₪5,935
עוד ₪14,065 להשגת היעד
תרומת סולידריות לקופת המאבק 2018
מאבק סוציאליסטי לא מקבלת מימון מטייקונים, מהממשלה או מקרנות הון. תמכו בנו, שתפו והצטרפו אלינו לבניית אלטרנטיבה סוציאליסטית.
מאבקים חברתיים · העבודה המאורגנת · כלכלה · פוליטיקה · כיבוש ושלום · המזה״ת · בינלאומי · סטודנטים · נוער · נשים · להט״ב · בריאות · סביבה · היסטוריה ותיאוריה · התנועה
X


המחאה החברתית אחרי זוועת ההצתה
הזעקה הטרגית של משה סילמן שבה ומדגישה את פשעי ממשלת הימין הקפיטליסטית, אך גם את הקושי של תנועת המחאה החברתית להתרחב ולהתקדם

הדפסה
צילום: דן חיימוביץ'

"אני מאשים את נתניהו ושטייניץ הנבלות על ההשפלה שהאזרחים המוחלשים עוברים יומיום, שלוקחים מהעניים ונותנים לעשירים... אין לי כסף לתרופות ולשכר דירה, ואין לי בכלל איך להתחיל את החודש... לכן אני מוחה כנגד כל העוולות שהמדינה עושה לי ולשכמותי".

אלה היו עיקרי הדברים בכתב האישום המהדהד שהותיר אחריו משה סילמן, פעיל "החזית החיפאית", שהצית עצמו בהפגנת המחאה החברתית בתל־אביב ב־14 ביולי, יום השנה למחאת האוהלים של הקיץ שעבר. כתב האישום הכואב הזה העמיד באור מגוחך את הספינים הדמגוגיים שמנסים להסיט את המאבק מהבעיות החברתיות הבוערות ומשלטון ההון לרדיפה של האוכלוסיות העניות של החרדים והערבים.

נתניהו ניסה באורח ציני להציג את המקרה של סילמן כ"טרגדיה אישית" בלבד. שמו של נתניהו עצמו כבר הופיע לאות מחאה במכתבי התאבדות על רקע כלכלי בעבר. הרבה מעבר לעשרות מחוסרי הדיור וזכאי הדיור הציבורי שהקימו אוהלי מחאה בשנה האחרונה, ישנם אלפים שנכפית עליהם מצוקת דיור ללא סיוע הולם בשכר דירה או פתרונות דיור ציבורי (כבר 14 שנה שלא נבנתה אף דירה בדיור הציבורי, התנאים לזכאות הוקשחו, וכספי הדיור הציבורי הושקעו בין השאר בפעילות הסוכנות היהודית ובהתנחלויות). גם סיפור הקריסה הכלכלית של סילמן, שעד לפני מספר שנים היה בעל עסק קטן והתגורר בדירת פנטהאוז ביפו, הוא סיפור של רבים מבני המעמד המצומק של בעלי העסקים הקטנים שירדו מנכסיהם ונותרו עם חובות כבדים, מבלי שיוצעו להם "תספורות". אובדן כושר עבודה, במקרה שלו, לא איפשר לו אפילו לסחור בכושר עבודתו תמורת שכר זעום שבמקרה של רוב העובדים השכירים לא מגיע ל־6,000 שקל לחודש. זו גם מדיניות ממשלתית מכוונת שאחראית לכך שחמישית מהמשפחות ושליש מהילדים בישראל ממשיכים לנסות לשרוד מתחת לקו העוני הרשמי. במקביל החליטה הממשלה בימים אלה לוותר לטייקונים על חובות מס בשווי עשרות מיליארדי שקלים. זהו ההיגיון הקפיטליסטי שהוביל לטרגדיה האישית של משה סילמן. במכתבו אמנם סילמן האשים גם את "עובדי המדינה", כנראה עקב תסכולו מהביורוקרטיה האטומה של הביטוח הלאומי וההוצאה לפועל, אך מובן שעובדי המגזר הציבורי, שבקושי סוגרים את החודש, אינם האשמים במדיניות שהרסה את חייו, וגם הם מותקפים על־ידי נתניהו ושטייניץ.

"מבינה את האיש ששרף את עצמו"

מאז שמוחמד בועזיזי, הירקן התוניסאי הצעיר, העלה עצמו באש והצית מהפכה בארצו, חל גידול מדאיג בשימוש בצורת המחאה הנואשת והטרגית הזאת ברחבי העולם. זו הייתה שאלה של זמן עד שמחאה כזאת תגיע גם למאבק החברתי בישראל, על רקע ההחמרה במצוקות הכלכליות־חברתיות והירידה בנגישות לזכויות בסיסיות כגון קורת־גג ופרנסה. זהו לצערנו אינו המקרה הראשון בישראל של אדם שהחליט להתאבד או להצית את עצמו מתוך ייאוש כבד על רקע מצוקה כלכלית חריפה, אך זו הפעם הראשונה שאקט כזה מבוצע במסגרת תנועת מחאה חברתית רחבה.

זעקת השבר של משה סילמן הגיעה לא רק בצל המצוקה הכלכלית האיומה שאליה הידרדר, אלא גם מתוך אכזבה עמוקה מקצב ההתפתחות של תנועת המחאה החברתית ומייאוש עמוק מהיכולת שלה להשיג שינוי שישפר את מצבו האישי בעתיד הנראה לעין, בייחוד בשעה שעמד להיזרק לרחוב. למחרת זעקת הייאוש של סילמן השתתפו מאות בני־אדם בהפגנות הזדהות בערים המרכזיות, ובתל־אביב מפגינים חסמו את נתיבי איילון לאות מחאה. רבים החלו לשתף ברשתות החברתיות סיפורים אישיים על התעללות מצד המוסד לביטוח לאומי. אך במקביל, לא חלף יום מאז האסון וכבר ניסה אדם אחר לשכפל את האקט המזעזע בסניף אורנג' בפתח תקווה, וכעבור יום נוסף אירע ניסיון הצתה עצמית גם מול בניין העירייה בבאר־שבע. אדם שאיים להצית עצמו בסניף בנק בחולון נעצר. אם לשישה שסבלה מיחס מבזה מצד הביטוח הלאומי החלה להצית אש בסניף המוסד באילת. אישה שפונתה מדירת "עמידר" אמרה שהיא "מבינה את האיש ששרף את עצמו. אומרים כל הזמן 'לא מגיע לכם'. בגלל הדברים האלה אנשים הורגים את עצמם. גם אני כבר חשבתי על זה" (16.7, nrg).

תמיכה ציבורית פאסיבית

ההפגנות המרכזיות של תנועות המחאה החברתית בחודשים האחרונים היו משמעותיות, אבל משכו אלפים בודדים בשיאן. הסיבה לכך לא קשורה בהיעדר תמיכה ב"חידוש המחאה". בסקרי דעת־קהל שנערכו בחודשים האחרונים ניכר היה שקיים רוב גורף בציבור הישראלי לחידוש ההפגנות. סקר שביצעה המכללה למינהל כבר בחודש מרץ הצביע על תמיכה מוצקה של 80% בחידוש המחאה ההמונית, ועל שיעור זהה שראה בממשלה אחראית ליוקר המחיה. סקר של "מאגר המוחות" מסוף אפריל סיכם ציפייה להתחדשות המחאה בקיץ, בד־בבד עם הערכה של יותר ממחצית מהנשאלים כי הם עצמם לא ייקחו חלק פעיל בהפגנות. ואילו סקר שפירסם "הארץ" ב־26 ביוני הצביע גם כן על תמיכה נרחבת בחידוש ההפגנות, אך לצד זאת טענו כמעט רבע מהנשאלים במדגם ש"לעתים צריך למחות באופן אלים" — מה זה, אם לא ביטוי לתחושת תסכול עמוק מההישגים המוגבלים של הפגנות המחאה החברתית של השנה שעברה?

אותו סקר נערך זמן קצר לאחר שמעצר אלים של פעילים ופעילות שניסו להקים אוהלי מחאה נענה בהפגנת זעם של כ־3,000 מפגינים ומפגינות בתל־אביב. במהלך אותה ההפגנה נחסמו נתיבי איילון ומספר פעילים גם ניפצו חלונות של סניפי בנקים. 89 נעצרו. ההסתה אז מכיוון הממשלה, האוצר, ראש עיריית תל־אביב רון חולדאי, ח״כ מירי רגב וכל יתר דוברי האליטה השלטת ומסנגרי השיטה, כנגד "אלימות המפגינים" הייתה צבועה. היא נועדה לבודד את אלפי המפגינים, כדי לסכל ככל האפשר התפתחות מחודשת של תנועת המונים, במיוחד באמצעות הסטת תשומת הלב מהאלימות הכלכלית השיטתית מצד בעלי ההון והממשלה שלהם כלפי אנשים עובדים, מחוסרי עבודה, חולים, קשישים, ניצולי שואה, נכים ורבים אחרים. אפשר להבין את הזעם שהוביל מספר פעילים לנפץ חלונות של בנקים שעושקים את כולנו, ושגרפו רק בשנה שעברה רווח נקי של יותר מ־7 מיליארד שקל, אבל עם זאת, לא מדובר בצורת מחאה שמסייעת להרחיב ולבנות את תנועת המחאה החברתית דרך מפגן כוח קולקטיבי, בניגוד למשל לחסימות הכבישים המרשימות שהתפתחו בשטח. אותה הפעולה אף שיחקה שלא במתכוון לידי תעמולת טשטוש המסרים וההסתה נגד ההפגנה, ונתפסה על־ידי רוב האנשים העובדים מהשורה כמעשה הרפתקנות ולא כקריאת השכמה לתרגום התמיכה הפאסיבית בחידוש המחאה למעורבות אקטיבית של מאות אלפים. ובכל זאת, אותה פעולה הצטרפה לשורה של הפגנות זעם שהראו בבירור שישנם פעילים ופעילות זועמים בשטח, שמחפשים ברצינות דרך לעורר את המאבק.

הזעם, המיאוס והקיטוב בחברה לא נעלמו לשום מקום אחרי "שחרור הקיטור" של הקיץ שעבר. במשך חודשים ארוכים המונים תומכים ברעיון של "חידוש המחאה", אבל מתלבטים, בוחנים מרחוק ולא משתכנעים עדיין להיכנס למעורבות ישירה באירועי המחאה השונים. מאחורי הפאסיביות הזאת מסתתר בין השאר רצון באקטיביות אחרת, בדרכי פעולה אפקטיביות יותר. הפיצול הבולט בשטח בין שורה של התארגנויות ותנועות שמקדמות יוזמות שונות נובע בעיקרו מחיפוש אחר דרך לקדם את המאבק לשלב הבא, והוא משקף התדיינות אינטנסיבית בין ובתוך התנועות. אולם שעה שהתנועה בשטח מתקשה להגיע להישגים, ואין מפלגה או מנהיגים ומנהיגות בולטים שמייצגים את העובדים והעניים ומציבים תוכנית לפתרונות ודרישות ברורות מול הממשלה, השכבות הרחבות יותר לא רואות בינתיים טעם להשתתף בהפגנות, מתוך תחושה שהן לא ישנו דבר.

השתהות המאבק גובה מחיר

המצב החברתי רחוק מלהיות יציב. מומנטום למחאות המוניות יכול להיבנות יחסית מהר. אסונות נוספים כתוצאה ממדיניות הממשלה, או מהלכים פזיזים להטלת גזירות חדשות מצד הממשלה, האוצר וגורמים בממסד יכולים להביא להתפרצויות חדשות של זעם, ששוב ישאבו השראה גם מהמאבקים המתחוללים בשאר העולם. מחאה המונית ששוב תבקש להתערב בפוליטיקה נגד סדר־היום הניאו־ליברלי, והפעם בצורה הרבה יותר תקיפה ונחושה, היא התקווה של ה-"99%" ולכן גם הסיוט של בעלי ההון ומשרתיהם. זו בדיוק הסיבה שטייקונים, וגורמים מהממשלה ומהממסד חברו כדי לקדם את ספין ה"פראיירים" וה"שוויון בנטל", שלא כולל כל דרישה מינימלית לשיפור במצב של איש, אלא רק לפגיעה בקבוצות מרוששות ומודרות. הקמפיין המתוזמר והמתוקשר, שזוכה למימון מאסיבי מבעלי הון ולגיבוי מצער מצד מנהיגי הסטודנטים, הצליח לחדור חלקית לריק שנוצר על רקע הפיצולים בין תנועות המחאה החברתית בשלב הנוכחי. 20 אלף המפגינים שהגיעו לעצרת המרכזית בנושא בתחילת יולי הם לא קהל גדול בהשוואה להפגנות של הקיץ שעבר, אך זו גם עדות עקיפה נוספת לקושי של התנועות החברתיות להיהפך למוקד משיכה המוני ולהתקדם. ויחד עם זה, מדובר בהסחת־דעת זמנית. את המיאוס העמוק מהחנק הכלכלי ואת החיפוש של שכבות נרחבות אחר פיתרונות אי־אפשר לסלק. גם תרחישים מסבכים של הידרדרות מהירה למיתון בהשפעת המשבר באירופה, או של סבבי הסלמה בסכסוך הישראלי־פלסטיני, או התממשות של תרחיש המלחמה בין ישראל לאיראן, לא יוכלו בסופו של דבר לקבור את תנועת המחאה החברתית, שמחפשת כעת כיוון, בין אם היא תלבש אופי המוני כבר בקיץ הנוכחי ובין אם לאו.

אולם העיכוב ביכולת של התנועות החברתיות לגייס המונים לפעולה גובה מחיר, בזמן שהמצב הכלכלי של העובדים והעניים מידרדר, גזירות נוספות מוטלות, ובינתיים ישנן שכבות שמתייאשות מהאפשרות לבנות תנועה רחבה ואפקטיבית. על הרקע הזה, פעיל חברתי שהגיע למצב נואש ביותר מבחינה כלכלית היה מוכן לשלם את המחיר היקר מכול כדי שזעקתו לפחות תישמע. כל עוד תנועות המחאה החברתית, לצד ארגוני הסטודנטים וארגוני העובדים, לא יוכלו לגייס המונים לפעולה נגד מדיניות הממשלה ולהתקדם עם דרישות קונקרטיות וחד־משמעיות לפתרונות עומק (כמו למשל דרישה ברורה להשקעה ממשלתית ועירונית מאסיבית בדיור ציבורי איכותי וזול שיהיה נגיש לכל ללא אפליה), המצב יוביל באופן טרגי לעוד שורה של מעשים נואשים.

מאבק עם שיניים ושאלטרים

אוהלי המחאה והפגנות הענק ההיסטוריות נגד יוקר המחיה בשנה שעברה, בהשפעת "האביב הערבי" ותנועות המחאה באירופה, עוררו פאניקה של ממש בסביבת הממשלה ובקרב ה-"1%". ההסתה הארסית שהופנתה שוב ושוב נגד ההפגנות מצד ממשלת נתניהו כשלה. מאות אלפים הסתערו על הרחובות, מיליונים תמכו. אך ההפגנות לא היו רק סביב יוקר המחיה או הדיור, אלא בסופו של דבר, התגלגלו למסקנות רחבות יותר נגד ההשפעות ההרסניות של הניאו־ליברליזם והקפיטליזם, ולכן הפגנות לא יכלו להספיק. המנהיגים והמנהיגות של תנועת המחאה של 2011 העדיפו להימנע מלחשוף ולתקוף את הממשלה וגם חיפשו באופן חסר סיכוי פתרונות במסגרת השוק הקפיטליסטי. בהיעדר מנהיגות פוליטית מרחיקת־ראות בראש התנועה שתוכל להציע אלטרנטיבה שלטונית למפלגות ההון, ובהיעדר כוח מאורגן חזק — בראש ובראשונה כוחה של העבודה המאורגנת — שיוכל גם לאיים על הממשלה ובעלי ההון בסנקציות ולהתחיל לאתגר את השיטה הקפיטליסטית, ההפגנות שיחררו קיטור של זעם ונידונו להתמוסס.

את החבל היעיל ביותר לריסון המחאה החברתית קיבל נתניהו מיו״ר ההסתדרות עופר עיני, שאמנם נדחף בהתחלה בלחץ האירועים להודיע שההסתדרות תתגייס בצעדים ארגוניים לטובת המאבק, אך מיהר להודיע שהדרישות הבסיסיות של המפגינים אינן ריאליות לכאורה ושהוא מתנגד למאבק בממשלה. עיני וראשי ההסתדרות הסתפקו בעצרת עובדים מסוגרת בקיץ והמתינו עד לפיזור ההפגנות הגדולות כדי לארגן את השביתות הכלליות המנומנמות והרופסות של נובמבר ופברואר בנושא ההעסקה הקבלנית במשק (שהסתיימו בהישגים מוגבלים ביותר). במקביל, הנהגת התאחדות הסטודנטים בראשות איציק שמולי נמנעה במכוון מלהודיע על המשך המאבק בצעדים ארגוניים דוגמת שיבוש הלימודים, והייתה הראשונה לקפל את האוהלים. לא עברו חודשים רבים ועיני ושמולי כבר החליפו שבחים עם שרי הממשלה הקפיטליסטית.

בעוד שארגוני הסטודנטים לבדם יכלו לתרום באופן משמעותי לקידום תנועת המחאה, הכוח של העבודה המאורגנת הוא הכוח החיוני ביותר במאבק מול התקפות בעלי ההון והשיטה שלהם ולמען השגת שינוי חברתי עמוק. למרבה הצער, בזמן שבספרד המאבק ההרואי של אלפי הכורים בקיצוץ הסובסידיות למכרות הפחם מראה את הדרך למאבק נגד כלל הקיצוצים וההפרטות של ממשלת הימין הקפיטליסטית, בישראל ראשי ההסתדרות ממשיכים לעשות הכול כדי לייבש את המאבק, ואף לחבל במאבק בהפרטה במקרה של עובדי הרכבת. אפשר להבין את הרתיעה שיש לרבים מההסתדרות, מתוך סלידה מהתפקיד ההרסני של עיני וצמרת ההסתדרות בשנים האחרונות, אבל זה לא ישנה את העובדה שתנועת המחאה החברתית זקוקה לשיניים ולשאלטרים שנמצאים בהסתדרות.

תנועות המחאה החברתית, ארגון כוח לעובדים המעורב בשטח, אגודות הסטודנטים, ועדי עובדים מהשורה וארגוני המורים, הרופאים והמרצים צריכים לקדם שיתופי־פעולה ויצירת חזית פעולה רחבה של העובדים והצעירים נגד המדיניות הכלכלית של הממשלה, נגד יוקר המחיה והשחיקה בשכר, נגד הפירוק הנפשע של הדיור הציבורי, נגד מהלכי ההפרטה ונגד הגזירות הכלכליות המתוכננות. ועדים מהשורה יכולים לעזור לחזק את הפגנות המחאה החברתית, אם יתגייסו בעצמם להצלחתן ויקראו לוועדים נוספים לפעול באופן דומה. יש לדרוש מראשי ההסתדרות לארגן הפגנות וצעדים ארגוניים, למשל למען השקעה בדיור הציבורי, עד כדי נקיטת צעד של שביתת אזהרה כללית נגד הממשלה, או שיפנו את מקומם. במקביל, ההפגנות שמאורגנות בשטח כמובן הכרחיות, וצריכות להמשיך להתאמץ לערב ולגייס שכבות רחבות יותר למחאה, סביב דרישות ברורות לפתרונות.

אחרי הסיבוב שעשתה קדימה בממשלה, ייתכן שהבחירות הבאות לכנסת יתקיימו כבר בעוד מספר חודשים. זו הזדמנות חשובה להציב כתובת פוליטית לתומכי המחאה החברתית, באמצעות חזית אלקטורלית רחבה בין התנועות השונות, שתכוון להיבנות בתור האלטרנטיבה הלוחמת והסוציאליסטית של העובדים והצעירים, חילונים ודתיים, יהודים וערבים, למפלגות שלטון ההון.



  


תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 59187, תל אביב–יפו 6159101
info@socialism.org.il
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון. התנועה שותפה בוועד למען אינטרנציונל עובדים (CWI), ארגון סוציאליסטי בינלאומי המאגד תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.