socialism.org.il
מודל יופי בשירות תעשיית היופי
מירוץ מפרך ואינסופי לעמידה בתכתיבים אופנתיים של יופי מדומה ומלאכותי, מעשיר תאגידים רבים, אבל כובל, מנוון ומרטש את חייהם של המוני אנשים, ובעיקר נשים...
שיר לוי
08.02.2010 04:57

בעולם של פעם, לפני התפתחותה של חברה הירארכית מעמדית, היו חברות מטריארכאליות, והנשיות נחשבה למשהו מעין קדוש. הנשים, שמעניקות חיים, היו במרכז החברה. בניגוד לזילזול המקובל שלו זוכות כיום נשים מבוגרות, כאילו "פג התוקף" שלהן, פעם העוצמה המיוחסת לאישה גברה עם התבגרותה. כך למשל הנשים המבוגרות היו המנהיגות.

החברה המעמדית מסתמכת באופן מסורתי על עבודה בלתי־משולמת שמבצעות לרוב נשים במשק הבית, בעוד שהגברים הפכו למפרנסים העיקריים. נשים רווקות היו צריכות להוכיח את עצמן עוד יותר מהשאר ולשים דגש גדול יותר על טיפוח המראה החיצוני שלהן, בכדי להשיג חתן שיפרנס אותן כראוי.

לחץ חברתי עצום

מודל היופי המודרני למבנה גוף מתאפיין בסטנדרטים אנורקטיים וחולניים, שמוצגים כקריטריונים אובייקטיוויים. מודל זה החל להתגבש עם התפשטות הקפיטליזם ועם המהפכה התעשייתית. כבר בסוף המאה ה־18, נשים בחברה המערבית היו נוקטות באמצעים קיצוניים, כולל לבישה מזיקה של מחוך הדוק, כדי לנסות להשיג את מבנה הגוף שנחשב לאידיאלי.

כך, עם הזמן, גוף האישה נהפך יותר ויותר לחפץ, והנשים החלו לשמש בתור בובות ראווה בחנויות בגדים, בתור שלטי חוצות שמפרסמים מוצר זה או אחר, ובעצם כמו עוד בובה שמשרתת את צרכי הקפיטליזם הפטריארכאלי. על נשים מופעל לחץ חברתי עצום למיצוי עצמי דרך התמסרות לפולחן גוף אינטנסיווי, שישקיעו בו חלק משמעותי ממירצן, זמנן וכספן, על פני עיסוקים אחרים, כולל מאבק לזכויות.

נשים אומנם לא בוחרות באופן מודע להשתעבד לאידיאל היופי, אבל כשהן משתפות־פעולה עם המצב הן תורמות לשמירת תפקידן כ"קולב" — בעמדה מופלית ונחותה מזו של גברים, בעבודה ובכלל בחיים. מצב זה גם מסייע לעידוד התופעה של אלימות כלפי נשים.

אנשים נדחפים לתפוס את דגמי היופי המוכתבים ואת צווי האופנה כאמצעים להתקדמות בחברה, להשגת יותר חברים, ציונים טובים בלימודים, שכר גבוה בעבודה, וכדומה. התקדמות הטכנולוגיה הרפואית מאפשרת לבצע כיום ניתוחים פלאסטיים שונים, החל מעיצוב האף וכלה בשאיבת שומן, ועל זה תעשיית היופי חוגגת. הגוף שלנו הפך להיות מעין חומר שאנו מעצבים ומשנים, גם ובעיקר בהתאם לציפיות של החברה מאיתנו.

היופי בעיני המתבונן

"אישה יפה", כיום, מאופיינת בעיניים גדולות, אף קטן ושפתיים מלאות. אלה הם שלושה קריטריונים שקיימים לרוב אצל דוגמניות, ומזכירים פנים של תינוקות. אישה נחשבת יפה יותר כשהיא נראית צעירה. לפעמים אף מדובר בגיל צעיר באופן מוגזם, עם פרופורציות הפנים שצויינו בצירוף היקפים צרים במיוחד.

גם מזה גורפת תעשיית היופי רווחים, בין אם מדובר בתרופות שונות שמסייעות בירידה מהירה במשקל, בתכשירי קוסמטיקה (כאשר בארה״ב התעשייה הזו גורפת רווחים של 20 מיליארד דולר בשנה, שמקורם בעיקר בנשים), ובין אם במכוני כושר, שבמקום לשים דגש על הבריאות, הפרסומות שלהם מטיפות לרזון ול"הכן את גופך לקיץ" — כי הרי עכשיו גופך עומד להראות בפומבי, והוא צריך לעמוד בקריטריונים חברתיים מסויימים כדי שבכלל תשקול את האפשרות.

אם פעם אישה פורייה נחשבה ליפה יותר, כיום הדגש הוא על המראה הצעיר־מדי והחולני. מה שמעודד את המצב הנוכחי הן למשל תחרויות היופי ומסלולי הדוגמנות, ששם מידת מכנסיים 38 נחשבת לגדולה ולא הגיונית, ונתון ה־BMI (מדד מסת הגוף, המבוסס על היחס בין המשקל לגובה) של הדוגמניות נע בין 13–17 בדרך כלל, כאשר מתחת ל־18.5 זה תת־משקל. ב־15 BMI נהוג כבר לאשפז.

כיום, הרבה נשים וגם גברים סובלים מהפרעות אכילה ברמות שונות — אנורקסיה, בולימיה, אכילה כפייתית ועוד. הפרעות האכילה לא נוצרות רק בשביל להגיע לאותו מודל יופי נחשק ובלתי־מושג, אבל הוא מעודד זאת. הפרעות האכילה הן לעיתים סוג של נתיב בריחה לאנשים שלא מוצאים את עצמם בחברה, לא מצליחים לענות על התכתיבים החברתיים. כ־15% מחולי האנורקסיה מתים מהמחלה.

לקום ולהילחם

מבנה הגוף שמוצג כיום כאידיאלי הוא לא בר־השגה. מדובר במירוץ אינסופי. הרי במציאות (ולא בפוטושופ) תמיד יש עוד פגמים, שיוצרים חוסר תאימות עם האידיאל המלאכותי ומונעים הגעה לתחושת שלמות פנימית, שאליה נוכל להגיע רק לאחר השלמה עם עצמנו וגיבוש אופי שנרגיש בו בטוחים.

אבל זה לא מספיק, כפי שהבינו המוני נשים לאורך ההיסטוריה שקמו ונילחמו לשבירת הדיכוי החברתי ולהשגת זכויות. יש להיאבק למיגור כל אפליה בשוק העבודה ובכלל, לסילוק פירסום סקסיסטי וסטריאוטיפי, לחינוך נגד סקסיזם ודיכוי במערכת החינוך וסילוק מניע הרווח מתעשיית היופי (שעל חלקה אפשר בהחלט לוותר). יש צורך במערכות רווחה ציבוריות מפותחות ובחינם שיסייעו בגידול הילדים, ולבסוף יש צורך בהחלפת השיטה הקפיטליסטית עצמה והאידיאלים המזוייפים שהיא מציבה עבור הפרט, בדמוקרטיה סוציאליסטית, שבה יתאפשר לנשים וגברים לחיות באופן שיוויוני מלא ולקחת שליטה על חייהם.