socialism.org.il
מחאת האסירים הפלסטינים
שביתות רעב בבתי הכלא והפגנות ברחבי הגדה במחאה על המעצרים השרירותיים
ממשלת נתניהו ומערכת הביטחון ממשיכים לכלוא אסירים ללא משפט וללא חשיפת ראיות או אישומים ■ ארבעה שובתי רעב בסכנת חיים מיידית ■ הפגנות מחאה וסולידריות נערכו תחת דיכוי משטרתי וצבאי כבד
יאשה מארמר
23.02.2013 18:49

מרבית כלי התקשורת הממסדיים לא עשו את הקישור המתבקש בין חשיפת פרשת "האסיר X" לסוגיית המעצרים המינהליים והמחאה המחריפה נגדם. הפרשה, שחשפה פעם נוספת מדיניות מעצרים שרירותית ורחוקה מכול ביקורת ציבורית, חשפה גם את הציות הכמעט עיוור של בתי המשפט בישראל למערכת הביטחון ואת האיפול התקשורתי הכבד שמוטל על כל ידיעה שעלולה להביך את ראשיה.

בבתי־הכלא הישראליים מוחזקים כיום מאות "עצירים מינהליים" ללא משפט, ללא תקופת מעצר מוגדרת, ומבלי שהאישומים או הראיות נגדם ייחשפו בפניהם או בפני עורכי־דינם — אלפי תושבים, רובם המוחלט פלסטינים, נכלאו כך במשך השנים. ארבעה מהם — סאמר עיסאווי, איימן שראונה, טארק קעדאן וג׳עפר עז־א־דין — שובתים רעב תקופה ממושכת במחאה על מעצרם השרירותי ונמצאים בסכנת חיים ממשית. עיסאווי שובת רעב מזה 206 ימים, קעדאן ועז־א־דין שובתים רעב מזה 87 יום ואילו שראונה שבת רעב מתחילת יולי עד סוף דצמבר 2012 וחידש את שביתת הרעב שלו בינואר לאחר שהתברר לו שהציפייה להתפתחויות בעניינו היתה כוזבת. ארבעתם אושפזו בימים האחרונים לאחר הידרדרות נוספת במצבם הבריאותי.

מערכת הביטחון החליטה להתעלם גם מבית המשפט

הטעיה "ביטחונית"

בבתי־הכלא הישראליים מוחזקים קרוב ל־5,000 אסירים פלסטינים שמוגדרים על־ידי שירות בתי־הסוהר כביטחוניים, מהם כמה מאות עצירים "מינהליים" או אחרים שכלואים ללא משפט, ללא הצגת אישומים ברורים, ולא על עבירה שביצעו לכאורה, אלא על כזו שכביכול התכוונו לבצע. בין האסירים גם חברי פרלמנט וכ־200 קטינים, חלקם ילדים מתחת לגיל 16.

היום, שבת, נפטר בכלא מגידו ערפאת ג׳רדאת, בן 30 מאזור חברון, שנכלא ללא משפט בעקבות השתתפות במחאה נגד "מבצע עמוד ענן" וחשד ליידוי אבנים. בעברו נפצע ג׳רדאת מקליע מצופה־גומי ברגלו ומרימון גז מדמיע שפגע בבטנו במהלך השתתפות במחאה נגד הכיבוש. כעת עולות טענות על עינויים שהובילו למותו.

טיעוני "ביטחון" משמשים כדי לתרץ באופן גורף את המעצרים והכליאה בין אם ללא משפט ובין אם באמצעות משפטים צבאיים חצי־מבוימים, כפי שעושות מיטב הדיקטטורות, ובדרך זו מבלבלים את הציבור הישראלי ומנגנים באופן ציני על הפחדים מזוועות של פיגועים רצחניים, תוך טיוח והסתרת מידע, כאשר פעמים רבות האסירים הפלסטינים ה"ביטחוניים" נכלאים לתקופות ממושכות על עצם כך שהם או קרוביהם העזו לדבר או למחות נגד הכיבוש וההתנחלויות, נגד הפקעת אדמות, הרס בתים, הרעלת ייבולים ובארות־מים, תקיפות פיזיות של חקלאים ומפגינים ועוד.

אמנם ישנם אסירים שהיו מעורבים בפיגועים קשים ונוראים נגד אזרחים ישראלים על רקע לאומני, שאין כל ספק שהם הרסניים וראויים לכל גינוי, אלא שכדי להגיע לפתרון צריך להבין את ההקשר הרחב. הניסיון לרדד את התופעה הזאת לרמה של רוצחים פליליים מתעלם לחלוטין מההקשר הזה, של מציאות של כיבוש אכזרי ודיכוי לאומי של עם שלם, ושל מאבק פוליטי לשחרור מדיכוי לאומי. כך לדוגמה, בעוד שמניין ההרוגים הפלסטינים בסכסוך גבוה פי כמה מזה הישראלי, האחראים בצד הישראלי על מירב ההרוגים בסכסוך — פוליטיקאים ובכירים בצבא — אינם נכלאים בחשאי ואינם מועמדים לדין צבאי או אזרחי.

פתרון לסכסוך עובר במאבק רחב לסיום הכיבוש, לרבות שחרור אסירי הכיבוש, כחלק מהמאבק לשלום ולשינוי סוציאליסטי של החברה.

עיסאווי, העצור בכלא הישראלי במשך יותר מחצי שנה, פתח בשביתת רעב זמן קצר לאחר מעצרו בדרישה לשחרורו. ביום חמישי האחרון, 21 בפברואר, אחרי יותר מ־200 יום בהם הוא מתקיים רק מנוזלים, הוא הובא לראשונה (!) בפני שופט בבית משפט השלום בירושלים.

עיסאווי, ממשוחררי עסקת שליט, נעצר לאחר שניסה להגיע משכונת עיסאוויה במזרח־ירושלים בה הוא מתגורר ליישוב הסמוך א־ראם, ובכך הפר לכאורה את תנאי השחרור שלא מותירים לו לצאת מהשטח המוניציפלי הרשמי של ירושלים. במהלך הדיון בבית המשפט הסביר עיסאווי: "יש נקודה חשובה שאני חייב לומר. באזור הזה של בנימין [האזור בו נעצר] יש 30 התנחלויות ואני רוצה להיכנס לשם כדי לעבוד. לכן ביקשתי מפה מהשב״כ, כדי שאדע לאן מותר לי להיכנס ולאן אסור. לא ביצעתי עבירה גדולה כל כך שמצריכה לשים אותי במאסר ממושך ואני לא חושב שהעבירה הזאת מסכנת את הציבור".

בית משפט השלום גזר על עיסאווי בשל ה"עבירה" 8 חודשי מאסר בפועל, שנספרים החל מיום מעצרו, ותירץ בכך בדיעבד את תקופת המעצר הממושכת. עיסאווי היה אמור להשתחרר ב־6 במרץ, אך זמן קצר לאחר פרסום גזר הדין, מערכת הביטחון החליטה להאריך את מעצרו ולשפוט אותו שוב ב־21 במרץ, הפעם בבית הדין הצבאי. הנימוק להחלטה מתבסס כמיטב המסורת על "עדויות חסויות".

הסיכוי של עיסאווי, בדומה לשאר האסירים הפוליטיים הפלסטינים, לצאת זכאי במשפט הצבאי שואפת לאפס — בתי הדין הצבאיים בגדה המערבית דיווחו בשנת 2010 על 99.76% הרשעות. מעבר לכך, העובדה כי הראיות אינן מוצגות, לא בפני עיסאווי, לא בפני עורכי־הדין שלו ובטח שלא בפני הציבור הרחב, שוללת כל אפשרות לבקר ולהפריך את טענות התביעה. בנוסף לכך, צווים חדשים של מערכת הביטחון, נותנים בידיה סמכות לכלוא את עיסאווי עד לריצוי תקופת מאסרו המקורית — 26 שנה. עיסאווי שעלול למות בכל רגע, הודיע כי הוא ממשיך לשבות רעב עד שישוחרר.

הפגנות סולידריות ברחבי הגדה

בשבועות האחרונים התקיימו הפגנות תמיכה של אלפים באסירים שובתי הרעב ברחבי הגדה המערבית וספציפית מול כלא עופר, והן דוכאו בירי גז מדמיע ובכדורי גומי. המחאה המתרחבת כללה גם שביתת רעב של יום אחד של כ־800 אסירים פלסטינים בבתי־הכלא בישראל, שהתקיימה ביום שלישי האחרון, 19 בפברואר.

משמרות מחאה התקיימו באחרונה בהשתתפות תושבים יהודים וערבים בחיפה, נצרת, יפו ובמקומות נוספים, בנוסף להפגנות שהתקיימו בגדה המערבית. אתמול (שישי), יותר מ־70 מפגינים נפצעו בהפגנות הסולידריות הסוערות שהתקיימו מול כלא עופר, ברמאללה, בחברון, בבית לחם, במזרח ירושלים, בשכם, בג׳נין ובעוד מספר מוקדים. גם אגודת העיתונאים הפלסטינית הצטרפה למחאה וקיימה תהלוכה בדרישה לשחרר שני עיתונאים פלסטינים הכלואים בישראל.

בשנה וחצי האחרונות נאלצו הממשלה וראשי מערכת הביטחון לשחרר פעם אחר פעם עצירים מינהליים ששבתו רעב והיו על סף מוות, מחשש שמותם בכלא הישראלי יביא להתפרצות מחודשת של מחאה המונית בשטחים הפלסטיניים הכבושים (ראו מאמר שפירסמנו בנושא). נראה שבמקרה של עיסאווי החליטו ממשלת נתניהו ומערכת הביטחון להפגין שרירים, לפחות בינתיים, ולאפשר באופן אכזרי לאסיר אפילו למות, כדי לנסות להרתיע אסירים נוספים מלנקוט צעד של שביתת־רעב כדי להפעיל לחץ לשחרורם. אך הממשלה משחקת באש, שכן ההתעמרות בשובתי הרעב רק מחזקת את הקייס של מחאת האסירים.

תנועת מאבק סוציאליסטי קוראת לתמוך בדרישות האסירים הפוליטיים הפלסטינים לקבל את זכויותיהם הבסיסיות, ולשים סוף למדיניות הכליאה ללא משפט, סוף לכיבוש השטחים הפלסטיניים, לפרק את בתי המשפט הצבאיים שפועלים בשירות הכיבוש ולשחרר את אסירי הכיבוש, כחלק מהמאבק לשלום צודק ולצדק חברתי, על יסוד הבטחת זכות הגדרה עצמית שוויונית לישראלים ולפלסטינים כאחד.