socialism.org.il
היום במצרים ובתוניסיה – מחר בישראל!
ההתקוממות המהפכנית האדירה של ההמונים בתוניסיה התפשטה למצריים ומעוררת הפגנות המוניות בכל רחבי האזור. זו הכרזת מלחמה על דיכוי ועוני, וזו דוגמא למה שצריך לקרות בישראל ובשטחים הפלסטיניים
שחר בן־חורין
28.01.2011 13:14

שנה וחצי לאחר ההתקוממות באיראן, שעוד לא אמרה את מילתה האחרונה, ההתקוממות המהפכנית בתוניסיה הציתה את אש המרד במצריים ובאזור כולו כשהדגימה איך ההמונים מסוגלים להתערב בפוליטיקה ולסלק גם רודן ברוטאלי כמו בן־עלי שמינה עצמו כ"נשיא לכל החיים".

התוניסאים גדשו את הרחובות, גם כששוטרים טבחו בהם וביצעו מעצרים. אותו בעל באסטה צעיר בן 26, בוגר אוניברסיטה, שהצית את עצמו בצעד של ייאוש קיצוני לאחר שהמשטרה החרימה את דוכן הפירות ששימש לפרנסת משפחתו, הביא שלא במודע להבערת תוניסיה כולה, ובעקבותיה בשאר ארצות האזור.

הסכר נפרץ והמיאוס הכבד מהאבטלה, עליות המחירים, העוני אל מול העושר של קומץ, והדיכוי בכל תחומי החיים — המיאוס הזה לא תורגם לייאוש, אלא למסקנה שאין יותר מה להפסיד ועדיף להיאבק לשינוי המצב. הפגנות ושביתות התפשטו מיד בכל רחבי הארץ, בהובלת צעירים שמהווים רוב בחברה שבה הם לא רואים כל עתיד.

"העם רוצה שהמשטר ייפול!"

בשעת כתיבת שורות אלה, רעידת־אדמה חברתית מכה את הדיקטטורה של מובארכ במצריים, המדינה בעלת האוכלוסייה הגדולה באזור. "העם רוצה שהמשטר ייפול!" שאגו מאות אלפי מפגינים בקהיר, באלכסנדריה, בסואץ, בצפון סיניי, ובמחאלה אל כוברה, שהייתה בשנים האחרונות מוקד לשביתות סוערות.

מצריים לא ראתה גל הפגנות כזה מאז 'אינתיפאדת הלחם' תחת שלטונו של סאדאת ב־1977. ממשלת מצריים כבר הכריזה על כוונה לדחות יישום תוכנית ניאו־ליבראלית לצמצום סובסידיות על מוצרי יסוד, ובמקביל פעלה לדיכוי ברוטאלי של המחאה עם מעצרים המוניים וירי קטלני. מפגינים רבים הפרו באופן הרואי את תנאי העוצר שהכריז המשטר, והצליחו להתארגן בזריזות גם לאחר שהממשלה הפילה את תקשורת האינטרנט והתקשורת הסלולארית.

לא רק תמונות של הנשיא ובנו, היורש המיועד גמאל, הועלו באש, אלא גם תחנות משטרה ומבני ממשל. נכון לכתיבת שורות אלה, מפגינים הצליחו להשתלט על מבני ממשל באלכסנדריה ובסואץ, וכוחות צבא שנשלחו לדכא אותם החלו לעודד אותם. מהלך של שביתה כללית נגד הממשלה, שנחוץ גם באלג׳יריה, מסוגל לתת מכת מחץ למשטר הדכאני.

ההמונים לא התרשמו מההבטחות

בתוניסיה, הנשיא בן־עלי ניסה לפייס את הזעם ההמוני בשורה של ויתורים סמליים: הבטחה להפחתת מחירי המזון, הבטחה להכפלת מספר המישרות בארץ, הבטחה לביטול הצנזורה על האינטרנט, פיטורי שר הפנים השנוא ועוד יועצים נוספים, שחרור מפגינים עצורים, הבטחה לפרישה מהנשיאות בעוד שלוש שנים... כלום.

ההמונים בתוניסיה לא התרשמו מהבטחות "להכניס תיקונים" במערכת רקובה ודכאנית, וכל ויתור מצד השלטונות ה"כל־יכולים" רק הגביר את תחושת הביטחון בקרב המוני העובדים, המובטלים, הפלאחים העניים והסטודנטים, שלמעשה הבינו שיש להם את הכוח לשנות סדרי עולם אם יאבקו בנחישות.

בן־עלי פיזר את הממשלה, הכריז על מצב חירום ועל בחירות כלליות בתוך שישה חודשים, ונמלט בפאניקה עם פמלייתו המושחתת לסעודיה. שורה של נאמנים ומקורבים נעצרו בזה אחר זה, זמן ההמתנה לבחירות קוצר לחודשיים, ורוה״מ שניסה לקחת את סמכויות השלטון נאלץ להתפטר אחרי יום אחד בלבד.

מפלגת השלטון הישנה, ה־RCD, שהעזה לנסות להשתתף ב"ממשלה הזמנית" החלה להתפורר בלחץ ההמונים, לאחר שפוליטיקאים בכירים נאלצו לפרוש ממנה. הישארותם בממשלה גררה תגובות זעם אדירות, גם כשניסו להציג עצמם כתומכי המהפכה וגם כשהכריזו ב־21 בינואר על שלושה ימי אבל לזכר חללי המהפכה (שאותם פוליטיקאים בעצמם נושאים באחריות למותם).

בכל פעם שהוכרז עוצר, ההמונים הפרו אותו בהתרסה. מעוצמת ההתקוממות, החלו גם שוטרים שנשלחו לדכא הפגנות לעבור לצד המתקוממים, למחות על שכרם הזעום ולפעול להקמת איגוד מקצועי עצמאי, וזאת לאחר שגם הצבא, מתחילת המאורעות נדחף לעימות עם שלטונו של בן־עלי ולהבעת תמיכה רשמית בהפגנות (אף שראשי הצבא הורו בהמשך על אכיפת "מצב חירום").

הניצחון המהיר על בן־עלי הוא כמובן רק שלב ראשון בדרך לממש את השאיפות של ההמונים בתוניסיה לשים סוף לעושק, לעוני ולדיכוי היומיומי. המאבק שם עוד לא הסתיים, אבל בהשראתו, מתמוסס הפחד משליטי "מדינות המשטרה" והמונים באזור כולו יוצאים להיאבק נגד משטרים שבמציאות נשענים על קרקע מאוד לא יציבה.

כמו אש בשדה קוצים

עוד לפני בריחתו של בן־עלי, התפשטו ההפגנות לשכנה הגדולה אלג׳יריה, שכבר ראתה בשנה הקודמת התעוררות מעמדית מרשימה, וכעת זוכה המרד ההמוני הנרקם בה לרוח גבית, כשדרישות כלכליות סביב המחסור בדיור, העוני ויוקר המחייה, מתחברות לדרישות פוליטיות נגד המשטר הדכאני — כתוצאה מכך נאלצה הממשלה באלג׳יריה כבר לפעול להגבלת עליות המחירים, במקביל לעוצר שהוכרז ברחובות.

כמה שעות אחרי בריחתו של בן־עלי החלו הפגנות סולידריות של אלפים במרוקו. בירדן הפגינו אלפים בערים שונות, ובהן הבירה עמאן, ומחו על עליית מחירי המזון והדלק וקראו לממשלה להתפטר. ממשלת ירדן הורתה לכוחות הביטחון להיכנס לכוננות מחשש להסלמה במחאה בעקבות הדוגמא מתוניסיה, ואותו החשש גרם לה להפחית את המיסוי על מוצרי מזון ודלק.

גם בסוריה נאלצה הממשלה להעלות את הסובסידיות על מוצרי יסוד, ובכוויית הכריזה הממשלה על מענק בשווי אלפי שקלים לכל אזרח ועל חלוקת מוצרי יסוד בחינם לאזרחים לשנה הקרובה (לכאורה לכבודו של המלך). עשרות אלפים יצאו להפגין בתימן בדרישה להדחת הנשיא ששולט כבר למעלה משלושה עשורים בארץ מוכת העוני, ובמקביל התקיימו הפגנות דומות גם בעומאן השכנה, וגם בלוב ובשכנתה סודאן המדממת, שבה בדיוק הסתיים באמצע ינואר משאל־עם מתוח על היפרדות הדרום למדינה עצמאית. שליט לוב קדאפי העז לומר מפורשות שהוא חש צער על נפילתו של בן־עלי, בשל ה"כאוס" שנוצר.

השליטים מ־פ־ח־ד־י־ם

מזכ״ל הליגה הערבית עמר מוסא הזהיר את עמיתיו, במהלך פסגה כלכלית של הליגה הערבית שהתקיימה ב־19 בינואר במצריים, ש"המהפכה התוניסאית אינה רחוקה מאיתנו, האזרח הערבי נכנס למצב חסר־תקדים של כעס ותסכול". הפסגה אימצה תוכנית סיוע של 2 מיליארד דולר לצורך ייצוב כלכלות מקרטעות ויצירת מישרות — סכום זעום, שעוד לא ברור כיצד יתחלק. מה שכן ברור הוא שהשליטים באזור, כולל בישראל, מתים מפחד.

"יש כמה מוקדים של אי־יציבות באזורנו ואנו מקווים שהשקט והביטחון ישובו לאזור", אמר נתניהו בפתח ישיבת הממשלה השבועית ב־16 בינואר. אי־יציבות באזורנו בהקשר המדובר היא אי־יציבות של משטרים דכאניים שכל מטרתם היא לשמר סדר חברתי דכאני ומעוות — כולל המשטר הישראלי שמשרת 18 משפחות הון ותאגידים בינלאומיים ורומס מיליוני עובדים, 1.8 מיליון עניים ואת ההמונים הפלסטינים — לכל אלה מהווים המאבקים המתפתחים באזור דוגמא מצויינת איך להיאבק בדיכוי ובעוני.

בתוניסיה, עובדים התכנסו במקומות עבודתם ופיטרו (!) בוסים שהואשמו בשיתוף־פעולה עם הדיקטטורה. המוני העובדים, המובטלים והסטודנטים החלו להתארגן בוועדי פעולה עצמאיים, במאמץ לארגן את הצעדים הבאים במאבק, לארגן שירותי ציבור חיוניים שקרסו (כגון פינוי אשפה), ולהגן על עצמם מפני התקפות הממשלה הזמנית ונאמניה, שכולם ברחוב יודעים להסביר שהיא עדיין רק עטיפה חדשה לאותו המשטר הישן של הדיכוי והעוני.

מרחב הפעולה הפוליטי

ההמונים בתוניסיה ובמצריים, ובייחוד העובדים, הפלאחים העניים והסטודנטים, נאבקים למען זכויות דמוקרטיות בשביל להבטיח תנאי מחייה הוגנים. לכן ההצעה של מנהיגי האופוזיציה במדינות אלה למקד את המאבק רק במתן זכויות דמוקרטיות ולדחות את המאבק לשינוי חברתי עמוק לשלב מאוחר יותר היא מוטעית ומסוכנת.

כל ממשלה חדשה שתנסה רק "להחזיר את היציבות" ולא תשבור את השליטה של בעלי־ההון בחברה, ולא תשים סוף למדיניות הקפיטליסטית האנטי־דמוקרטית והנצלנית ולשליטת התאגידים הזרים במדינה, בסופו של דבר תשמש ככלבת־השמירה של אותו סדר ברוטאלי ישן שהוציא את ההמונים לרחובות.

מנהיגים טרמפיסטים, גם מטעם חלק מהאליטות, כמו בראדאעי במצריים או תחת כובע "דמוקרטי" או "פאן ערבי" או "איסלאמיסטי", שינסו להצדיק ללא הרף הסתפקות בפשרות מזעריות רקובות, לא רק שאינם מציעים דרך קדימה, הם מסכנים את המאבק.

בעלי־ההון המקומיים והזרים, וגם שליחם בבית הלבן בארה״ב, ברק אובאמה, טוענים שהם תומכים בשאיפות הדמוקרטיות של העמים באזור. בתוניסיה היו אנשי עסקים שבעקבות הדחת בן־עלי הצטרפו להפגנות. אולם המשמעות של המשטר הפוליטי שהם היו מעוניינים לראות, במבחן המעשה, היא משטר בובות יעיל וגמיש יותר מהקודם, שיוכל לשווק עצמו כ"דמוקרטי" יותר מהבחירות הכלליות המדומות של בן־עלי ומובארכ, וכך לפייס לכאורה את הזעם העמוק בחברה.

מודל כזה של "דמוקרטיה" קפיטליסטית מערבית הוא לא בר־קיימא בתנאים של אי־השיוויון הקיצוני והמשבר החברתי העמוק בעולם הערבי, שהולך ומוקצן כעת בהשפעת המשבר הכלכלי העולמי. הגדלת מרחב הפעולה הפוליטי — שלא לדבר על דמוקרטיזציה של ממש בחברה — תתנגש חזיתית עם האינטרסים של המעמדות השליטים ותוביל בהמשך להסלמה במאבקים בחברה ולמהפכה חברתית, ולכן כל אליטה שלטת שאינה מתאבדת תבחר בפועל בדיקטטורה ותנסה לרסק ביד ברזל כל אופוזיציה רצינית.

דמוקרטיה אמיתית עוברת במהפכה סוציאליסטית

בכל ארצות האזור, רק ממשלות של העובדים והפלאחים העניים, יוכלו להיות דמוקרטיות במלוא מובן המילה, כלומר לייצג באמת את השאיפות והאינטרסים של ההמונים. יחד עם ועדים דמוקרטיים, כמו אלה שצומחים בתוניסיה כפטריות אחרי הגשם, ניתן יהיה להתחיל בתכנון דמוקרטי של הכלכלה שיחסל במהירות את העושק השיטתי, העוני והמצוקה הכלכלית.

ההמונים בתוניסיה ובמצריים הכריזו מלחמה על המשטרים העריצים, ויש להם כבר מספר הישגים ביד. הניצחון המלא לא יושג מיידית, אבל השגתו היא לא שאלה לדור הבא, אלא שאלה בוערת של צעדים נחוצים במאבק כיום.

מה שחסר בשלב הזה הוא התארגנות פוליטית עצמאית של ההמונים בהובלת מעמד העובדים. נחוצה מפלגה סוציאליסטית מהפכנית על בסיס המוני ובהובלת העובדים המאורגנים, שתוכל לקדם מאבק בלתי מתפשר להעברת השליטה בחברה לידי העובדים והעניים עצמם, ושתוכל לסייע לחשוף באופן שיטתי את אינספור מלכודות "המקל והגזר" שהמעמדות השליטים ימשיכו לנסות להציב כדי למנוע מהפכה חברתית.

אף משטר באזור, כולל ישראל, לא יכול לצפות כעת ל"החזרת הגלגל לאחור", בייחוד תחת השפעות המשבר במשק העולמי. התעוררות ההמונים באזור מסמנת את הדרך גם להמוני העובדים והעניים ולסטודנטים ובני־נוער בישראל ובשטחים הפלסטיניים. מאבק המוני — זו דמוקרטיה.