socialism.org.il
בחירות 2013
ממשלת משבר קפיטליסטית חדשה בדרך
הליכוד־ביתנו חטף מכה וירכיב ממשלה חלשה, אבל המפלגות הקפיטליסטיות והפוליטיקאים המיליונרים והגזענים לקחו את הבחירות ■ בהסתדרות ובהתאחדות הסטודנטים כבר נערכים למאבק בגזירות, ובגדה המערבית גוברת המחאה
שחר בן־חורין, עיתון המאבק
13.02.2013 17:22

פרשת "האסיר X" שמתפוצצת בימים אלה בתקשורת הישראלית שבה ומזכירה עד כמה הבחירות לכנסת אחת לכמה שנים אינן מעידות על מציאות חיים דמוקרטית. "קודם מצביעים, אחר־כך מקטרים חופשי", הטיף קמפיין משטרת הקיטורים של ועדת הבחירות המרכזית, באופן די אירוני בהתחשב בגזירות הכלכליות, בעימותים הצבאיים ובשלל הזוועות שצפויה ממשלת ההון החדשה של הליכוד־ביתנו להיערך להוציא לפועל. נתניהו אמנם ירכיב שוב ממשלה, בפעם השלישית, אבל הליכוד־ביתנו לא ממש ניצח בבחירות.

"שלטון הליכוד בסכנה, אני מבקש שתעזבו הכל ותצאו עכשיו להצביע", התחנן נתניהו בסטטוס מבוהל בפייסבוק שעות ספורות לפני סגירת הקלפיות. הספינולוג האמריקאי ארתור פינקלשטיין, שתמורת שכר של מיליוני שקלים הבטיח שהברית האלקטורלית בין הליכוד לישראל־ביתנו תהפוך על פיה את בריחת המצביעים ותגרוף 45 מנדטים, קיפל את הזנב וחזר לארה״ב כשבוע לפני הבחירות. יממה וחצי לפני תחילת ההצבעה נתניהו מיהר להכריז שמשה כחלון, שתדמיתו ה"חברתית" הכוזבת נועדה לשמש עלה־תאנה למדיניות האכזרית של הקיצוצים וההפרטות של הליכוד־ביתנו, ימונה לאחר הבחירות לתפקיד יו״ר מינהל מקרקעי ישראל במקומו של שר השיכון היוצא, ובאמצעות הפרטת קרקעות הציבור יפתור לכאורה את מצוקת הדיור. גם שירי ההלל של שרית חדד והסיסמאות על "מנהיג חזק", כמו טקסים לגירוש שדים, לא שינו דבר במציאות.

שלטון הליכוד־ביתנו ספג כעת מהלומה רצינית עם אובדן של 11 מנדטים. סיעת הליכוד עצמה צנחה ללא יותר מ־20 מנדטים. מדובר בשיא שלילי חדש של ייצוג למפלגה הגדולה בכנסת, כשהשיא הקודם שייך למפלגת העבודה, שבבחירות 1999, בעידן ההצבעה הישירה לראשות הממשלה, "ניצחה" בהנהגת ברק עם 22 מנדטים במסגרת החזית של "ישראל אחת". הליכוד אז קרס ל־19 מנדטים, שעליהם נשענה בהמשך ממשלת שרון הראשונה. שתי הממשלות לא שרדו אפילו שנתיים.

בעלי ההון מודאגים משד המחאה החברתית ומהבריחה של מצביעים מהמפלגות הקפיטליסטיות הגדולות (כולל קדימה שנכתשה). ראשי המפלגות שצפויות להרכיב את הממשלה הבאה קיבלו שוב מכתב מנוחי דנקנר, מיכאל שטראוס, עמוס שפירא ועוד עשרות בעלי הון, מנכ״לים ובכירים מהאליטה השלטת, דרך שדולת "הפורום לייצוב הממשל" בדרישה להקשות עוד יותר על מפלגות קטנות להגיע לכנסת באמצעות העלאת אחוז החסימה ושילוב בחירות אזוריות רובניות (המפלגה הגדולה לוקחת את כל המושבים) בבחירות הכלליות. אלא שטיפוח מצג־שווא של יציבות בכנסת לא ישיב באורח פלא את האמון הציבורי למפלגות שבשירות שלטון ההון ולמדיניות הרת־האסון שהן מובילות בכל התחומים.

האם ההצבעה שיקפה תמיכה בימין הקפיטליסטי?

תנועת המחאה החברתית של 2011 דרשה שינוי עמוק במדיניות הכלכלית־חברתית, אבל הוחמצה הזדמנות להקים מפלגה רחבה חדשה, סוציאליסטית, שתשמש בית פוליטי לציבור העובד והמרושש, היהודי והערבי, שמאס בניאו־ליברליזם, בהעמקת אי־השוויון, בסכסכנות הלאומנית־גזענית והעדתית ובטרפוד התקוות לשלום.

הפרשנית הכלכלית הניאו־ליברלית של TheMarker, מירב ארלוזורוב, טענה שבבחירות האחרונות ניצח הימין הכלכלי, אותו מייצגים נתניהו, לפיד, בנט ולבני, שהם "קפיטליסטים, בשפה עדינה פחות". היא מודה ש"אין ספק כי ההצבעה בבחירות היתה הצבעת מחאה... נגד נתניהו ונגד המדיניות שהוא מייצג", אך טוענת ש"מכיוון שלפיד מחזיק בדעות כלכליות דומות לאלה של נתניהו, נראה שהמחאה היתה כלכלית פחות, ויותר נגד חוסר העשייה וחוסר החזון".

אין ספק שהמחאה לא היתה רק כלכלית. העובדה שמפלגת העבודה ומרצ השיבו לעצמן 5 מנדטים נוספים על חשבון קדימה שקרסה, וש־6 מנדטים נוספים עברו ללבני, שניהלה קמפיין שהתמקד בהבטחה לחידוש המשא־ומתן בין ישראל לרשות הפלסטינית, משקפת חיפוש בקרב מאות אלפי מצביעים אחר חלופה למדיניות הכיבוש וההתנחלויות של הליכוד־ביתנו, לצד המיאוס מהמצב הכלכלי. אבל דווקא הביטוי לשאיפה לשלום מרוסן יחסית בגלל ייאוש ומכיוון שבכל זאת הפחד הביטחוני עוד מסוגל לתדלק תמיכה מסוימת לנתניהו וחבריו. השילוב בין הפחד הביטחוני והמצוקה הכלכלית אפילו איפשרו למיכאל בן־ארי הכהניסט ולשותפו אריה אלדד כמעט לשמור על מקומותיהם בכנסת על בסיס קמפיין גזענות נגד ערבים, מהגרים ומבקשי מקלט. הם איבדו את מושביהם בעקבות העלייה באחוז המצביעים, בין השאר כתוצאה מהתגייסות מוגברת בקרב מצביעים חרדים וערבים בתגובה להסתה המתגברת נגדם. עם זאת, התקוות שהיו בממשלת נתניהו, במיוחד לאחר מלחמת הבחירות האחרונה ("עמוד ענן"), לדחוק לשוליים את הבעיות החברתיות הבוערות, לא לגמרי צלחו.

מדד ביטחון הצרכנים של חברת נילסן שהתפרסם ערב הבחירות מצביע על כך שהחשש הגדול ביותר בציבור הישראלי הוא מפני מלחמה, ובאותה הנשימה בולט התסכול הכלכלי, שעה שרוב הישראלים מאמינים שהמדינה כבר נמצאת במיתון שלא צפוי להסתיים בקרוב. רבים זועמים על קמפיין "קו הצדק" החדש של רשות המסים שמעודד הלשנות על בעלי עסקים קטנים וזעירים, רגע לאחר שניתן הפטור ממס על "הרווחים הכלואים". בהתחשב בתנועה ההמונית חסרת־התקדים ששטפה את ישראל במחאה על המצב הכלכלי, ובהתחשב בכך שהמגמות של שחיקת השכר והעלייה ביוקר המחיה החריפו מאז, מופרך להעריך שדווקא בשעת ההצבעה נשכח לפתע הזעם החברתי כאילו לא היה שם. הימין הכלכלי, הקפיטליסטי — שאגב, גם יחימוביץ׳ הקיינסיאנית מייצגת אותו בתוכניתה ובהצבעותיה — לא באמת הוצג ברצינות לבחירה. הוא הוחבא. הוא הוסווה מאחורי הקמפיינים האישיים, הסיסמאות הריקות מתוכן, ההפחדות הביטחוניות והפנייה לדעות־קדומות.

בבחירות האחרונות, לפיד, בנט, לבני ויחימוביץ׳ ניסו לפנות לתחושת הסלידה של הציבור הרחב מכול המפלגות הממסדיות באמצעות ספין "הפוליטיקה החדשה" שנועד להציג אותם כמביאי בשורה חדשה. אובדן האמון במפלגות הממסד הגדולות מתבטא כבר למעלה משני עשורים בנדידה מסיבית של מצביעים בין המפלגות השונות במרכז המפה הפוליטית, שכדי להצליח למשוך קולות הן משתדלות לבנות עצמן יותר ויותר כ"מפלגות סופרמרקט", שלכאורה כמעט כל ציבור וציבור אמור למצוא בהן משהו, אף שמכיוון שההבדלים העקרוניים ביניהן לא גדולים, הן משתדלות לשים משקל על קמפיינים אישיים טרנדיים במטרה לעמעם את התוכנית הפוליטית האמיתית שהן מקדמות. על כך נוספות טקטיקות ה"הפרד ומשול" הקלאסיות. בבחירות האחרונות כיכבו לא רק הסכסכנות הלאומנית־גזענית על גווניה וספין ה"שוויון בנטל", שנועד להסיט את האש משלטון ההון לעבר השכבות העניות ביותר בישראל, אלא גם קמפיין ההסתה נגד הוועדים הגדולים, השאלטרים של העבודה המאורגנת, שמסכסך בין עובדים ומגייס תמיכה להפרטה ולשבירת נשק השביתה. מרצ בראשות גלאון לקחה בכך חלק ואפילו עקפה מימין בנושא הזה את מפלגת העבודה, שלא היתה חפה משאר הספינים, אבל בהשפעת החיבור שלה למנגנון ההסתדרות היא נמנעה מלתקוף את הוועדים.

בחירה בין מפלגות קפיטליסטיות

הצמד המפוקפק של המיליונרים התאצ׳ריסטים נתניהו וליברמן אמנם "גרף לעצמו את המספר הרב ביותר של מנדטים", כפי שמזכירה במאמרה ארלוזורוב, אך כאמור לא בדיוק זכה בהצבעת אמון, אפילו שהקמפיין של הליכוד־ביתנו ניסה להפריח סיסמאות על שיפור במצב הכלכלי וחיסכון של מאות שקלים למשפחות בהוצאות על גני־ילדים וטלפונים.

המיליונר ה"קרבי" נפתלי בנט, שהצליח להוביל את הציונות הדתית להישג אלקטורלי שלא ראתה מאז 1977, עם תוספת של 5 מתוך 11 המושבים שאיבדו נתניהו וליברמן, השתדל להצניע את הקו הניאו־ליברלי של תנועתו המפולגת, ובעיקר יצא מגדרו כדי להבטיח שמפלגתו "תשמור" על ממשלת נתניהו הבאה בכך שתחזק עוד יותר את הקו הנצי, הפייגליני, המתחזק ממילא בליכוד (אף שגם זה נעשה תוך מאמץ לטייח את היסודות הלאומניים־פונדמנטליסטיים של "הבית היהודי").

הפרזנטור לשעבר של בנק הפועלים, עוד מיליונר, יאיר לפיד, מקדם סדר־יום ניאו־ליברלי ואף הודה בקיץ שעבר שהוא "לחלוטין לא מסכים עם השקפותיהם הכלכליות" של משתתפי המחאה החברתית, אבל במצע הוא טרח להתנער לכאורה מהניאו־ליברליזם של הליכוד והבטיח דאגה ל"מעמד הביניים", שהוגדר באתר המפלגה כ"מעמד היצרני... שעובד, משלם מסים, מתגייס לצה״ל ומשרת במילואים, אבל אינו מצליח לגמור את החודש". לפיד, שמיהר לגייס לרשימת "הפוליטיקה החדשה" פוליטיקאים זוטרים מישראל־ביתנו ועד מרצ, מוקף בכוורת של בעלי הון וקצינים בכירים במילואים, שעומדים מאחורי הפרויקט השיווקי שמנסה לגייס את התסכול של מעמד הביניים, בסגנון מתוחכם יותר מזה של לבני, כדי לברוא שוב "מפלגת מרכז" גדולה שבפועל תיישם בעיקר מדיניות לטובת המאיון העליון ("איפה הכסף"? אצל בעלי ההון, טמבל!). הצעד הראשון של לפיד לאחר הבחירות, לפני השת״פ הצמוד עם בנט, היה להירתם להצלת שלטון הליכוד־ביתנו, עם ההמלצה על נתניהו לראשות הממשלה בתירוצים גזעניים ("לא נעשה גוש חוסם עם חנין זועביז").

הקמפיין של "יש עתיד" הצליח אמנם למשוך שכבה מסוימת של עובדים וצעירים שהחליטו לתת צ׳אנס ל"פוליטיקה חדשה", אבל עיירות הפיתוח ורוב העובדים שלא סוגרים את החודש לא הלכו שבי אחריו — נראה שחלק הארי של חצי מיליון המצביעים ללפיד נמנה עם שכבות שמרניות יחסית של מאוכזבי קדימה והליכוד ממעמד הביניים היהודי־חילוני המבוסס והגבוה.

מפלגת העבודה התאמצה להציג עצמה באופן מלאכותי כביטוי הפוליטי לשאיפות שעמדו מאחורי תנועת המחאה החברתית. עם תצלומים של שלטים מהפגנות, וכמה "כוכבי מחאה", יחימוביץ׳ שילבה בקמפיין הבחירות שלה גירסה אנמית ומומתת של המחאה, בעטיפה "ממלכתית" ועם חיבוק להתנחלויות. עיתונאי הרכש החדש של המפלגה, מיקי רוזנטל, היה נציג המפלגה היחידי שהודה שמבחינת המפלגה הדבר הטבעי יהיה לתמוך בתוכנית הקיצוצים של האוצר. אחרי הכול, יחימוביץ׳ כבר תמכה בתקציב הגזירות הדו־שנתי הראשון של הממשלה הקודמת. מיד לאחר הבחירות הפעילו יו״ר ההסתדרות עופר עיני ושורה של ח״כים מהמפלגה, ובהם איתן כבל, בוז׳י הרצוג, והח״כ המיליונר אראל מרגלית, לחץ להיכנס לממשלה עם נתניהו. היא תישאר בינתיים ב"אופוזיציה", לא בגלל ההתחייבות שנתנה יחימוביץ׳ בלחץ הסקרים ערב הבחירות, אלא בגלל לחץ של חלק מהפעילים ומתוך שאיפה לרכוב על המחאה הצפויה נגד הגזירות הכלכליות כדי לחזור לשלטון בבחירות הבאות, שסביר שיוקדמו באופן משמעותי.

דרושה מפלגת עובדים

הבחירות שבו והדגישו את המחסור בייצוג וכוח פוליטי של הציבור הרחב של מעמד העובדים, שכולל את רוב משקי־הבית בישראל ושחלקו הגדול מכונה בטעות "מעמד הביניים" אף שגם הוא משועבד לעבודה שכירה ובדרך־כלל גם למאבק לסגור את החודש (קיראו לדוגמה את מסקנות המחקר החדש של מרכז אדווה שמדבר על מיתוס מעמד הביניים, לפחות במבחן ההכנסה). אין לציבור הזה כתובת פוליטית ברורה, אין לו מפלגה רחבה ובולטת שמקדמת ביומיום ובשטח את התוכנית הפוליטית שמייצגת את המצוקות והאינטרסים שלו.

לפיד הקים מפלגה קפיטליסטית שמתבססת על מעמד הביניים היהודי־חילוני הגבוה. מפלגת העבודה נשארה מפלגת הון. ש״ס היא מפלגה קפיטליסטית למהדרין שמנצלת את המצוקה של הציבור החרדי־ספרדי העני. מרצ, שהכפילה את כוחה, פונה בעיקר למעמד הביניים המבוסס, ללא ניסיון של ממש לפנות לציבור הרחב ולבעיותיו, והיא גם אינה מציעה חלופה לקפיטליזם. המפלגות הלאומיות הערביות־פלסטיניות, בל״ד ורע״ם־תע״ל, המניפות את דגל השלום ושוויון הזכויות, מייצגות רק ציבור לאומי אחד וגם הן מציעות לו להשלים עם ההיגיון הקפיטליסטי.

הפספוס של חד״ש

חד״ש החליטה לראשונה בבחירות האחרונות להבליט מסרים מעמדיים וסוציאליסטיים. אלא שהקמפיין המרוכז לקראת הבחירות היה מעט מדי ומאוחר מדי. הוא לא היווה המשך לקמפיין גלוי וברור סביב מסרים כאלו בשטח בשיא המחאה של 2011 ולאחריה במטרה להציב אלטרנטיבה חד־משמעית למפלגות הממסד הקפיטליסטיות. חד״ש אז אמנם פיזרה בהפגנות שלטים עם מסרים כלליים נגד הממשלה ובעד רווחה, אבל למרבה הצער, לא רק שלא דיברה על הלאמת משאבים ועל שינוי סוציאליסטי של החברה, פעיליה המרכזיים הסתירו במקרים רבים את זהותם הפוליטית ולבסוף הובילו לשווא, בדומה לניסיונות דומים בעבר, דווקא חזית נפל "חוץ־פרלמנטרית" על בסיס תוכנית עמומה — הפעם היתה זו "התנועה החברתית" עם סתיו שפיר.

חד״ש פיספסה הן בכך שלא הציגה באופן עקבי כבר אז את המסרים שהציגה מאוחר יותר בבחירות, והן בכך שלא השתמשה בכוחה כדי ליזום הקמה של מערך פוליטי חדש ורחב יותר, אפילו כחזית אלקטורלית, שתאפשר לפרוץ את גבולות בסיס התמיכה המסורתי החשוב שלה בקרב עובדים ערבים־פלסטינים ולהגיע לציבור רחב יותר של עובדים וצעירים ישראלים. אלא שבמקום לדון לעומק במסרים ובהזדמנויות החדשות סביב המאבקים שעל הפרק, אפילו במה שנוגע להרכבת רשימה ייצוגית לכנסת, שתצליח להגיע לציבורים נוספים, גברה השמרנות והוחמצה עוד הזדמנות. חד״ש אמנם הצליחה לגייס עוד כאלף מצביעים ולהגדיל את כוחה בחיפה ובנצרת, אבל ברוב היישובים היא נחלשה במספר המצביעים, ובאופן כללי גרירת־הרגליים הפוליטית לא הצליחה לייצר מוקד משיכה משמעותי לתומכי המחאה החברתית. שכבה של רבבות מצביעים ומצביעות שעברו רדיקליזציה על רקע המחאה לא ראו בחד״ש כוח רלוונטי — כך למשל קרוב ל־30 אלף בני־אדם העדיפו את ההתנגדות הכביכול־לוחמנית של "ארץ חדשה" לשלטון ההון.

חד״ש, שמהווה קואליציה בין תנועות פוליטיות, קראה למאבק סוציאליסטי להצטרף אליה, ואנחנו כמובן מודים על הקריאה ותומכים באופן טבעי בשיתוף־פעולה ובפיתוח דיאלוג, אבל בשלב הנוכחי הצטרפות כזו בעיקר תאלץ את מאבק סוציאליסטי להתנער מהקו הרשמי של חד״ש במרבית המקרים, והיא לא תסייע ליצור מערך חדש שיוכל להגיע עם קו סוציאליסטי ומעמדי ברור לציבור הרחב. חשוב שכל תנועה שמסוגלת להגיע לקהלים שונים תפעל כדי לקדם בנייה של מפלגה סוציאליסטית רחבה, ואם חד״ש תלך בכיוון הזה, מובן שגם מאבק סוציאליסטי תוכל להצטרף, אבל העניין הוא שיש צורך בפנייה ובמאמץ לפתיחת הדלתות של חד״ש, לא לתנועת מאבק סוציאליסטי, אלא לרוב ציבור מעמד העובדים בישראל.

בהיעדר מפלגת עובדים או חזית סוציאליסטית רחבה יותר, אנחנו בתנועת מאבק סוציאליסטי תמכנו בבחירות האחרונות בהצבעת מחאה נגד הליכוד־ביתנו ושלטון ההון ולמען צדק חברתי ושלום, כשלדעתנו מבין האפשרויות שהיו על הפרק, האפשרות העדיפה היתה הצבעה לחד״ש, שלקחה חלק במחאה החברתית, מתנגדת לניאו־ליברליזם ול"הפרד ומשול" בין יהודים וערבים, והחליטה לראשונה להבליט בקמפיין שלה יותר מסרים מעמדיים וסוציאליסטיים דוגמת הצורך בהלאמת הבנקים ומשאבי הטבע.

המסקנה שיש צורך במפלגת עובדים ועובדות תוכל לצמוח מתוך המאבקים הסוערים של התקופה הבאה. היא עלתה באופן עמום על הפרק בשיא מחאת האוהלים, עם התחושה של היעדר ייצוג והרעיון של "מפלגה של המחאה". היא עלתה חלקית בעקבות שביתת המורים הגדולה ב־2007 עם הרעיון של "מפלגת מורים", והיא עלתה בתקופת השביתות הגדולות נגד ממשלת נתניהו הראשונה, שהביאו לניסיון הבוסרי של כוחות מהעבודה המאורגנת עם הקמת מפלגת "עם אחד" (שמאבק סוציאליסטי פעלה תקופה קצרה בשורותיה כאופוזיציה להנהגה הפרו־קפיטליסטית והלאומנית בראשות עמיר פרץ).

הבחירות לרשויות המקומיות באוקטובר השנה יכולות להיות הזדמנות לקידום של אלטרנטיבה סוציאליסטית רצינית, בתנאי שהן לא יתמקדו בסדר־יום צר ומקומי, אלא יהוו המשך ישיר למאבקים של התקופה הקרובה.

ממשלת הצנע בדרך

עוד לא ברור בינתיים מה יהיה בדיוק הרכב הקואליציה שתקום, אבל זו מובטחת להיות קואליציה מקרטעת, שעשויה ליפול מול כל משבר משמעותי. לפיד, שאיים לצורכי משא־ומתן כי "נתניהו יטיל גזירות כלכליות קשות על הציבור, ואני אוכל להחליף אותו בתוך שנה וחצי", עשוי לנסות לפרק את הקואליציה בהמשך כדי לא "לשרוף את עצמו". אולם כבר מהיום הראשון תצא הממשלה למלחמה בעובדים בניסיון לפתור על גבם את משבר הגירעון, והיא תיענה במחאות ובמאבקים רבי־עוצמה. במישור האזורי, הסכנה לעימות צבאי מדמם נוסף בשנה־שנתיים הקרובות גבוהה. גם אם תורכב קואליציה שתנסה לכאורה לחתור ליציבות מדינית באמצעות ריסון הסגנון הלאומני הפרובוקטיבי שאפיין את הממשלה היוצאת, די להיזכר בשתי המלחמות של ממשלת אולמרט עוד לפני שהמהפכות הערביות החלו לזעזע את המשטרים ולשנות את הסדר האזורי, כדי להבין שסבב הלחימה האחרון ברצועת עזה, העלייה החדה במספר ההרוגים הפלסטינים בגדה המערבית בתקופה האחרונה, והתקיפה הישראלית בשטח סוריה בסוף ינואר לא היו תוצר ייחודי של מדיניות ממשלת נתניהו.

נוכח ההתעוררות המחודשת של המאבק הפלסטיני נגד הכיבוש וההתנחלויות, ממשלת נתניהו־לפיד עשויה לנסות טקטית לחדש משא־ומתן בין ישראל לממשלת רמאללה, אבל הם לא ירצו וגם לא יוכלו מבחינה פוליטית להיענות באופן משמעותי לדרישות הדמוקרטיות הבסיסיות לפינוי התנחלויות ולסיום הכיבוש. עם בנט או בלעדיו, פניהם בסופו של דבר להכניע את הדרישות הללו, להמשיך לשלוט באורח רודני, בצורה זו או אחרת, בארבעה מיליון פלסטינים בשטחים הכבושים, וכתוצאה מכך גם להעמיק עוד יותר את השסע בין הישראלים לפלסטינים ולשאר ההמונים במזרח התיכון. מה תעשה ממשלה קפיטליסטית לאומנית, שאינה מסוגלת להושיט ברצינות יד לשלום ולצדק חברתי להמונים באזור, מול משטרים קורסים ונשק זולג? מה היא תעשה מול איראן, סוריה המתפרקת, חיזבאללה והמיליציות בסיני? בעיקר עוד התבצרות וניסיונות להפגנות שרירים צבאיות, שרק יעמיקו את הבעיה.

שעה שהאוצר מאיים בגזירות כלכליות דרקוניות, אפילו יו״ר ההסתדרות עופר עיני, ידידם הטוב של בעלי ההון, ומי שניצח על הצטרפות מפלגת העבודה לממשלה לאחר הבחירות הקודמות, יודע שתם עידן השקט התעשייתי והוא נדחף לאיים בעימות חזיתי עם הממשלה החדשה ואף הכריז על סכסוך עבודה עם האוצר. גם ארגוני הרופאים, המורים והסגל האקדמי באוניברסיטאות מאיימים במאבק אם ינסה האוצר להקפיא את קיום הסכמי השכר שלהם. בהתאחדות הסטודנטים כבר נערכים למאבק בהעלאה המסתמנת של שכר־הלימוד. כל ארגוני העובדים והתנועות החברתיות צריכים להיערך למאבק בחודשים הקרובים. אין סיבה שנשלם אף שקל על הגירעון התופח. מי שקוראים כיום להרחיב אותו, קוראים למעשה להרחיב את הבעיה במקום לפתור אותה. צריך להגיש את החשבון חזרה לבעלי ההון ולהיפטר מהשיטה הכלכלית שמשרתת אותם על הגב שלנו. צריך להיפטר בלי תנאים מקדימים ממדיניות האנטי־שלום של הכיבוש, מפעל ההתנחלויות, חרחורי המלחמה, הגזענות והרס הבתים. צריך לשלב כוחות כדי לעצור את הגזירות ולהקים מפלגת עובדים ועובדות רחבה שתיאבק בלי לגמגם לשינוי סוציאליסטי של החברה.