₪8,620
עוד ₪11,380 להשגת היעד
תרומת סולידריות לקופת המאבק 2018
מאבק סוציאליסטי לא מקבלת מימון מטייקונים, מהממשלה או מקרנות הון. תמכו בנו, שתפו והצטרפו אלינו לבניית אלטרנטיבה סוציאליסטית.
מאבקים חברתיים · העבודה המאורגנת · כלכלה · פוליטיקה · כיבוש ושלום · המזה״ת · בינלאומי · סטודנטים · נוער · נשים · להט״ב · בריאות · סביבה · היסטוריה ותיאוריה · התנועה
X


לקראת ממשלת ההון הגזענית הבאה
על רקע ההתפתחות המהירה של המשבר הכלכלי העולמי, ובמציאות שלאחר המתקפה המדממת ברצועת עזה (קמפיין הבחירות של מפלגות השלטון), מתקיימות עוד בחירות קודרות לכנסת. שוב אנחנו מתבקשים לבחור, בעיקר בין הבטחות ריקות ושקריות לאיומים, הסתה גזענית והפחדה

הדפסה

לפי סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה משנת 2008, רק 15% מהציבור נותן אמון במפלגות, ורק 29% נותן אמון בכנסת. האמון נמוך במיוחד בקרב עובדים ועניים, שכבר נכוו אינספור פעמים מההבטחות של המפלגות הקפיטליסטיות. לפי הערכה של אחוז המצביעים, לדעת יותר משליש מבעלי זכות הבחירה אין כיום עבור מי להצביע, ורבים אחרים מתלבטים עד לרגע האחרון ומצביעים רק מתוך תחושת הכרח.

שתי מלחמות עקובות מדם, "ועידת שלום" אחת שלא רבים עוד זוכרים את שמה, שלושה תקציבים של קיצוצים והפרטות, אינספור פרשיות שחיתות ואפס ביטחון אישי וכלכלי — זה הרקורד של ממשלת אולמרט היוצאת. הממשלה הזאת שימשה בית חם ל"מפלגת הגמלאים", לש״ס ולמפלגה של ליברמן, שעסוקות כעת בקמפיין צבוע נגד הממשלה שהיו חלק ממנה. הליכוד בראשות ביבי, מאז הקריסה הגדולה שלה בבחירות 2006, עמדה מנגד וחיכתה לתורה לחזור לשלטון ולקדם את אותה המדיניות הכלכלית והצבאית שקידמו "קדימה" וה"עבודה", בניואנסים אגרסיביים יותר.

כל אחת משלוש המפלגות הגדולות מנסה לגזור קופון פוליטי מהמלחמה, שגם היתה עבורן מיפלט מעיסוק בפרשיות שחיתות, במשבר הכלכלי ובבעיות החברתיות הבוערות ומחריפות. בשעה שהניאו־ליברליזם פושט את הרגל במשבר, כל המפלגות הממסדיות שקידמו אותו במרץ לאורך השנים מעדיפות להתייחס למשבר כתופעה שולית, ולפמפם גזענות, לאומנות, מיליטריזם, הסתה והפחדה — כל הדרך אל הקלפי.

המפץ הגדול של האשליות

למרות כל הניסיונות של מפלגות העבודה וקדימה לסלול את דרכן אל הממשלה הבאה באמצעות המתקפה על עזה, נראה שהמרוויח העיקרי ממנה יהיה דווקא ליברמן. העבודה הצליחה כנראה לרכך את הקריסה הצפויה לה, אבל בדומה לקדימה, התחזיות עדיין כוללות אובדן מושבים בכנסת.

לפי הסקרים השונים, קיים סיכוי סביר שהליכוד יהפוך שוב למפלגת השלטון הראשית וירכיב את הממשלה הבאה. אבל זה ניצחון בעירבון מוגבל. את הבסיס החברתי בשכונות ובעיירות הפיתוח שהליכוד בנה באופן ציני כאופוזיציה ל"מערך", הוא איבד לאורך שני העשורים האחרונים כשהוביל התקפות קשות על העובדים והעניים בישראל, עד שהוענש דרמטית וצנח לשפל של 12 מנדטים בבחירות הקודמות. אמנם מסתמן שהליכוד משחזר את כוחו, אבל למרות הגל הלאומני, כלל לא בטוח שיצליח לעבור את 29 המושבים שקדימה מחזיקה כיום (התוצאה הכי גרועה עבור מפלגת שלטון מרכזית מאז השפל של 26 המנדטים של אהוד ברק בבחירות 1999).

הליכוד, כמפלגה ש"חיכתה בצד", עשוי להרוויח מהצבעת הענשה במצב הקיים של הוואקום החריף בפוליטיקה כאשר אף מפלגה לא מציעה מאבק רציני לשינוי אמיתי. אבל גם הצבעת ההענשה הזאת לא מעידה על תקוות ותמיכה נלהבת במיוחד מצד אנשים עובדים, גם אם ישנו מיעוט מיואש שאכן יצביע לליכוד. מבחינת חלוקת מנדטים, נראה שהליכוד מתחזק בעיקר על חשבון מפלגות השלטון הנוכחיות. אבל ישנם רבים שכבר מאסו לחלוטין במפלגות הממסדיות, וגם חלק גדול מאותם מצביעים שברחו מהליכוד לאורך השנים בתגובה למדיניות הניאו־ליברלית לא ייפתחו שוב אשליות סביבה וסביב העומד בראשה — שהפך בעיני רבים לפנים של הניאו־ליברליזם בארץ.

נראה שאחוז גבוה מבין מי שיילכו להצביע, יצביעו לבסוף עבור מה שנחשב עבורם כהכי פחות גרוע. עד לשנות ה־1990 רבים מהמצביעים הזדהו בגאווה עם המפלגה בה תמכו. היום זהו מחזה נדיר על רקע המיאוס מהפוליטיקה הממסדית וחוסר הפתרון שהיא מציעה לבעיות הכלכליות והחברתיות ולסכסוך הישראלי־פלסטיני. על כך מעידים גם האומדנים הגבוהים של מה שמכונה "הקולות הצפים".

מאז הקמת מדינת ישראל הצליחו רק 2 ממשלות מתוך 31 לסיים קדנציה של 4 שנים, ואפשר לשער שהממשלה ה־32 לא תהיה הבאה להשיג זאת. במקביל לאפשרות של הסלמה בסכסוך הישראלי־פלסטיני ולעימותים צבאיים אחרים, הממשלה הבאה תתמודד עם מאבקים חברתיים ומאבקי עובדים, במיוחד על רקע המשבר הגלובלי, והיא תהיה שנואה לא פחות מהממשלה האחרונה. בין אם הליכוד ובין אם קדימה ירכיבו את הממשלה הבאה, היא תזכה לעוינות וציניות כבר מיומה הראשון מצד ציבור גדול מאוד, במיוחד ממעמד העובדים.

הגזענות כהבטחת בחירות

הסתה גזענית, במיוחד נגד האוכלוסייה הפלסטינית, תמיד היתה חלק בלתי־נפרד מתעמולת הבחירות בארץ. ליברמן נותן לה ביטוי חריף, כשבניגוד למפלגות ממסדיות אחרות הוא לא טורח להסוות את דבריו ואת כוונת מפלגתו. הדמגוגיה הגזענית של "ישראל ביתנו", סימן ההיכר של המפלגה, הפכה לנושא מרכזי בתעמולת הבחירות. את הגישה של "אנחנו גזענים ולא מתביישים בזה" אימצה "ישראל ביתנו" ממפלגות הימין הקיצוני באירופה. אבל זה לא הדבר היחיד שהם אימצו מהפאשיסטים. ליברמן עצמו היה חבר "כך" (הארץ, 3.2) ואת ההשפעות של אותו ארגון פאשיסטי אפשר לראות גם במצע של "ישראל ביתנו".

לצד ההסתה הגזענית, המצע הכלכלי של המפלגה כולל תמיכה בהפרטה גורפת של החברות הממשלתיות. המפלגה גם רואה באיגודי העובדים גורם המזיק לכלכלה וקוראת להגביל באמצעות חקיקה את זכות השביתה (כפי שמתואר בבירור באתר המפלגה בשפה הרוסית). המסר של ביבי לא שונה מהותית והליכוד כבר ניסה בעבר לקדם חקיקה כזו. גם המפלגות קדימה והעבודה דיכאו שביתות. ליברמן פשוט מציע לעשות זאת באופן עוד יותר אגרסיבי.

ההשוואה בין ליברמן לשאר המפלגות הממסדיות נכונה גם ביחס להסתה הגזענית. בדומה לליברמן, שאר המפלגות הממסדיות רואות באזרחים הפלסטינים של ישראל בעיה ומטרד, ותומכות בהגברת הדיכוי הלאומי. הדבר השתקף היטב במהלך המתקפה על עזה, סביב הניסיון האנטי־דמוקרטי לשלול את זכות ההתמודדות בבחירות מהרשימות הערביות בל״ד ורע״ם־תע״ל. הפסילה בוועדת הבחירות המרכזית קודמה על־ידי "ישראל ביתנו" ונתמכה על־ידי שלוש המפלגות הגדולות. המפלגות התחרו ביניהן ברמת הגזענות והמרוויח העיקרי נשאר ליברמן עצמו.

ליברמן מרוויח

הליכוד וישראל ביתנו השיגו כ־282 אלף קולות כל אחת בבחירות 2006 וכעת צפויות להשיג עוד מאות אלפי קולות יחד — תוצאה של הוואקום הפוליטי בתקופה של משבר חברתי עמוק, כמו גם של גל הלאומנות שהובילו כל המפלגות הממסדיות, במיוחד סביב המתקפה בעזה (כולל מרצ, שתמכה במלחמה אך מזועזעת מהתחזקות ליברמן). שתי המפלגות גם חתמו ביניהן על הסכם עודפים.

הרבה מהמצביעים של ליברמן הם לא המצביעים ה"קלאסיים" והאידיאולוגיים של מפלגות ימין קיצוני, אפילו שיש גם כאלה, כפי שמעידה התמיכה הניכרת בקרב ההתנחלויות. מדובר בכמות גדולה של מצביעים שנגררים אחרי ההסתה הלאומנית והגזענית של התקופה. בין התומכים ישנם גם עובדים ועניים דוברי רוסית שרואים ב"ישראל ביתנו" באופן מוטעה מפלגה שדואגת לענייניהם. ישנם תומכים חדשים רבים בקרב צעירים (המפלגה הגיעה למקום הראשון בבחירות־דמה שהתקיימו במספר תיכונים בארץ) ומבוגרים שמאסו במפלגות ש"לא עושות כלום" ומניחים באופן מוטעה שביצוע אגרסיבי יותר של המדיניות הקיימת הוא שיפתור את בעיותיהם.

למרות שמפלגתו של ליברמן כבר ישבה בכל שלוש הממשלות האחרונות, היא מנסה לנצל את הזעם הקיים כלפי האליטה השלטת ומנסה לבדל עצמה ממפלגות השלטון ומהאליטה השלטת. כך אפילו חקירת המשטרה של פרשת הלבנת ההון בה ליברמן, בתו ומקורבים אחרים מעורבים, משמשת אותו בשביל להציג עצמו כקורבן הממסד והתקשורת האליטיסטית. גם ביבי, שאולי מזוהה יותר מכל פוליטיקאי אחר עם ההתקפות על העובדים והעניים, מנסה לפנות למצב־הרוח האנטי־שלטון־הון שיש בחברה, במיוחד נוכח המשבר, ולהדגיש ביקורת על הבנקים.

הסיסמאות ה"חברתיות" — עבודה בעיניים

רטוריקה חברתית בולטת במיוחד בקמפיינים של ישראל ביתנו ושל ש״ס, כאשר האחרונה שמה דגש מיוחד על בעיות של אנשים עובדים. ככה מנסות המפלגות הממסדיות להתחנף לציבור הולך וגדל של אנשים שדוחים את הניאו־ליברליזם. בדומה לישראל ביתנו, גם ש״ס היתה חלק מ־9 ממשלות מתוך 11 מאז שהוקמה, כולל ממשלת אולמרט. שתי המפלגות השתתפו באופן פעיל ביישום ההפרטות והפגיעה בשירותי הרווחה ובתנאי העבודה במשק — כעת הן מבטיחות לנפגעים לעזור לחבוש חלק מהפצעים.

בשונה מישראל ביתנו, לרשות ש״ס עומד גם מנגנון רווחה משלה, שבדומה למנגנוני הרווחה של מפלגות דתיות כמו אגודת ישראל (בעניין זה אפשר להזכיר גם את החיזבאללה והחמאס), מספק לאוכלוסייה ענייה שירותי רווחה שהמדינה לא מספקת, וכך נבנית חלק מהתמיכה הפוליטית.

הפעם ש״ס שידרגה את הרטוריקה הפופוליסטית שלה (מבלי לוותר כמובן על הסתה לאומנית והומופובית) והחלה לדבר באופן קונקרטי יותר על "רווחת העובד", תוך דגש על נושאי פנסיה ושכר מינימום. אלי ישי אף יזם פגישות עם ועדי העובדים הגדולים שמאוימים על־ידי תוכניות הפרטה. באותן פגישות אמר ישי לנציגי העובדים כי בממשלה הבאה של ביבי "חרב ההפרטה תהיה מונחת על צווארי כל הוועדים" ואילו ש״ס תשב בממשלה ותתנגד לכך. ישי גם דחה באופן צבוע את ההסתה נגד הוועדים — "תראו איזה דה־לגיטימציה עשו לכם, דיברו על חשמל בחינם. זה לא צודק ולא הוגן" (הארץ, 29.1).

יו״ר ועד העובדים של מס הכנסה, פיני סולומון, ויו״ר המחוז הצפוני בוועד עובדי חברת חשמל, דבידה יעקב, הביעו את תמיכתם בש״ס. יעקב אף אמר ש"היום כולם הפכו להיות קפיטליסטים חזירים. אני לא סומך על אף אחד מהם, רק על ש״ס". עצוב שאותם נציגי עובדים הולכים שולל אחרי הבטחות שווא כל־כך ציניות. אבל הם לא מייצגים מגמה. הקמפיין הפופוליסטי של ש״ס לא מצליח לחזק אותה בסקרים ונראה שהתמיכה בה אפילו נפגעת. עבור עובדים ועניים רבים ש״ס נתפסת כפי שהיא — מפלגה קפיטליסטית עסקנית.

אם לקראת בחירות 2006 הלחץ החברתי הוביל כמה מהמפלגות הקפיטליסטיות לאמץ רטוריקה חברתית ולנסות להתנער מהתדמית של הניאו־ליברליזם, עכשיו הטון הפופוליסטי עוד יותר חזק ואפשר לשמוע גם את מספר 2 ברשימת מרצ לכנסת, אילן גילאון, מדבר על סוציאליזם בצורה נחרצת בהזדמנויות שונות. גילאון מאשים באופן מתנשא דווקא את האנשים העובדים והעניים שלוקים לדבריו ב"סינדרום האישה המוכה", מכיוון שהם לכאורה חוזרים להצביע לימין שהכה בהם. גילאון הוא שסובל מסינדרום זה, ולא העובדים, וראוי שיאשים את מפלגתו שלו ולא את העובדים: גם מרצ, החתומה על הסכם עודפים עם "העבודה", ישבה בממשלות מפריטות ומקצצות (רבין וברק), גם היא תמכה באופן מעשי בהתקפות על העובדים והעניים, וגם היא תמכה — אפילו אם באופן "ביקורתי" — באג׳נדה הצבאית והכלכלית של הממשלות הקפיטליסטיות מאז שהוקמה (כולל תמיכה במלחמות האחרונות).

הצבעות מחאה ומפלגת המורים

גם הפעם כנראה שכשליש מבעלי זכות הבחירה לא יטרחו כלל להצביע (כפי שמעידים על עצמם גם רבים מהעובדים המועדים לפיטורים במפעל ויטה פרי הגליל). אפשר להבין זאת. אנשים רבים התייאשו מהיכולת שלהם לשנות, ובמיוחד מהריטואל החוזר של הבטחות בחירות מצד המפלגות הממסדיות, שמשמשות הקדמה למכות של הממשלה הקפיטליסטית הבאה בתור. ייאוש מהבחירות לא מצביע על אדישות לבעיות החברתיות, בניגוד לתעמולה הממסדית, שמאשימה את ההמונים על כך שאינם מתגייסים לתמיכה במפלגות הקיימות, ונוזפת במי שאינם מצביעים עקב חוסר האמון הכבד בממסד הפוליטי. באופן מובן, המגמה בולטת במיוחד בקרב פלסטינים אזרחי ישראל.

ישנם מצביעים רבים שמוכנים להצביע הצבעת מחאה סמלית למפלגות המייצגות בעיניהם אג׳נדה שונה, כפי שהראה ההישג של עסקני מפלגת הגמלאים בבחירות הקודמות. למפלגת המורים "מהפך בחינוך", שהוקמה חודשים ספורים לפני הבחירות על־ידי ארגון המורים, ושבינתיים הסירה את מועמדותה, היה פוטנציאל להגיע להישג על בסיס הצבעות מחאה. במהלך שביתת המורים הגדולה בסוף שנת 2007 הצליח ארגון המורים להשיג תמיכה המונית ולסחוף לכיכר רבין בתל־אביב כמאה אלף תומכים, כאשר המסר של אותה ההפגנה הורחב בבירור גם לתמיכה במאבק נגד הפגיעה בשירותי הרווחה בישראל.

הרעיון של הקמת המפלגה ביטא את תחושתם של מורים רבים, שהתמיכה העצומה שהיתה למאבקם בקרב ההורים, התלמידים, המורים והסטודנטים עמדה בסתירה גסה להתנגדות לדרישותיהם מצד הממשלה ורוב המפלגות בכנסת. המסקנה של חלקם היתה שרק המורים עצמם יהיו מסוגלים לקדם את דרישותיהם דרך הכנסת, אם יקימו מפלגה משלהם. זוהי מסקנה נכונה באופן חלקי — התארגנות עובדים תוכל לקדם את דרישות העובדים — אבל כדי להשיג שינוי משמעותי יש צורך בהתארגנות רחבה יותר, חוצה מגזרים, כדי להיאבק למען הזכויות ותנאי המחיה של כלל העובדים במשק.

בכל זאת, ההתמודדות של מפלגת המורים היתה יכולה לסייע במידה מסוימת לחזק את מאבק המורים. הבעיה היא שהנהגת ארגון המורים, שביטלה לבסוף את ההתמודדות, לא הובילה דיון דמוקרטי בקרב המורים על הצורך במפלגה, מהן המטרות ודרכי הפעולה שלה וכן מהן הדרישות שלה בנושאים אחרים מלבד החינוך. דיון כזה היה מאפשר לבנות את המפלגה הזאת ככלי מאבק על בסיס יסודות חזקים, שיכלו להוות מוקד משיכה גם עבור קבוצות עובדים נוספות.

סוציאליזם על סדר־היום

תנועת חד״ש, שסיעתה בכנסת היא הסיעה היחידה שהתנגדה לאורך השנים למדיניות הניאו־ליברלית, לכיבוש, לגזענות ולתוכניות המלחמה המיותרות — החלה, לראשונה בתולדותיה, לקראת הבחירות ובלחץ המשבר הגלובלי להגדיר עצמה כתנועה סוציאליסטית, וזהו בהחלט שינוי מבורך (אפילו שהתיאור "התנועה הסוציאליסטית היחידה בארץ", שמופיע בחומרי ההסברה של חד״ש, הוא מטעה). יש צורך במאבקים למען רפורמות שונות במצב הקיים, אבל ללא מאבק למען חברה סוציאליסטית לא ניתן לפתור את הבעיות החברתיות הבוערות או את הסכסוך הישראלי־פלסטיני. סוציאליזם הוא לא תרגום של הכותרת "חברתי" לשפה אחרת אלא השקפת עולם התומכת בשינוי חברתי כולל, שצריכה להיות מגובה בתוכנית פעולה מעשית להפלת שלטון ההון, הקפיטליזם, בארץ.

אפשר להבין מצביעים שיבחרו בחד״ש כמחאה נגד שלטון ההון והימין הקיצוני או כברירת מחדל. בתקופה שבה יותר ויותר עובדים, עניים וסטודנטים, מחפשים אלטרנטיבה לקפיטליזם ולממסד המושחת, חד״ש צפויה לגרוף קולות גם ממעגלים חדשים, וייתכן שתצליח לשחזר את 5 המנדטים שהשיגה ב־1977, כשנכללו בה גם נציגי הפנתרים השחורים (ובעקבות התפקיד המשמעותי שמילאה רק״ח בהובלת המאבק נגד הפקעת האדמות ב"יום האדמה" 1976). השאלה המרכזית במקרה כזה היא מה תעשה חד״ש כדי לוודא שההישג לא יתבזבז אלא ישמש כמקפצה לבניית מאבק רחב יותר נגד שלטון ההון והימין הקיצוני.

במצע חד״ש הרשמי ("9 הנקודות", hadash2009.org.il/matzahadash) ישנן לא מעט נקודות חשובות וחיוביות, כגון הדרישה לביטול כל תוכניות ההפרטה והיפוך ההפרטות שכבר בוצעו, הגדלת המיסוי על ההון ופיתוח חינוך ובריאות ציבוריים שיסופקו חינם. אבל באופן מצער המצע הרשמי, שלא עודכן באופן משמעותי כבר שנים, לא מתייחס כלל לחלופה לשיטה הקפיטליסטית, לאלטרנטיבה סוציאליסטית, לצורך בתכנון כלכלי דמוקרטי לטובת צורכי החברה ולא לטובת רווחי קבוצות ההון. לא מדובר בסתם ניואנס, אלא בשיקוף של מדיניות חד״ש לאורך השנים, שמוותרת על מאבק נגד השיטה הקפיטליסטית עצמה.

חד״ש מתמקדת בעיקר בפעילות פרלמנטרית ובמאמץ להשגת תיקוני חקיקה חיוביים, אבל מינימליים, מתוך תפיסה מוטעית לפיה כך אפשר להשיג עם השנים שינוי חברתי משמעותי. השגה של רפורמות משמעותיות ושל מהפכה חברתית מחייבת בנייה מתמשכת של מאבק בשטח (הפעילות הפרלמנטרית יכולה להיות רק ביטוי אחד לו) ובמיוחד של מסגרות מאבק דמוקרטיות על בסיס השתתפות המונית. מאבק כזה, יצריך מחד״ש לפנות באופן ברור ורציני גם לאנשים עובדים, יהודים וערבים כאחד.

לא ברור בכלל

קמפיין הבחירות של חד״ש בשפה העברית, תחת הכותרת "בונים שמאל חדש", מכוון כמעט אך ורק למאוכזבי מרצ. אחת מסיסמאות הבחירות בקמפיין היא "ברור שחד״ש", אבל בהתחשב בכך שלחד״ש אין כיום תמיכה גורפת בחברה, כנראה שזה לא כל־כך ברור. סרטון הווידאו "ברור שחד״ש" מופיע במרכז אתר תעמולה של חד״ש (NotEnemies.co.il) שאמור להיות התשובה לקמפיין הגזעני של ליברמן, אבל לא מכיל כל התייחסות לליברמן ולאג׳נדה שלו. הסרטון לא מתיימר לשכנע ("תעשו טובה, תציצו במצע, תבינו לבד... ברור שחד״ש").

חבל שחד״ש לא מתעקשת בקמפיין שלה על דרישות שמופיעות במצע שלה, כמו פנסיה תקציבית לכל עובד, התנגדות לכל תהליכי ההפרטה, העלאת שכר המינימום וכדומה. בעוד שהיא מצניעה את הדרישות האלה, המפלגה היחידה שכאמור מעלה אותן היא, באופן ציני, ש״ס.

איך חד״ש מציעה לבנות תנועה רחבה יותר שתוכל לבלום את הימין הקיצוני, ולא רק בכנסת? לא ברור. עוד חבר כנסת או שניים שיינסו לבלום הצעות חוק גזעניות זו לא תשובה מספקת. איך תורמת למאבק נגד הימין הקיצוני הישיבה של חד״ש בקואליציה יחד עם מפלגתו של ליברמן בעיריית חיפה (במקום להוביל מאבק עיקש נגדו ונגד ראש העיר יהב)? ברור שלא תורמת.

הצורך בעמדה עקרונית ועקבית

קמפיין חד״ש בשפה הערבית מתחרה עם מסר לאומני במפלגות הלאומיות הפלסטיניות האחרות. אחת הדוגמאות היא ההצהרה הלאומית שקוראת ל"החזרת האחדות הלאומית", שפרסמה חד״ש ב־22 בינואר יחד עם "מפלגת העם הפלסטינית", "החזית העממית לשחרור פלסטין" ו"החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין". לא רק שההצהרה מחפשת לכונן אחדות בשורות האליטה הפלסטינית ולא מתווה דרך למאבק לסיום הכיבוש, היא גם אינה מבקרת את החמאס ואת הפתח, ולא מסתייגת באופן ברור מפעולות של פגיעה באזרחים ישראלים (פעולות שחד״ש עצמה, כמו תנועת מאבק סוציאליסטי, מתנגדת אליהן). החזית העממית אחראית לירי רקטות קסאם ובעבר גם היא וגם החזית הדמוקרטית ביצעו פיגועים נגד אזרחים ישראלים. הצהרות מהסוג הזה מרחיקות תומכים יהודים מחד״ש ומהוות מחסום בפני הרחבת המאבק המשותף של יהודים וערבים נגד הכיבוש, הדיכוי הלאומי והגזענות.

עובדה מצערת נוספת שלא תורמת לפיתוח מאבק משותף היא שחד״ש חתומה על הסכם עודפים עם רשימת רע״ם־תע״ל בראשות השייח' איברהים ס׳רס׳ור (התנועה האיסלאמית פלג דרום). בהחלט היה צורך להגן על זכותה של רשימה זו ושל רשימת בל״ד להתמודד ולהדוף את ההסתה הגזענית, אבל יש גם צורך לבנות לאותן רשימות אלטרנטיבה עקרונית ולבקר את מדיניותן הרגרסיבית, שלא מסוגלת להביא לסיום הדיכוי הלאומי של הפלסטינים אזרחי ישראל. הסכמי עודפים מסוג זה והעובדה שחד״ש כבר התמודדה בעבר ברשימות משותפות לכנסת עם בל״ד ועם תע״ל, פוגעת ביכולת לבנות אלטרנטיבה כזו. תומכי חד״ש לא צריכים לגלות שקולותיהם מחזקים אג׳נדה המנוגדת לאג׳נדה של חד״ש.

לחד״ש יש מסורת עצובה של כריתת בריתות בלתי־עקרוניות, ובכלל זה גם השותפות עם פרץ ועיני בהנהגת ההסתדרות הכללית (במקום להוביל מאבק עיקש להחלפת ההנהגה). הבריתות הבלתי־עקרוניות הן תוצאה של אותה גישה מוטעית, אופורטוניסטית, לשינוי חברתי, שרואה תיקוני חקיקה מינימליים ברי־השגה בטווח המיידי כצעדים בדרך להשגת מטרות התנועה — גם כאשר התיקונים נעשים במנותק מהמאבק למען אותן המטרות ועל חשבון בנייה של מאבק כזה, כמו במקרים שהוזכרו של הקואליציה בחיפה ושל ההסתדרות — חד״ש לא ממצבת עצמה במקרים אלה כאלטרנטיבה, ולמעשה כובלת את עצמה.

ללא מתן ביטוי תוכני להגדרה של "תנועה סוציאליסטית", כלומר ללא אופק של רפורמות משמעותיות ושל בניית המאבק להפלת הקפיטליזם, חד״ש תוכל להמשיך להתמקד בפעילות הפרלמנטרית הענפה שאפיינה אותה ב־32 השנים האחרונות, אבל לא תוכל להפוך לכלי אפקטיבי במאבק לשינוי חברתי של ממש, המאבק למען חברה סוציאליסטית. הנכונות להיכנס גם לשת״פים לא עקרוניים לצורך הישגים קצרי טווח למעשה מחזקת בפועל את הימין במקרים לא מעטים, ועלולה להסתיים במכירה של מאבקים ובייאוש של תומכים. המסרים הסותרים בעברית ובערבית, לא רק מקשים על בניית מאבק משותף של ערבים ויהודים אלא מסוגלים גם לפגוע בו ולחזק את הפירוד הלאומי, כפי שקרה בבחירות העירוניות בתל־אביב־יפו, כאשר חד״ש התמודדה בפועל בשתי רשימות נפרדות: "עיר לכולנו" ו"יאפא".

הצורך במפלגת עובדים

תנועת מאבק סוציאליסטי לא מתמודדת בבחירות לכנסת בשלב הזה מכיוון שהיא עוד לא מספיק גדולה. אבל גם אם התנועה היתה מתמודדת כרגע, לא היתה נפתרת הבעיה הגדולה של הצורך האקוטי בהתארגנות פוליטית נרחבת של מעמד העובדים. יש צורך במפלגה גדולה של האנשים העובדים, שתוקם סביב אג׳נדה סוציאליסטית לוחמנית ותוביל את המאבק בקפיטליזם ובאסונות שהוא יוצר. מפלגה כזאת תוכל להיבנות באופן דמוקרטי כקואליציה בין התארגנויות שונות: ועדי עובדים, ועדי מורים, ועדי שכונות, ארגונים קהילתיים, סביבתיים וחברתיים, ארגוני נוער וסטודנטים וארגונים סוציאליסטיים. תנועת מאבק סוציאליסטי פועלת לקידום מטרה זו בזירות פעילות שונות ומוכנה לשתף־פעולה עם יוזמות נוספות לשם כך.

הקמה של מפלגת עובדים היא למעשה הרבה יותר מבנייה של מפלגה שעבורה האנשים העובדים יוכלו להצביע. מפלגה כזו נחוצה ככלי מאבק שנלחם למען האינטרסים של האנשים העובדים, יהודים וערבים, בכל הזירות: במרכזי הערים והשכונות, במקומות העבודה ובלשכות התעסוקה, בהסתדרות ובשאר האיגודים המקצועיים, בקמפוסים, בעיריות וכמובן גם בכנסת. המטרה של מפלגה כזו לא תהיה למתן או לאזן את שלטון ההון אלא לפעול בשוטף להחלפתו באמצעות חיזוק המאבקים ורמת ההתארגנות של העובדים והנוער. זוהי גם הדרך היעילה ביותר לעקור את השורשים שמהם צומחים הגזענות והימין הקיצוני.

ההשפעות הקשות של המשבר הכלכלי הגלובלי ושל ההתקפות שתיישם הממשלה הבאה כנגד עובדים ועניים, יהודים וערבים, יובילו באופן בלתי־נמנע גם למאבקים חדשים, ואיתם גם שכבות חדשות שיגיעו למסקנות לגבי הצורך בהתארגנות ובאלטרנטיבה פוליטית. מהמאבקים הבאים יוכלו לצמוח גם ארגוני מאבק חדשים, וגם הבסיס למפלגת עובדים. הקמת מפלגה כזו תהווה צעד גדול בדרך לריסוק הימין הקיצוני, להשגת רפורמות משמעותיות, ולהפלת שלטון ההון ובניית חברה סוציאליסטית ודמוקרטית.





תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 59187, תל אביב–יפו 6159101
info@socialism.org.il
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון. התנועה שותפה בוועד למען אינטרנציונל עובדים (CWI), ארגון סוציאליסטי בינלאומי המאגד תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.