socialism.org.il
המאבק נגד תרבות האונס
מחסלות את תרבות האונס, משנות את החברה
לא משנה איך אנחנו מתלבשות, כמה אנחנו שותות, עם כמה פרטנרים/פרטנריות שכבנו או איפה אנחנו מסתובבות — אף אחת מאיתנו לא "מבקשת" אלימות מינית, ובטח שאף אחת מאיתנו לא אשמה כשהיא מטרה לאלימות מינית ■ בואו לצעדה נגד תרבות האונס ב־5 באפריל בתל אביב
יערה ליברמן־כליף, סניף מרכז ת״א
01.04.2013 21:55

"תרבות אונס" מוסברת בתור היחס החברתי שהופך אלימות מינית לדבר טריוויאלי ו"מובן", ומאשים בצורה "עדינה" או גלויה את הקורבנות עצמן בדרכים שונות — כגון דרך לבושן, עברן המיני, צריכת אלכוהול או סמים וכו׳. היחס הזה, שמקבל ביטוי בכל תחומי החיים, כולל בתקשורת, ברחוב, בתחנות המשטרה ובבתי המשפט, מעודד את האלימות על־ידי העברת המסר שגופן של נשים הוא חפץ או סחורה שנועדו לספק את הגבר.

תרבות האונס מטופחת בין השאר באמצעות תעשיות הפרסום, הקולנוע והטלוויזיה, ובתעשיית הפורנו, שבנויה כמעט לגמרי כדי "לשרת" גברים, מציגה נשים ואת מיניותן בצורה מיזוגינית ואלימה, בתור חפץ בידי הגבר, בתור אחת שאין לה מילה. בתעשיות הפורנו והזנות כמעט כל הנשים מותקפות. הייצוג המעוות הזה משפיע בצורה מכרעת על החינוך המיני של בני נוער, ואילו בשיעורי החינוך המיני הבודדים בבתי הספר כמעט שלא מדובר על נושא כמו "הסכמה".

תעשיית היופי היא עמוד תווך נוסף של הסקסיזם. מודל היופי המקובל מתאר אישה רזה בעלת חזה גדול ("90–60–90"), אלא שהמודל הזה אינו נובע מהביולוגיה האנושית ועבר תמורות רבות לאורך ההיסטוריה. כיום אנו נאלצות לחיות תחת משטור גוף שלא יודע שובע — רזון חולני, ניתוחים פלסטיים, נזקים אורטופדיים כתוצאה מנעלי עקב ואיפור יקר. אך כל ההשקעה למען המושג המעורפל "להיראות טוב", היא פרי של דיכוי רחב הרבה יותר. המסרים שמשדרים לנו בנוגע לגופנו, מיניותנו והמוצרים שמצופה מאיתנו לצרוך, גורמים לנו להאשים את עצמנו באי־השוויון.

התפיסה לפיה אם רק נשקיע מספיק ב"העצמה אישית", נוכל להשתוות לגברים בסטטוס החברתי ובשכר היא תפיסה שגויה שהקפיטליזם מעודד. אי־השוויון המגדרי בחברה הוא שיטתי. נשים משתכרות בממוצע כ־30% פחות מגברים על עבודה שווה (לפי נתונים שפורסמו ביום האישה האחרון על־ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה), גם השמועות לגבי שכר שווה בתעשיית ההייטק הן בדיחה — נשים במגזר זה משתכרות 11% פחות מגברים. פערי השכר המגדריים מתרחבים אם לאישה נולדים ילדים, כי אז מצופה ממנה להקטין את המישרה ולטפל בהם — עבודה חברתית נוספת עליה היא לא מקבלת תגמול כספי.

תרבות האונס — בשירות האפליה והניצול

אונס ותקיפה מינית הם ביטויים של אלימות ולא של משיכה מינית. אונס הוא גילוי של שליטה רומסת בגוף ובהוויה של הקורבן. נשים מוטרדות, מותקפות ונאנסות גם כשהן לבושות בטי־שירט ובטריינינג, וגם כשהן מכוסות מכף רגל ועד ראש למשל בחוגים דתיים רבים. רוב מקרי האונס מבוצעים על־ידי אדם מוכר לקורבן ממשפחתה או מסביבתה הקרובה, וזו גם אחת הסיבות לכך שאחוז גבוה אינן מתלוננות. כמו כן, אונס משמש כנשק לדיכוי אוכלוסיות כבושות במהלך מלחמות, ומשמש כשיטת עינויים בבתי כלא ובמתקני חקירות.

השיטה הקפיטליסטית לא יצרה את הסקסיזם בחברה, אך היא פיתחה אותו לצרכיה ובסופו של דבר היא חוסמת את האפשרות למגר לחלוטין את יחסי התלות והשליטה בין גברים לנשים. בזמן משברים היא אף מעמיקה את היחסים האלה. "מדד הליפסטיק" הוא דוגמה טובה לקשר שבין דיכוי נשים לקפיטליזם — מדובר בכותרת שנתן לפני כעשור תאגיד קוסמטיקה לתופעה של צמיחה בהכנסות ממכירות מוצרי קוסמטיקה דווקא בתקופות של משברים. מחקרים מייחסים את האפקט הזה במידה רבה לחוסר הביטחון הכלכלי של נשים, שגובר כתוצאה ממדיניות צנע — נראה שנשים רבות נוטות להגדיל את הוצאותיהן על מוצרי קוסמטיקה מפני שהן מרגישות צורך "להתייפות" כדי להגדיל את סיכוייהן להצליח במקום העבודה או להקים משפחה גרעינית, בה הגבר הוא המממן העיקרי.

רק מאבק רחב יוכל לנצח את הסקסיזם

המאבק נגד תרבות האונס חייב להיות קשור לשאר המאבקים החברתיים ולדרוש גם תשלום שווה לעבודה שווה, קיצור שעות העבודה ללא פגיעה בשכר, עבודה והכשרה מקצועית לכל, חינוך חינם כולל מעונות יום וצהרונים, דיור ציבורי ותוכניות סיוע לנשים שמנסות לברוח מהתעללות, חינוך מיני ומגדרי ראוי בבתי הספר, חיסול ההטרדות במקומות העבודה ובקמפוסים, והקמת ועדי פעולה במקומות העבודה שלא יותירו לבוסים ברירה אלא לדעת — צופים בכם בכל דקה. מסיבות אלו המאבק נגד הקיצוצים המתוכננים בתקציב והמאבק הפמיניסטי צריכים להיות קשורים, ושניהם זקוקים לחזית רחבה ככל האפשר של נשים וגברים מכל העדות, המגזרים והלאומים. מאבק יעיל נגד הסקסיזם בחברה חייב להיות מאבק רחב.

ההתעוררות הכללית של תנועות מחאה המוניות בשנים האחרונות, על רקע המשבר הקפיטליסטי, מחזירה גם את מאבקי הנשים למרכז הזירה. צעדות ה"סלאטווק" הן אחת הדוגמאות לכך. הצעדה הראשונה התקיימה לפני שנתיים בקנדה בהשתתפות אלפי מפגינות ומפגינים, בעקבות אמירה של קצין משטרה לפיה נשים צריכות להפסיק להתלבש כמו "שרמוטות" כדי שלא יהפכו לקורבנות לאלימות מינית. בחודשים הבאים נערכו מאות צעדות ברחבי העולם. עבור נשים רבות זו היתה ההזדמנות הראשונה לקחת חלק במאבק נגד הסקסיזם.

האש שהצעדות הציתו היא הזדמנות לדיון בשאלה כיצד לבנות תנועה אפקטיבית נגד הסקסיזם. השאלה הזאת עלתה בשעה שלצד ההערכה למסר של הצעדות, נשים רבות העלו ביקורת על כך שאינן יכולות להזדהות עם הכותרת "צעדת השרמוטות". פמיניסטיות אפרו־אמריקאיות טענו שהן לא יכולות להציע לנשים בקהילות שלהן לקרוא לעצמן בכינוי גנאי, ולביקורת הזאת הצטרפו גורמים נוספים.

חידוד מסרים

בשנה שעברה, על אף ההסתייגות מהכותרת, חברות וחברי תנועת מאבק סוציאליסטי לקחו חלק ופעלו כדי לחזק את המחאה של "צעדת השרמוטות" בישראל. אני גם הייתי ממארגנות הצעדה בתל־אביב. בזמן ההכנות לצעדה ובמהלכה הוטרדתי מינית על־ידי התקשורת, חלק מהצועדים, וגם לאחריה. בעיניי, ההטרדות המיניות שחוויתי בצעדה נגד הטרדות מיניות הבהירו והדגישו את הצורך בהרחבת ובחידוד המאבק. זו אחת הסיבות שהשנה חברות וחברי מאבק סוציאליסטי באזור המרכז יזמו צעדה נוספת, בהשראת תנועת המחאה ההמונית נגד מעשי האונס בהודו וצעדות הסלאטווק, תחת כותרת שתדגיש קריאה להתארגנות רחבה נגד תרבות האונס. למרבה הצער, היו מספר פעילות פמיניסטיות שטענו באופן מטעה כי מדובר בניסיון "לנכס" את "צעדת השרמוטות" ו"לרכך את המסר", והחליטו בתגובה ליזום אירוע מקביל תחת הכותרת "צעדת השרמוטות", באותו הזמן והמקום. תחת כותרת כזו או אחרת, לנו יש עניין שיתארגן אירוע מוצלח נגד תרבות האונס, ומעבר לכך ניתן להמשיך בוויכוח על הכותרות והמטרות של אירועים כאלו.

בתקופה האחרונה ראינו את המחאה בהודו ואת ההתארגנויות מעוררות ההשראה של נשים להגנה ומחאה במצרים, מרוקו, תוניסיה ובמקומות נוספים. התנועה בהודו אף הצליחה להציב איום פוליטי ממשי על הממשלה. כדי להגיע למידת השפעה כזו, יש צורך לפתח גישה שמתאמצת להניע לפעולה את השכבות הרחבות ביותר — וזה דווקא מסר חד יותר, לא "רך" יותר. בניגוד לגישה כזו, נשים שהביעו ספק בנחיצות המילה "שרמוטות" בכותרת האירוע, קיבלו ממארגנות "צעדת השרמוטות" תשובות בנוסח "אז תארגנו צעדה אחרת". גישה כיתתית כזו מקשה על בנייה של מאבק רחב. באופן אירוני, המארגנות מצאו לנכון להביע תמיכה דווקא בשילוב של פעילה כהניסטית באירוע, תוך התעלמות מהסכנה שמהווים הרעיונות שפעילה כזו מקדמת עבור רוב הנשים ועבור המאבק הרחב.

זו תהיה טעות לראות את הסלאטווקס כתופעה מבודדת. צעדה נגד תרבות האונס היא השלב הראשון שאנו מציעות בהתארגנות למאבק. הניסיון "לנכס" את המילה הפוגענית "שרמוטה", לשנות את המשמעות שלה ולהפוך אותה למקור לגאווה אמנם נובע מהרצון לשבור עוד חלק מתרבות האונס, והוא בפני עצמו יכול להיות חיובי, אבל זה לא העיקר. המטרה האמיתית לא תוכל להיות מושגת אלא באמצעות ארגון מאבק אפקטיבי נגד האלימות המינית המשתוללת. רוב הנשים יכולות להזדהות עם מאבק נגד תרבות האונס, אבל העובדה שהן ירגישו לא נוח להגדיר עצמן "שרמוטות" אינה בעייתית ומוכרחה להילקח בחשבון, מבלי לוותר על המסר החד־משמעי והברור נגד האשמת הקורבן. המאבק בסקסיזם לא יכול להיות מאבק של נשים פמיניסטיות רדיקליות בלבד. כמו במחאה בהודו, הוא צריך לשאוף לכלול חלקים רחבים בחברה כולה.

במסגרת הדיון הפתוח שקיימנו בנושא, ובהפצת הזמנות לצעדה, פגשנו עשרות נשים וגברים שרצו לשמוע עוד ולקחת חלק במאבק. עלינו לרתום אותם ואחרים לתנועה רחבה ומתמשכת שתחסל את תרבות האונס ואת האלימות המינית, כחלק ממאבק רחב לשינוי עמוק בחברה, לשינוי סוציאליסטי של החברה, שיתעמת ראש בראש עם השיטה הקפיטליסטית שמזינה את תרבות האונס ומעצימה את ניצול ודיכוי הנשים כיום.

5 באפריל | שישי | 12:00 | כיכר רבין | דף האירוע בפייסבוק