בחודשים האחרונים עלו הצעות חוק של פוליטיקאים מהליכוד, מישראל ביתנו ומקדימה, שרוכבות על המיאוס מאלימות הרחוב המתגברת, ואמורות להגביל את שעות פעילות הפאבים בלילה ולהגביל משמעותית את צריכת האלכוהול בקרב נוער וצעירים. תוכנית מהסוג הזה אושרה גם על־ידי הממשלה בדצמבר, והיא אמורה לעלות 8 מיליון שקל בשנת 2010.

ההצעות האלה מתייחסות לבני־נוער כמו אל טיפשים שלא מסוגלים להבין את הסכנות שבאלכוהול. כל ההצעות נועדו ליצור רושם של דאגה מצד המפלגות הממסדיות לפיתרון בעיות חברתיות, אבל זאת דווקא דוגמא לצביעות של הממסד. זאת לא ביקורת קטנונית נגד הניסיונות להגביל שתיית אלכוהול; הרבה מעבר לזה. השימוש לרעה באלכוהול ובסמים הוא סימפטום לבעיות הרבה יותר שורשיות, שהמדיניות של הממשלה ושל מפלגות הממסד עוזרת ליצור. האמצעים שכלולים בהצעות החוק החדשות מטשטשים את התמונה החברתית הרחבה והמורכבת.

הנה העובדות: הנוער שותה והרבה. לפי מחקר של הכנסת, לפחות מחצית מבני־הנוער מודים שהם שותים אלכוהול בשיגרה, וחמישית מהבנים בכיתה ו' טוענים שהם שותים אלכוהול כל שבוע (ynet, 27.10.2009). אבל אותו מחקר מציין גם שעד היום לא נמצאה תיאוריה מדעית מובהקת שמוכיחה קשר בין שתיית אלכוהול לבין אלימות. גם אחרי כל האיסורים, שפוגעים בין היתר בבעלי עסקים קטנים, בני־הנוער ימשיכו לשתות והאלימות תמשיך לשגשג אם לא יינקטו צעדים משמעותיים לטיפול בבעיות החברתיות. זה לא יושג באמצעות איסור מכירה משעות מסויימות או איסור על שתייה עד גיל 21 כמו בארה״ב.

חברה שמעודדת נוער "לברוח"

למה בעצם אחוז כזה גדול של בני־נוער וצעירים מוצאים באלכוהול ובסמים את צורת הבילוי העיקרית שלהם, למה נוצרת הפנייה ההמונית הזאת לאסקפיזם (התנהגות שמנסה לברוח מהמציאות)?

בעיית השתייה בקרב נוער מתגברת גם כתוצאה מהמשברים במערכת החינוך, ויותר מזה, גם מכיוון שהחברה מאוד לא סלחנית כלפי נוער. אנחנו מתבגרים לתוך חברה מנוכרת שמבוססת על אלימות וגזענות, ומציעה עתיד מדכא. אנחנו כבני־נוער נאלצים להתמודד ביומיום עם בעיות במשפחה, בבית־הספר (עם מערכת חינוך רעועה שמנסה לשטוף לנו את המוח ולא מספקת לנו כלים להתמודד עם הבעיות שלנו), לחצים חברתיים, אלימות רחוב, ולפעמים גם ניצול בעבודה. וזה עוד לפני שמדברים על בעיות שקשורות לגיל ההתבגרות שכול נער או נערה עוברים. זה לא מפתיע שסביבה כזאת דוחפת יותר מתבגרים ל"בריחה" ולשימוש מוגזם באלכוהול ובסמים, עד אובדן חושים.

בהצעות החוק בכנסת אין בעצם ניסיון אמיתי לפתור את שורש הבעיה. אותם פוליטיקאים מנסים להציג את עצמם כמי שנלחמים כדי לפתור בעיות חברתיות, בזמן שהמדיניות של המפלגות שלהם אחראית למצב הגרוע של מערכת החינוך ולמצב הגרוע של החברה שבתוכה הנוער מתבגר. אחת הדוגמאות לצביעות של תוכניות ל"מאבק באלכוהול" היא העלאת מס הקנייה על האלכוהול הזול, שבעצם גובה עוד כסף מאנשים עובדים ומרוב הציבור כ"קנס" על שתייה, בזמן שמחירי האלכוהול היקר והאיכותי יירדו, אבל יישארו יקרים. אף אחת מהמפלגות הקפיטליסטיות לא הציעה לחייב תאגידי אלכוהול לממן הסברה לגבי נזקים משימוש לרעה באלכוהול ובסמים, או להשתתף במימון תוכניות טיפול וגמילה לאלכוהוליסטים.

להיאבק לשינוי המצב

במקום להפנות אצבע מאשימה אל הנוער, צריך לשנות את המצב החברתי הגרוע. שתייה ברחוב היא לא באמת בילוי אטרקטיווי, וצריך לבנות לה חלופות דרך פיתוח של מרכזים קהילתיים ומקומות בילוי נגישים ואטרקטיוויים לנוער וצעירים, שגם ישתתפו בתיכנון ובהפעלה. אבל זה לא מספיק. בין השאר, צריך להשקיע ולא לייבש את מערכות החינוך, הבריאות (כולל בריאות הנפש) והרווחה. מתיפקודה הלקוי והלא דמוקרטי של מערכת החינוך סובלים לא רק תלמידים שזקוקים לחינוך טוב יותר, אלא גם מורים, שזקוקים להעלאת שכר. גם בני־נוער שנמצאים בפנימיות מיוחדות לעבריינים זקוקים לאמצעי שיקום יעילים יותר, כמו ליווי סוציאלי ולא לאמצעי ענישה קיצוניים שרק ייצרו שיכבה אלימה ומדוכאת יותר.

על זה צריך להיאבק. המחאה בתקופה האחרונה של עשרות תיכוניסטים בתגובה להצעות "חוקי האלכוהול" מראה את הדרך קדימה. היא מסוגלת להתרחב. כדי להגיע להישגים משמעותיים, אנחנו צריכים התארגנות רחבה של תלמידים, סטודנטים, מורים והורים — התארגנות כזאת תצטרך להיאבק גם כדי לעצור את תהליכי ההפרטה במערכת החינוך, שבעצם יוצרים שוק על חשבון החינוך שלנו. זה מה שיוכל לעצור את המדיניות הצבועה של המפלגות הממסדיות.