₪8,620
עוד ₪11,380 להשגת היעד
תרומת סולידריות לקופת המאבק 2018
מאבק סוציאליסטי לא מקבלת מימון מטייקונים, מהממשלה או מקרנות הון. תמכו בנו, שתפו והצטרפו אלינו לבניית אלטרנטיבה סוציאליסטית.
מאבקים חברתיים · העבודה המאורגנת · כלכלה · פוליטיקה · כיבוש ושלום · המזה״ת · בינלאומי · סטודנטים · נוער · נשים · להט״ב · בריאות · סביבה · היסטוריה ותיאוריה · התנועה
X


המרד הגדול נגד שלטון ההון בישראל
מחרם צרכני המוני, לאוהלים והפגנות המוניות היסטוריות בכל רחבי הארץ, ניסיונות לקדם שביתה כללית, ושיח ער על הדרך למהפכה חברתית. כעת יש להפעיל לחץ על ההסתדרות להכריז על שביתה כללית בת יממה, ונחוצים גם צעדים להקמת מפלגת עובדים בישראל כאלטרנטיבה למפלגות ההון

הדפסה

"קיימת רק ארץ אחת בלב המזרח התיכון שאין בה זעזועים, אין בה מחאות... תראו את האדמה הרועדת בכל מקום, ממערב הודו ועד למיצרי גיברלטר. הכול רועד ומתנועע וישנו רק מקום יציב אחד, הארץ היציבה היחידה היא הדמוקרטיה הזאת, ישראל — ארץ מפותחת, ארץ משגשגת, כולם שווים בפני החוק, יש לה צבא חזק מכיוון שיש לה חברה חזקה" — רוה״מ בנימין נתניהו חולם בהקיץ, 30 במרץ 2011, זמן קצר לאחר שממשלתו הציעה לרודן המודח מובארכ מקלט מדיני ב"ארץ היציבה היחידה".

דבריו של נתניהו נאמרו בתקופה שבה מאות השתתפו במחאה על מחירי הדלק, ומיד עם סיום השביתה הסוערת של העובדות הסוציאליות שזעקו "עם שכר כזה מחפיר, ניאבק כמו בקהיר". בחודש מאי, לאחר ששוחררה ממעצר בגין הפגנה נגד ההפרטה, סיפרה יו״ר הוועד הארצי של עובדי הרכבת על ההשראה שהיא מקבלת מהמאבקים ההרואיים בעולם הערבי. ביולי נפתח דף חדש בהיסטוריה.

בתוך ימים לאחר שהוקם ב־14 ביולי מאהל המחאה הראשון בת״א על יוקר מחירי הדיור, טילטלה את ישראל תנועה המונית חסרת תקדים במחאה על יוקר המחייה ושלטון ההון. בתוך שבועיים הפגינו 150 אלף מפגינים ומפגינות בלמעלה מ־11 מוקדים שונים ברחבי הארץ, פי חמישה מהפגנת ה־30 אלף בת״א שבוע קודם, שכבר אז כללה נציגות של המורות, העובדות הסוציאליות והרופאות. מאהלי מחאה צצו ברחבי הארץ כפטריות אחרי הגשם, והפגנות וחסימות כבישים הפכו למחזה יומיומי.

הפגנת ה־300 אלף במוצ״ש ה־6 באוגוסט בכמה מוקדים ברחבי הארץ הייתה בפועל ההפגנה הגדולה בתולדות ישראל. תנועת המחאה ליכדה שורה של מחאות חברתיות, ובהן שביתת הרופאים הממושכת. בני־נוער וצעירים יצאו למחות על העתיד שנשלל מהם. גימלאים, נכים, הורים לילדים, מורות "מופרטות" ונהגי מוניות יצאו להפגין על קשיי הפרנסה. אוהלים של ערבים־פלסטינים אזרחי ישראל דורשים פיתרון למצוקת הדיור הנובעת מאפליה לאומנית־גזענית. במצעד הגאווה בירושלים נישאו אוהלים סמליים. שוטרים וסוהרים הצטרפו לחלק מההפגנות בדרישה לשיפור בתנאי השכר. כולם הצטרפו לסיסמא נוסח כיכר תחריר: "העם דורש צדק חברתי!"

אמנם לא מדובר עדיין במהפכה חברתית במובן של התקוממות המונית להפלת המשטר הקפיטליסטי עצמו, אך הסכר עבור המאבק בשלטון ההון בישראל החל להיפתח כפי שלא נפתח מעולם.

דיון ער על הדרכים לשינוי החברה

תנועת המחאה בישראל הולכת ומתייצבת יותר ויותר ככלל נגד יוקר המחייה הכבד ונגד האחראים לו: ממשלת נתניהו־ברק־ליברמן ובעלי ההון שהיא משרתת. התמיכה במחאה נעה בסקרים השונים בין 80% ל־90%. הנתונים אודות צמיחה כלכלית ואבטלה נמוכה יחסית לא עושים רושם על ההמונים בישראל, כאשר המחירים עולים והשכר נשחק במהירות, ושעה שהמשבר הקפיטליסטי בכל רחבי העולם מוציא המונים למאבקים היסטוריים. ממשלת נתניהו מנסה לנצל את השפעות המשבר העולמי וסכנת המיתון הכלכלי כספין להחלשת תנועת המחאה, אולם מלכתחילה תנועת המחאה פרצה עקב ההשפעות הדורסניות של אותו המשבר השורשי, שמעיד על פשיטת־הרגל של השיטה עצמה.

המרד נגד שלטון ההון בישראל שואב השראה מהמאבקים ההמוניים נגד הגזרות הכלכליות באירופה, ובעיקר מהמאבקים המהפכניים של ההמונים במזה״ת ובצפון אפריקה, ואחת הסיסמאות הפופולאריות שעולה בהפגנות היא "מובארכ — אסד — ביבי נתניהו"! למרות כל ההבדלים, בעיות יסודיות דומות מעוררות את מאבקי הענק. השורשים של המרד הזה במיאוס שמבעבע כבר שנים מהעושק הראוותני, מהעושר העצום של המעטים אל מול רוב מוחלט של עשוקים, אנשים עובדים שהולכים ומתרוששים, ותיהום של עוני ששואבת רבע מהאוכלוסייה ורומסת גם את החיים של האנשים העובדים שנמצאים מעל לקו העוני הרשמי ולא מצליחים לסגור את החודש. השינאה שגברה בשנים האחרונות לשלטון ההון הייתה מוכרחה להתפרץ בעוצמה.

רבים מבין מאות האלפים שהצטרפו למחאה לא היו מימיהם בהפגנה קודם לכן, וכעת הם צועדים ללקיחת גורלם בידיהם. באוהלים ברחבי הארץ מתקיימים מסביב לשעון דיונים ערים והרצאות הקשורים בדרכים לקידום המאבק, בהבנת הדרך בה פועלת החברה ובאפשרויות לשנותה. אנשים מעיזים לחשוב על עתיד טוב יותר ורבים חולמים על "מהפכה חברתית". בהתחשב בניכור ובמצוקות המאפיינים את שגרת החיים תחת הקפיטליזם והאווירה המיליטריסטית, אפשר להבין את מצב־הרוח הפסטיבאלי ברוטשילד ובכמה "ערי אוהלים" אחרות, עם מוזיקה, סרטים וסאטירה. לא מדובר שם בבריחה של ממש מהמציאות, אלא בליבו של מאבק לשינוי המציאות.

כמיהה לשינוי רדיקאלי

ישנה תמיכה עצומה ברעיון של "מהפכה חברתית" למען "צדק חברתי", כשניכר שרבים מתכוונים באופן כללי בעיקר לשיפור דראסטי בתנאי המחייה ולהשגת חברה שלא כפופה לשיקולי הרווח של תאגידי ענק.

אותם צעירים וצעירות ממעמד הביניים שהקימו חדורי מוטיבציה את המאהל ברוטשילד, ונשאבו לריק ההנהגה של תנועת המחאה, חזרו וציינו בתחילה כי הם אינם "מומחים" וכי הם מצפים מהממשלה לספק פתרונות כלשהם בעצמה. אלא שמייד התברר שהצעות הממשלה הן גזירות בעטיפה דקה של פופוליזם. בעצרות ההמונים במוצ״ש ה־30 ביולי כבר הועלו דרישות ברורות לרפורמות אמיתיות ובהן חינוך חינם לכולם ושירותי בריאות איכותיים חינם לכולם.

דרישות נוספות התפרסמו ב־2 באוגוסט סביב התארגנות מטה המאבק הארצי שכולל נציגים נבחרים מ־40 מאהלים. בין הדרישות: הורדה דראסטית של המע״מ ל־5%, הפחתת המיסים העקיפים לכדי 30% מסך הכנסות המדינה ממיסים, והחלת מס ההכנסה על כלל השכר (כך שמנהלים בכירים לא יקבלו פטור על סכומי עתק). מאוחר יותר הצטרפו המארגנים בת״א גם לדרישות המאהלים הערביים להכרה בכפרים הבלתי מוכרים ברחבי הארץ ולאישור תוכניות מיתאר והרחבת שטחי שיפוט של יישובים ערביים.

תנועת המחאה לא מתאפיינת רק בסיסמאות כלליות המבטאות כמיהה המונית לשינוי רדיקאלי במצב הכלכלי־חברתי. היא מלווה גם בהבנה גוברת, בהשפעת ההתקוממויות בארצות האזור, שכוח המוני מסוגל לשנות סדרי עולם ושהמחאה ההמונית משנה בפועל את יחסי הכוחות לטובת ההמונים העשוקים.

אמנם האווירה הכמעט־אופורית כאילו השגת "צדק חברתי" מחכה מעבר לפינה נוכח נחשול המחאה החברתית עוד תופרך במציאות הקפיטליסטית ותחת ענן הסכסוך הישראלי־פלסטיני שהמחאה מתעלמת מקיומו בינתיים, אך לתנועה ההמונית יש בהחלט פוטנציאל להגיע להישגים שיסייעו באופן משמעותי למאבקים להשגת השאיפות שהוציאו את ההמונים לרחובות.

על פוטנציאל זה מלמד במידה רבה הלחץ מצד הממשלה, שמזגזגת בין הסתה נגד המחאה לבין ניסיונות לפייס אותה. אפילו מנכ״ל משרד האוצר נדחק להתפטר בתוך שבועיים. השר מתן וילנאי ('עצמאות') ביטא כנראה את רחשי ליבם של עמיתיו כשאמר כי הוא "חושש שהמחאה תוביל לאנרכיה". השליטים מתחילים לפחד כאשר המונים מחליטים לא להמתין ל"שופינג בחירות" ומתחילים להתערב ישירות ובתקיפות בפוליטיקה ודורשים שינוי מהותי.

הטייקונים מ־פ־ח־דים, מוכנים להקריב את ביבי

התקשורת הממסדית, שנשלטת בידי טייקונים פיננסיים, סיפקה בשבועיים הראשונים למחאת האוהלים בעיקר סיקור "אוהד" (למעט הביביתון "ישראל היום"). באופן צפוי מראש, שינוי מגמה בסיקור החדשותי החל ככל שהמסרים והדרישות של תנועת המחאה התחדדו, התרחבו, נתנו למחאה צורה ממוקדת יותר של מאבק, וצעדו בכיוון של קריאת תיגר על המחשבה הקפיטליסטית. בתקשורת הממסדית עולים יותר ויותר קולות פטרוניים המקדמים דה־לגיטימציה לדרישות לרפורמות חברתיות בסיסיות, כאילו מדובר בהזיה בלתי מציאותית.

האינטרס של המעמד השליט הישראלי הוא לנסות להכיל את המחאה, לתחום את דרישותיה, ולאפשר "שחרור קיטור" אפילו במחיר מזערי מסויים לחלק מאיילי ההון ולממשלה, במגמה לאפשר את שיקום האמון בממסד ובשיטה עצמה.

אילי ההון החזקים במשק פרסמו ב־28 ביולי מכתב לנתניהו שבו הביעו בעזות־מצח דברי תמיכה מזוייפים במחאה. בין השאר כתבו כי "יש לבצע טיפול שורש בעלות החיים למשפחה ממוצעת בישראל. דומה שזה עיקר המאבק. בין אם המדובר בקוטג', בדיור או בעלויות גידול הילדים. אין צורך, ואסור לחכות למאבק הציבורי הבא". אין גבול לציניות של אותם טייקונים שהתרוששותה של "משפחה ממוצעת" היא מקור הרווחים שלהם.

עליות המחירים שוחקות את ההכנסות הריאליות של האנשים העובדים, כלומר את החלק הזעום של העובדים בעוגת העושר שהם עצמם מייצרים, ואילו שאר העושר הכביר בחברה נגרף בידי בעלי הון ובעיקר קומץ אילי ההון העומדים בראש פירמידות השליטה הכלכליות. גם הגדלת נטל המיסוי העקיף על־ידי ממשלת נתניהו מממנת בסופו של דבר הטבות מס לתאגידי הענק ומשאירה בידיהם חלק גדול יותר מהעושר שאחרים יצרו עבורם. הטייקונים מפחדים מהזעם האדיר נגדם, ולמעשה מרמזים שיהיו מוכנים "להקריב" את ביבי כדי להסיט מעצמם את האש.

נתניהו מצידו מקווה שיוכל להשתמש באיום המשבר העולמי או בהצבעת האו״ם לגבי המדינה הפלסטינית כתירוץ להחלשת המחאה באמצעות קריאות ל"אחדות לאומית".

נתניהו מציע גזירות במסווה של פתרונות

עוד לפני שנתניהו, שטייניץ ואטיאס הציגו בזחיחות הדעת את הצעותיהם לחלק בחינם קרקעות ציבוריות לכרישי נדל״ן כ"פיתרון" למצוקת הדיור, ולפני שהצעות אלו נדחו בקריאות הבוז ההולמות להן, כבר התלחשו בסביבתו של נתניהו על אפשרות שההתעוררות החברתית עשויה להוביל להפלת הממשלה.

נתניהו קרא בפאניקה לשרים להיכנס "מתחת לאלונקה" בתגובה להתפרצות הזעם ההמונית נגד הממשלה והטייקונים, ואפילו ניסה לשכנע את קדימה להצטרף לספינה הטובעת. אבל מה בעצם סוחבים על האלונקה? את שרידות הממשלה החולה ואת המדיניות הניאו־ליבראלית הגוססת.

ה"סופרטאנקר" של ביבי בתחום הדיור — הפרטת מינהל מקרקעי ישראל וחוק הווד״לים (ועדות התכנון הלאומיות) — זוהה מיידית כתרמית שמסתירה את המשך הטירוף הניאו־ליבראלי של הממשלה: להפקיר את צורכי הדיור בחברה לחסדי כרישי הנדל״ן והקבלנים, שהממשלה תעביר להם את כספי משלמי המיסים, וששטחים פתוחים יופקרו לבנייה בהליכי תכנון מסוכנים וכמעט נטולי פיקוח ובקרה.

התשובה הכלכלית של נתניהו לתנועת המחאה, בדומה לרוב האסטרטגים הכלכליים של מעמד בעלי־ההון הישראלי, היא צעדי "שוק חופשי" והבטחות לצעדים נגד "הריכוזיות במשק". כלומר, צעדים ממשלתיים שיאלצו חלק מהטייקונים לחלק את השוק עם קומץ בעלי הון נוספים, לפחות עד להתייצבות מחודשת של מאזן השליטה ביניהם.

לכן למשל ה"בשורה" של נתניהו לטיפול במחירים המופקעים שגובים תאגידי הענק בענף החלב היא להוריד מכסי ייבוא על מוצרי חלב מחו״ל. אנו כסוציאליסטים אמנם איננו תומכים במדיניות כלכלית פרוטקציוניסטית שנותנת עדיפות לרווחיהם של בעלי הון מקומיים על פני זרים, אך גם הצפת השוק בעודפי ייצור של תאגידי ענק אירופאים ואחרים היא לא פיתרון ולמעשה תביא לפגיעה קשה בחקלאים קטנים ובמישרות.

מה לגבי התערבות המדינה בדמות פיקוח אפקטיווי על מחירי סל מוצרי יסוד, ביטול המע״מ והגברת המיסוי על בעלי ההון, הכרחת בעלי ההון לספק תוספות יוקר לשכר ולפנסיה, והעברה לבעלות ציבורית של תאגידי הענק והבנקים? נתניהו וחסידי הניאו־ליבראליזם רוצים שנשכח מזה. לא לגמרי בהצלחה. סקר של גלובס מה־3 באוגוסט הראה תמיכה של 47% ב"מעורבות ממשלתית גבוהה מאוד או די גבוהה" במשק.

גם בתחום הדיור הפיתרון לא יבוא מבעלי ההון

גם בתחום הדיור, צעדים של הפרטה, הקלות לכרישי נדל״ן וקבלנים גדולים, הם ההיפך ממה שנחוץ. הרעיון של בניית דיור דרך קבלנים פרטיים שיחויבו להקצות חלק קטן מן הדירות שייבנו להשכרה או מכירה במחירים זולים, הוא בבחינת שינוי קוסמטי במצב גרוע שבו שיקולי הרווח של קבלנים וספסרים מכתיבים את בניית הדיור בארץ.

הדרישה הפופולארית להטלת פיקוח על דמי שכירות היא צעד נחוץ אחד לבלימת שחיקת ההכנסות עקב הוצאות דיור תופחות. כמו כן, יש להטיל מיסוי כבד על אותן 140,000 דירות ריקות, ואף לנקוט צעדים להעברת "דירות רפאים" לבעלות וניהול העירייה כדיור ציבורי מסובסד, תוך מתן פיצוי הוגן במידה וקיים צורך מוכח.

פיתרון אמיתי למצוקת הדיור מחייב גם לשים סוף לאפליה הלאומנית־גזענית בתחום הדיור שגורמת לכך שמצוקת הדיור החריפה ביותר היא בקרב ערבים־פלסטינים אזרחי ישראל (כתוצאה מאפליה כלפי שוכרים, אי־מתן אישורי בנייה, הפללת בנייה, הרס בתים, ופעילות התנחלותית של "ייהוד" אזורי מגורים).

בסופו של דבר, פיתרון אמיתי שיספק "דיור בר השגה" הוא פיתוח מאסיווי של דיור ציבורי נאות בשכר דירה זול תחת בעלות ציבורית, לא כרשת ביטחון לעניים ביותר, אלא כאפשרות הטובה והמשתלמת ביותר למרבית האוכלוסייה.

מחרם הקוטג' לקריאה לשביתה כללית

התודעה סוגרת פערים עם המציאות. הסקפטיות שאפיינה את התמיכה הפאסיווית במחאה על מחירי הדלק בתחילת השנה התפוגגה. רבבות הפכו את קמפיין החרם על הקוטג' שהתארגן בפייסבוק ביוני לאפקטיווי — סל מוצרי החלב דווקא התייקר, אך ההפחתה הסמלית שהושגה במחיר הקוטג' העידה על הפוטנציאל של מאבק חריף יותר.

יוזמת האוהלים הפכה לגפרור המקרי שהצית מרד שמלכד בתוכו שורה ארוכה ומתארכת של מחאות ומאבקים חברתיים ומאבקי עובדים. מסקנות מתחדדות מהר תוך כדי מאבק, כשהן נבחנות ללא הרף אל מול המציאות. אין כעת אשליות כי אסטרטגיה של חרם צרכני תוביל לפיתרון בעיית יוקר המחייה. גם טקטיקות של הקמת אוהלים והפגנות נתפסות כבר בעיני רבים כבלתי מספקות מול הממשלה הנוכחית.

מעל 20 אלף איש הצטרפו להתארגנות הפייסבוק ליום של שביתה, על בסיס היעדרות אישית, שנוסתה ב־1 באוגוסט. מובן שהתארגנות כזו אינה מספיקה כדי לארגן שביתה כללית אמיתית, אך היא בהחלט מסמנת את הכיוון הנכון הנחוץ למאבק ומציפה את הרעיון של שביתה כללית כנשק עוצמתי במאבק להכרעת הממשלה.

התמיכה ברעיון הזה, גם בקרב צעירים וצעירות משכבות הביניים שמעורבים במאבק, נשענת על הבנה שממשלת ההון של נתניהו־ברק־ליברמן מבינה רק כוח מאורגן והמוני, וספציפית רק את הכוח המאורגן של מעמד העובדים.

נדרשו פחות משבועיים מתחילת המחאה כדי שראשי הערים באמצעות מרכז השלטון המקומי, ייכנסו לוואקום שמותירה ההסתדרות ויכריזו על הצטרפות ליוזמת השביתה ב־1 באוגוסט, עם שורה של עיצומים במטרה להפעיל עוד לחץ על הממשלה לפתור את המשבר. הנהגת ההסתדרות בראשות עיני נגררה לבסוף בעל־כורחה להכריז על תמיכה במחאה, לאיים בצעדים ארגוניים ולארגן עצרת מחאה של אלפי עובדים.

עיני והנהגת ההסתדרות לא ששים לקרב

באופן שערורייתי טוען יו״ר ההסתדרות עופר עיני ש"הדרישות של המוחים מופרכות! חינוך חינם ודיור בר־השגה לכולם הם דברים לא פרקטיים... יש פה קפיטליזם חזירי, אבל יש לחתוך באמצע". עיני לא רק מוכר את האשליה כאילו ייתכן קפיטליזם שאינו חזירי, אלא שהוא מטפח את המיתוס לפיו הדרישות לרפורמות אינן ניתנות להשגה, אף שהוא עומד בראש הארגון עם הכלים החזקים ביותר כרגע לשינוי יחסי הכוחות הקיימים מול המעבידים הגדולים וממשלתם, אשר מונעים את השגת הדרישות.

המאבק זקוק נואשות לכוחה של ההסתדרות כארגון העובדים הגדול בישראל, אך הנהגת ההסתדרות בראשות עיני לא ששה לקרב. רחוק מזה. המאבק ההמוני הגועש ברחובות מאיים על כל מהותה של המדיניות ההרסנית שקידם עיני בשנים האחרונות. הצורך במאבק כזה מעיד על פשיטת־הרגל של אותה המדיניות של הברית המוצהרת עם בעלי ההון התעשיינים וממשלות ההון, שביסודה ריסון מאבקי עובדים ושמירה על שקט תעשייתי. עקב מדיניות זו נשללו מאיתנו אפשרויות לשפר בצורה משמעותית את מצבנו בעשור הקודם ולהגדיל את הכנסותינו.

עיני הבהיר כי הוא מקווה שהממשלה לא תיפול. בממשלה מקווים שבמבחן המעשה הוא יתייצב לצידם כדי להשיג שקט במחיר מינימאלי, כפי שהתערב בשביתת המורים הסוערת ב־2007, כפי שפעל למניעת שביתות וכפי שהתייצב באחרונה לצד הממשלה והאוצר בשביתת העובדות הסוציאליות.

במסיבת העיתונאים ב־27 ביולי הכריז עיני כי "המחאה הזאת היא תסריט ידוע מראש בגלל דברים שלא התחילו בממשלה הזאת, אלא עוד בתקופת בייגה שוחט. הממשלה החליטה ביום אחד שממדיניות סוציאליסטית בה המדינה ערבה לאזרחיה, יהיה שוק קפיטליסטי".

עיני ניסה לצבוע עצמו בצבעים כביכול רדיקאליים כדי להתחבר למחאה בשטח. הוא מנסה לטשטש את העובדה שהוא עצמו עסקן בכיר במפלגת העבודה שהייתה בשלטון בתקופות שוחט (ממשלת רבין־פרס וממשלת ברק) והובילה אז את הגזרות על העובדים והעניים. אף שישראל מעולם לא הייתה באמת סוציאליסטית, המעבר הקטסטרופאלי ממדיניות של מעין מדינת רווחה מיובשת עם מגזר ציבורי גדול למדיניות ניאו־ליבראלית בהחלט התחיל מזמן, עוד לפני שוחט.

סוף למדיניות השקט התעשייתי

המחאה הזאת באמת הייתה בלתי נמנעת, למרות כל המחסומים והבלמים שהציבה הנהגת ההסתדרות בשנים האחרונות. עוד לפני שהתפרצה תנועת המחאה על יוקר המחיה, החלו בזו אחר זו קבוצות עובדים להתעקש על דרישות לשיפור תנאי העבודה והשכר ולמעשה למרוד במדיניות המרסנת של הנהגת ההסתדרות ובהסכמים מונחתים.

היו עובדים שאיימו לעבור לארגון כוח לעובדים שקם כתשובה למדיניות המשת״פית של הנהגת ההסתדרות. היו עובדים שבחרו בנתיב זה, כמו עובדי חיפה כימיקלים צפון ששובתים באומץ מאז ה־1 במאי. הם עברו לכוח לעובדים בחודש מרץ, יום אחרי שמרכז איגוד העובדים הסוציאליים הצביע תקדימית נגד הסכם הכניעה שהביא להם עיני. המרד המתוקשר לא מנע לבסוף את חתימת ההסכם, אך הביא להתארגנויות אופוזיציה לוחמניות באיגוד.

צמיחת ארגון כוח לעובדים הצביעה על היתכנותה של דרך אלטרנטיבית אפקטיווית להשגת דרישות העובדים והעובדות. המהלך של הוועד התעשייתי המשמעותי בחיפה כימיקלים ומרד העו״סיות, היו הסנוניות הראשונות שבישרו על תחילת קבורתה של מדיניות כבילת ידי העובדים ולמעשה על הפוטנציאל לתחילת היוולדותה של תנועת עובדים עצמאית לראשונה בישראל. כחלק ממגמה זו ניתן למנות את המרד של הרופאים המתמחים בהנהגת ההסתדרות הרפואית (הנפרדת מההסתדרות הכללית), שמנע חתימת דיל גרוע והצליח להפיח רוח לוחמנית חדשה במאבק הרופאים.

בניסיונות הרסניים למנוע "השלכות רוחב" נקטה הנהגת ההסתדרות בפעולות שוברות־שביתה כנגד המאבק בחיפה כימיקלים ובודדה את מאבק העו״סיות. אך צעדים כאלה לא ימחקו את המסקנה המתחזקת בקרב עובדים ועובדות שקיים צורך בוער במאבקים מאורגנים עקב ההתייקרויות, שחיקת השכר ואיומי ההפרטה. המגמה הזאת מאלצת את הנהגת ההסתדרות לנוע לעבר שינוי מדיניות מטעמי הישרדות. מהסיבה הזאת למשל היא גיבתה בחודש מאי את המאבק הלוחמני של עובדי הרכבת נגד ההפרטה.

שביתת אזהרה כללית בת יממה

צודקים מי שחושדים בכוונותיו של עיני ביחס למחאה. התשובה לכך היא שנחוץ שינוי עמוק ודמוקרטי בהסתדרות ודרושה הנהגה לוחמנית ונאמנה. אך המרד נגד שלטון ההון לא יכול להמתין עד שיושג שינוי כזה. הצטרפות ההסתדרות למאבק היא חיונית.

ההסתדרות נשאבת בלחץ האירועים לתוך המחאה. דרוש לחץ נוסף כדי להכריח את צמרת ההסתדרות להפעיל את נשק השביתה הכללית שחיוני להשגת הדרישות של העובדים והצעירים והשכבות המנוצלות. אסור להמתין עד שעיני יואיל בטובו "להשתכנע". ועדי עובדים צריכים להתארגן מלמטה להשתתפות בהפגנות ולקיום של אסיפות הסברה ודיונים (במידת האפשר במשותף עם פעילי האוהלים) סביב הדרישות וצעדים לקידום המאבק, כולל אפשרויות לארגן עיצומים ושביתות מקומיים. במקביל יש לדרוש מעיני ושותפיו להנהגת ההסתדרות להכריז על שביתת אזהרה כללית בת יממה במשק ולאפשר את הרחבת המאבק: או שיילחמו או שיאולצו לפרוש לאלתר.

אחדות במאבק

השאיפה לאחדות במאבק היא חשובה, אך חובה לשאול איזה סוג של אחדות מקדם את המאבק לשינוי החברה. לכולם למשל ברור שאחדות לאומית עם שרי הממשלה או עם הטייקונים הגדולים תהיה איוולת, מכיוון שיש בה ניגוד אינטרסים חד ועמוק.

התפרצות של זעם נגד המעמד השליט בחברה חותרת תחת התעמולה הפטריוטית שגורסת כי "כולנו בסירה אחת" וכי תקופות משבר (תמיד) הן זמן להתלכד סביב הדגל ולא להיאבק בממשלה.

אחדות במאבק צריכה להתבסס על האינטרסים המשותפים של הנאבקים והנאבקות לצדק חברתי. זהו החוט המקשר בין המאהלים ברוטשילד, חיפה, באר־שבע וירושלים למאהלים בבאקה אל־גרביה, טייבה, נצרת וג׳לג׳וליה, שהחלו להתחבר לתנועת המחאה עם דרישות נגד האפליה הגזענית בתחום הדיור. נחוצה אחדות וסולידריות בין העשוקים, המדוכאים, אחדות מעמדית בין האנשים העובדים, יהודים וערבים.

אחדות בין ימין ושמאל?

מובן מאליו כי אחדות על בסיס כזה כוללת גם עובדים שבהיעדר מפלגת עובדים לוחמנית ואפקטיווית נטו לתמוך במפלגות קפיטליסטיות, בין אם על מפלגות אלו הייתה תווית של "שמאל" או "ימין". עם זאת, אין מקום לאחדות עם הרעיונות של הימין, מכיוון שהם מסוכנים למאבק בשלטון ההון.

הרעיון של "אחדות בין ימין ושמאל" הוא מילכוד. זהו ניסיון ליישב בין תפיסות מנוגדות לגבי התמודדות עם הבעיות החברתיות הבוערות ובעיקר עם הסכסוך הישראלי־פלסטיני, הגורם המפלג מספר אחת בקרב העובדים והעניים. אמנם בסיסמא זו חבויה הבנה חיובית שהסכסוך הלאומי משמש מסורתית להסטת תשומת הלב מהפשע המאורגן של שלטון ההון ולהחלשת מאבקים חברתיים בישראל; אך גישה של התעלמות מהסכסוך הישראלי־פלסטיני לא תוכל לעולם להוביל למהפכה חברתית אמיתית ומוצלחת, בדיוק משום שהיא משלימה עם משחק ה"הפרד ומשול" של האליטה השלטת, המלחמה שהיא מחרחרת בין עשוקים לעשוקים.

יו״ר התאחדות הסטודנטים, איציק שמולי, שבתחילת המאבק עוד בירך על הצעותיו של ביבי לסטודנטים, ובהמשך פעל כדי לרסן עוינות כלפי פוליטיקאים ממסדיים והממשלה, המשיך למלא את תפקידו בפועל כבא־כוחה של הממשלה, כשבירך על הצטרפותה של מועצת יש״ע למחאה. לא מועצת יש״ע ולא נוער הגבעות הותקפו כ"גורמים פוליטיים". כאן מתגלה הנוסחה של "אחדות בין ימין ושמאל" בצורה הכי מובהקת כאחדות עם הכיבוש וההתנחלויות וסתימת פיות למתנגדי כיבוש.

הימין הקיצוני בשירות בעלי ההון

בשירות מעמד בעלי ההון, חודרים לתנועת המחאה גורמי ימין קיצוני, שמסייעים להדק את חיבוק הדוב של הממסד הקפיטליסטי. אמנם תנועות הימין 'אם תרצו' ו'איילים' זיגזגו בתמיכתם במחאה — לאחר שחשו מבודדים עם המסרים של "רוח גבית לממשלה" ומעבר לפריפריה היקרה ומוכת האבטלה — אך הפייגלינים והכהניסטים מגיעים במקומם לשטח כווירוס סכסכני. מדובר בגורמים שתומכים בקפיטליזם, בגזענות ובהתקפות על חירויות דמוקרטיות. בין היתר, הם מציעים גירוש פליטים ומהגרים כדי "לפנות דירות" והאצה של בנייה בהתנחלויות כ"פיתרונות" למצוקת הדיור.

גורמי הימין הקיצוני מגיעים כדי להחליף את הדרישות לרפורמות חברתיות בדרישות להעמקת הסכסוך הישראלי־פלסטיני, וכדי לתעל את הזעם נגד בעלי ההון לשנאה לאומנית הרסנית נגד ערבים, פלסטינים, פליטים אפריקאים ומהגרי עבודה. זוהי מהפכת־הנגד שפועלת כדי לבודד את המחאה בישראל מכול שאר המאבקים החשובים נגד עושק ודיכוי באזור.

אמנם קבוצה של פעילי ימין שהגיעה לרוטשילד עם קריאות "ביבי מלך ישראל" נחסמה, אך בדרום ת״א הצליחו כהניסטים להביא לביטול מצעד משותף שתוכנן למאהלים של שכונת התקווה ויפו; ברוטשילד פעילי ימין תקפו פיזית אוהל ערבי־יהודי. התשובה מוכרחה להיות: לא לאחדות עם סכסכני הימין הקיצוני, משרתי בעלי ההון.

הדרך האפקטיווית ביותר לסלק את הימין הקיצוני מתנועת המחאה היא באמצעות חידוד מסרים, כך שהימין הקיצוני לא יוכל להסוות עצמו בחסות הערפל. צעד חשוב בכיוון הזה ננקט על־ידי המארגנים בת״א עם אימוץ דרישות להפסקת האפליה הלאומנית בתחום הדיור כלפי ערבים־פלסטינים תושבי ישראל. מסר זה, בשילוב עם מסר כללי של סולידריות בין העובדים והצעירים היהודים והערבים במאבק נגד שלטון ההון, צריך להיות בולט במחאה. במידת הצורך יש לפעול גם כדי לסלק בכוח את הימין הקיצוני.

המאבק צריך לחתור גם לשלום

הכמיהה לשלום מסתתרת מתחת לפני השטח בלב תנועת המחאה. המאבק נגד שלטון ההון בישראל צריך להיות גם מאבק קולני נגד הגזענות, לסיום הכיבוש, להכרה מיידית במדינה פלסטינית עצמאית ולמען שלום צודק שיהיה מבוסס על זכות שווה לקיום ולהגדרה עצמית, ללא כל סוג של אפליה.

"אצלנו, בין הבעיה החברתית וזו המדינית יש קשר", הודה ח״כ פואד בן־אליעזר ('העבודה'), והסביר את חששו, במיוחד לקראת ספטמבר, שהמוני המפגינים לא יירתמו לקריאה הבאה למלחמה: "אם מחר יצטרכו להילחם, יש קשר בין אורך הנשימה של העם הזה והחוסן הלאומי שלו". הספינים הביטחוניים הגדולים באמת הם רק שאלה של זמן. רצוי שתנועת המחאה תפעל כדי לחסן עצמה מפניהם באמצעות נקיטת עמדה.

כל עוד תנועת המחאה הנוכחית ואלו שיבואו ללא ספק בעקבותיה לא יאמצו גישה סולידארית כלפי ההמונים הפלסטינים הנאבקים לזכויות ולעצמאות — לרבות דרישות לסיום הכיבוש ומפעל ההתנחלויות ולמען שלום צודק — הן יהיו חשופות לפילוג עמוק בכל אימת שיעמדו מול מצבי הסלמה בסכסוך בין ישראל לפלסטינים או בין ישראל למדינות האזור. תזכורת לנפיצות הסכסוך מספקים המשך הפצצות חיל־האוויר ברצועת עזה במהלך המחאה, בד בבד עם הרקטות שיורים מהרצועה גורמי ימין קיצוני איסלאמיסטיים.

ללא אימוץ עמדה סולידארית, דמגוגיה ביטחונית תמשיך לשמש בסופו של דבר כדי לערער את המאבקים נגד שלטון ההון בישראל, וכדי לגייס חלקים מתנועת המחאה לדיכוי של המאבק הפלסטיני, שפעם נוספת צועד גם הוא לעבר מחאה המונית. זו אחת הסיבות שבגללן לא יושג צדק חברתי בישראל ללא שחרור לאומי וצדק חברתי להמונים הפלסטינים בישראל ובשטחים הכבושים.

מפלגות ההון הלאומניות־גזעניות לא רוצות ולא מסוגלות לפתור באמת את הסכסוך המדמם ולאפשר קיום שיוויוני לאנשים העובדים והעניים משני צדי ההפרדה הלאומית; אולם תנועות מחאה של האנשים העובדים הישראלים והפלסטינים, שישתפו־פעולה אחת עם השנייה סביב האינטרסים המשותפים של המוני העשוקים, יוכלו לשנות את כללי המשחק וגם להביא לסיום הסכסוך כחלק ממהפכה חברתית אמיתית למען ישראל סוציאליסטית ובאמת דמוקרטית, לצד פלסטין סוציאליסטית ובאמת עצמאית, ולמען איחוד פדרטיווי וולונטארי, סוציאליסטי ודמוקרטי, של מדינות המזרח התיכון. כן לסולידריות, כן לפירוק שלטון ההון במזרח התיכון!

אין "שוק חופשי" אחר

אף שקיימת תמיכה גוברת ברעיון שהמדינה — ולא "כוחות השוק" — תפעל ישירות כדי לספק תנאי מחייה טובים עבור כלל האוכלוסייה, עדיין רווחת התפיסה כאילו ניתן פשוט לתקן את השיטה הקיימת, ליצור מעין "מדינת רווחה", ואף לשכנע את מפלגות הממסד לאמץ כיוון כזה. בעוד שהקולות שעולים מתנועת המחאה מייצגים יסודות של תפיסות אנטי־קפיטליסטיות ואף סוציאליסטיות, הם אינם מחוברים כמעט למסקנה כי נחוצים צעדים ממשיים נגד בעלי ההון, ובכלל זה דרישות להלאמה.

סתיו שפיר, מיוזמות המאהל ברוטשילד, ייצגה מצב־רוח כללי כשאמרה כי "לא צריך להיות גאון גדול כדי לדעת מה אנחנו רוצים. אנחנו לא רוצים לחזור לעבר, אלא מדינה חברתית בשנות האלפיים: מדינה חברתית מתקדמת, עם האפשרות לשוק חופשי ובמקביל פיקוח, כדי לצמצם פערים חברתיים־כלכליים". בהזדמנויות שונות שפיר שבה והדגישה כי השאיפות העולות בתנועת המחאה אינן סותרות "שוק חופשי" ואת השיטה הקפיטליסטית, ואף אמרה כי המחאה "באה לשרת את כל המעמדות... וגם הממשלה הנוכחית יכולה לשנות את השיטה".

אמנם המחאה מסוגלת וצריכה להוציא ויתורים מהממשלה, אך בסופו של דבר הממשלה ומעמד בעלי ההון שהיא משרתת הם חלק מהבעיה היסודית. המחאה על יוקר המחייה ושלטון ההון מן הסתם לא נועדה לשרת את מעמד בעלי ההון, שהוא המרוויח הבלעדי מהשיטה הקיימת. אין דרך כלשהי להשיג את שאיפות הצעירים, העובדים והשכבות המנוצלות המעורבות במחאה, במסגרת המערכת הפוליטית הקיימת ובמסגרת הסדר הקפיטליסטי.

אפילו אבי טיומקין, כלכלן המשמש יועץ בנושאי מקרו־כלכלה לקרנות הון גידור בינלאומיות אמר בראיון לעיתון הארץ: "העולם גולש למיתון חדש וכבד... בעולם החדש הסקטור הפרטי הוא הבעיה העיקרית, והממשלה היא הפתרון".

הסערה החברתית בסבב הנוכחי שלה היא מרד לא מודע נגד חוסר הצדק וההיגיון המעוות של השיטה הקפיטליסטית המיושנת עצמה, שלא מסוגלת להיות "לא חזירית" ולא להצמיח תאגידי ענק בעלי שליטה ריכוזית ודורסנית במשק. לא יהיה קפיטליזם אחר ולא תהיה מדיניות שוק חופשי אחרת ממדיניות שוק עבדים חופשי עבור אילי ההון, ובייחוד הכרישים הפיננסיים.

בניית אלטרנטיבה למפלגות הממסד הקפיטליסטיות!

אולם המפלגות הקפיטליסטיות לא מציעות שום דבר אחר. זה לא סוד. עוד ממשלה של מפלגות קדימה והעבודה לא נתפסת כאלטרנטיבה פוליטית אמיתית לממשלה הנוכחית — אלטרנטיבה כזו, בדמות מפלגת שטח רחבה חדשה של האנשים העובדים והשכבות המנוצלות, לא נבנתה עדיין. הפוטנציאל קיים ויש בה צורך דחוף. סקר גלובס מה־3 באוגוסט העריך כי מפלגה שתצמח מתנועת המחאה תוכל לגרוף כ־20 מנדטים על חשבון קדימה, ליכוד, העבודה ו"הקולות הצפים".

ארגון מטה המאבק של האוהלים היה צעד חשוב עבור המאבק, אך אין סיבה שייצג רק את האלפים הבודדים השוהים באוהלים, כשמיליונים תומכים במטרות המחאה!

הדרישה במקור של מנהיגי המאהל ברוטשילד — לפני שנזנחה לבקשת עיני ויו״ר התאחדות הסטודנטים — לנהל מו״מ בשידור חי מול נתניהו הייתה טובה, מכיוון שהיא נועדה להבהיר שכל הצעה של הממשלה צריכה לשכנע את המיליונים שתומכים במחאה ושלאותם נציגים אין מנדט להחליט על דעת עצמם לוותר על דרישות בניגוד לדעה הכללית. עם זאת, גם דרישה זו אינה מספיקה.

הממשלה צריכה לעמוד מול כוח מאורגן היטב, שיכלול את כל הקבוצות החברתיות השותפות למאבק בשלטון ההון, ועם הנהגה שתיבחר באופן דמוקרטי בהתאם לתוכניות שהיא מקדמת ושיהיה ניתן להחליפה בכל שלב.

מטה המאבק של האוהלים צריך לפתוח את הדלתות ולהפוך לארגון מטה מאבק פדרטיווי משותף יחד עם נציגי הרופאים והמתמחים, המורים, העובדות הסוציאליות, עובדי הרשויות המקומיות, ועדים ואיגודים שונים בהסתדרות (ולא רק עיני), ארגון כוח לעובדים, אגודות הסטודנטים השונות (ולא רק היו״ר הארצי), וארגוני מאבק המחוייבים לדרישות החברתיות המרכזיות, למאבק בשלטון ההון ולאחדות בין העשוקים היהודים והערבים. ארגון מאבק כזה יוכל להוות בסיס להקמת מפלגת שטח שתייצג את המאבק בשלטון ההון.

מפלגה כזו צריכה לשמש למעשה כארגון מאבק המוני שיוכל לתת ביטוי פוליטי מגובש ועקבי למחאה, להציע דרך ברורה להשגת השאיפות לצדק חברתי ולשלום, לחשוף את כל הספינים והשקרים של נציגי הממסד הקפיטליסטי, וללכד ולהוביל את המחאה להחלפת ממשלת ההון בממשלה של העובדים והעניים. מפלגה כזו צריכה להכריז מראש שהיא לא תיכנס לקואליציות עם מפלגות ההון ושנציגיה לא ישתכרו יותר מהשכר הממוצע במשק. תנועת מאבק סוציאליסטי, המעורבת באופן אינטנסיווי במחאה, תפעל כדי לסייע ולתרום לקידום ארגון מאבק מאחד כזה.

לא תושג מהפכה חברתית ללא התארגנות

תנועת המחאה הנוכחית עשויה להגיע להישגים משמעותיים, וייתכן אף שתצליח להביא להפלת הממשלה, אך לא תוכל להימשך באופן רציף עד להשגת "צדק חברתי". כרגע עדיין קיים מומנטום של תנופה, אבל התנועה הזאת תעמוד בפני מבחנים לא פשוטים בקרוב וצפויות נסיגות.

לצד הניסיונות לקנות את מנהיגי המחאה, צפויה לגבור הדה־לגיטימציה מצד הממסד ושלל משרתי בעלי ההון (לרבות יו״ר ההסתדרות ויו״ר התאחדות הסטודנטים) במגמה לערער את הביטחון העצמי של התנועה הרחבה הזאת, לבלבל אותה, לפלג אותה ולבודד אותה. גם השפעות הסכסוך הלאומי יחתרו תחת התנועה הזאת. ללא תשובות חדות וברורות לתעמולה הממסמסת, תפחת המעורבות של מעגלים רחבים במחאה.

ובכל זאת, מכיוון שהבעיות החברתיות הבוערות אינן נפתרות, ההתפרצויות החריפות הבאות הן עניין של זמן, והן עשויות להכיל פחות אשליות ולהיות תקיפות ועקשניות יותר. השאלה הגדולה היא איך נצליח להתארגן בכוחות מחוזקים להמשך המאבק לשינוי החברה.

הסיסמא הטובה של "מהפכה חברתית" תישאר באוויר ללא צעדים להתארגנות פוליטית סביב הרעיונות שמציעים דרך קדימה למאבק לשינוי החברה, רעיונות מעמדיים וסוציאליסטיים.

צדק חברתי = סוציאליזם

תחת הקפיטליזם, חופש כרישי הנדל״ן לעשוק משקי בית עובדים ולרמוס שטחים פתוחים מוגדר כזכות דמוקרטית. הקפיטליזם משעבד את העולם כולו לאורגיית הרווחים החולנית של המיליארדרים השולטים בתאגידי הענק הרב־לאומיים, תוך הרס מהיר של הסביבה, הרעבת שישית מאוכלוסיית העולם, הפקרת שליש מאוכלוסיית העולם לעוני כבד, מניעת פרנסה הוגנת מהאנשים עובדים והבטחת חיים של ניצול, דיכוי וניכור עבור הרוב. זוהי חברה פושטת־רגל.

יש מי שמדברים בנוסטלגיה על המודל הקפיטליסטי של מדינת הרווחה ("סוציאל־דמוקרטיה") עקב ההידרדרות הדראסטית שהביאה המדיניות הניאו־ליבראלית. רעיון זה מציע לא להחליף את הקפיטליזם אלא לרכך את הברוטאליות שלו. אך זהו מודל שמעולם לא היה בר־קיימא לאורך זמן בדיוק בגלל התלות באינטרס הרווח של בעלי ההון; כיום כבר לא קיימים התנאים המיוחדים שאיפשרו את מדינות הרווחה לאחר מלחמת העולם השנייה ולא ניתן לקיים מודל כזה בתנאים של המשבר השורשי בשיטה שמצמצם את הרווחיות של השקעות "ריאליות" ומוביל לניפוח בועות פיננסיות.

בתגובה למשבר הקפיטליסטי העמוק יוצאים המונים בכל העולם להיאבק על תנאי המחייה ולמען חברה אחרת שתהיה מסוגלת לשים קץ לסיוט הקפיטליסטי. העולם נכנס לעידן של מאבקים המוניים המבטאים שאיפות מהפכניות ומרעידים את יסודות החברה. תנועת המחאה ההיסטורית בישראל מצטרפת למגמה העולמית. בסופו של דבר, פיתרון לבעיות החברתיות הבוערות לא יגיע מניסיונות לתקן את הסדר הרקוב הקיים, אלא ממאבק נחוש להחלפתו.

האלטרנטיבה היא חברה סוציאליסטית מודרנית. העברה לבעלות ציבורית של הבנקים ותאגידי הענק תחסל את הדיקטטורה של ההון. סוציאליזם פירושו הרחבת הדמוקרטיה בחברה ומעבר לכלכלה שתתנהל ותתוכנן באופן דמוקרטי בהתאם לצרכים החברתיים והסביבתיים ותאפשר שיוויון הזדמנויות אמיתי לכל ללא אפליה.

באיזו מהירות התפתחה הסערה החברתית בישראל, ככל שרבבות הבינו יותר ויותר שיש להם כוח לתרגם את המיאוס העמוק ללחץ עצום על הממשלה והממסד, וזה, בינתיים, עוד מבלי שמעמד העובדים התערב באופן מאורגן כדי לעצור מלכת את המשק כולו, ומבלי שהמוני האנשים העובדים, היהודים והערבים, מאורגנים פוליטית באופן עצמאי... בשביל מהפכה חברתית, זהו הכיוון שאליו צריך לצעוד המרד הגדול נגד שלטון ההון בישראל.



   


תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 59187, תל אביב–יפו 6159101
info@socialism.org.il
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון. התנועה שותפה בוועד למען אינטרנציונל עובדים (CWI), ארגון סוציאליסטי בינלאומי המאגד תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.