₪5,935
עוד ₪14,065 להשגת היעד
תרומת סולידריות לקופת המאבק 2018
מאבק סוציאליסטי לא מקבלת מימון מטייקונים, מהממשלה או מקרנות הון. תמכו בנו, שתפו והצטרפו אלינו לבניית אלטרנטיבה סוציאליסטית.
מאבקים חברתיים · העבודה המאורגנת · כלכלה · פוליטיקה · כיבוש ושלום · המזה״ת · בינלאומי · סטודנטים · נוער · נשים · להט״ב · בריאות · סביבה · היסטוריה ותיאוריה · התנועה
X


אלטרנטיבה למפלגות שלטון ההון
קל לדבר על העוני בחברה במנותק מהעושר האדיר בה, וזה מה שעושות כל המפלגות הממסדיות שמשמשות כזרועות של תמנון שלטון ההון שנושא באחריות לעוני. תיזכורת נוספת לצורך הבוער במפלגה רחבה חדשה של האנשים העובדים

הדפסה

כרבע מאזרחי ישראל חיים בעוני של ממש, כאשר בקרב אזרחים ערבים מדובר במרבית האוכלוסייה. למעלה משליש מהילדים בישראל נחשבים עניים. מאז 1998 הספיק מדד ג׳יני לאי־שיוויון בהכנסה לעלות ב־15% בישראל. באותה שנה היה שיעור הילדים העניים 22.8%, וכיום מתגאים המנהיגים הקפיטליסטיים על כך שהצליחו "לצמצמו" בשנתיים האחרונות לרמה של 34% (דו״ח העוני לשנת 2008). מבין משקי הבית המוגדרים רשמית כעניים, אחוז המשפחות העובדות נמצא בעלייה, ועומד כיום על קרוב למחצית. 12.2% מכלל המשפחות העובדות עדיין עניות, וזאת בהשוואה ל־9.6% בשנת 2002.

בסקר שפורסם לרגל היום הבינלאומי למאבק בעוני ב־17.11 הצהירו רק 19% שהם מאמינים לשקר לפיו העניים אחראים למצבם, וכמעט מחצית מהנשאלים טענו כי הם חוששים או חוששים מאוד שמדיניות הממשלה תדרדר אותם לחיי עוני. ובצדק. טענה זו מגובה בניסיון רב שנים תחת ממשלות קפיטליסטיות, שבזו אחר זו, כחלק ממערכה של כפייה אלימה של המדיניות הניאו־ליבראלית, נלחמו לריסוק העבודה המאורגנת, לקיצוץ המגזר הציבורי ולהפרטת השירותים החברתיים ונכסי ציבור. התוצאה הבלתי־נמנעת הייתה התעצמות היסטורית של הפערים המעמדיים ומימדי העוני היחסי והמוחלט.

המתקפה הזו זכתה לתנופה בשנות ה־1990 על רקע אופוריית הניצחון של הקפיטליזם בעקבות קריסת הכלכלות המתוכננות שהתקיימו בברית־המועצות ובמזרח אירופה (בהיעדר דמוקרטיה, הכלכלות שם נחנקו תחת עול הבירוקרטיה הסטאליניסטית). ממשלות ההון בארץ פעלו בלהט כדי להכשיר אמצעי שוד ועושק חדשים שאיפשרו לקומץ בעלי־הון את החופש להתעשר בהיקפי שיא על גבם של מעמד העובדים ושכבות הביניים. כמתנה קיבלו משפחות ההון גם הקלות דראסטיות בנטל המיסוי.

בכול פעם שהקפיטליזם הישראלי נפל למשבר, לרוב כחלק ממגמה עולמית (ובכלל זה המיתון של 2001–2002, שבטעות מיוחס בעיקר לאינתיפאדה השנייה), הוטלו גזרות כלכליות חדשות על העובדים, שנידרשו "להדק חגורה", כדי לשמור למעשה על שיעורי הרווח של בעלי־ההון. מעמד העובדים, שמייצרים את עיקר העושר בחברה, הם שאולצו לשלם ובגדול. כך גם בתקופות צמיחה, כששיכבה דקיקה של סופר־עשירים נהנתה מאורגיית רווחים חסרת תקדים. המיתוס לפיו התעשרות מעמד בעלי־ההון "תחלחל מטה" נופץ. תנאי העבודה במשק הורעו באופן קיצוני בתוך שנים לא רבות, ועם הפגיעה בביטחון הכלכלי חלה במקביל עלייה חדה בהוצאה הפרטית על שירותי בריאות וחינוך.

גניבה שיטתית ממוסדת

העוני הוא בעיקרו תוצר של גניבה שיטתית ממוסדת, סימפטום לקיטוב מעמדי חריף בחברה, ושורשיו לא נעוצים במאפיינים תרבותיים כאלה או אחרים. זו גם לא בעיית שוליים של מיסכנים חסרי־מזל — כפי שהנושא מסוקר לרוב בעיתונות הממסדית — אלא ביטוי למצב הכללי של המעמד העובד בחברה, כמו גם של שכבות הביניים הנמוכות שקורסות לתוכו. הידרדרות לתהום העוני היא סיוט שמאיים על רוב הציבור הרחב העובד, ששקוע במאבק להצליח לסגור את החודש. עצם קיומם של עוני ושל אבטלה, מאחר שהקפיטליזם לא מספק פרנסה לכולם, יוצרים תחרות קשה על מישרות שמורידה את תנאי העבודה במשק באפקט של מירוץ לתחתית.

התחרות על מישרות ומשאבים בלתי־נגישים, שמוחרפת בתקופות של מיתון, משרתת היטב את האינטרס של המעמד השליט בחברה, הן במישור הכלכלי והן במישור הפוליטי. היא מסיחה את הדעת מהתארגנות למאבק נגד השיטה, ומסייעת לגורמים שונים בקרב המעמד השליט לנצל ולזרוע דעות־קדומות, ולסכסך בין חלקים שונים במעמד העובד, באופן שמחליש סולידאריות מעמדית שנחוצה להתארגנות נרחבת למאבק. הפרד ומשול.

לכן הקפיטליזם מתמודד עם העוני בדרך משולבת של הכלה ודיכוי: מצד אחד, מאמצים להרגיע ולפייס את המרוששים באמצעי נדבנות עטופה בדמגוגיה (לרבות טיפוח מערך עמותות צדקה), ומצד שני, הפעלה מוגברת של כוחות משטרה כדי לדכא פשיעת עוני וגם מחאה.

אומנם הצטמקות כוח הקנייה של ההמונים היא מתכון למשבר כלכלי, כפי שמדגים שוב המשבר העמוק בכלכלה העולמית כיום, אבל זו סתירה שהקפיטליזם לא מסוגל לפתור, מכיוון ששמירת אינטרס הרווח הפרטי של בעלי־ההון מובילה, בסופו של דבר, להתרוששות יתר החברה, והיא מושכת כלפי מטה גם את תנאי העבודה במגזר הציבורי.

התשובה להתרוששות: התארגנות

התשובה להתרוששות נמצאת במאבק המעמדי. התארגנות של עובדים לצורך מאבק לשיפור תנאי העבודה מהווה משקל־נגד לתהליך ההתרוששות. ועדי עובדים ואיגודי עובדים חזקים מסוגלים להילחם, לבלום התקפות על העובדים ולהשיג חלק גדול יותר מהעושר שלמעשה נסחט דרך קבע מהעובדים (רווח = עבודה בלתי־משולמת), ואף להדוף מדיניות פוליטית שפוגעת בעובדים.

באופן כללי, למעמד העובדים, שהוא הכוח הכי יצרני בחברה, יש גם את הכוח הפוטנציאלי הכי גדול לחולל את השינוי החברתי העמוק ביותר, מהפכה חברתית של ממש. זה מצריך רמת התארגנות גבוהה ומודעות מעמדית גבוהה בקנה מידה המוני.

לא הייתה שנה בתולדות ישראל שעובדים ועובדות לא יצאו בה להיאבק, בצורה כזו או אחרת, וזה גם מה שמתרחש בימים אלה תחת ממשלת ביבי השנייה. את פניה של ממשלתו הראשונה קידמה השביתה הכללית הראשונה בישראל, ביולי 1996, ובעקבותיה גל שביתות חסר־תקדים, שהגיע לשיאו בדצמבר אותה שנה עם שביתה כללית פעילה בהשתתפות כמיליון עובדים, בתגובה לעיכובו לחקירה של יו״ר האגף לאיגוד מקצועי דאז, שלמה שני, במהלך הפגנה המונית של עובדי תעשיית הכימיקלים — השביתה אילצה אז את בית־הדין לעבודה להורות על שיחרורו של שני. אותן השביתות, שאת חלקן ליוו הפגנות סוערות, המחישו בצורה הברורה ביותר שבלי העובדים שום דבר לא יכול לזוז. אבל הן, והשביתות לאורך השנים הבאות, חשפו באופן ברור גם חולשה גדולה.

ההסתדרות החדשה היא התולדה של הרפורמה הגדולה בהסתדרות הכללית ב־1994, שפגעה קשות במצב העובדים בארץ, והייתה למעשה חלק מתהליך עצום של הפרטה מאסיווית ושל חיסול בָזק (גם בהשוואה בינלאומית) של העבודה המאורגנת — בתחילת שנות ה־1980 עוד היו 85% מהעובדים מאוגדים, בשנת 2000 כ־40% ובשנת 2003 כ־32% בלבד.

תוצר הלוואי של המהלך היה שההסתדרות חדלה לשמש כמעביד הגדול במשק ובפועל כזרוע של המדינה, וכך ניתן לה אופי עצמאי יותר, אבל ההסתדרות הכללית לא נבנתה מעולם על־ידי העובדים ולטובת מאבקי העובדים. ההסתדרות החדשה ירשה מנגנון בירוקראטי ואנטי־דמוקרטי שמרסן עד היום מאבקי עובדים, ולא פחות גרוע, היא מעולם לא הונהגה על־ידי נציגים אותנטיים ונאמנים של האינטרסים של העובדים, ועל כך כמובן יש להילחם.

בעיה נוספת שהחלה להיחשף אז באופן חד יותר בעיני מיעוט משמעותי של עובדים היא בעיית הכוח הפוליטי, כלומר הצורך במפלגת עובדים שתיאבק בכול הזירות, כולל בהסתדרות ובכנסת, כדי לקדם את האינטרס הרחב של העובדים.

קריסת "המערך"

בישראל לא התקיימה מעולם מפלגת עובדים גדולה שצמחה מתוך המאבק המעמדי כאירגון מאבק של מעמד העובדים. בשונה מדוגמאות של מפלגות סוציאל־דמוקרטיות בארצות אחרות, מפלגות "המערך", שהכתירו עצמן כ"מפלגות פועלים" בעבר ומשלו במדינה במשך שלושה עשורים, נועדו לשמש מראשיתן בעיקר צרכים של פרוייקט לאומי, והן הונהגו בידי אליטת מעמד ביניים לאומנית ואף גזענית, שרמסה ביד ברזל מאבקי עובדים. אותן המפלגות גם נושאות באחריות גדולה לעליית הניאו־ליבראליזם, להתהוות ולליבוי הסכסוך הלאומי המדמם ולהתחזקות הימין הקיצוני.

כאשר תסיסה חברתית, שלוותה בזעם על הגזענות הממוסדת כלפי יהודים מזרחים, הביאה לבסוף לסילוק השלטון הישן ב"מרד הקלפיות" של 1977, לא הייתה מפלגת עובדים רחבה שתוכל להציב אלטרנטיווה לשלטון, וכך הצליח "הליכוד", מפלגה ליבראלית לאומנית, לרכב על הזעם ולנצל את הוואקום הפוליטי.

מאז בחירות 1996 איבדה מפלגת "העבודה" תמיכה אלקטוראלית באופן משמעותי פעם אחר פעם, ואת בחירות 2009 סיימה עם שפל היסטורי של 13 מושבים — התרסקות של 71% ביחס לתוצאתה בבחירות 1992. אחותה הקטנה מרצ סיימה עם 3 מושבים. זה מה שנותר מ"המערך" שבשיא כוחו, ב־1965, חלש על 63 מושבים בכנסת. התרסקות "העבודה", שהייתה במשך דורות המפלגה העיקרית של המעמד השליט בארץ, היא חלק ממשבר עמוק ורב שנים בממסד הפוליטי בישראל בכלל.

גם הליכוד החל לאבד באופן משמעותי תמיכה אלקטוראלית כבר מבחירות 1992, וזאת בניגוד לטענה האליטיסטית לפיה מצביעי הליכוד פשוט חוזרים על דפוסי הצבעה ללא התחשבות בהתקפות הקשות שהונחתו עליהם. עד היום, ואפילו בהיעדר אלטרנטיווה אלקטוראלית שתהיה אטרקטיווית עבור עובדים, הליכוד לא הצליח לשחזר את 40 המושבים של 1988.

המשבר הפוליטי נמשך

עוד משנות ה־1950 נעשו ניסיונות להפוך את המשטר בארץ לריכוזי יותר ולהקנות עוד יותר כוח למפלגות הגדולות, אבל בשנות ה־1990 הניסיונות נעשו תכופים יותר, עם העלאת אחוז החסימה, וצעדים שונים שנועדו לברוא מפלגות ממסד גדולות חדשות מתוך הקיים. בינתיים דבר לא עזר לאותן מפלגות הון לבלום את אובדן התמיכה ואת ניקמת הבוחרים.

הבחירה הישירה לראשות הממשלה רק הקלה על מצביעים את הבריחה לעבר המפלגות הקטנות (קיום הפתק הנפרד לרוה״מ מיסמס את האשליה שהצבעה למפלגה גדולה "פחות נוראית" הכרחית כדי לחסום את מדיניות היריבה) וחשפה עוד יותר את המיאוס ממפלגות השלטון הוותיקות, עד כדי כך שבבחירות 1999 השיגה הרשימה המורחבת של "העבודה" ("ישראל אחת"), שהייתה הגדולה ביותר בכנסת, רק 23 מושבים, ואילו יחד עם הליכוד היה הישגן המשותף רק 42 מושבים — כמחצית ממה שהשיגו יחד בבחירות 1988! ביטול הבחירה הישירה איפשר אומנם לליכוד לשקם באופן זמני את התמיכה בו ב־2003, בעיקר על רקע גל לאומני־מיליטריסטי בשיא האינתיפאדה השנייה, אבל אפילו אז לא הגיעה התמיכה בשתי המפלגות יחד לרמה של עשור קודם.

הקמת "קדימה" ב־2005, בניסיון של שרון וגורמים נוספים מהאליטה השלטת למנף את התמיכה ב"התנתקות" לפיתרון המשבר במערכת הפוליטית, אומנם ריסקה את הליכוד ל־12 מושבים בלבד, אבל הותירה את התמיכה בשלוש המפלגות יחד בערך באותה הרמה. בבחירות האחרונות הצליחו שלוש המפלגות הגדולות (לאחר ש"ישראל ביתנו" תפסה את מקום "העבודה") להשיג יחד 70 מושבים, אבל המפלגה הכי גדולה, "קדימה", עדיין מחזיקה רק ב־28 מושבים, ירידה יחסית לכנסת הקודמת. המשבר במערכת הפוליטית נמשך.

הניסיון של "עם אחד"

בתחילת 1999 פרש יו״ר ההסתדרות דאז עמיר פרץ, יחד עם הח״כים ראפיק חאג' יחיא ואדיסו מאסלה, ממפלגת "העבודה" וייסד את מפלגת "עם אחד", למעשה מפלגת ההסתדרות, שהגדירה עצמה כ"מפלגת עובדים וגימלאים אותנטית". מספר נסיבות הביאו להקמה, כשהראשית שבהן הייתה העלייה החדה במאבק המעמדי, שהפעילה לחצים לא רק על המפלגות, אלא גם על מנגנון ההסתדרות החדשה. אחד מהביטויים לכך היה הקמתה של סיעת האופוזיציה הפופוליסטית "עוז" ב־1998 על־ידי נציג עובדי התעשייה האווירית חיים כץ, לימים ח״כ מטעם הליכוד. זרזים נוספים להקמת "עם אחד" היו המשבר במפלגת "העבודה" וחוק הבחירה הישירה שהגדיל את סיכוייה בבחירות 1999 וחיזק את הרעיון שאפשר להקים מפלגה "מגזרית" שתקדם את ענייני העובדים. מדובר בניסיון חשוב.

"יותר לשכירים פחות לעשירים", פנסיה לכול אזרח, העלאת שכר המינימום לאלף דולר (במונחים של אז), קליטת עובדי כ״א בתוך 3 חודשים — אלה הדרישות שהיו במרכז קמפיין הבחירות של מפלגת ההסתדרות, שהונהגה על־ידי מזרחי, ערבי ואתיופי. עבור מעגל לא מבוטל של רבבות עובדים זו הייתה רעידת אדמה. עובדים תומכי "ליכוד" ו"עבודה" עברו לשורות המפלגה החדשה, תלו בה תקוות רבות, והיו מוכנים להילחם כדי לבנות אותה ולהשיג את דרישותיה המרכזיות.

אלא שלאשליות הגבוהות בפרץ ובשאר גורמי ההנהגה בזמנו היה מחיר גדול. נציגי עובדים אותנטיים היו מיעוט בהנהגה. פרץ אומנם הצליח בצעדים פופוליסטיים למצב עצמו בעיני רבים כנציג העובדים, אבל במציאות הוא לא ייצג את האינטרס של העובדים. פרץ ושותפיו להנהגת ההסתדרות אימצו את כללי "השוק החופשי", ובמסווה של "אחריות לאומית" שיתפו־פעולה עם התקפות קשות ביותר נגד עובדים.

שיתוף־הפעולה הזה נעשה תוך שימוש ברטוריקה לוחמנית במיוחד נגד הממשלה ונגד ניצול עובדים, בשונה מהשת״פ הגלוי ומהסגנון הפקידותי של עיני כיום (מה שלא היה מסוגל להחזיק אז), אבל בשורה התחתונה, הנהגת ההסתדרות בראשות פרץ עסקה בעיקר בשיחרור קיטור במאבקים באופן שאיפשר לבסוף לבצע את עיקר ההתקפות על העובדים ולהציגן כגזירות גורל. הדבר בלט במיוחד במאבקים הגדולים השונים בתחילת שנות ה־2000, כשפרץ סייע למעשה ליישם את גזרות ביבי, ובמיוחד את ההפרטה של הנמלים.

פוטנציאל מבוזבז

מפלגת "עם אחד" נשלטה באופן מלא על־ידי הנהגה שחיפשה להפוך את המדיניות הניאו־ליבראלית לרכה יותר — מה שהוסווה כהתנהלות "אחראית" — ולמעשה באה גם להציל את הממסד הפוליטי הקפיטליסטי מעצמו, כפי שהדגימה לבסוף ההתמזגות של פרץ לתוך מפלגת העבודה. ההנהגה הזו השתמשה בזעם של העובדים ולא ניסתה להציב תוכנית פעולה ברורה שתכין את העובדים להתמודדויות הבאות במערכה. לא היה לה עניין במערכה שהייתה עשויה להביא אותה להתנגשות של ממש עם הממסד.

זאת אחת הסיבות, בנוסף לשיקולים אלקטוראליים צרים, שהביאו את פרץ ושותפיו להתחנפות ללאומנות ישראלית, כפי שמשקף גם שם המפלגה. למרות ההצהרה החיובית במצע המפלגה על תמיכה בשלום אזורי, בשיוויון לאזרחים ערבים וב"העלאת רמת החיים של שכנינו הפלסטינים", התאמצה ההנהגה להציג את סוגיית הסכסוך הלאומי כבלתי־רלוונטית למטרות המפלגה, וכנושא שיש להשאיר לטיפול המפלגות הגדולות והבית הלבן. תומכי המפלגה נקראו להצביע לרוה״מ "בהתאם להשקפותיהם המדיניות", והמפלגה אף חתמה על הסכם־עודפים עם מפלגתו של ליברמן, שלב לפני שקפצה כדי לשמש עלה תאנה חברתי בממשלת שרון לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה.

השיטות האירגוניות האנטי־דמוקרטיות של ההסתדרות שוכפלו ל"עם אחד", וכך סורס הפיתוח של התדיינות פנימית ערה וחיי מפלגה, שהיו יכולים לאפשר צמיחה של ביקורת ואופוזיציה. ובכך בדיוק לא היה אינטרס לפרץ, שהשתמש במפלגה לקידום שאיפותיו הקרייריסטיות, ולשאר נציגי מנגנון ההסתדרות. היה להם אינטרס ביצירת לובי פרלמנטארי בשליטתם.

למפלגה, שנשענה בבסיסה על קבוצות עובדים מיליטאנטיות, היה פוטנציאל. הפיכת אותה המפלגה לכלי משמעותי עבור מעמד העובדים בארץ הייתה מתאפשרת רק דרך צמיחה של אופוזיציה מאורגנת ומפוכחת שהייתה מסוגלת לאתגר את ההנהגה, לחשוף את הסכנה שבקווי המדיניות שהיא מובילה ולהציב לה אלטרנטיווה.

תנועת מאבק סוציאליסטי החלה לפעול חודשים ספורים לפני הקמת "עם אחד" וקומץ פעיליה אז שילב בין פעילות עצמאית שוטפת לפעילות אופוזיציונית במסגרת המפלגה החדשה במהלך חודשיה הראשונים. בהסברת התנועה הודגשו הפוטנציאל הגדול של המפלגה, הצורך באג׳נדה סוציאליסטית לוחמנית שתוכל להשיג את דרישות העובדים, וגם הסכנות שבהיגררות אחרי ההנהגה של פרץ.

מפלגה רחבה, פדרטיווית ודמוקרטית

בסופו של דבר, קיים צורך בבניית אירגון מאבק המוני, שישמש ככלי פוליטי עבור האנשים העובדים — יהודים, ערבים, מהגרים, חילונים ודתיים, נשים וגברים. בעוד שמפלגות הממסד פועלות כולן בשירות שלטון ההון, ונשענות על אג׳נדה לאומית או דתית, מפלגה שתיתן ביטוי פוליטי למעמד העובד צריכה להיבנות סביב אג׳נדה מעמדית, שכוללת הגנה שיוויונית על זכויות לאומיות ודתיות, והיא צריכה לשלול את ההיגיון המעוות של השוק הקפיטליסטי שלפיו מתורצות רוב ההתקפות על העובדים והעניים כצעדי "אין ברירה", ולדרוש לקבל גם מה שהקפיטליזם לא מסוגל לאפשר.

מפלגת העובדים הייתה יכולה כיום, לדוגמא, לגייס עובדים וסטודנטים למלחמה נגד הייבוש התקציבי וההפרטות במגזר הציבורי, להשקעות מאסיוויות בחינוך, בדיור ובבריאות ציבוריים, ליצירת מישרות איכותיות, ולהעברה לבעלות ציבורית של הפנסיות ושל תאגידים גדולים. היא הייתה יכולה גם להטיל את משקלה במאבק למען השלום ונגד דיכוי לאומי והימין הקיצוני. יחד עם זה, היא הייתה צריכה לדעת להדוף לחץ לכניסה לממשלות קפיטליסטיות.

תנועת מאבק סוציאליסטי בונה עצמה ככוח מפלגתי עצמאי, ובמקביל מקדמת גם את ההקמה של מפלגת עובדים רחבה ככלי מאבק, שישלב כוחות בין אירגוני עובדים שונים — כגון "כוח לעובדים", תנועת "עתידנו" והתארגנויות באירגון המורים — אירגוני סטודנטים, מפלגות שמאליות ואירגוני מאבק לשינוי חברתי.

מפלגת עובדים רחבה מוכרחה להישען על מבנה אירגוני חי ולחתור לפריסת סניפים בכול נקודה אפשרית ברחבי הארץ. בניית סניפים רבים וקטנים יחסית תסייע לעודד מעורבות גבוהה של חברי המפלגה, ותאפשר לסניפים להוות מוקדי פעילות שוטפת והתדיינות דמוקרטית. יש צורך בפעילות בכול הזירות האפשריות, לרבות במרכזי ערים, בשכונות, בקמפוסים, באיגודים, במועצות עירוניות, ובכנסת.

מפלגה שנועדה לתת ביטוי לשילוב כוחות רחב צריכה להיבנות לפי מודל פדרטיווי ודמוקרטי, שלא יאפשר מצב שבו הגורם השותף בעל מספר הפעילים הגדול ביותר משתלט טכנית על תהליך קבלת ההחלטות. שותפות כזו תצריך לקבוע קריטריונים ברורים ומוסכמים להצטרפות אירגונים שותפים מצד אחד, ומצד שני לאפשר קיום של סיעות במפלגה, ולאפשר לכול אירגון שותף להמשיך ולקיים במקביל פעילות עצמאית, שבמסגרתה יוכל להפיץ גם את חומרי ההסברה של המפלגה הרחבה.

חד״ש, שזוכה כיום לתמיכה גדולה יותר מאשר מרצ, היא בפועל מפלגה פדרטיווית שמשלבת מספר אירגונים פוליטיים סביב מצע שמאלי בסיסי, והיא גם זוכה לתמיכה חשובה, אך דועכת, מעובדים פלסטינים אזרחי ישראל. היא הייתה יכולה לסייע באופן ניכר הרבה יותר "לבנות שמאל חדש", אם היא הייתה מקדמת אג׳נדה סוציאליסטית־מעמדית ברורה (גם ביחס לסכסוך הישראלי־פלסטיני) ומכוונת את הסברתה לעובדים וצעירים יהודים וערבים שמאסו בפוליטיקה הממסדית, במקום להתאמץ לאחד את רסיסי "השמאל". יש צורך בחזית חדשה בדמות מפלגת עובדים רחבה, שתוכל להוביל את המאבק לשינוי החברה.

מאבק לממשלה של האנשים העובדים

מפלגה כזו חייבת להראות שיש גם פוליטיקה נקייה באמת, לוחמת, נאמנה ודמוקרטית. לשם כך חשוב הפיתוח של מנגנוני בקרה למניעת תופעות השחיתות הידועות לשימצה ממפלגות ההון, שהנהגותיהן ונציגיהן נמנים על העשירון העליון, מתרועעים עם בעלי־ההון ועם בכירים מהאליטה השלטת, וסוגרים איתם עיסקאות הרחק מעיני הציבור.

מניעה של ניגוד אינטרסים מצריכה ממפלגת עובדים להתבסס בלבדית על דמי־חברות ועל תרומות של תומכים מהשורה ולא של בעלי־הון. משכורתם של נציגי ציבור של מפלגת עובדים צריכה להיות מוגבלת לשכר הממוצע במשק לכול היותר (לעומת שכר יו״ר ההסתדרות והח״כים כיום שסוגרים את החודש עם יותר מפי 4 מכך), ואת ההפרש הם יידרשו להעביר לטובת חיזוק המאבקים לשינוי חברתי או למימון פעילות המפלגה. סטנדרט גבוה של אחריותיות ושקיפות, צריך לכלול לא רק שקיפות כספית מלאה של נציגים, אלא גם את האפשרות להחליפם בהליך מזורז בכול זמן.

במצב הקיים מוותרים רבים על מאבק לשינוי המציאות ומנסים להמר על "הרע במיעוטו", מקווים לישועה מצד ח״כים "חברתיים" או מסתמכים באופן כללי על לוביזם מול ח״כים מאותן מפלגות קפיטליסטיות שנושאות באחריות לבעיות החברתיות.

כל עוד לא נבנית מפלגה כזו שתוכל למלא את הוואקום הפוליטי הקיים עבור מעמד העובדים, המשבר בממסד הפוליטי יתבטא בהתחזקות של כוחות ימין, וכתוצאה מכך גם בהמשך גזרות כלכליות על העובדים והעניים (במיוחד בעקבות המשבר בכלכלה העולמית), בחיזוק מגמות קיימות של התקפות על זכויות דמוקרטיות, ובהתגברות הפלגנות הלאומנית־גזענית, לצד עלייה בתופעות של הסתה סקסיסטית והומופובית ממוסדת.

ללא מפלגה גדולה שתוכל להיאבק למען ממשלה של האנשים העובדים ולמען מדיניות סוציאליסטית, צפויה להימשך גם מגמת המיליטריזציה והסכנה בעימותים צבאיים חדשים — לא רק בגלל האופי הבלתי־יציב וההרפתקני של מפלגות הימין הקיצוני עצמן, אלא גם מכיוון שהאליטה השלטת, כפי שכבר הוכח, תקפוץ על כל הזדמנות כדי לנסות "ללכד את האומה" כמיפלט ממשברים.

מפלגת עובדים רחבה תוכל לדרוש שבעלי־ההון הם אלה שיהדקו את החגורה, ותוכל להציב אופוזיציה אמיתית לממשלה — דבר שלא קיים כיום — דרך גיוס נרחב של עובדים וצעירים למאבקים עם שיניים למען הישגים משמעותיים במקום מס־שפתיים "חברתי". כך ניתן יהיה לשנות את יחסי הכוחות החברתיים והפוליטיים.





תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 59187, תל אביב–יפו 6159101
info@socialism.org.il
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון. התנועה שותפה בוועד למען אינטרנציונל עובדים (CWI), ארגון סוציאליסטי בינלאומי המאגד תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.