socialism.org.il
טירוף ההסללה במערכת החינוך
פוליטיקאים ואנשי ציבור מרבים לדבר בזכות החינוך כמקדם שיוויון חברתי ומקטין פערים חברתיים וכלכליים. אבל בעצם, כותב אור דר, מערכת החינוך מנוהלת באופן ציני ודווקא מנציחה פערים
אור דר
08.02.2010 05:02

למרות המאמצים לצייר את מערכת החינוך ככלי לקידום שיוויון חברתי, ולמרות המיתוסים על חינוך חובה חינם שמסופק באופן שוויוני, במציאות מערכת החינוך מנוהלת באופן ציני והיא הוכפפה לאורך השנים לצרכי האליטה השלטת ובעלי־ההון. זאת לא קונספירציה. לא באופן מקרי בראש הוועדות דוברת ושוחט עמדו איש עסקים ושר אוצר לשעבר. מטרתן הברורה של תוכניות אותן הוועדות הייתה לקצץ בתקציבי ובמעורבות הממשלה ולחזק את החינוך הפרטי.

אפשר להזכיר גם את טוריו בעיתונות של התעשיין סטף ורטהיימר בזכות מסלול החינוך המקצועי. בשנות ה־1960 היו אלה צרכי התעשייה והצבא שהעלו את הדרישה להכשרה מקצועית, והביאו לגידול במסלול החינוך המקצועי. עצם ההקניה של הכשרה מקצועית לנוער בבית־הספר היא לא דבר שלילי, כפי שגם עבודה במפעל היא עבודה חשובה. הבעייתיות היא בהיעדר אפשרויות בחירה בין אפיקים לימודיים ומקצועיים שונים ומגוונים עבור התלמידים, כמו גם בתנאי העבודה הירודים והבלתי־מספקים שצפויים להם ככלל בהמשך, ובמקרים רבים גם במעורבות של מפעלים פרטיים למטרות רווח.

ב־24.01 פורסם ב"הארץ" כי: "משרד החינוך והתאחדות התעשיינים מגבשים תוכנית חדשה, שבמסגרתה מפעלים יאמצו בתי־ספר תיכוניים ותלמידי הכיתות הגבוהות יעבדו במפעלים יום בשבוע, במהלך שנת הלימודים. לפי התוכנית, במקביל לבחינות הבגרות, התלמידים יקבלו בסיום לימודיהם תעודת טכנאי. פיילוט ראשון של התוכנית מתוכנן להיות חיבור תיכון "ברנקו וייס" בבית־שמש עם מפעל "מנועי בית שמש" [בבעלות משפחת דנקנר]. לדברי גורמים שונים, ההחלטה העקרונית בזכות הפרויקט כבר התקבלה, וכעת נבדקות שאלות כמו ביטוח התלמידים ואם יקבלו שכר בעד עבודתם".

לא מקרי שהפיילוט נערך בבית־שמש, אחת הערים העניות בארץ. למעשה מדובר בפרוייקט שיוודא שמפעל "מנועי בית־שמש" יזכה באספקה שוטפת של עובדים. זהו המשך בזוי למדיניות הפרדת החינוך המקצועי, שכשלה מבחינת ההזדמנויות שהיא נותנת ללומדים בה, אבל כנראה שלא כשלה מבחינת השירות שעשתה עבור בעלי־ההון.

לא להקנות ידע, אלא לסמן

כל עיון לא משוחד בתולדות החינוך בישראל יגיע למסקנה שבניגוד לטענות הרשמיות, מערכת החינוך היא לא "אי" אוטונומי, משוחרר מכול לחצים פוליטיים וכלכליים, והיא מהווה כלי חשוב ביותר לשימור המבנה החברתי־מעמדי. כל מנגנוני ההערכה למיניהם כמו הבגרות והפסיכומטרי מטרתם היא לא להקנות ידע והשכלה, אלא לסמן בחותמת אם התלמיד כשר עבור הממסד להמשך לימודים גבוהים או לא.

לאחר הקמת מדינת ישראל השתלטה מפא״י על כלל מערכת החינוך בארץ. למרות דיבורים יפים בזכות שיוויון ואינטגרציה, בפועל הונהגה הפרדה מחמירה בין תלמידים יהודים וערבים, ובמידה פחותה גם בין יהודים דתיים וחילונים, ובין אשכנזים ומזרחים. הפרדה זו שירתה, בין השאר, מדיניות של "הפרד ומשול" בחברה, שבנתה הירארכיה בין עובדים מאוכלוסיות מרקעים שונים, ושימרה הבדלים ופערים מעמדיים ביניהם. כך לדוגמא תרמה מערכת החינוך לניתוב תלמידים מזרחים ופלסטינים בישראל למסלול של כוח עבודה זול במשק (היא תרמה לייצור־מחדש של המבנה המעמדי, כלומר, הבטיחה שהפועלים יישארו פועלים והאדונים יישארו אדונים).

עד היום מופנים התלמידים הערבים למסגרות נפרדות, שבנוסף לכול מיובשות מבחינה תקציבית, וסובלות מהתערבות פוליטית. בעבר גם חלק גדול מהתלמידים המזרחים הופנו למסגרות נפרדות, ולפי הסטטיסטיקן הממשלתי, ב־1952 למדו 86% מהתלמידים המזרחים במסגרות נפרדות, שבהן אף היה מחסור חמור בכיתות ובמורים בעלי הכשרה מתאימה. רבים מהמורים הגיעו לבתי־הספר עם דעות קדומות, שטופחו על־ידי הממסד, ביחס לערבים ומזרחים, שנתפסו בעיניהם כנחותים ופרימיטיוויים.

מחקרים הראו כי לאמונה של המורים בתלמידים יש תפקיד חשוב בהצלחה שלהם, גם אם המורים לא מביעים את אמונותיהם בפני התלמידים. לכן לא פלא כי ההישגים תאמו את הציפיות: פערים של שנתיים־שלוש בין תלמידים אשכנזים למזרחים, אחוזי נשירה גבוהים וייצוג מצומצם בתיכונים ובאוניברסיטה.

באמצע שנות ה־1960 התקבלו שורה של החלטות שהנציחו את ההפרדה, למרות דיבורים על אינטגרציה ושיוויון. ההחלטות כללו הקמה של בתי־ספר מקצועיים בקנה־מידה רחב והקמת חטיבות הביניים והסללה במסגרתן. נציגי ממסד מפא״י טענו שהחינוך העיוני לא מכין תלמידים "עולים" או מהמעמד החברתי הנמוך לעבודה יצרנית, ולכן יש להפנותם לחינוך מקצועי ייעודי. חלק מטיעוני הממסד באותה התקופה היו כי התלמידים המזרחים מצליחים פחות בלימודים בשל "פיגור תרבותי", "התפתחות קוגניטיווית לקויה", "פרימיטיוויות" וכדומה. הילדים המזרחיים הוגדרו כ"טעוני טיפוח".

החינוך המקצועי

ב־1970 כ־40% מתלמידי התיכון למדו במסלול המקצועי, מהשיעורים הגבוהים בעולם, רובם המכריע היה מזרחי. ב־1969, רק 167 בוגרי בתי־ספר מקצועיים קיבלו תעודת בגרות, כלומר היתר כניסה לאוניברסיטה.

כמובן שמתן סיכוי שווה ללמוד, להתקדם ולהתפתח הוא לא חלק ממערכת השיקולים הצינית של המעמדות השליטים. מדיניות החינוך המקצועי תאמה את תוכנית הפיתוח הכלכלי והתיעוש של אותה תקופה. בכדי לספק את הצורך בפועלים מיומנים וזולים, הוקמו בתי־ספר מקצועיים לאוכלוסייה שיועדה למלא לאחר מכן את המפעלים — אוכלוסיית מהגרים, במיוחד המזרחים. לפלסטינים אזרחי ישראל, שעד לשנת 1966 הושמו תחת ממשל צבאי, נועד התפקיד הנחות ביותר בשוק העבודה, והם זכו לשירותי החינוך הגרועים ביותר. במקביל, המסלול העיוני של הזרם המרכזי בחינוך הכשיר למעשה תלמידים כאזרחים ועובדים "רגילים" מהשורה, ובהתאם לאזור ולבית־הספר, הוא כלל בתוכו גם אמצעי סינון ומסלולים נבחרים לילדי אליטה.

הקמת חטיבות הביניים הייתה נדבך נוסף במדיניות ההפרדה, למרות ההצהרות בדבר אינטגרציה. בפועל, מכיוון שתלמידים מזרחים קיבלו חינוך גרוע בבתי־הספר היסודיים, לרוב נוצרו כיתות נפרדות בחטיבה למזרחים ולאשכנזים במסגרת ההסללה וההפרדה נשמרה. החטיבה למעשה סייעה להסללה מוקדמת יותר — בכיתה ז' במקום בכיתה ט'.

בעקבות הקמת חטיבות הביניים, תלמידים "חלשים" רבים הופנו לחינוך מיוחד. בשנות ה־1980 היו כ־60 אלף כאלה, רובם ילדים עם יכולת לימודים רגילה שהופנו לחינוך מיוחד עקב "בעיות התנהגות" או למעשה חוסר התאמה לפרופיל הקלאסי של תלמיד תיכון.

הצורך "הטבעי" להסליל

הסיבות המוצהרות לצעדים אלה היו הצורך באינטגרציה ומתן יותר הזדמנויות חינוכיות. אבל ניראה שהסיבה האמיתית היא שהגידול במספר הלומדים בתיכון, בהם מזרחיים וילדים רבים מהשכבות היותר עניות, הביא באופן "טבעי" בתוך חברה מעמדית לצורך למיין ולהסליל את התלמידים בכדי לשמור על המבנה המעמדי.

באמצע שנות ה־1970 חלה עלייה בזכאים לבגרות, בין היתר בעקבות הגידול במעמד הבינוני. כעת, למראית עין, הדרך הייתה פתוחה לרבים ללמוד באוניברסיטה. אלא שלאליטה השלטת לא היה בזה שום אינטרס, להיפך, הם רצו למנוע היווצרות של "עומס־יתר" על מוסדות ההשכלה הגבוהה שהיו מצריכים תוספת מאסיווית של תקנים ותקציבים לאוניברסיטאות מקופת המדינה. במהרה נמצא אמצעי סינון חדש בדמות הבחינות הפסיכומטריות, שבגלל הטייתן התרבותית יש בהן פער לטובת אשכנזים משכבות ביניים (כפי שמראים נתוני הלמ״ס — פער של 100 נקודות בין יהודים וערבים, פער זהה בין נבחנים מישובים אמידים לישובים מרוששים).

הסיבות לחוסר ההצלחה של מזרחים וערבים במערכת החינוך בישראל לא נובעות מהבדלים ב"יכולת ההפשטה", אלא, בדומה למצב בארצות אחרות, הן תולדה של אפליה שמקורה בצורך של המעמדות השליטים בשימור המבנה החברתי. כך לדוגמא, יכולים הישגיהם הלימודיים של מרוקאים שהיגרו לצרפת ופלסטינים שגורשו לירדן להיות גבוהים בהרבה מאלה של קרוביהם בישראל (שלמה סבירסקי, "חינוך בישראל — מחוז המסלולים הנפרדים").

תהליך קליטת המזרחים במסלול "סוג ב'" לא היה "טעות". הוא נועד לשרת את האינטרסים של האליטה השלטת. באופן דומה, גם כיום נקלטים יהודים מאתיופיה בצורה שמכווינה רבים מהם לשמש ככוח עבודה זול לעתיד, תוך הפנייה לחינוך מקצועי ולפנימיות.

כמעט כל הילדים נולדים עם היכולת להצליח בלימודים. השאלה מי יצטיין ומי לא תלויה בחלוקת תגמולים ועונשים על־ידי המורה בשנים הראשונות ללימודים. מי שמקבל תגמולים חיוביים משקיע יותר והופך ליותר "חכם", ומי שמקבל עונשים משקיע פחות והופך ל"טיפש". בגלל תנאי הסביבה שלהם, חינוך בבית ומודעות של ההורים, ילדים ממעמד בינוני־גבוה מגיעים לבית הספר יותר מוכנים ולכן זוכים יותר לתגמולים חיוביים והופכים ל"יותר חכמים" (ג׳פרי בלום, "מיתוס ה־IQ").

חינוך מופרט

גם כיום, למרות שינויים רבים לאורך העשורים האחרונים, נשמרת היטב מערכת של הפרדה מעמדית והפרדה בין חלקים שונים בחברה על רקע לאומי, דתי ועדתי. מאמצע שנות ה־1980 מיושמת ההפרדה יותר ויותר באמצעות תהליכי הפרטה, דרך קיצוצים חוזרים ונשנים בהוצאות הממשלה על חינוך, שמביאים להגדלת השתתפות ההורים בהוצאות החינוך ולפריחת בתי־הספר הפרטיים.

בשנת 2007, היו 46.3% מבני ה־17 בישראל זכאים לתעודת בגרות. 13% מתעודות הבגרות לא עמדו בסף הקבלה לאוניברסיטאות, כלומר רק 40% מבני ה־17 סומנו בחותמת המאפשרת המשך לימודים גבוהים (ובדיוק לצורך הסימון קיימת תעודת הבגרות). בנוסף, התפלגותם באוכלוסייה לא אחידה — קיים קשר ברור בין שיעור מסיימי הבגרות ביישוב לבין השכר הממוצע בו. כך יוצא לדוגמא שרק 30% ממסיימי מחזור 1998 התחילו בלימודים באוניברסיטה או במכללה.

גם ההתפלגות בקרבם לא שווה כלל. 27.7% מהמזרחים של מחזור 1998 המשיכו ללימודים גבוהים, לעומת 36.6% מהאשכנזים. 38.7% מבוגרי הנתיב העיוני לעומת 14.5% מבוגרי הנתיב המקצועי. 10.3% מהמתגוררים ביישובים מאשכולות 1–2 (האשכולות הנמוכים לפי דירוג הלמ״ס), לעומת 56% מהמתגוררים ביישובים מאשכולות 9–10. נתונים אלה מפריכים את הטענה שהחינוך המקצועי מקדם שיוויון.

כיום חלק הולך וגדל מההוצאה הלאומית על חינוך הוא פרטי. בין השנים 1986 ל־2001 גדלה ההוצאה הממוצעת של משק־בית על תצרוכת ב־11%, בעוד הוצאתו על חינוך גדלה ב־78%. בשנת 1998, כ־18% מההוצאה הלאומית לחינוך הייתה פרטית. מאז 2002 קיצצה הממשלה 16 פעמים בתקציב החינוך בהיקף של 3.5 מיליארד שקל, כך שהמצב כנראה הידרדר.

משרד האוצר, בניסיונותיו הנישנים להסוות את המלחמה שהוא מנהל בעובדים ובעניים, טוען כי ההוצאה על חינוך בישראל היא מהגבוהות בעולם. אבל כשבודקים את ההוצאה על חינוך לכול תלמיד מיקומה של ישראל כבר אינו כה גבוה. למעשה, מאז 1996 ההוצאה לכול תלמיד יורדת בעקביות. כמובן שכשהממשלה מקצצת בתקציבי החינוך וההוצאה הפרטית על החינוך גדלה, מחריף אי־השיוויון.

מספיק לדעת מאיזה יישוב אדם מגיע ומאיזה עשירון הוא בשביל לדעת מה הסיכוי שלו לסיים עם תעודת בגרות וללמוד באוניברסיטה. גם כיום, לאחר שישה עשורים של "אינטגרציה","טיפוח" ו"שיוויון" עדיין קיימים הבדלים גדולים ומשמעותיים בהישגים החינוכיים בין אשכנזים ומזרחיים, יהודים וערבים ובעיקר בין עשירים ועניים — גם בקרב האוכלוסייה הערבית, ההצלחה הגבוהה ביותר היא של תלמידים ממשפחות עשירות יותר.

הניסיון של "קדמה"

כל ניסיון לשנות את מערכת החינוך צריך לקחת בחשבון שהיא רחוקה מלהיות א־פוליטית. ניסיונות כאלה מנוגדים לאינטרסים של המעמד השליט ולכן מדוכאים בדרכים שונות וזוכים ליחס מזלזל ולדחייה מצד הממסד, כפי שיכול להעיד המקרה של בתי־הספר "קדמה":

מדובר בשלושה בתי־ספר שהוקמו על־ידי התנועה החברתית המזרחית "קדמה" בתחילת שנות ה־1990 בשכונת התקווה בת״א, בקטמון בירושלים ובקריית־מלאכי. אומנם הפרדת תלמידים מזרחים למסגרת נפרדת מחבריהם מחזקת בפועל הפרדה עדתית בחברה, והיא אינה פיתרון של ממש לאפליה ולבעיות במערכת החינוך, אבל בכול זאת, על רקע של אפליה ודיכוי אתני ניסו היוזמים לאפשר חינוך עיוני ברמה גבוהה לילדי אותן השכונות, תוך הדגשת התרבות המזרחית, חינוך פוליטי, מעורבות של ההורים ויחס אישי לתלמידים (כיתות קטנות, מחנכת לכול כמה תלמידים וכו').

בתי־הספר "יובשו" על־ידי המדינה עד לסגירת שניים מהם בתוך שנים ספורות. כיום פועל רק בית־הספר בקטמון, לאחר שנאלץ לוותר על חלק מעקרונותיו בשביל לקבל תקציבים מהמדינה.

כשרון חולדאי נבחר לראשות עריית ת״א ב־1999 וניצח על סגירת "קדמה" בשכונת התקווה, הוא הגיע — מלווה בקצין ביטחון! — לפגישה עם ההורים בשביל להודיע להם על החלטתו. הוא הסביר בפטרונות שאצלו "הורים לא יסתובבו ויחליטו בבית־הספר". כמובן שמעורבות הורים היא לא מחזה נדיר בבתי־הספר של צפון ת״א ובבתי־ספר דמוקרטיים הפועלים בעיר. כשההורים ההמומים הגיבו, הצהיר האדון כי "אתם יכולים לצעוק ולהתפרע כמה שאתם רוצים, הרי זוהי התרבות שלכם".

ניסיונות לבנות מערכת חינוך עצמאית אלטרנטיווית למערכת הציבורית הקיימת, גם תבודד את קבוצת התלמידים משאר החברה ובכך תקשה על המאבק לשינוי חברתי, וגם תיתקל בהתנגדות חריפה מצד הממסד, כפי שמדגים הניסיון של "קדמה".

ספוג של מחאה חברתית

אז איך אפשר לשנות את המצב? הצלחה אישית בלימודים לא פותרת את הבעיה הכללית, גם כשהיא נעשית בקנה מידה גדול. כפי שכבר קרה בעבר עם הפסיכומטרי והחינוך המקצועי, יומצאו דרכים חדשות להסליל ולסמן בשביל להבטיח שההשכלה הגבוהה תמשיך להיות פריווילגיה של מיעוט. בנוסף, מוביליות חברתית ברמה מסויימת עוזרת לנציגי הממסד לחזק אשליות לגבי שיוויון הזדמנויות.

לעומת "קדמה", מוסדות החינוך של ש״ס, שמחזקים באופן מובהק פירוד דתי ואתני, זוכים לתיקצוב נדיב כי הם לא מאיימים על השלטון. ש״ס מתפקדת כספוג של מחאה חברתית ובכך היא משרתת שירות חשוב את השליטים ולכן היא ישבה כמעט בכול הממשלות בעשורים האחרונים ונתפסת כשותפה קואליציונית לגיטימית. מפלגה שהייתה באמת מייצגת את העובדים והעניים לא הייתה יכולה לשבת באף ממשלה שש״ס ישבה בה, כי אותן ממשלות קפיטליסטיות נלחמו בעניים.

שימור המצב לא תלוי במפלגה כזאת או אחרת, אלא הוא חלק בלתי נפרד מהמבנה החברתי, כל עוד החברה נשלטת בידי האינטרסים של בעלי־ההון. לא רק מפלגת העבודה, אלא גם הליכוד, ש״ס, מרצ, האיחוד הלאומי וקדימה, כולן שותפות מלאות בשיעבוד החינוך למניע הרווח של קומץ טייקונים.

לשנות את המערכת

בשנים האחרונות הובילו סטודנטים, מורים, תלמידים ומרצים מאבקים חשובים במערכת החינוך. זכורה במיוחד שביתת המורים הארוכה של 2007. מאבק המורים הביא אומנם לדחיית יישום ה"רפורמה", אבל הממשלה לא ויתרה עליה ועדיין מנסה להעבירה ב"שיטת הסלאמי". כל עוד כל קבוצה מציגה את תביעותיה בפני הממשלה במנותק ובנפרד מהקבוצות האחרות, ודרישותיה מצטמצמות לתחומיה בלבד, קל לממשלה להיפטר מה"מטרד". מאבק אפקטיווי של המורים לשינוי פני החינוך בישראל חייב להשתלב במאבק כולל של הסטודנטים והמרצים, וכמובן במאבקי עובדים. בשביתת המורים הגדולה, אירגון המורים נדחף לכיוון כזה, בזכות ההתארגנויות של ועדי מורים בשטח, אבל בהיעדר סולידאריות מצד ההסתדרות הכללית והסתדרות המורים, הצליחה הנהגת אירגון המורים למכור את המאבק.

רוב התלמידים, ההורים, המורים, הסטודנטים והמרצים היו רוצים לראות שינוי במערכת החינוך ובמערכת ההשכלה הגבוהה. שינוי כזה מצריך התארגנות ומאבק, גם להגנה מפני ההתקפות הבאות וגם להשגת דרישות. לכך יכולה לסייע הקמת מטה משותף של מורים מאירגון המורים, הסתדרות המורים, מועצת התלמידים, התאחדות הסטודנטים, אירגון ההורים הארצי ואירגון הסגל הזוטר באוניברסיטאות, שיבטיח ניהול דמוקרטי ופעיל של המאבק, תוך קיום הסברה עצמאית, אסיפות והפגנות.

למאבק למען חינוך חינם מהגן ועד האוניברסיטה, החזרת כל תקציבי החינוך שקוצצו בשנים האחרונות, העלאת שכר המורים ושאר העובדים במערכת, וחינוך עיוני איכותי לכלל התלמידים, יש פוטנציאל לסחוף המוני מורים, תלמידים, הורים, סטודנטים, מרצים ותומכים אחרים. הפעלת לחץ על ההסתדרות לממש את הבטחתה ממאבק המורים האחרון ולהשבית את כלל המשק לסולידאריות, תוכל לחזק את המאבק. מאבק נרחב ונחוש יוכל לשים סוף לייבוש התקציבי, סוף למדיניות האפלייה וההפרדה על בסיס לאומי, דתי או עדתי בחינוך, וסוף לתהליכי ההפרטה.

יש צורך בשידרוג כולל ושיוויוני של תשתיות בתי־הספר, בצימצום מספר התלמידים בכיתה, ובניהול דמוקרטי של בתי־הספר בהשתתפות המורים, התלמידים וההורים. יחד עם ביטול הבגרויות והפסיכומטרי אפשר להחליף את גישת השינון ומסלול הציונים במערכת המדריכה ומעודדת חברתיות, יצירתיות וחשיבה ביקורתית.

מאבק להשגת שינוי כזה צריך להיות חלק ממאבק לשינוי חברתי כולל, שינוי סוציאליסטי של החברה, שיוציא את מניע הרווח והאינטרסים של האליטה השלטת ממערכת החינוך, כמו מהבריאות ומכול שאר השירותים החברתיים החיוניים.