בעקבות האירוע הקשה התארגנו כבר ביום ראשון (15 ביולי) משמרות מחאה בחיפה, בירושלים ובתל־אביב, שהפנו את האצבע המאשימה לממשלת הימין הקפיטליסטית. בחיפה, בה היה משה סילמן פעיל בארגון "החזית החיפאית", התארגנו שתי משמרות מחאה לאורך היום. בתל־אביב השתתפו מאות, ובהם פעילי מאבק סוציאליסטי, בחסימת נתיבי איילון לאות מחאה. בירושלים הפגינו פעילים מול בית ראש הממשלה, והמשטרה החליטה בצעד אנטי־דמוקרטי לעכב לחקירה מספר מפגינים, בהם פעיל מאבק סוציאליסטי מירושלים.

maavak.org.il

ב־14 ביולי, יום השנה למחאת האוהלים של הקיץ שעבר, משה סילמן, פעיל "החזית החיפאית", הצית עצמו בתום ההפגנה המרכזית שנערכה בתל־אביב, לאחר שחילק למפגינים מכתב בו הוא מאשים את נתניהו ושטייניץ במצבו הכלכלי ובמצוקת הדיור הקשה ממנה סבל.

לפני שנה בדיוק החלה התעוררות של תנועת מחאה המונית בישראל שהפגינה נגד השלכות המדיניות הכלכלית הניאו־ליברלית הדורסנית.

את משה הכרתי באוהלים שהוקמו במרכז הכרמל בחיפה לפני שנה. אני זוכרת אותו יושב איתנו במליאות היומיומיות שנמשכו עד השעות הקטנות של הלילה, מקשיב לנו. בכל מפגש היה מבקש את זכות הדיבור ואומר: "המחאה צריכה להיות פוליטית! עכשיו צריך להתחיל להקים אלטרנטיבה לשלטון ההון. מההפגנות לבדן לא נצליח לשנות פה את השיטה".

היו למשה ולי שיחות רבות על הדרך שבה המחאה תוכל להיות אפקטיבית יותר ותצליח להפעיל לחץ וכוח על הממשלה והטייקונים. לא על הכול הסכמנו. אך נקודה משמעותית שהסכמנו לגביה הייתה הצורך שהעבודה המאורגנת תצטרף לשורות תנועת המחאה, ושהנהגת ההסתדרות תאפשר להפעיל את הכוח העצום של הסתדרות העובדים לטובת המאבק, החל בשביתות אזהרה, ועד כדי שביתות כלליות במשק נגד מדיניות הממשלה ובעלי ההון ונגד השיטה שלהם. היינו שותפים לתקווה למהפכה חברתית ששנינו חלמנו עליה.

היום אני מבינה עד כמה המקומות שמשה ואני לא הסכמנו עליהם היו קשורים לזמן — זמן קצוב של משה. השיחות בינינו היו מסתיימות תמיד במקום שבו משה היה טוען שאין לו את הזמן לחכות עד שנבנה כוח מהשטח שיציב אלטרנטיבה למפלגות הממסד הקפיטליסטיות, ושאין ברירה אלא להצטרף אליהן. כאן היה עיקר חוסר ההסכמה בינינו. בלחץ הקשיים האישיים הכבירים שהונחתו עליו, משה ציפה לראות את השינוי החברתי העמוק מתרחש באופן מיידי.

משה, שאיתרע מזלו ועסק ההובלות הקטן שהיה ברשותו פשט את הרגל, איבד את כל נכסיו והתגורר בשנה האחרונה אצל חבר. בשל אירוע מוחי שפגע בכושר עבודתו נקבעו לו אחוזי נכות שזיכו אותו בסכום זעום של כסף, שאיתו לא ניתן היה לסגור את החודש. לאורך השנה האחרונה פנה משה לאין ספור גורמים ברשויות המדינה בניסיונות חוזרים ונשנים לקבל סיוע בדיור, ובכך להקל על העומס הכלכלי של המחיה היומיומית. פניותיו לעמידר כדי לקבל פתרון דיור נענו בשלילה ובזלזול, משום שבעבר הייתה בבעלותו דירה. כאשר איים בפני פקידת עמידר כי ינקוט צעדים קיצוניים ויפגע בעצמו, נענה "שרק לא יעשה את זה במשרדי עמידר".

בימים הקרובים עמד להיות מפונה מהדירה שהתגורר בה בתקופה האחרונה. משה סירב להיזרק לרחוב ולהיהפך למחוסר דיור. כצעד אחרון של ייאוש קיצוני אל מול המצוקה שנכפתה עליו, באופן טרגי, הוא בחר להצית את עצמו.

יש לזכור כי האש שהצית משה אינה להבה של מצוקה אישית בלבד. בין המיליונים שמתקשים לסגור את החודש, חיסול הדיור הציבורי ומדינת הרווחה ממשיכים לזרוק רבים, גם אם עבדו שנים רבות, היישר למחוזות העוני, עד כדי אובדן הזכויות הבסיסיות לקורת־גג ובריאות. האחריות היא על ממשלת הימין הקפיטליסטית שממשיכה לסייע ולהעניק הטבות ענק לבעלי ההון, ולשפוך כספים על ההתנחלויות, שעה שהיא טוענת ש"אין כסף" לקצבאות רווחה בסיסיות ולשירותים חברתיים. המאבק נגדה צריך להתעצם, עם דרישות חד־משמעיות להשקעה ממשלתית ועירונית מאסיווית בדיור ציבורי נאות בזול לכל דורש ודורשת, ועם מאמצים לבנות אלטרנטיבה ברורה למפלגות שלטון ההון.