במגזר הפיננסי;

(3) לשמור על ההון הפרטי ולגרום לציבור העובדים ומעמד הביניים לשלם את המחיר. הקפיטליסטים יחלצו את הכלכלה, אבל לא את רוב הציבור. הרבה עובדים, סטודנטים ונוער, יגלו שאין להם ברירה חוץ מלהיאבק על תנאי המחייה.

ישנה גם אפשרות לשפל גדול חדש, במידה ואמצעי הייצוב לא יצליחו. עד עכשיו, כל האמצעים, שכללו הלאמות ענק של תאגידים ובנקים בארה״ב ובאירופה והזרמה של יותר מטריליון דולר במצטבר, הצליחו לבלום התממשות של תרחיש שפל גדול חדש. אבל לא בכול המקרים הממשלה תהיה מסוגלת בכלל לקנות את חובות הזבל ולחלץ את הבנקים. ה־UBS בשווייץ, לדוגמא, שקוע בחובות גדולים מהתמ״ג השווייצרי.

שלטון ההון והאלטרנטיווה הסוציאליסטית

בעקבות המשבר, האמון של המוני אנשים בלגיטימיות של השיטה הקפיטליסטית מתערער. אנשים רואים שממשלות בעולם משרתות רק אליטה פרזיטית, מלאימות את ההפסדים שלה, אבל מפריטות את הרווחים; אנשים רואים את הממשלות מתערבות בכול הכוח כדי לחלץ תאגידים ובעלי־הון; וזה מעלה את השאלות: למה שהמדינה לא תתערב בכול הכוח כדי לאפשר לחסל את האבטלה, את העוני, כדי לפתור את הבעיות הסביבתיות או כדי לכונן שלום אמיתי?

האם הכלכלה והחברה לא יכולות להתנהל אחרת? התשובה המרכזית של הפוליטיקאים והפרשנים הכלכליים הקפיטליסטים, הייתה ונשארה ש"אין אלטרנטיווה". הם טוענים שהסוציאליזם נכשל, והם עושים את זה כי ברור להם שיש שיטה אלטרנטיווית ריאלית אחת על השולחן. הבחירה היא בין קפיטליזם לסוציאליזם, ולכן חסידי הקפיטליזם מתעקשים להציג את הסוציאליזם כרעיון ישן ולא רלוונטי. אבל המשבר מוכיח שדווקא שלטון ההון, הקפיטליזם, הוא שיטה אנכרוניסטית ופרימיטיווית. כלכלה סוציאליסטית לא מתבססת על שליטה של בירוקרטיה עסקנית, ובניגוד לקפיטליזם, גם לא על קבוצות הון מאפיונריות. היא מתבססת על תכנון כלכלי דמוקרטי, למען הצרכים של כלל החברה.

הכלכלות המתוכננות של הגוש המזרחי, נחנקו על־ידי משטרים דיקטטוריים ובירוקרטיים של מפלגה אחת, וזה נכון גם לגבי מה שנשאר מהתכנון הכלכלי בקובה היום. סוציאליסטים שהתנגדו למשטרים הסטאליניסטים הסבירו תמיד שסוציאליזם לא יכול להתקיים ללא דמוקרטיה, ושבאותן הארצות היה צורך במהפכה פוליטית דמוקרטית. אבל למרות המחסום הקשה שיצרו הבירוקרטיה והדיכוי הפוליטי הברוטאלי, התכנון הכלכלי עדיין הצליח להראות יתרון גדול על האנרכיה של השוק הקפיטליסטי. בכמה ארצות שנחשבו "עולם שלישי", תכנון כלכלי איפשר לחסל בתוך כמה שנים בעיות של עוני, אבטלה, רעב, אנאלפביתיות, והיעדר תשתיות. לכולם הייתה נגישות לחינוך, לבריאות, לדיור, לפנסיה, לסיוע בגידול ילדים.

מאבק לחילוץ אמיתי

המשבר הנוכחי מעורר כבר היום תנועות המוניות ומאבקים בכול העולם, כולל במזה״ת, שצפויים להתגבר ולהפוך בחלק מהמדינות למרידות של ממש. באמריקה הלטינית מתרחש בשנים האחרונות מרד אדיר נגד הקפיטליזם, עם תמיכה המונית ברעיונות סוציאליסטיים, אבל ללא תנועה מאורגנת מספיק בנתיים כדי להוביל את המאבק הזה לניצחון. המאבקים החברתיים בכול העולם יושפעו מההתפתחויות שם.

מהמאבקים של השנים האחרונות צמחו גם מפלגות חדשות באירופה ובאמריקה הלטינית, כמו DIE LINKE בגרמניה, PSOL בברזיל, SYRIZA ביוון — התקופה הקרובה תהיה עבורן מבחן חשוב. ברוב הארצות, כולל בישראל ובשטחים הפלסטיניים, יש עדיין צורך בבנייה של מפלגות חדשות, סוציאליסטיות, על בסיס המוני ופעיל, שיאבקו כדי להחליף את שלטון ההון. למסקנות לגבי הצורך במפלגות כאלה אנשים יגיעו גם דרך מאבקים שונים.

עובדים שילמו מחיר אדיר בתקופות צמיחה ומיתון קודמות. שבעלי־ההון ישלמו הפעם על המשבר שייצרו. שיחזירו את המיליארדים, ואת הנכסים והמשאבים, שגנבו מהציבור. אם תאגיד טוען שנגמר הכסף כדי להחזיק עובדים, שיפתח את הספרים ויוכיח. ואם התרוקנה הקופה, שיביא את המפתחות לציבור ויפנה את מקומו. את כל הבנקים וחברות הביטוח והאשראי צריך להעביר לבעלות ציבורית, יחד עם קרנות הפנסיה, שחייבות לעוף מהבורסה. את נכסי הציבור עדיף להעביר לניהול ופיקוח של העובדים, הצרכנים והתארגנויות חברתיות וסביבתיות. זה יכול להיות שלב במעבר לתכנון כלכלי דמוקרטי ומקיף במשק. רק אמצעים כאלה יאפשרו לחסל את העוני והאבטלה, ולפתח ברצינות משרות טובות, תשתיות ושירותים חברתיים.