₪5,935
עוד ₪14,065 להשגת היעד
תרומת סולידריות לקופת המאבק 2018
מאבק סוציאליסטי לא מקבלת מימון מטייקונים, מהממשלה או מקרנות הון. תמכו בנו, שתפו והצטרפו אלינו לבניית אלטרנטיבה סוציאליסטית.
מאבקים חברתיים · העבודה המאורגנת · כלכלה · פוליטיקה · כיבוש ושלום · המזה״ת · בינלאומי · סטודנטים · נוער · נשים · להט״ב · בריאות · סביבה · היסטוריה ותיאוריה · התנועה
X


שביתה גורלית בחיפה כימיקלים צפון
עובדי חיפה כימיקלים צפון פתחו באחד במאי בשביתה ללא הגבלת זמן כחלק ממאבקם להשגת הסכם קיבוצי אחיד שישים סוף לאפליה בין ה"דורות" במפעל ולהעסקה הקבלנית. בדומה לשביתה ההיסטורית במפעל לפני 15 שנה, גם כעת הרבה מונח על הכף, ונחוצה התגייסות נרחבת להצלחת המאבק

הדפסה

באופן סמלי, דווקא ביום הסולידריות הבינלאומי של העובדים, האחד במאי, נאלצו עובדי מפעל חיפה כימיקלים צפון לפתוח בשביתה, לאחר שההנהלה פוצצה ישיבת מו״מ מולם כשהכריזה חד־צדדית על העברת מתקן ייצור לדרום ופגיעה במספר עובדים.

הקרב הזה הוא חלק ממערכה ממושכת ונחושה להשגת הסכם עבודה קיבוצי חדש ואחיד לכלל העובדים, שיבטיח תנאי פרישה הוגנים ושיפור בתנאי העבודה והשכר, וכמו כן ישים סוף לפיצול הקיים בין ארבע צורות העסקה שונות, ארבעה מעמדות: 110 עובדי דור א', 150 עובדי דור ב', 130 עובדים בחוזים אישיים, וכ־240 עובדי קבלן שעובדים בתנאים הגרועים ביותר, ברובם עובדים ערבים מהיישובים באזור הצפון. הוועד נאבק לשיפור תנאי עובדי הקבלן ולצירופם להתארגנות ואף הצליח באחרונה להשיג עבורם שיפור מסויים במצב.

"הסכם אחיד לכלל העובדים הוא דרישת הליבה שלנו", מסביר בשיחה איתנו חבר הוועד וראש מטה המאבק, אלי לוטטי. "או זה, או שבסוף כולם יהיו עובדי קבלן".

ראוי לציין שהוועד גם דורש מן ההנהלה לחתום על אמנה סביבתית בשיתוף העובדים, הקהילה וארגוני סביבה, על רקע הזיהום הסביבתי המסכן את העובדים, משפחותיהם והציבור הרחב.

דרישות העובדים מתגמדות מול רווחי העתק

חיפה כימיקלים מייצרת דשנים וכימיקלים לחקלאות ולתעשייה, בעיקר בחו״ל, והיא חולשת על כ־40% מהשוק העולמי של חנקת אשלגן. התאגיד הבינלאומי גורף רווחי עתק לכיסי הבעלים הנוכחיים, משפחת טראמפ בארה״ב. בעלי־הון נוהגים לטעון שהם מספקים לעובדים מקורות פרנסה, אך במציאות העובדים הם שמפרנסים בעבודתם בעיקר את בעלי־ההון המעבידים. ההנהלה מפקחת על יחסי ניצול אלה ותפקידה בשורה התחתונה הוא לדאוג שהעובדים יפרנסו את בעלי המפעל בצורה היעילה ביותר.

לפי לוטטי, ישנו חשש כי ההנהלה פעלה באחרונה לפיצול של התאגיד חיפה כימיקלים לתאגידים נפרדים, וכי כל הנכסים והשיווק הופרדו מחברת הייצור בצפון שתיוותר בעיקרון כאתר ייצור בלבד. במצב הזה עשויה ההנהלה לטעון בעתיד כי למפעל עצמו אין רווחים, ואף כי אין די כסף כדי לממן הסכמי פרישה או פיצויים לעובדים, וזאת למרות הרווחים העצומים בפועל. לכן הוועד דורש בטחונות לעתיד.

"המפעל במצב רווחי מעולה בשנים האחרונות. אנחנו מדברים על מאות מיליוני דולרים. יש אצלנו עובדים שעתידים לפרוש לפנסיה בעוד פחות מעשרים שנה. עם השכר שלהם כיום הם לא יגיעו אפילו לפנסיה של 4000 שקל בחודש" אומר לוטטי.

"לפי נתוני ההנהלה, העלות הכוללת של כל 260 העובדים המאורגנים (דור א' וב') היא בערך 50 מיליון שקל בשנה, כ־4 מיליון שקל לחודש. העובדים מייצרים ותורמים למכירות סדרי־גודל של כ־50 מיליון דולר לחודש בצד הצפוני. הדברים שאנחנו דורשים הם בשוליים של השוליים של הרווחים. הם טוענים שאין להם כסף? איפה הרווחים? אחרי 15 שנה של הפחתות בתנאים, מה כבר ביקשנו?"

ההפרטה הביאה לסחף של גזרות על העובדים

ההתקפות על העובדים בחיפה כימיקלים בשנים האחרונות היו התוצאה הישירה והצפויה של הפרטת המפעל. המפעל הופרט ב־1985 לידי הבעלים הקודמים, אריה גנגר, שהיה מקורבו של שר המסחר והתעשייה דאז אריאל שרון. גנגר עשה קופה. הוא שילם מיליונים ספורים וקיבל את המפעל מהמדינה כשבקופת החברה מחכה לו סכום משולש. כמצופה מבעל־הון רציני, גנגר לא הסתפק בכך, ופנה "למקסם רווחים" על גב העובדים.

גנגר ובעלי־הון תעשיינים אחרים ניצבו באותה התקופה מול עבודה מאורגנת חזקה שהגבילה בצורה איכותית את רמות הניצול של עובדים במקומות עבודה מאורגנים. בעלי־ההון, באמצעות כל ממשלות ישראל מאז ועד היום, פעלו לריסוק כוחה של העבודה המאורגנת, צעד אחר צעד, כחלק מהיישום של האג׳נדה הניאו־ליבראלית שהשיגה הצלחה אדירה בהעמקת ניצול העובדים, הרחבת שיעורי העוני והחרפת המשברים החברתיים בישראל. שיעור העובדים המאוגדים נפל בצניחה חופשית. ההפרטה מילאה תפקיד מרכזי בכך, ובפרט הפרטתם של נכסי ההסתדרות הישנה, במקום שאלה יעברו לידי המדינה ויפוקחו ע״י העובדים וארגוני צרכנים וסביבה באופן שקוף ודמוקרטי.

הזעם וחוסר הנכונות של עובדים לעבור בשתיקה על הפגיעות הקשות והמתעצמות בתנאי העבודה, הפעילו לחץ עצום על ההסתדרות החדשה בהנהגת עמיר פרץ, שנדחפה להוביל בשנים 1996–2004 את השביתות הגדולות בתולדות המשק הישראלי ואף ללכת בכיוון של הקמת מפלגת עובדים ("עם אחד"). באופן טראגי, למרות נכונות העובדים להיאבק, ובניגוד לרטוריקה הלוחמנית שאפיינה את פרץ בשעתו, בכל הסוגיות המהותיות הנהגת ההסתדרות התיישרה עם דרישות בעלי־ההון והאסטרטגים שלהם באוצר במחיר של פגיעה קטסטרופאלית בתנאי העבודה במשק.

אותן המגמות במשק הישראלי התבטאו בצורה חדה במיוחד בחיפה כימיקלים. זמן קצר לאחר ההפרטה נחתם הסכם קיבוצי חדש מול העובדים, שבו בוטלה ההצמדה שהייתה נהוגה בין ההסכמים שם לבין ההסכמים בבתי הזיקוק (בז״ן) הסמוכים. בשנת 1993 הוקם מפעל חיפה כימיקלים דרום, במישור רותם שבין דימונה לערד, כמפעל נפרד על טהרת כוח־עבודה זול ובלתי מאורגן תוך ניצול המחסור במישרות בדרום. השלב הבא היה לצמצם באופן משמעותי את עלות כוח־העבודה בצפון, תוך חתירה לביטול ההסכם הקיבוצי, בדומה לנעשה בתאגידים אחרים.

השביתה הגדולה ב־1997

עובדי חיפה כימיקלים צפון החליטו לטרפד את ניסיון ההנהלה להפוך אותם לעובדים עניים. הצעתם לרכוש את המפעל הרווחי נדחתה. לאחר שההנהלה הגיבה לעיצומי העובדים בצעד של הוצאת מרבית העובדים לחופשה כפויה, פתחו העובדים בנובמבר 1996 בשביתה כללית סוערת שנמשכה קרוב לחצי שנה ונשאה למעשה חשיבות היסטורית משום שקיפלה בתוכה עימות לא רק בין העובדים להנהלה בחיפה כימיקלים, אלא בין אינטרסים מעמדיים רחבים של העובדים והמעבידים הגדולים בישראל.

התאחדות התעשיינים ראתה אז בהשגת ניצחון מול העובדים יעד אסטרטגי, כדי להפוך זאת לתמרור אזהרה עבור ועדים אחרים שמא ישקלו גם הם "להעז" להתנגד להתקפות על ההסכמים הקיבוציים. התאחדות התעשיינים העבירה כספי סיוע לגנגר, כדי לרכך את המחיר הכלכלי של השביתה. ההנהלה, בגיבוי חלקים שונים באליטה השלטת, ניהלה מסע הסתה חריף נגד השובתים במטרה לבודד ולייאש אותם, ובין היתר טענה שמאבק העובדים יביא לפשיטת־רגל או לאסון סביבתי. בתוך שבועות ספורים מפרוץ השביתה נשלחו שוטרים ובריונים פרטיים כדי לשבור את העובדים.

העובדים לא התקפלו בפני אלימות ההנהלה וגם לא בפני החלטה אנטי־דמוקרטית של ביה״ד לעבודה שהורה עליהם לפנות את מאהל המחאה שלהם מחצר המפעל. העובדים הצליחו בכל זאת להמשיך לאכוף את השביתה גם כאשר הוצאו משטח המפעל. יחד עם ועדים נוספים, גם מאזור הדרום, הם הצליחו לחסום את הביריונים מטעם ההנהלה ואף הטילו מצור על המפעל הדרומי למספר ימים, ובכך שיתקו גם שם את הייצור ופגעו ביכולת של ההנהלה להשתמש בו לפיצוי משמעותי יותר על ההפסדים בצפון.

כמו בכל מאבק, הסלמה מסוגלת לעיתים להוביל להכרעה, או לחלופין לגרום לצד השני להבין שעניין גורלי מונח על הכף ולדחוף אותו להסלמה נגדית. עם הגב של התאחדות התעשיינים מאחוריו, גנגר לא התקפל גם אחרי חודשים ספורים של שביתה. התגובה הראויה לכך מצד ההסתדרות הייתה צריכה להיות הרחבה של המאבק לעימות ישיר מול התאחדות התעשיינים. הנהגת ההסתדרות בראשות פרץ בחרה להימנע מכך.

כך נולד דור ב'

עוצמת העימות גרמה אז לבית־הדין האזורי לעבודה לנסות לטפח מצג של "משחק הוגן" באמצעות פסיקה תקדימית נגד ניסיון ההנהלה לבטל באופן חד־צדדי את ההסכם הקיבוצי עם פקיעת תוקפו בסוף 1996. אך לא זה היה התקדים המשמעותי במאבק.

מפעל חיפה כימיקלים היה ככל הנראה המפעל הראשון בישראל שבו הצליחה ההנהלה לאלץ את העובדים לקבל את ההמצאה של "הסכם דור ב'" (כלומר, סוג ב'), ששוכפלה מאז לשורה ארוכה של מקומות עבודה. ההפרדה בין "דורות" של עובדים הייתה טריק שנועד לרכך את ההתנגדות של העובדים הוותיקים שעליהם אישית לא חלה הפגיעה החמורה בתנאים. מהרגע שנקבע שעובדים חדשים יעבדו בתנאים פחותים ויהיו הרבה יותר זולים למעביד, נותר לו רק לפעול בהדרגתיות לחיסול דור א'. במקביל, הכנסת עובדי קבלן נטולי זכויות מערערת גם את עתידו של ההסכם המוחלש של דור ב'.

אותו המאבק הלוחמני בחיפה כימיקלים היה כנראה קרוב להכנעתו של גנגר. אבל המאבק נמכר. לוטטי, שהיה גם בשעת אותה השביתה חבר בוועד העובדים, מזכיר כי מול אותה מתקפה הייתה זו הנהגת ההסתדרות דאז בראשות עמיר פרץ שהחליטה לא להרחיב עוד את המאבק מול התאחדות התעשיינים, אלא לוותר להנהלה ובכך להפקיר את העובדים. "נציגי ההסתדרות אמרו לנו אז כי חתמו כבר ויש באפשרותנו לחבור לחתימה ולהשפיע על סעיפים שוליים או שיחתמו גם בלעדינו".

פרץ היה מעורב אישית במו״מ ובשלב מסויים אף קרע לגזרים לעיני העובדים את ההסכם שהציעה ההנהלה. בפועל הוא אישר אותו וישנן טענות שיו״ר הוועד דאז שיתף־פעולה עם קו זה. העובדים ערכו הצבעה סמלית על הסכם מסגרת כלשהו, אך הפור כבר נפל. מאז ועד היום ישנו סחף של פגיעה בתנאי העבודה בשיטת ה"סלאמי", פגיעה זוחלת.

בשנים האחרונות העובדים התאוששו מהמכה ובחרו ועד עובדים חדש, לוחמני ונאמן, במטרה שיוביל מאבק שיהפוך על פיהן את הגזרות שהוטלו על העובדים.

מתארגנים מחדש למאבק

בשנת 2009 ההנהלה גלגלה את מחיר "משבר האשלג" על גב העובדים בצפון ובדרום. "כימיקלים לישראל" (כי״ל) שבשליטת האחים עופר ניצלו את המונופול שלהם בשוק והעלו דראסטית את מחירי האשלג (חומר גלם מרכזי עבור חיפה כימיקלים). הייקור כרסם ברווחי התאגיד. ההנהלה פנתה לעובדים בבקשה שייאבקו לשינוי המצב ובמקביל החליטה על השבתת הייצור. העובדים חרקו שיניים ויצאו למחות נגד שליטת האחים עופר במדינה ודרשו שהממשלה תשיב את הפיקוח על מחירי האשלג. כשחלף בינתיים משבר האשלג, ההנהלה אפילו לא שילמה להם בעבור ימי המאבק. עבור העובדים בצפון, לאחר שכבר קודם לכן הופרו ההסכמים מולם שוב ושוב, כעת פניה של ההנהלה החדשה בראשות המנכ״ל נדב שחר נחשפו בצורה ברורה, והם פנו מצידם להסלים את המאבק נגדה.

תוקפו של ההסכם הקיבוצי האחרון פג בדצמבר 2010 ומאז נוהל מו״מ, שבמהלכו מספר לוטטי כי העובדים הפחיתו "דרישות וההנהלה רק הגיעה עם גזרות חדשות, כולל פיטורי עובדים, העברת ייצור, פגיעה בהתאגדות באמצעות הקמת חברות־בת, והגדלת מספר המועסקים בחוזים אישיים".

שביתה ללא הגבלת זמן

ב־21 במרץ שבתו העובדים לאות אזהרה למשך 8 שעות. במהלך השביתה קיימו אסיפת עובדים בנוכחות 200 מהם שהחליטו פה־אחד לעבור מההסתדרות הכללית לארגון כוח לעובדים.

המעבר הדרמטי הגיע מבחינת העובדים בלית־ברירה מכיוון שהבינו שנחוצה החרפה בצעדים מול ההנהלה, אך במסגרת ההסתדרות הכללית מצאו עצמם נלחמים שוב ושוב בשתי חזיתות, כאשר הנהגת ההסתדרות עשתה בפועל יד־אחת עם ההנהלה. העובדים מספרים כי כשעופר עיני התקשר לאחד מחברי הוועד כדי לשכנע אותם לחזור, ענה לו אותו העובד בזעם: "לך לעזאזל!"

"העובדים הרגישו שההסתדרות הצמידה להם מטען־צד שבאפשרותה לפוצץ בכל רגע נתון עם חתימה מעל לראשי העובדים. באמצעות המעבר לכוח לעובדים פוצצנו את המטען מחוץ לשער" מתאר לוטטי את המהלך מבחינתו.

בתגובה לשביתת האזהרה הענישה ההנהלה את העובדים בצעד כוחני של "השבתת מגן" בת 6 ימים. בנוסף מדווחים בוועד על איומים והתנכלויות שונות.

לדברי לוטטי, "בישיבת מו״מ ב־28 באפריל, סמנכ״ל הכספים ניר יצחקי קם והכריז כי השבוע הוא מוציא את מתקן הבלנד ושולח 7 עובדים הביתה, ולאחר מכן פשוט קם והלך. מה אנחנו, עציצים?! למחרת נאלצנו לפתוח בעיצומים. הצענו להנהלה להפסיק את העיצומים במידה ותתקיים ישיבת מו״מ בה תושג התקדמות משמעותית. הם דחו את ההצעה ולכן נאלצנו ב־1 במאי להשבית את מתקני החברה בתיאום מלא עם ההנהלה בהתאם לבקשתם ובצורה הכי בטיחותית ומסודרת". כעת העובדים שובתים ללא הגבלת זמן והם נערכים לשביתה ממושכת.

ההנהלה צפויה לעשות שיקולים לטווח ארוך

כל יום שביתה עולה לבעלים סדר־גודל של 2 מיליון דולר בממוצע, לא כולל הוצאות על ניהול המאבק כנגד העובדים. זוהי עלות לא מבוטלת ביחס לעלות הנמוכה יחסית של דרישות העובדים. עם זאת, אין ספק שההנהלה עושה גם שיקולים לטווח ארוך, ובוחנת את ההשלכות העתידיות שיכולות להיות מבחינתה להיענות לדרישות העובדים על שינוי ביחסי הכוחות שישפיע גם על ההסכמים הבאים, לרבות ההסכם בדרום. והיא לא היחידה לחשוש מ"השלכות רוחב".

אמנם בהחלט ייתכן שההנהלה תעשה את שיקוליה ותחליט להיענות לדרישות העובדים בקרוב ולסיים את המשבר. אולם סביר שהיא תמצה את אפשרויותיה קודם ולא תישאר "דיפלומטית" במאמציה לשבור את המאבק. יתרה מכך, בדומה לשביתה ב־1997, גם הפעם עלולה השביתה להתפתח לכדי עימות מעמדי נרחב יותר שבמסגרתו יתגייסו בעלי־ההון וגם כוחות המדינה כנגד העובדים.

בעלי־ההון התעשיינים מרוצים במידה רבה מההסדרים שהשיגו ביחסי העבודה מול ההסתדרות בעידן עופר עיני — יחסים שהתפתחו לכדי ברית מתוקשרת וחסרת תקדים. ניצחון של עובדי חיפה כימיקלים צפון יחתור תחת אותם "הסדרים נוחים". הוא ישמש בוודאות מקור השראה לקבוצות עובדים נוספות במשק וידגים כי באמצעות מאבק בלתי מתפשר שמתגבר על הפרדות, גם לאומיות, העובדים מסוגלים להשיג הכי הרבה וגם להפוך מגמה ארוכת שנים של פגיעה זוחלת ולהשיג הסכם קיבוצי אחיד.

הצלחה כזאת של קבוצת עובדי תעשייה חדורי רוח־קרב תמחיש שעובדים לא צריכים להסכים באף מקרה להסכם גרוע שנסגר מעל לראשיהם ושמשרת בפועל את ההנהלה. ניצחון יחריף את הלחצים שכבר מתגברים בתוך ההסתדרות, ארגון העובדים הגדול בישראל, לשנות כיוון ממדיניות שמגבילה את הישגי העובדים למינימום לעבר מדיניות של ניצול הכוח הארגוני והמשאבים העצומים של ההסתדרות באופן תקיף נגד ההתקפות על מעמד העובדים ולשיפור מצבו. ניצחון במאבק עשוי להשפיע גם על יותר ועדים אחרים לשקול מעבר לכוח לעובדים, או לאיים בנקיטת צעד כזה, כדרכי פעולה אפשריות להשתחררות מהרסן שמציבה הנהגת ההסתדרות לדרישותיהם.

שת״פ עם ועדים הסתדרותיים

מכאן ברור גם כי לביורוקרטיה בהסתדרות, שעיני ושותפיו מייצגים את האינטרסים שלה, קיים אינטרס של ממש שמאבק עובדי חיפה כימיקלים צפון ייכשל ויהפוך לדוגמא שלילית מובהקת עבור ועדים אחרים.

הנהגת ההסתדרות כבר מפעילה ככל הנראה את משקלה מאחורי הקלעים כדי לבצע דה־לגיטימציה למאבק ולהרתיע ועדים הסתדרותיים מלספק את הסיוע הסולידארי הנחוץ לשביתה (נציגי ועדים שרצו להשתתף באסיפת ועדים לתמיכה בשביתה טוענים כי הוזהרו). עיני גם עשוי להגיח בשלב אפשרי של התשה במאבק ולצייר עצמו כ"מושיע" עם הסכם דומה להסכם הגרוע הקודם. אך הנהגת ההסתדרות לא פועלת בוואקום. ועדים הסתדרותיים יכולים וצריכים להשיב ללחצים בצורה עיקשת ולהסביר כי ארגוני עובדים באשר הם צריכים להתגייס להצלחת המאבק הזה ללא קשר למחלוקות ביניהם, מכיוון שהצלחת המאבק תחזק ועדים שיירצו להיאבק בהמשך ואילו כישלון יחליש אותם.

ועד העובדים עומד בקשר עם מספר ועדים הסתדרותיים, וברמה הבינלאומית הארגונים כוח לעובדים ומאבק סוציאליסטי מסייעים לגייס כבר בימים אלה תמיכה מצד ועדים בחו״ל. אין ספק שחזית רחבה של ועדים נחוצה למאבק מבחינה אסטרטגית, כדי להגביר את הלחצים על ההנהלה, כדי לאפשר פעולות מתואמות וכדי לסכל אפשרות מסוכנת של התשה כלכלית של חלק מהעובדים. גיוס כספים לקופת השביתה של העובדים יכול וצריך להתבצע ביומיום מוועדים אחרים בארץ ובחו״ל ומהציבור הרחב בארץ.

מאבק מאוחד עם המפעל הדרומי?

אחד משיתופי־הפעולה המהותיים ביותר מבחינה פוטנציאלית הוא כמובן עם עובדי מפעל חיפה כימיקלים דרום, שאליו עשויה ההנהלה להעביר חלק מהייצור כדי לפצות על ההפסדים מהשביתה. צעדי סולידריות מצידם, עד כדי הצטרפות מאורגנת שלהם למאבק מאוחד עם הצפון, יהוו "נשק שובר שוויון" ויוכלו להכריע את ההנהלה ואף להביא לשיפור משמעותי בתנאי העבודה גם במפעל הדרומי.

בשנה שעברה הצליחו העובדים במפעל הדרומי להתארגן רשמית במסגרת ההסתדרות הכללית ולהשיג הסכם קיבוצי. המאבק שלהם להסכם קיבוצי החל למעשה 7 שנים קודם לכן. בשנת 2003 פתחו העובדים במאבק הרואי שזיעזע את המדינה ותועד בסרט המאלף "שביתה" (לצפייה אונליין הקליקו כאן). כפי שמוכיחות המהפכות בעולם הערבי, כל דיקטטורה תצמיח לבסוף התנגדות ומאבק. הדיקטטורה הפרטית של גנגר נענתה במאבק חריף. השביתה זכתה לתמיכה ציבורית עצומה ולסולידריות מצד שורה של ועדים תעשייתיים באזור הדרום.

טרור נפשי ופיזי קשה, שמנפץ כל אשליה פציפיסטית, הופעל באמצעות ביריונים בשכר כנגד העובדים ומשפחותיהם על־ידי הבעלים דאז, אריה גנגר, והמדינה תחת ממשלת שרון (כן, ידידו של גנגר מפרשת ההפרטה). עד כדי כך היה חשוב לגנגר לנצח, גם במחיר של פגיעה ביוקרה של התאגיד על רקע הסיקור התקשורתי. אפילו יו״ר ההסתדרות דאז, עמיר פרץ, הוכה. אך הוא לא השבית את המדינה בתגובה ולא גייס את כל משאבי ההסתדרות כדי להכניע את המאפיה של גנגר. הוועד זכה להישג מסויים של הכרה מצד בית־הדין לעבודה, אולם בשטח ההנהלה הצליחה לנצל את מצוקת העובדים ולסכסך ביניהם. הפרד ומשול. מנהיגי המאבק אולצו להתפטר. ההסכם הקיבוצי החדש הושג עם ההנהלה החדשה בעידן עיני, כשלהנהלה נראה פחות מסוכן, ואפילו טוב לתדמית, לאפשר הקמה של ועד עובדים אמיתי.

מסיפורי השובתים בצפון עולה כי לאחר כישלון מאבקם ב־1997, במשך תקופה ארוכה שלטו בוועד הצפוני נציגים "קנויים" שהיו מקורבים להנהלה ובחסות ההנהגות בהסתדרות שיתפו־פעולה עם הפגיעה המתמשכת בעובדים, גם בדרום. הוועד הצפוני הישן לא סייע לעובדי הדרום להתייצב מול אכזריות הבעלים וממשלת ההון, ואף פעל במבחן המעשה לצד ההנהלה וניסה להניא את העובדים מעצם ההתארגנות הלוחמנית.

לוטטי מדגיש כי "הוועד הצפוני הישן הוביל מתינות־יתר ונענה למרבה הצער לדרישות ההנהלה בעניין. בוועד החדש אין יותר אף אחד מחברי הוועד שהיו שותפים לדרכם של הוועדים הקודמים. ייקח זמן לפתוח דף חדש ולקדם שיתופי־פעולה, אבל אנחנו מעוניינים בכך. נוצרו קשרים אישיים ואנחנו משתדלים לערב אותם". הוא מוסיף כי כעת המנכ״ל נדב שחר הורה למנהל האתר הדרומי לנהוג כלפי העובדים ב"כפפות של משי", בשאיפה לסכל כל סוג של חבירה לצפון. רק במהלך משבר האשלג לפני שנתיים הצליח להיווצר שת״פ מסויים, שעה שההנהלה קיוותה שהעובדים יעשו עבורה את העבודה המלוכלכת ולא ניסתה לתקוע טריז ביניהם.

ההסתדרות: שיחזרו, אח״כ נדבר

יו״ר ועד עובדי חיפה כימיקלים דרום, משה זנטי, ממובילי המאבק ב־2003 שעוד נותרו במפעל, לא שוכח כלל כיצד העובדים בדרום הופקרו בעבר, אך הוא נמצא בקשר מפעם לפעם עם הוועד החדש ומבהיר כי גם אם הוא לא רואה עין בעין כל אחד מהצעדים בצפון, הוא בהחלט "מאוד רוצה שהם יצליחו, כי מה שישיגו, בייחוד לדור ב', יסייע גם לי בהסכם הבא כאן, בעוד שלוש שנים".

לגבי צעדי סולידריות שיוכלו לחזק את המאבק בצפון, זנטי מדגיש כי הוא לא מעוניין בשום מצב ליטול סיכונים מיותרים מבחינת העובדים בדרום. "ההנהלה הנוכחית תיתן כל מה שהיא יכולה כדי להצליח מצידה במאבק, לא משנה איך, כמה ולמה. כל צעד של עזרה מצידנו לעובדים בצפון יגרור כמובן בעיות גדולות מול ההנהלה". לכן הוא פנה לבירור הנושא מול מספר גורמים רשמיים בהסתדרות.

"לחצתי על ההסתדרות שייתנו גיבוי לעובדים בצפון. הם אמרו חד־וחלק: תגיד להם שיחזרו להסתדרות ויקיימו בחירות חדשות לוועד העובדים, אז אפשר יהיה להתחיל לדבר על שיתוף־פעולה", ועד אז ההסתדרות לא תגבה כל צעד סיוע ארגוני בדרום. "לא היה אכפת לי לתת להם [לעובדים בצפון], לסגור את השערים כדי לעזור להם לסיים מהר יותר, אבל זה לא על הפרק" ללא גיבוי מצד ההסתדרות, מסכם זנטי ומאחל לצפוניים בהצלחה.

בניית גב חזק למאבק!

בחיפה כימיקלים התחוללו שני קרבות היסטוריים בין המעמדות החברתיים המרכזיים בישראל. קרבות אלה, ראוי שיילמדו על־ידי כל עובד או עובדת שמחליטים לקום נגד ניצול ועל־ידי כל מי שחותרים לחזק את הכוח של העבודה המאורגנת בישראל. קרבות כאלה חושפים את פרצופה של המדינה. הם חושפים את הניגוד הכי שורשי בחברה שבה אנו חיים — לא בין יהודים לערבים, אלא בין מעמד בעלי־ההון למעמד העובדים.

בשנת 1997 בעל־ההון אריה גנגר הביס באמצעים מאפיונריים ובסיוע המדינה את השביתה הלוחמנית ההיסטורית של עובדי חיפה כימיקלים צפון. בשנת 2003 הוא עשה זאת באמצעים אכזריים לא פחות לעובדים שהעזו להרים ראש במפעל הדרומי. ברגעים מסויימים כמה מהעובדים בדרום היו מוכנים אפילו להיהרג כדי שהמאבק ינצח. לא הייתה חסרה לעובדים רוח־קרב, שהיא דבר חיוני למאבק מנצח. אך הרוח לבדה לא מספיקה בשביל לנצח מול טייקון שמחליט בתמיכת עמיתיו בעלי־ההון לנהל מלחמה נגד העובדים כדי לאכוף את הדיקטטורה הפרטית שלו, וזוכה בכך לגיבוי מהחוק וכוחות המדינה שבצמתים קריטיים נועדו להגן עליו.

מלחמה מול בעל־הון מצריכה גם אסטרטגיה שמסוגלת להציב את בעל־ההון בפני מחיר בלתי כדאי בעליל. העובדים צריכים להיות מסוגלים להשיב לכל הסלמה מצד ההנהלה בהסלמה מחושבת מצידם ומצד תומכיהם. אם תהיה לצד העובדים חזית מספיק גדולה וחזקה, אז אפילו אם ההנהלה תאיים גם הפעם בסגירת המפעל, במידת הצורך הם יוכלו להיאבק להעברתו לבעלות ציבורית תחת ניהולם.

השביתה לא צפויה להיות פשוטה. היא זקוקה לגב תומך חזק ככל האפשר — לא מס־שפתיים מפוליטיקאים ממפלגות ההון, תומכי הפרטות ופגיעה בעובדים, אלא צעדי תמיכה אקטיווית מצד כמה שיותר קבוצות עובדים בישראל ובעולם. כך יושג ניצחון.

"המטרה שלנו היא להחזיר את הכוח לעובדים. מבחינת העובדים והוועד תרחיש של הפסד במאבק הוא לא בגדר אפשרות בכלל" מסכם לוטטי מהוועד הצפוני.

תנועת מאבק סוציאליסטי תומכת כבר שנים במאבקיהם של כלל עובדי חיפה כימיקלים (ועוד טרם הקמתה היו מעורבים חלק מפעיליה בשביתה ב־1997). אנחנו קוראים לוועדי עובדים ולציבור הרחב להתגייס מיידית לטובת עובדי חיפה כימיקלים, באמצעות הבעת תמיכה פומבית, חיזוק פעולות המחאה של השובתים, קיום אסיפות הסברה והעברת תרומות בכל סכום לקופת השביתה.

חבר תנועת מאבק סוציאליסטי וחבר הנהגת ארגון כוח לעובדים, שי גלי, המלווה את ועד העובדים מטעם הנהגת כוח לעובדים, מוסר כי "המאבק הזה הוא אחד ממאבקי העובדים החשובים ביותר בישראל בתקופה האחרונה. אחרי שנים של השפלה ופגיעות, העובדים החליטו ששום דבר לא יעמוד בדרכם להשיב לעצמם את הזכויות שנגזלו מהם, והם נחושים לנצח. הניצחון הזה לא יבוא מעצמו. יש צוות מסור מטעם כוח לעובדים, שמלווה את הוועד והתגייסות של פעילים לתמיכה במאמצי השביתה. התחלנו לגייס תמיכה גם ברמה הבינלאומית ודרושה התגייסות של כמה שיותר עובדים ותומכים ברחבי הארץ להצלחת המאבק".



 


תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 59187, תל אביב–יפו 6159101
info@socialism.org.il
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון. התנועה שותפה בוועד למען אינטרנציונל עובדים (CWI), ארגון סוציאליסטי בינלאומי המאגד תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.