socialism.org.il
שנתיים לאביב הערבי
סוריה: שלב חדש במלחמת האזרחים?
שנתיים מאז שפרצה ההתקוממות המהפכנית נגד אסד וההמונים לכודים באש הצולבת של מלחמת האזרחים
גל חייט
02.04.2013 12:00

בימים אלה ימלאו שנתיים לפרוץ ההפגנות ההרואיות נגד משטר אסד ולמלחמת האזרחים שהתפתחה בעקבותיהן, וגבתה את חייהם של כ־70,000 גברים, נשים וילדים. מספר הפליטים שנאלצו לעזוב את שטח סוריה מוערך על־ידי האו״ם בכמיליון.

התנועה ההמונית שפרצה בסוריה במרץ 2011 הושפעה עמוקות בתחילת דרכה מההתקוממויות המהפכניות במצרים ובתוניסיה, וביקשה להיאבק גם היא נגד היעדר דמוקרטיה, יוקר מחיה, אבטלה ועוני מאמירים לצד תהליכי הפרטה המעשירים את האליטה המושחתת המקורבת לשלטון.

התגובה האכזרית לתנועת ההמונים המרשימה והעיקשת לא איחרה לבוא. המשטר של אסד, שנשען בעיקר על המיעוט העלאווי אך גם על תמיכת שכבות נוספות שנהנו מהסובסידיות הכלכליות שנשחקו עם השנים, השתמש בפילוג העדתי בתוך החברה הסורית וטבח באזרחים, בעיקר מקרב הרוב הסוני.

האינסטינקט הראשוני של תנועת ההתנגדות למשטר היה לשאוף לאיחוד השורות, אך בהיעדר מסורת של התארגנות פוליטית עצמאית ותוכנית ברורה שתאחד את ההמונים הסורים מכל העדות נגד המשטר, גורמים איסלמיסטיים פונדמנטליסטיים הצליחו להיכנס לוואקום. בתמיכה לוגיסטית של מדינות המפרץ, מיליציות חמושות שונות לקחו את המושכות מידי תנועת המחאה העממית, שפינתה את דרכה למלחמת אזרחים בעלת מאפיינים אתניים בין המשטר לכוחות האופוזיציה.

המהפכה שנחטפה

כיום האופוזיציה מתבססת בעיקר על הרוב הסוני במדינה ונתמכת על־ידי מדינות המפרץ הריאקציונריות דוגמת קטאר וסעודיה, דבר שמנכר מהמאבק להפלת המשטר את המיעוטים העלאווים, הנוצרים וחלק מהכורדים. נראה כי חלק ניכר מההמונים הסורים שיצאו להפגנות לפני שנתיים עסוקים בעיקר בהישרדות.

דיווחים רבים מהמלחמה סובלים מהטיה, אם לצד המשטר או לצד כוחות האופוזיציה. יחד עם זאת, אפשר לראות כי המתקפות הברוטליות של משטר אסד על ריכוזי אזרחים, כולל בהפצצות מהאוויר, שנושאות באחריות לרוב ההרוגים האזרחים, מלוות גם בתקיפות־נקם עדתיות ומעשי זוועה של חלק מהמיליציות המזוהות עם האופוזיציה. אלה עוזרים לאסד לתרץ את הדיכוי הכבד.

למרות הצלחות משמעותיות של "הצבא הסורי החופשי" לפגוע בדמויות מפתח במשטר בקיץ האחרון, להיכנס לעיר חאלב שהיא מרכז עסקי חשוב ולהשתלט על שטח נרחב מהמדינה, המשטר של אסד אינו מראה עדיין סימנים של התמוטטות.

למעשה, גם אם משטר אסד ייפול, מכונת המלחמה שלו, הנשלטת על־ידי המיעוט העלאווי, תוכל להמשיך לפעול מתוך הפחד להיהפך למיעוט נרדף, ולהביא לפילוג של המדינה בדומה למה שקרה ביוגוסלביה של שנות ה־1990, שנקרעה בין קבוצות אתניות שנלחמו במשך שנים על טריטוריות.

שלב חדש

בתחילת השנה יותר מ־130 מדינות ובראשן ארה״ב הכירו ב"קואליציה הלאומית הסורית" ככוח שמייצג את העם הסורי. הקואליציה מנסה לאגד בתוכה יותר מ־100 קבוצות שונות המתנגדות למשטר אסד. "המועצה הלאומית הסורית", שעד כה היתה הכוח הבולט בקרב האופוזיציה לאסד, התנתה את הסכמתה לחסות של קואליציה זו באי קיום מגעים עם המשטר.

אולם חודשיים לאחר ההכרה, ראש "הקואליציה הלאומית הסורית" אחמד מועאד׳ ח׳טיב הצהיר כי הוא מוכן לקיים משא־ומתן עם המשטר, מה שגרר התנגדות נחרצת של "המועצה הלאומית הסורית". ח׳טיב התעקש כי התנאי לשיחות הוא שהן יתמקדו בעזיבתו של אסד את השלטון, אך המשטר של אסד הבהיר שלא יהיו לשיחות תנאים מקדימים. המשטר ממשיך לטעון כי אם המורדים יניחו את נשקם, הוא יהיה מוכן לדון ברפורמות דמוקרטיות במדינה. אבל אילו רפורמות דמוקרטיות יכול המשטר הדיקטטורי להרשות מבלי שהן יאיצו את הפלתו?

חשש מזליגה של העימות למדינות השכנות

בקיץ האחרון הראה המשבר הסורי גם את פוטנציאל ההתפשטות שלו כאשר העימותים גלשו חלקית ללבנון. סדרה של חטיפות וחטיפות־נגד על בסיס אתני ועימותים מזוינים, שהסתיימו בעשרות הרוגים, החדירו ללב הלבנונים פחד מחזרה למלחמת האזרחים ששיסעה את המדינה במשך עשרים שנה. גם הגבול עם טורקיה וירדן אינו שקט — שתיהן מתמודדות עם זרם פליטים מסוריה וזליגה מסוימת של העימותים לתוך שטחן.

העימותים מגיעים גם סמוך מאוד לקו שביתת הנשק שנחתמה בין ישראל לסוריה ב־1974. מספר פצצות מרגמה נפלו ברמת הגולן וממערב לה, מה שנוצל באחרונה על־ידי ממשלת נתניהו הקודמת להפגנת שרירים. כך בסוף השנה שעברה, בתגובה לנפילות של פצצות מרגמה, נורה טיל אזהרה לתוך שטח סוריה, ובינואר הותקפה ככל הנראה שיירת נשק שיצאה מבסיס של הצבא הסורי. העילה לתקיפה, שנרמזה בעקיפין היות שלא זכתה להתייחסות רשמית, היתה החשש בשלטון בישראל שנשק מתקדם יזלוג לידי חיזבאללה, אך לא קדמו לה פעולות כמו פנייה למוסדות בינלאומיים, ולמעשה נראה שהיא נעשתה בעיקר מתוך הנחה שהמשטר הסורי חלש מכדי להגיב ובמטרה לאותת למשטר האיראני שהצבא הישראלי אינו נרתע מפעולות הרפתקניות. עם זאת, ערב התקיפה הורה הצבא הישראלי על הצבת סוללות כיפת ברזל באזור חיפה וצפת, מה שמוכיח כי גם לשרים ולגנרלים הישראלים היה ברור שמדובר במשחק באש. אך למרות החשש שלהם מעימות צבאי מחודש בצפון, אין להם יכולת אמיתית להגיע להסדרים מול המשטר המתפרק או מול כוחות האופוזיציה המפולגת.

מעבר לכך, ההתפתחות של תנועות ההמונים בדרישה לצדק חברתי ודמוקרטיה בסוריה, כמו גם בישראל ובשטחים הפלסטיניים, הציבה איום על הסדר הדכאני הישן באזור, שאותו פועל המשטר הישראלי, בדומה למקביליו, בניסיון לשמר, גם במחיר של חוסר ביטחון לתושבי ישראל וכלל האזור ואיום מתמיד בגלישה למלחמה.

למעצמות אין פתרון

גם למעצמות היריבות ממזרח וממערב אין פתרון לקטסטרופה איתה מתמודדים ההמונים בסוריה. נראה כי התסריט המועדף עליהן כיום הוא עזיבה של אסד כדי לספק את כוחות האופוזיציה שתלווה בחלוקת השלטון בסוריה בינם לבין נציגי השלטון הישן. מה שמניע את המעצמות הוא לא השאיפות של ההמונים הסורים אלא האינטרסים של המעמדות השליטים שלהן, ולשם כך הן תומכות במשטר הדיקטטורי של אסד (רוסיה וסין) או בארגוני אופוזיציה עדתיים וריאקציונרים (מעצמות המערב).

הדרך קדימה תיסלל באמצעות הקמת התארגנויות עובדים עצמאיות שיקדמו תוכנית סוציאליסטית להשגת ביטחון אישי וכלכלי וחיים חופשיים מדיכוי, תוכנית שתאחד את העובדים והעניים מכל העדות בסוריה במאבק נגד הדיקטטורה הרצחנית של אסד ונגד הניסיונות לשעבד את החברה בסוריה לאינטרסים של המעצמות הזרות. את הכיוון מראים מעמדות העובדים במצרים ובתוניסיה, שממשיכים במאבק נגד המשטרים שקמו לאחר המהפכות ונגד הניסיונות להחזיר את גלגלי ההיסטוריה לאחור.