תחת הקפיטליזם, הצורך של המעמד השליט לזרוע פירוד ולסכסך בין קבוצות שונות במעמד העובדים בכל דרך אפשרית, בשביל למנוע מאבק משותף על זכויות, גורר באופן בלתי נמנע טיפוח של דעות קדומות ובהן גזענות, לאומנות, סקסיזם, הומופוביה ושנאת זרים. פוליטיקאים ואנשי תקשורת המשרתים את האליטה השלטת ישתמשו בכל טריק בזוי בשביל להסיט עובדים ממאבק בניצול.

הטריק של ה"הפרד ומשול" לא הומצא בעשורים האחרונים. מעמדות שליטים השתמשו בטקטיקה הזאת כדי ליצור פילוג בקרב ההמונים עוד מימי האימפריה הרומית. בארץ, עוד בימי הכיבוש הבריטי והכיבוש הטורקי, השתמשו המעמדות השליטים בעובדים יהודים וערבים ואחרים אלה כנגד אלה למטרות הציניות שלהם.

אנחנו כבר מכירים את הסכסוכים שזורעת האליטה הישראלית בין עובדים יהודים, ערבים, נשים, גברים, אשכנזים, מזרחים, חילונים, דתיים, ומהגרים ופליטים...

עובדים בתנאי עבדות

כשמדובר במהגרי־עבודה, מצד אחד הממשלה היא ש"מייבאת" עובדים זולים בשירות בעלי־ההון (עד ינואר 2010 העניקה ממשלת נתניהו אשרות כניסה לכ־120 אלף מהגרי־עבודה), ומצד שני היא מסיתה נגד העובדים המהגרים וטוענת שהם "גונבים מישרות" לעובדים ישראלים ושהפיתרון לאבטלה הוא גירושם וגירוש משפחותיהם. במקביל תוקפת ממשלת ההון את תנאי המחייה של העובדים הישראלים.

מהמדיניות הממשלתית של "הדלת המסתובבת" בעלי־ההון מרוויחים מכול הכיוונים. הם עושים כסף מהתשלומים עבור "אשרות" שעובדים מהגרים נאלצים לספק, ושמגיע לאלפי דולרים. הרווח הגדול של המעבידים הוא בכך שהם מקבלים עובדים זמניים בשכר נמוך וללא זכויות. בהמשך שוב מגיע גל חדש של עובדים, ששוב משלם אלפי דולרים ושוב מגורש.

עובדים שמשלמים את הסכומים הגבוהים לקבלני כוח־האדם, נאלצים לעיתים קרובות לקחת הלוואות בריבית מופקעת ולמשכן את ביתם. אף שהיו כמה מחאות ושביתות מרשימות של מהגרי־עבודה בארץ בשנים האחרונות, רבים מהעובדים שמגיעים לארץ חוששים באופן מובן הרבה יותר להתלונן ולהיאבק על תנאי העבודה והמחייה הקשים שלהם — שלעיתים כוללים עבודה של 16–18 שעות ביום, 7 ימים בשבוע בשכר זעום.

משקרים מי שאומרים כי עובדים ישראלים לא יהיו מוכנים לעבוד בעבודות שעובדים מהגרים עושים. עובדים ישראלים מוכנים לעשות כל עבודה, אבל לא בתנאי עבדות. זו בדיוק הסיבה שבעלי־ההון "מייבאים" עובדים (כולל מהגדה המערבית) — בשביל להוזיל עלויות וליצור קבוצה של עובדים זולים וחסרי זכויות.

בעלי־ההון מרוויחים מסכסוך בין עובדים

בעלי־ההון מרוויחים גם מההזדמנות להסית עובדים אלו נגד אלו ובכך להסיט את האש מעצמם. תהליך ההפרטה הקיצוני שזורק שכבות רחבות לחיים בעוני גורם לתסכול גובר, חוסר אמונה במפלגות של השלטון, וחיפוש אחר אלטרנטיבות פוליטיות חדשות. מכאן התחזקות התמיכה בליברמן, ומכאן הצורך של השלטון להסית, גם בעקיפין באמצעות גורמי ימין קיצוני, את האש מעצמו.

התושבים הישראלים של שכונות "זולות יותר" שאליהן מגיעים מהגרים, כמו גם פליטים שמועברים לשם, סובלים מאבטלה, עוני, מחסור בדיור איכותי ותשתיות. כניסה של אלפי מהגרים לשכונות במצב כזה באופן טבעי מגבירה מצוקות אמיתיות. גורמי ימין, שאינם מציעים כל פיתרון אמיתי לבעיות בשכונות, רוכבים על המצוקות האלה כדי לקדם אג׳נדה סכסכנית לאומנית־גזענית.

שכר שווה לעבודה שווה

האינטרס הברור של מעמד העובדים הוא לשלול מלחמה של עובדים בעובדים ושל עניים ובעניים ולנקוט במאבק רחב ומאוחד לשיפור תנאי העבודה והמחייה (כולל, למשל, שיקום שכונות).

כל עוד מעבידים יכולים להעסיק קבוצת עובדים כלשהי בשכר ובתנאים מחפירים, כל העובדים נפגעים. התשובה לכך היא לא רק התאגדות של עובדים, כולל מהגרים, אלא גם מאבק מאוחד על תוספות שכר, שיפור תנאים ושכר שווה לעבודה שווה ללא כל אפליה. זו הדרך לשים סוף ל"הפרד ומשול".