כ־10,000 חללים, הפצצת ערים נצורות בטנקים ובארטילריה, טבח במפגינים, עשרות אלפי מעצרים, עינויים ומעשי אונס — למרות כל מעשי טרור המדינה האלה, ההתקוממות ההרואית שהחלה בסוריה במרץ 2011, עוד נמשכת. על אף ההידרדרות של "האביב הסורי" לכדי מלחמת אזרחים מדממת, הרקע להתפרצות ההתקוממות בסוריה לא שונה מהמהפכות במצרים ובתוניסיה.

כמו רבים ממשטרי המזרח התיכון, הדיקטטורה הסורית מיישמת מדיניות ניאו־ליברלית שהביאה להחרפת הפערים החברתיים, להעלאת מחירים, לעלייה באבטלת צעירים ולהשתלטות של מקורבי משפחת אסד על עמדות כלכליות מובילות. תהליכים אלה, שנתמכו בגלוי על־ידי מעצמות המערב, לוו בדיכוי פוליטי חריף של כל סוג של אופוזיציה בסוריה עוד טרם ההתקוממות ההיסטורית.

היוזמה האחרונה של שליח האו״ם והליגה הערבית, קופי אנאן, ל"הפסקת האלימות בסוריה", הנתמכת על־ידי אסד וחלק מקבוצות האופוזיציה בסוריה, היא לא יותר מחבל הצלה למשטר. היוזמה אמנם קוראת למשטר לנצור את האש, לשחרר את אסירי האופוזיציה ולחדול מלרמוס את חופש ההפגנה, הביטוי והתארגנות במדינה. אך היא לא מתייחסת כלל לדרישות המפגינים שמאסו בשחיתות, בעוני, בהיעדר דמוקרטיה אמיתית, ובמשטר החד־מפלגתי.

אסד עצמו התחייב מספר פעמים מאז תחילת ההפגנות לקיים "בחירות חופשיות" במדינה, אך מדובר בהבטחות סרק. למשטר אין כוונה לאפשר חירויות דמוקרטיות אמיתיות שיעזרו להמונים להפיל את האליטה העלאווית השלטת. בהתחשב בכך, תוכנית אנאן אינה מהווה צעד בדרך לדמוקרטיה. למעשה היא תאפשר למשטר להתארגן מחדש לגל נוסף של דיכוי.

למען אופוזיציה של העובדים והעניים

לאורך המחאה, משטר אסד משתמש בטקטיקת "הפרד ומשול" ומטפח באופן מודע את השסעים העדתיים במדינה, בשאיפה להסיט את המחאה ממנו ולאחד סביבו את החלקים באוכלוסייה שחוששים כי נפילת המשטר תביא למלחמת אזרחים עקובה מדם. העובדה כי חלק מקבוצות האופוזיציה החמושות הסוניות תוקפות במכוון חיילים מהשורה ותושבים שיעים ועלאווים — המזוהים בעיני אותן קבוצות עם האליטה השיעית־עלאווית — מעמיקה את השסע העדתי ולמעשה משחקת כך לידי משטר אסד.

גוף האופוזיציה הנחשב למרכזי ביותר הוא "המועצה הלאומית הסורית", אף שלא ברור כמה אחיזה יש לו בשטח. הוא כולל בתוכו בכירים לשעבר ממפלגת הבעת' השלטת ואנשי עסקים סורים גולים, והוא זוכה למימון ותמיכה מהדיקטטורות של סעודיה ונסיכויות המפרץ, שהובילו במהלך 2011 דיכוי רצחני של ההתקוממות בבחריין. בנוסף הוא נהנה מתמיכה ממעצמות המערב.

המועצה הלאומית הסורית תומכת בהתערבות צבאית של הליגה הערבית או של נאט״ו, נוסח ההתערבות הצבאית שהתבצעה בלוב, כדי לבצע את החלפת המשטר. לרבים היו אז וישנן כעת אשליות לגבי התערבות בינלאומית מהסוג הזה. מדובר למעשה בחלופה הרסנית להתרחבות של ההתקוממות ההמונית. היא מסכנת את המאבק ההמוני בסוריה בהשתלטות פוליטית עוינת של קליקה מצומצמת בשיתוף־פעולה עם המעצמות הגדולות שיחפשו לקדם את האינטרסים הפוליטיים והכלכליים שלהן.

אמנם מעצמות העולם חוששות מאוד מההשלכות האזוריות של התערבות כזאת, אבל גם אם זו הייתה בטווח המיידי על הפרק, היא לא הייתה מהווה בשורת ישועה עבור ההמונים בסוריה, כפי שהוכיחה הדוגמא של לוב — שם המתקפה של נאט״ו הביאה להחלפת המשטר הדיקטטורי של קדאפי במשטר דיקטטורי המחויב למעצמות הזרות, במחיר סבל נוסף להמונים. בנוסף לכל, האיום בהתערבות זרה דוחק חלקים מהאוכלוסייה דווקא לתמיכה באסד, כברירת מחדל על תקן "עדיף כבר השטן שאתה מכיר מזה שאתה לא מכיר".

להכריע את המשטר

חרף הדיכוי הרצחני, ההפגנות נגד המשטר נמשכות מדי שבוע ועימן גם הלחימה בין הצבא הסורי לקבוצות חמושות. סוציאליסטים מצדדים בזכות של ההמונים המתקוממים להתגונן, כולל בנשק כנגד דיכוי הצבא המעצרים והעינויים, אבל גם בצורך לשלוט ולפקח על הנשק שנמצא בידי האופוזיציה באמצעות ועדות דמוקרטיות. נכון לעכשיו, המיליציות בסוריה, ביניהן קבוצות ימין איסלמיסטיות וגם "הצבא הסורי החופשי" — שנתמך על־ידי סעודיה, קטאר וטורקיה — אינן צריכות לתת כל דין־וחשבון לאוכלוסייה המקומית. מדובר במצב מסוכן שפוגע בהתרחבות ההתקוממות נגד המשטר ומקל על אסד לתייג את לוחמי האופוזיציה כ"פעילי טרור".

ההתנגדות למשטר תוכל לגייס תמיכה גם במרכזי שתי הערים הגדולות, דמשק וחאלב, אם תדע לחבר את הדרישות הדמוקרטיות לדרישות הכלכליות־חברתיות הרחבות יותר וכך לארגן תנועה מלוכדת של האנשים העובדים והעניים שתחצה גבולות עדתיים ודתיים. פנייה לחיילים מהשורה כ"עובדים במדים", תוכל לפלג את הצבא ולשתק את מנגנון המשטר. ארגון שביתות ובכלל מעורבות של מעמד העובדים ככוח מאורגן, כפי שהתרחש בתוניסיה ובמצרים, יוכל להכריע את הכף נגד המשטר.

בתנאים של משבר כלכלי עולמי ועוני מעמיק לא ניתן להיענות לדרישות ההמונים במזרח התיכון לצדק חברתי, שיפור תנאי המחייה, חירות ודמוקרטיה, מבלי שהדבר יסכן את שלטון ההון המקומי והבינלאומי. כל זכות דמוקרטית תגדיל את מרחב הפעולה של העובדים והעניים במאבקיהם לשיפור ממשי בתנאי המחייה ולשחרור מהעבדות הכלכלית. לכן המאבק לזכויות דמוקרטיות קשור באופן הדוק במאבק לשינוי סוציאליסטי של החברה.