₪8,260
עוד ₪11,740 להשגת היעד
תרומת סולידריות לקופת המאבק 2018
מאבק סוציאליסטי לא מקבלת מימון מטייקונים, מהממשלה או מקרנות הון. תמכו בנו, שתפו והצטרפו אלינו לבניית אלטרנטיבה סוציאליסטית.
מאבקים חברתיים · העבודה המאורגנת · כלכלה · פוליטיקה · כיבוש ושלום · המזה״ת · בינלאומי · סטודנטים · נוער · נשים · להט״ב · בריאות · סביבה · היסטוריה ותיאוריה · התנועה
X


במאבק לביטחון, לשלום ולסוציאליזם
מה הקשר בין המאבק לחברה סוציאליסטית למאבק החברתי לסיום הסכסוך הישראלי־פלסטיני המדמם?

הדפסה

המאמר הבא נכתב זמן קצר לפני ההתקפה על ספינות המשט לעזה, והוא מתפרסם כעת בגיליון החדש של עיתון "המאבק". הצהרה מלאה בעקבות אירועי הימים האחרונים צפויה להתפרסם במהלך השבוע הקרוב.

מערכת האתר


הסכסוך הישראלי־פלסטיני הוא הבעיה החברתית והפוליטית הקשה והמסובכת ביותר באזור. מציאות של מלחמה מתמדת, כיבוש, דיכוי וטרור משסעת את חיינו, חיי הפלסטינים והישראלים מהשורה, וגובה מחיר אנושי עצום, לפעמים היקר מכול. פחד קיומי, ייאוש, שינאה וחשדנות עמוקה התגבשו לאורך דורות של סבל מסכסוך עקוב מדם. מעל לכול מעיבים מצד אחד זיכרון זוועות השואה והרדיפה האנטישמית שהובילו להקמת מדינת ישראל, ואשר מזינים את החשש הממשי מהפיכת היהודים למיעוט נרדף באזור, ומהצד האחר זיכרון אסון הפלסטינים הכבד (הנכבה) במהלך מלחמת 1948, עם הפיכת רוב התושבים הערביים לפליטים, והפיכת הפלסטינים מאז ללאום מדוכא ומותקף.

למעצמות העולם היה עד היום תפקיד הרסני מרכזי בתרומתן להעמקת הסכסוך ולהתפתחות המשברים החברתיים והפוליטיים המתמשכים במזרח־התיכון כולו, שנשדד ממשאבים והוצף בנשק. במקביל, אליטות לאומניות מעמיקות את הסכסוך מתוך אינטרסים שונים, והן עוטפות זאת, כפי שהן מתרצות גזרות כלכליות כ"אין ברירה", במסכת דמגוגית של סילופים ושקרים.

עבור מעמד העובדים משני צידי ההפרדה הלאומית, פיתרון של ממש לסכסוך שיביא לשלום וביטחון אמיתיים, שיוויוניים ובני־קיימא, הוא לא פחות מצורך חיוני ודחוף שיש להיאבק עליו, במשולב עם המאבקים לפיתרון שאר הבעיות החברתיות הבוערות. אבל בעקבות האכזבה הכבדה מ"תהליך השלום" של שנות ה־1990 ומרוחות הרפאים שלו בעשור האחרון, לא מעט ציניות התפתחה ברחוב הישראלי והפלסטיני ביחס לעצם האפשרות להביא לקץ הסכסוך.

שני עשורים חלפו מאז שהאליטה הישראלית נאלצה לפתוח ב"תהליך שלום" רשמי עם הפלסטינים בעקבות האינתיפאדה הראשונה. אותה התקוממות המונית ועוצמתית למען הזכות הדמוקרטית להגדרה עצמית לאומית ונגד הכיבוש הייתה במובן מסויים צעד היסטורי בדרך לפיתרון הסכסוך ולשלום. בניגוד לאינתיפאדה השנייה, המעורבות הניכרת של מעמד העובדים הפלסטיני בהתקוממות הצליחה לגרום לחלק משמעותי ממעמד העובדים היהודי, כולל מילואימניקים שנשלחו לשבור את השביתות וההפגנות, להבין אז שבניגוד לתעמולת ההפחדה הלאומנית, עומדים מולם אנשים עובדים כמוהם ששואפים לחיות בכבוד. האינתיפאדה הראשונה אומנם נרמסה בכוח צבאי, אבל בלעדיה, למרות הלחץ הבינלאומי ולמרות החרם הערבי, אף ממשלה קפיטליסטית בארץ או בחו״ל לא הייתה מסכימה לוותר על רעיון השליטה הבלעדית בשטחים הפלסטיניים וגם לא להכיר בעצם קיומו של לאום פלסטיני.

שלום ניאו־קולוניאלי

תהליך השלום של השלטון בארץ מול אש״ף בתחילת שנות ה־1990 לא העיד על הכרה פתאומית בזכות להגדרה עצמית של הפלסטינים, אלא על שינוי אסטרטגיה מדינית בשעה שהמאבק הפלסטיני הפך את הכיבוש הישיר לבלתי־משתלם עבור האליטה הישראלית, מבחינה פוליטית, צבאית וכלכלית. אף גורם רציני מהזרם המרכזי במעמד השליט הישראלי לא התכוון וגם לא יתכוון לאפשר הקמת מדינה פלסטינית עצמאית ושוות־זכויות לצד ישראל, ולא רק בגלל המחיר הפוליטי הכרוך בעימות עם הימין ההתנחלותי.

במסגרת קפיטליסטית, מדינה היפותטית כזאת תיתפס בעיני האליטה הישראלית כסכנה קיומית עבור המשטר הישראלי הרבה יותר ממשטר האייתוללות באיראן כיום. מדינה כזו עשויה לעורר את המאבק של הפלסטינים אזרחי ישראל נגד אפליה, ושל קבוצות לאומיות נוספות במזרח־התיכון למען שיחרור לאומי ונגד התערבות אימפריאליסטית והמשטרים הדכאניים באזור; היא צפויה לטעון להגנת הפלסטינים אזרחי ישראל ומיליוני הפליטים הפלסטיניים, ועשויה בהחלט להיכנס לעימות עם השלטון הקפיטליסטי בישראל על הרקע הזה. בנוסף, בשעת משבר עלולים להתלקח עימותים על משאבים, ובמיוחד על מים.

לכן מטרתם של הסכמי אוסלו, למרות תעמולת השלום המאסיווית שנלוותה להם, לא הייתה לאפשר זכות הגדרה עצמית שווה לשני הלאומים לצד קידום הביטחון והרווחה הכלליים. ההסכמים ניסו לסלול את הדרך לבניית מעין משטר בובות ניאו־קולוניאלי בשטחים הפלסטיניים, כלומר מראית עין של מדינה פלסטינית שתהיה כפופה לתכתיבים חיצוניים.

לגבי אותה "מדינה שבדרך" כבר הבהירו כמה וכמה פוליטיקאים ישראלים לאומניים שהם מצפים שעצם הקמת "המדינה הפלסטינית" תשים קץ לדרישה לפיתרון צודק של בעיית הפליטים ואף לדרישות של ערבים־פלסטינים אזרחי ישראל לשיוויון זכויות.

בכול אופן, כל מודל שיישמר את האינטרסים של האליטה הישראלית ימשיך לכלול אפליה ודיכוי של הפלסטינים, ובאופן טבעי הדבר מצמיח התנגדות. בהתנגדות הזאת אמורים מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית לטפל באופן חריף יותר אפילו מצה״ל, מג״ב והשב״כ; רבין, שכשר ביטחון במהלך האינתיפאדה הראשונה הורה לשבור למפגינים פלסטיניים את הידיים ואת הרגליים, הבהיר שלרשות הפלסטינית יהיה חופש לפעול "בלי בג״צ ובלי בצלם" כלשונו. אבל כמובן שיש גבול עד כמה אפשר לדכא מאבק נרחב באמצעים צבאיים ומשטרתיים, ולכן הונאת "תהליך השלום" נידונה להסתיים בפיצוץ.

הסכמי אוסלו ניפצו את תקוותיהם של המוני ישראלים ופלסטינים, אבל הם היטיבו בהחלט עם המעמד השליט בארץ, שזכה לדיווידנדים עצומים מתהליך השלום מבלי לסיים את הכיבוש. ההכרה הדיפלומטית בישראל הוכפלה באופן דרמטי והגיעה ל־161 מדינות, דבר שאיפשר הכפלה של היקפי הייצוא ועלייה של פי 6 בהשקעות ההון הזרות.

האליטה נהנתה, הציבור שילם

ההסכמים היו זקוקים ל"פרטנר" פלסטיני שיפעל כקבלן ביצוע, והנהגת אש״ף בראשות ערפאת התאימה היטב לתפקיד, למרות האיסור החמור על כל מגע עם אש״ף בשנות ה־1980. הנהגת אש״ף הייתה מבודדת בגלות בתוניסיה, מעמדה בשטחים התערער על רקע צמיחה של הנהגה מקומית באינתיפאדה הראשונה — מאבק שהוכיח את עצמו כהרבה יותר מועיל מכלל פעולות הגרילה והטרור ההרסניות של אש״ף לאורך השנים — וברמה הבינלאומית אש״ף בודד ואף איבד את הגב של בריה״מ שקרסה. תהליך השלום היווה הזדמנות עבור החבורה של ערפאת להציל את מעמדם ולחזור לשטחים הפלסטיניים ולמרכז הפוליטיקה הפלסטינית. לשם כך הם היו מוכנים להגיע לפשרות מרחיקות לכת בהסכמי אוסלו, שבהם לא נכללה אפילו הכרה בזכות ההגדרה העצמית של הפלסטינים או התחייבות מינימאלית לסיים את הבנייה בהתנחלויות. גם מאז שהכריזה ממשלת נתניהו הראשונה על הפסקת ההקמה של התנחלויות חדשות, נמשכה הבנייה ביתר שאת.

עם הקמת הרשות הפלסטינית החלה האליטה הפלסטינית ליהנות מפריווילגיות מיוחדות בחסות ממשלת ישראל, שאיפשרו לבעלי־הון פלסטיניים ולפקידים בכירים מושחתים לא רק חופש תנועה מוגבר, אלא בעיקר להתעשר על חשבון הציבור הפלסטיני העני ברובו. עבור הנהגת אש״ף זאת הייתה עיסקה משתלמת.

לעומת זאת, הפלסטיני מהשורה בעזה ובגדה סבל מפגיעה דראסטית בחופש התנועה ובאפשרות העבודה בתחומי ישראל, וההכנסה לנפש בשטחים (להוציא התנחלויות) צנחה ב־37% בשנים 1992–1996. ממשלת רבין, שהובילה מלחמה כלכלית עיקשת נגד מעמד העובדים הישראלי עם יישום המדיניות הניאו־ליבראלית, התגאתה בכך שהביאה להריסת יותר בתי פלסטינים מאשר בתקופת ממשלות הליכוד, ובמקביל הביאה להכפלת מספר המתנחלים. הרחוב הפלסטיני התייאש בצדק מתהליך השלום, שלא הציע כל מוצא ממציאות של דיכוי ומצוקה כלכלית.

ברק לא "הציע הכול"

הדרך ההיסטורית לאינתיפאדה השנייה לא הייתה ארוכה והיו לה סימנים מקדימים רבים, שהעידו גם על התסיסה בתוך ישראל, ובהם: מהומות מנהרת הכותל הקטלניות ב־1996 בתגובה לפרובוקציה של ממשלת נתניהו הראשונה, מהומות אום אל־פאחם ב־1998 בתגובה להפקעת אדמות על־ידי צה״ל, מהומות שפרעם באותה שנה בעקבות הריסת בתי תושבים, ומהומות יום האדמה ויום הנכבה בשנת 2000. על ערפאת והנהגת הרשות הפלסטינית הופעלו לחצים עצומים להביא להישגים מוחשיים כלשהם ולא רק סימליים, ובקרב עובדים, פלאחים וסטודנטים פלסטיניים בשטחים הצטברו ייאוש וזעם. כפי שהודה לאחרונה עבאס (אבו־מאזן), "ערפאת לא רצה שתפרוץ אינתיפאדה, אבל הוא לא יכול היה להפסיקה" (הארץ, 22.05).

המיתוס המתוחכם לפיו ברק "הציע הכול" לפלסטינים ערב האינתיפאדה השנייה טופח כדי לנקות את ממשלת ישראל מאחריות לקריסת תהליך השלום, אבל במציאות ערפאת היה מבצע התאבדות פוליטית אם היה מקבל את ההצעות שהיו על השולחן.

הפלסטינים נדרשו למעשה לסיים את הסכסוך מבלי שייפסק הדיכוי הלאומי ומבלי שתקום מדינה פלסטינית עצמאית ושווה לצד ישראל. היישות המדינית שהוצעה הייתה אמורה להשתרע על שטח של 91% מהשטחים הפלסטיניים שנכבשו ב־1967, עם 1% נוסף כפיצוי במסגרת "חילופי שטחים", תוך הסכמה לפירוז מלא חד־צדדי, לשליטת ממשלת ישראל במרחב האווירי, לנוכחות צה״ל בבקעת הירדן, בתחנות התרעה ולאורך כל הגבולות, הסכמה לארבעה סוגי ממשל במזרח־ירושלים, יצירת "פרוזדורים" ישראליים לירדן בתחומי הגדה המערבית, וכו', וכו'. לא דובר על שיחרור האסירים, לא דובר על פיתרון הוגן מבחינת רוב תושבי מחנות הפליטים, וכמובן שלא הייתה התחייבות להפסקת האפלייה של פלסטינים אזרחי ישראל, לרבות של העקורים הפנימיים.

כלומר, בעוד שהסכסוך הוא לא סימטרי, והפלסטינים כיום הם שמדוכאים על בסיס לאומי ונמנעת מהם הקמת מדינה, הוויתורים הפוליטיים הגדולים ביותר נדרשו דווקא מהפלסטינים. לעומת זאת, הוויתורים שלהם נדרש המשטר הקפיטליסטי הישראלי הם במהותם ויתורים על אמצעי דיכוי וכיבוש.

האינתיפאדה השנייה

האינתיפאדה השנייה פרצה בתחילתה כנחשול המוני וספונטאני של זעם ומיאוס, גם בקרב פלסטינים אזרחי ישראל, בתגובה ליהירות הכיבוש ובשל ייאוש מהסיכוי להצלחת תהליך השלום. באופן טראגי זה קרה על רקע קריסת השמאל הפלסטיני בשנות ה־1990, כתוצאה מפשיטת־רגל פוליטית בעקבות קריסת הסטאליניזם ופיתוח אשליות בהסכמי אוסלו. קריסה זו, לצד דחייה של השחיתות וחוסר המוצא של הפת״ח, פינו את הדרך לימין הדתי בדמות החמאס, ולשיטות הפעולה ההרסניות שלו, ובהן פיגועי ההתאבדות הרצחניים נגד אזרחי ישראל. המצב הפוליטי החדש השפיע גם על האופי של האינתיפאדה השנייה, ללא מעורבות משמעותית של מעמד העובדים הפלסטיני ועם השתלטות מהירה של האירגונים החמושים.

השלטון בארץ התמודד עם האינתיפאדה מצד אחד ועם תסיסה חברתית־מעמדית חזקה בתוך ישראל מצד שני, שכללה מאבקי עובדים ושביתות לוחמניות נגד הגזרות הכלכליות. המאבקים נמשכו תחילה למרות ההסתה הלאומנית. אלא שכעדות לכך שאי־אפשר להפריד בין מאבק לפיתרון הבעיות החברתיות למאבק לפיתרון הסכסוך, התוצאה הייתה שבהיעדר הנהגה נאמנה באירגוני העובדים ובהיעדר מפלגת עובדים רחבה וסוציאליסטית שתוכל לספק מתווה לפיתרון הבעיות החברתיות והסכסוך הלאומי, הימין הצליח להתחזק תוך ניצול החששות והמצוקה של עובדים יהודיים, והביא להחמרה נוספת בבעיות הבוערות של מעמד העובדים משני צידי ההפרדה הלאומית.

האינתיפאדה השנייה הבהירה לאליטה הישראלית שהיא לא תוכל לכפות בינתיים הסדר נוסח אוסלו. אבל המשך המאבק הפלסטיני וההתפשטות המיידית של האינתיפאדה לתוך ישראל בימים הראשונים, הוציאו שוב את השד הדמוגראפי מהבקבוק. ללא הסדר "שתי מדינות" ייווצר תחת שליטת ישראל בעוד שנים לא רבות רוב פלסטיני, שגם מול אחד הצבאות החזקים בעולם צפוי להתמרד בחתירה להגיע להישגים פוליטיים הרבה יותר מהותיים ממשטר בובות זעיר בשטח מבותר (תרחיש שיגרור תגובת דיכוי קשה במיוחד מצד ממשלת ישראל).

פריסה־מחדש של הכיבוש

ההבנה הזאת גרמה לאליטה הישראלית לאמץ באופן גורף את תוכנית "שתי המדינות" על פני הזיית ההתפשטות של "ארץ ישראל השלמה", ובהיעדר הסדר היא הובילה לאסטרטגיה ה"חד־צדדית" — שמצנע הבטיח ושרון ביצע — שהביאה לבסוף לפירוק ההתנחלויות ובסיסי הצבא ברצועת עזה, בניסיון למחוק מהמאזן הדמוגראפי 1.5 מיליון פלסטינים. רצועת עזה הפכה לכלא הגדול בעולם, שבהמשך אף סבל ממצב של מעין מלחמת אזרחים, הופרד פוליטית מהגדה, והפך למוקד של מלחמת עזה המדממת (כשממשלת אולמרט בסוף דרכה ניצלה באופן ציני את טרור הקסאמים לצורך המתקפה הצבאית בניסיון להפיל את שלטון החמאס).

גדר/חומת ההפרדה שווקה בטיעוני ביטחון, אבל בפועל התוואי שלה נועד בעיקרו לאפשר סיפוח של ההתנחלויות העיקריות, ולסמן את הדרך ל"התנתקות 2", שהוצגה על־ידי אולמרט כ"תוכנית ההתכנסות" לקראת בחירות 2006, על רקע תמיכה ציבורית ברורה בפינוי התנחלויות נוספות. ניצחון החמאס בבחירות, ובהמשך גם היחלשות ממשלת אולמרט בעקבות מלחמת לבנון השנייה, קברו את הרעיון. אבל המירוץ הדמוגראפי נמשך, וכך גם התסיסה בשטח. יוזמת אנאפוליס של בוש, על רקע בידוד עזה והחזרת הגדה לשליטת הפת״ח, הייתה לא יותר מהד קלוש לאוסלו.

אבל לפוליטיקאים הישראלים קשה לדקלם שוב את מנטרת ה"אין פרטנר". הרשות הפלסטינית כיום, תחת עבאס ופיאד, שולטת ביד ברזל בשטחי A בגדה המערבית, ובשל ההקלות הכלכליות היחסיות מצד השלטון הישראלי, מצליחה ליצור מצג של יציבות פוליטית. אפילו רוה״מ ושר האוצר סלאם פיאד — הבובה הקפיטליסטית שהוצנחה לפני עשור על־ידי ממשל בוש היישר מהבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית — שפרס מכנה "בן־גוריון הפלסטיני" ושזוכה לאהדה גלויה מצד מרבית המנהיגים הקפיטליסטיים בעולם, לא מצליח להביא לאף הישג משמעותי מול ממשלת נתניהו.

נוסחת שתי מדינות קפיטליסטיות

במצב הזה גוברת בקרב פלסטינים רבים לא רק המסקנה הנכונה שאין מוצא מלבד מאבק, אלא גם ההבנה שאל מול בניית הגדר, חצי מיליון מתנחלים, ושטחים פלסטיניים מבותרים ומשוסעים, אין מה לצפות מתוכנית "שתי המדינות" שמקדמת האליטה הפלסטינית בחסות המעצמות הגדולות. רבים מעדיפים לפנות למאבק למען דמוקרטיה מלאה במסגרת ישראל — קול לכול אדם. בשלב הזה אומנם עוד לא מדובר ברוב מוצק, אך זה עשוי להשתנות.

"האינתיפאדה הלבנה" היא הכינוי הישראלי שהודבק לאסטרטגיה שאימצו פיאד וכמה ממנהיגי הרשות הפלסטינית בתקופה הנוכחית: שידרוג של מוסדות הרשות הפלסטינית וחזרה לשיח של מאבק עם דגש על מחאה בלתי־אלימה (כגון החרמת תוצרת ההתנחלויות), שתפקידם לגבות לכאורה מהלך של הכרזה חד־צדדית על מדינה פלסטינית בקיץ 2011 — מהלך שממשלת נתניהו תהיה מוכנה להשתמש בצבא בעוצמה כדי לסכל. בפעם הקודמת שאש״ף הכריז על הקמת מדינה פלסטינית זה נעשה ב־1988 בשיא האינתיפאדה הראשונה, וההכרזה אומנם זכתה להכרה של למעלה מ־100 מדינות, אבל לא הביאה להקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל גם כעבור 22 שנה.

בניסיון "לשחרר קיטור" ולנטרל את השד הדמוגראפי, וגם להדוף לחצים מצד הבית הלבן ונציגי המעצמות הגדולות שחוששים מעירעור דרמטי של היציבות האזורית, הצטרף ביבי להצעות של פרס ומופז לאפשר שידרוג של הרשות הפלסטינית למשהו שיהיה אפשר לקרוא לו "מדינה": הסדר ביניים חדש שיביא להקמת "מדינה פלסטינית" בגבולות זמניים של כ־60% משטח הגדה המערבית. כך יוכלו ממשלות ישראל בשנים הבאות להמשיך בניסיון ליצור מצב בלתי־הפיך בגדה המערבית כדי לכפות הסדר בהמשך. מהלך מדיני כזה, שיביא את הימין ההתנחלותי לידי היסטריה, יוצג בדומה ל"התנתקות" כוויתור לאומי קשה וכואב, כדי להסוות ולתרץ המשך של מדיניות תוקפנית ודכאנית, שמגובה בתקציבי עתק, כנגד הציבור הפלסטיני בשטחים.

עבאס, שזוכר היטב את גל המחאה בעולם הערבי והמוסלמי לאחר שהסכים לדחיית הדיון בדוח גולדסטון באו״ם, נאלץ לסרב להצעה. ואולם, אף שברור שממשלת ביבי־ליברמן־ברק מעוניינת במו״מ לשם מו״מ, עבאס הפך הרים וגבעות כדי להכשיר דעת קהל ולשכנע את הנהגת אש״ף לתמוך במו״מ העקיף בחסות אובאמה. אם המהלך יקרוס, גם עבאס, כמו ערפאת לפניו, לא יוכל לעצור את הלחץ להפסיק להאמין להבטחות המו״מ ולצאת שוב למאבק נרחב ובלתי־מתפשר.

קרוב לוודאי שהמעמד השליט הישראלי ייאלץ, אולי בחסות "מסך עשן" של עימות צבאי כלשהו, לבצע מהלך מדיני אסטרטגי בשנים הקרובות בניסיון לייצב את הסכסוך. יחד עם זה, הממשלה וחלק משמעותי ממפלגת הליכוד מורכבים מגורמים משיחיים וצרי־אופקים שאינם מזהים את האינטרסים הפוליטיים הרחבים והברורים של הקפיטליזם הישראלי שאותו הם משרתים. במצב כזה, על רקע מגמת ההחמרה הכללית בהסתה ובהתקפות על הציבור הערבי־פלסטיני, ייתכן גם ניסיון "לנצח" במירוץ הדמוגראפי בדרך ברברית של פעולות דורסניות ובוטות יותר לשלילת זכויות אזרח ואף לטרנספר של תושבים ערבים.

אין סיבה לחכות, הם לא יביאו פיתרון

אומנם יש צורך במאבק לוחמני ועיקש לסיום מיידי של הכיבוש, ובפרט לפירוק ההתנחלויות ובסיסי צה״ל בגדה המערבית, שהם בבחינת גורמי דיכוי שמסבכים את הסכסוך. אבל חשוב שלא יהיו אשליות ביכולת של אף מהלך כזה ואף אחת ממפלגות הממסד להביא בסופו של דבר לפיתרון הסכסוך עצמו.

כך גם, בניגוד להצעות של חד״ש־מק״י וגורמים אחרים בשמאל הישראלי והפלסטיני, התערבות מצד מעצמות המערב, באופן ישיר או באמצעות האו״ם, לא תסייע לפתור את הסכסוך — כאמור, מעורבותן של ארה״ב ומעצמות נוספות בסכסוך מראשיתו הייתה מכרעת בתרומתה להחמרת הבעיות, ובכלל זה מתן גב כלכלי וצבאי למלחמות שווא ולכיבוש עד היום.

לעומת זאת, האינטרס העליון של מעמד העובדים משני צידי ההפרדה הלאומית, ששואפים להתפרנס בכבוד ולא לחיות על החרב, הוא בפיתרון אמיתי שיעקור מהשורש את הסכסוך. לא ייתכן פיתרון שלא מבוסס על זכות קיום שווה, זכות שווה להגנה וביטחון, זכות הגדרה עצמית שווה וזכויות שוות למיעוטים (אפס דיכוי לאומי), חופש פולחן דתי וחופש מכפייה דתית, חופש תנועה, ופיתרון הוגן לבעיית מיליוני הפליטים הפלסטיניים. לא ייתכן פיתרון לסכסוך שלא יהיה כרוך גם בחיסול העוני ובפיתרון בעיות של משאבים, דיור ופרנסה — כפי שמדגיש המשבר הקשה בכלכלה העולמית כיום, מדובר במשימה בלתי־אפשרית תחת הקפיטליזם.

המפתח הוא במאבק מאוחד של עובדים ישראליים ופלסטיניים למען ביטחון ושלום אמיתיים ושיוויוניים, לצד המאבקים לפיתרון שאר הבעיות החברתיות הבוערות. הכרה בזכות הגדרה עצמית שווה לפלסטינים ולישראלים כאחד היא גם הגשר הנחוץ בכדי להתעלות מעל לסכסכנות ולהפרדה הלאומית במאבקים נגד העוולות החברתיות ונגד הניצול והדיכוי השיטתיים של מעמד העובדים בחברה.

מהסיבות האלה אנחנו מציעים פיתרון של שתי מדינות סוציאליסטיות. הוויכוח על "שתי מדינות" מול "מדינה אחת" אינו רלוונטי כאשר מדובר בשימור המסגרת הקפיטליסטית, כלומר בהפקרת עתיד הסכסוך בידי האליטות הישראלית והפלסטינית ומעצמות המערב. פיתרון הסכסוך קשור באופן ישיר לשאלת הכוחות ששולטים בחברה. אין דרך לסיים את הסכסוך ללא הפלת האליטות הקפיטליסטיות השולטות בישראל ובשטחים הפלסטיניים.

במאבק מאוחד לחברה סוציאליסטית

הקמת מפלגות סוציאליסטיות גדולות, שיהיו מבוססות על האנשים העובדים וייצגו באופן בלבדי את הקול ואת האינטרסים המאחדים של מעמד העובדים ושל קבוצות מדוכאות בישראל ובשטחים, תוכל לסייע לחשוף את השקרים שמאחורי תעמולת המלחמה והשלום הלאומנית, ולהוביל את המאבק החברתי לסיום הסכסוך, כחלק משינוי חברתי שורשי במציאות האזורית.

תחת ממשלת עובדים ישראלית וממשלת עובדים פלסטינית, כחלופה לממשלות ההון, ניתן יהיה לא רק לפתח את הכלכלה בהתאם לצרכים החברתיים ללא כל אפליה, אלא גם להבטיח תהליך שלום על בסיס של ערבות הדדית, והתחשבות מלאה בזכויות הלאומיות, הדתיות והעדתיות של כל הקבוצות המעורבות, כשהאינטרסים החברתיים המרכזיים של האנשים מהשורה משני צידי ההפרדה הם שמכתיבים את הפיתרון, ולא השקפות לאומניות צרות.

הקמת מסגרת פדרטיווית וולונטארית של שתי מדינות סוציאליסטיות עם שתי בירות בירושלים, כחלק מהמאבק למזרח־תיכון סוציאליסטי ודמוקרטי, תוכל לאפשר לספק לכלל הבעיות החברתיות את הפיתרונות הרציונאליים הטובים ביותר שהמוח האנושי יוכל להגות בכול מקרה לגופו. גבולות הקבע בין ישראל סוציאליסטית ופלסטין סוציאליסטית יוכלו להיקבע באופן דמוקרטי ועל יסוד תהליך עמוק של הידברות ישירה בין נציגי תושבים, ללא כפייה, תוך הבטחת חופש תנועה, כמו גם שיוויון זכויות מלא והגנה למיעוטים הלאומיים בכול מדינה.

במצב הנוכחי, מימוש זכות השיבה על־ידי פליטים פלסטיניים שמעוניינים בכך נתפס כאיום קיומי בעיני מרבית האוכלוסייה היהודית בארץ שחוששת להפוך למיעוט נרדף; רק במסגרת מזרח־תיכון סוציאליסטי יתאפשרו התנאים הפוליטיים והכלכליים לקליטת מיליוני הפליטים בארצות השונות, כולל — תוך הפגת החשדות ההדדיים והפחדים העמוקים שלובו לאורך הדורות — בישראל סוציאליסטית, שתהיה שותפה שוות זכויות באיחוד האזורי.

רק בנייה של תנועה סוציאליסטית רחבה, עם ביטוי מפלגתי, בישראל, בשטחים הפלסטיניים ובשאר המזרח־התיכון, שתילחם למען מהפכה חברתית אזורית ואיחוד סוציאליסטי של המזרח־התיכון, תוכל לשים סוף להשתוללות ולביריונות הימין הקיצוני, למשברים המתמשכים, לעימותים הלאומיים, לאיבה ולשפיכות הדמים.

* המאמר מהווה חלק ממסמך עמדה מקיף יותר שעתיד להתפרסם ושעוסק בהתפתחות הסכסוך ובמאבק לסיומו





תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 59187, תל אביב–יפו 6159101
info@socialism.org.il
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון. התנועה שותפה בוועד למען אינטרנציונל עובדים (CWI), ארגון סוציאליסטי בינלאומי המאגד תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.