socialism.org.il
גוזרים עלינו קופון
חגיגת הטבות המס של התאגידים הגדולים
התשובה המתבקשת היא להעלות דרסטית את המס על ההון במקום לבעוט אלפי ילדים אל מתחת לקו העוני ■ אבל מה אם בעלי ההון יסרבו ויאיימו להעביר השקעות לחו״ל ולסגור מקומות עבודה?
שחר בן־חורין
19.07.2013 03:00

מרשימת הטבות המס לתאגידים הגדולים בשנים האחרונות, שנחשפה חלקית בעקבות עתירה משפטית שהגיש העיתון "גלובס", עולה כי המדינה מסבסדת בפועל כל מישרה בודדת (כולל עובדי קבלן) בענקית התרופות טבע ובצ׳ק פוינט בסדר־גודל של 16 אלף שקל לחודש, ובכימיקלים לישראל בכמה אלפי שקלים.

הטבות המס לעשרת התאגידים המובילים ברשימה הסתכמו ב־25 מיליארד שקל שניתנו הרחק מעיני הציבור בשנים 2006–2011 במסגרת החוק לעידוד השקעות הון. בכמחצית מהסכום הזה זכתה טבע, שגם בשנה שעברה שילמה כזכור רק 0.3% מרווחיה כמסים.

הנתונים החדשים שבים וממחישים את הציניות שמאחורי הגזירות הכלכליות. התירוץ לגזירות הוא הגידול בגירעון בתקציב המדינה, שקפץ בשנה שעברה ל־4.2% תוצר, על רקע ההאטה היחסית בצמיחה במשק בהשפעת המשבר העמוק בכלכלה העולמית. למתנות שניתנו לבעלי ההון לאורך השנים במטרה לשכנע אותם להשקיע יותר בכלכלה הייתה תרומה מכרעת ליצירת הבור התקציבי שעליו אנחנו נדרשים לשלם בריבית דריבית הן דרך גזירות המיסוי והקיצוצים והן דרך שיעבוד של יותר משליש מתקציב המדינה להחזרי חובות ולתשלום ריבית ועמלות על אותם חובות (ראו באתר "תקציב פתוח").

כדי לאפשר את הפחתת המיסוי על ההון ולאפשר למספר קבוצות הון ולהתעשר על חשבון נכסי ציבור לאורך שלושת העשורים האחרונים הובילו הממשלות הניאו־ליברליות השונות תהליך שחיטה של המגזר הציבורי. ההוצאה הציבורית הצטמקה מסדר־גודל של 65% מהתמ״ג (סך כל הסחורות והשירותים שייצרו העובדים במשק) בשנת 1985 לכ־42% ערב המחאה החברתית לפני שנתיים. כתוצאה מהפחתות המסים צנחה גם ההכנסה הציבורית היחסית בשיעור דומה, כך שלאורך שני העשורים האחרונים, למעט ב־2007, הכנסות המדינה לא הספיקו לכיסוי הוצאותיה. במקביל הלכו ותפחו ההוצאות של משקי־בית על בריאות וחינוך כתוצאה ישירה של הקיצוצים וההפרטות.

ההפחתות המתמשכות במיסוי על ההון נמשכו גם בשנים שבהן הגירעון הממשלתי היה גבוה בהרבה מהמצב כיום. ב־2004 לדוגמה, כשהחוב הממשלתי נאמד בסדר־גודל של 100% תוצר לעומת כ־80% כיום, ואחרי גירעון שנתי של 6.7% תוצר (שיא של שני עשורים), הופחת מס החברות והמשיך לרדת מאז בכל שנה. ממשלת נתניהו הקודמת העבירה בכנסת ב־2009 — שנה שהסתכמה בגירעון של 5.2% — תוכנית־המשך שנועדה להבטיח ששיעור מס החברות המרבי יופחת בהדרגה עד ל־18% בלבד ב־2016.

רק התפרצות המחאה ההמונית לפני שנתיים קטעה את החגיגה. המחאה לא הספיקה בפני עצמה כדי לשים סוף למדיניות המיסוי הבלתי שוויונית אולם היא יצרה מצב חדש שבו הכנסת אינה מסוגלת מבחינה פוליטית להמשיך להפחית את המיסוי על ההון מצד אחד ולהמשיך ולהכביד את נטל המס על העובדים והעניים דרך הגדלת המיסוי על העבודה ועל הצריכה. החשש באליטה הישראלית מפני התפתחות מחודשת של המחאה גרר העלאה סמלית במס החברות, במס הדיבידנדים והטלת "מס עשירים" מזערי שגבייתו מוטלת בספק. כעת, מס החברות המרבי אמור לעלות ל־26.5% — עדיין נמוך מכפי שהיה אפילו בתקופת ממשלת אולמרט — והמס ל"חברות מועדפות" בפריפריה יעלה ל־9% בלבד ובמרכז ל־16%. השינויים הקוסמטיים האלה נועדו להרגיע את הזעם הציבורי שעה שהממשלה פועלת לגלגל את מחיר הגירעון על גב העובדים והשכבות העניות ביותר.

מס העשירים של פרנסואה הולנד

הגזירות, גם אחרי שהממשלה הוציאה עוד כמה "עזים", צפויות לבעוט אלפי ילדים אל מתחת לקו העוני. זו בחירה מודעת, במובן הזה שההשלכות האלו ברורות לחלוטין ללפיד ושותפיו לממשלת ההון. אולם למרבה הצער לפיד צודק כשהוא רומז שאם יחימוביץ׳ הייתה שרת האוצר היא הייתה מובילה מדיניות שאינה שונה מהותית. המדיניות האנטי־חברתית שמקדם לפיד לא נובעת רק מהרצון הפשוט של פוליטיקאי — ניאו־ליברל, בור ואטום ככל שיהיה. היא נובעת מההיגיון של השיטה הקפיטליסטית בתנאים הכלכליים הקיימים, ספציפית על רקע המשבר החמור ביותר בכלכלה העולמית בעשורים האחרונים.

לפיד לא התקשה להגחיך את הפוליטיקאים ממפלגתה של יחימוביץ׳ "שדיברו כל הזמן על זה שהתקציב אינו שונה מתקציב הממשלה הקודמת, אולי מפני שהם מקווים שכולנו שכחנו שהם ישבו בממשלה הקודמת. למעלה משנתיים ישבתם בממשלה הקודמת עם התקציב הזה שעכשיו כולכם מנאצים אותו כל־כך בהתלהבות... אז עשינו את התקציב שלכם... ואגב, הייתם ממשיכים להצביע בעד התקציב אילולא אהוד ברק זרק אתכם כמו סמרטוטים" (מליאת הכנסת, 17 ביוני). רוב סיעת המפלגה בזמנו אכן הצביעה בעד התקציב הקודם, לרבות הרצוג וברוורמן שמכהנים כיום כיו״ר הסיעה ויו״ר ועדת הכלכלה בהתאמה. יחימוביץ׳ התחמקה מלהגיע להצבעה.

"העבודה" אמנם הציגה בסוף מאי תוכנית חלופית לצעדי הצנע המרכזיים, שהציעה להגדיל את המיסוי על ההון ב־13.6 מיליארד שקל. גם חברי הכנסת גלאון ממרצ וגפני מיהדות־התורה הציעו במקביל תוכנית בכיוון דומה שכיוונה להשיג סכום גבוה פי שלושה. אם נניח לעובדה ששתי התוכניות הללו אינן כוללות אפילו דרישות מינימליות להפחתה מיידית של נטל המיסוי על העובדים והעניים, מדובר על פניו בהצעות לשינויים חיוביים במדיניות המיסוי. הכסף הגדול נמצא אצל הטייקונים, אצל התאגידים הגדולים, אצל המאיון העליון. אולם כך גם השליטה במשק. בעל המאה הוא בעל הדעה. הכלכלה הקפיטליסטית מושתתת על ניצול ידיים עובדות לשם יצירת רווחים עבור בעלי ההון — ניצול שהוא המפתח לאי־השוויון המעמדי בחברה. העבודה במשק מייצרת הרבה מעבר לפירורים שנזרקים חזרה לעובדים, והתוצר החברתי הזה נשלט בעיקר על־ידי בעלי ההון, שכתוצאה מכך מחזיקים בכוח להשקיע משאבים מרוכזים, ולכן גם בכוח להכתיב ולשלוט בחברה. זהו שלטון ההון. מה הייתה עושה ממשלה היפותטית של יחימוביץ׳ וגלאון אם בעלי ההון היו אומרים לא לרוב ההצעות שלה?

למרות ההבדלים במצב הכלכלי, כדאי ללמוד מהניסיון של עמיתה הפוליטי של יחימוביץ׳ בצרפת, הנשיא פרנסואה הולנד, מנהיג "המפלגה הסוציאליסטית", שנבחר בשנה שעברה על סמך הבטחות לשים סוף למדיניות הצנע ולהגדיל את ההשקעה בשירותים הציבוריים דרך הגדלת המיסוי על העשירים. על רקע מיתון כלכלי, שעה שתאגידים רבים חווים נפילה בשיעורי הרווח, בעלי הון רבים ראו בתוכנית המיסוי סכנה לאינטרסים הכלכליים שלהם. הם הדגימו איך פועלת הדיקטטורה של ההון. החלה בריחת הון מסיבית שלוותה בהכרזות של ידוענים עשירים, כולל הנשיא הקודם סרקוזי, על כוונות לעזוב את צרפת בתגובה לתוכנית הממשלה להטיל מס של 75% על יתרות הכנסה שיחרגו מכ־400,000 שקל בחודש. גם בית המשפט החוקתי התערב בתירוץ המגוחך שהמס פוגע בשוויון. בריחת ההון תרמה להחרפת המשבר הכלכלי ולהעמקת הגירעון הממשלתי. הולנד העלה במעט את המיסוי על ההון, אך כדי לסגור את הגירעון ממשלתו שבה ביתר־שאת לאסטרטגיית הקיצוצים. בתוך חודשים בודדים מהרגע שניצח בבחירות הוא כבר צלל בסקרים ונחשב לנשיא שנוא במיוחד.

"אין לנו ברירה אלא להיכנע ולהציע הטבות מס"

לקראת הבחירות לכנסת, בראיון ל־TheMarker, הסבירה יחימוביץ׳ שהיא תומכת בגירסה מרוככת של אותו "מס עשירים" והתאמצה למצב את עצמה כידידת המגזר העסקי. לעומתה, ח״כ דב חנין מחד״ש, שמגדיר עצמו סוציאליסט והצהיר אז על תמיכה בהלאמת הגז, ים המלח והבנקים, קרא באותה תקופה להעלאת מס החברות חזרה בעשר נקודות אחוז ל־35% כפי שהיה ב־2004 ולהעלאת המס על רווחי הון, אם כי "באופן מדוד, כדי למנוע בריחת הון". הכוונות טובות אולם הבעיה היא שזהו אותו ההיגיון שבאמצעותו מנסים שר האוצר וחסידי הניאו־ליברליזם לבטל את הביקורת על הגזירות. "אם אתה מעלה מסים יותר מדי, האנשים [העשירים] יפסיקו לשלם מסים... או שהם יברחו, או שהם יפסיקו לשלם מס", פוסק לפיד. האם העלאה דרסטית של מס החברות לא הייתה מציתה אפקט של בריחת הון?

כבר סביב הידיעות שפורסמו באפריל על החלטתו של הטייקון העשיר בישראל, עידן עופר, בעל פירמידת "החברה לישראל", ללכת בעקבות לבייב ולעזוב ללונדון הועלו בעיתונות הקפיטליסטית טענות שהדבר נעשה משיקולי מס. כך נרמז לאוצר ולממשלה שייזהרו לא להיכנע יותר מדי ללחץ המחאה בעניין המסים.

פרשנית TheMarker מירב ארלוזורוב טוענת כי גם היא תומכת בהפחתת הטבות מס לתאגידים אך "אם נטיל על אינטל מס חברות של 26.5% — האם אינטל עדיין תישאר כאן? ככל הנראה לא. לכן אין לנו ברירה אלא להיכנע ולהציע הטבות מס, בוודאי לחברות הגלובליות שעליהן מתחרות כל מדינות העולם" ("הארץ", 8 ביולי).

זהו ההיגיון הקפיטליסטי שרואה לפחות בחלק מהגזירות "אילוץ כלכלי", ושגם יו״ר ההסתדרות עופר עיני פועל כדי לסגל אליו את העבודה המאורגנת — הוא הבטיח ש"העובדים לא יהיו הכספומט של נתניהו", ומיד הרים בשם ציבור העובדים דגל לבן והסביר גם הפעם שהעובדים צריכים לתת את חלקם. אם ההסתדרות הייתה מטילה את משקלה לטובת המאבק בגזירות, אין ספק שהממשלה הייתה מתקשה להעביר את התקציב.

הצבת אלטרנטיבה

הקריאה להעלאה דרסטית של המיסוי על העשירים ועל רווחי התאגידים הגדולים חיונית אך אינה מספיקה, מכיוון שה"שוק" — התאגידים הגדולים וסוחרי המניות — לא יסכים לזה. בעלי ההון יפעלו כדי לטרפד מדיניות שפוגעת לדעתם באינטרסים שלהם. אפיקי ההשקעה הרווחיים שלהם מצטמצמים וחלקם נמצאים בתחרות אינטנסיבית מול תאגידים מחו״ל, כך שפגיעה משמעותית ברווחיהם לא באה בחשבון מבחינתם. כדי להתחמק מתשלום מסים הם עשויים לא להסתפק בקמפיינים אלא לנסות לשבש דוחות, להעביר הון למקלטי מס בחו״ל, לנקוט "שביתת השקעות" ולסגור עסקים. לבסוף הם יאשימו "התנהלות כלכלית לא אחראית" בפגיעה בצמיחה. אבל למה שנקבל את הסחטנות הזאת? למה שהדרישות לצדק חברתי ייעצרו תמיד במקום שבו בעלי ההון טוענים שלא משתלם להם יותר להשקיע בכלכלה?

הטיפול באיום של בריחת הון ככסף וכסחורות עובר בהטלת מגבלות על תנועות הון ובצעדים להחלת שליטה ציבורית מלאה במערכת הבנקאות, במסחר במטבע־חוץ ובפעילות היצוא והיבוא במשק. זו אחת הסיבות שמבהירות את הצורך בהלאמתם של הבנקים ובמעבר לניהול מערכת הבנקאות באופן דמוקרטי ובשקיפות, לתועלת הציבור הרחב ותחת פיקוח ציבורי הדוק.

את הגז הטבעי, ים המלח ושאר משאבי הטבע בעלי ההון לא יכולים להעביר למקלטי מס, אך גם אין טעם להתווכח איתם על תמלוגים. הבעיה היא בעצם שוד משאבי הטבע, שהפקעתם לטובת הציבור (תוך תשלום פיצויים למשקיעים במידה שקיים צורך מוכח) היא גם הדרך היעילה ביותר למנוע פגיעה סביבתית.

חשוב שמי שקוראים להעלאת המס על ההון ולמעבר למדיניות מיסוי שוויונית, ואינם מוכנים שהדרישה הזאת תתכופף בפני עריצות השוק, יהיו מוכנים גם לדרוש את הלאמתם של מקומות עבודה שתעשיינים ובעלי חברות גדולות עשויים לאיים לצמצם ולסגור. כן, גם אם מדובר במפעלים של אינטל או טבע, שכבר כיום המישרות בהם מסובסדות מכספי ציבור.

כדי להבטיח שהפעילות הכלכלית החיונית במשק לא תיפגע כתוצאה משיקולי הרווח של בעלי ההון, סוציאליסטים נאבקים להעברת כל פירמידות השליטה ומגזרי המפתח במשק לידי הציבור ולהפעלתם ביעילות המרבית תחת פיקוח וניהול ציבוריים ודמוקרטיים.

בהמשך למאבק על כל הישג אפשרי שישפר את מציאות החיים שלנו, רק צעדים כאלה יוכלו לפתור בסופו של דבר את המצוקות הכלכליות של הציבור הרחב. הם מניחים את היסודות לפיתוח של תהליכי תכנון דמוקרטיים של הייצור, ההשקעות הציבוריות ומתן השירותים במשק באופן שוויוני לרווחת הציבור. זו האלטרנטיבה הסוציאליסטית לשיטה הקפיטליסטית שמתנהלת באופן בלתי יעיל ואנטי־דמוקרטי.

הבעיות הכלכליות־חברתיות הבוערות בישראל לא יוכלו כמובן להיפתר במנותק מהכלכלה הגלובלית. המצוקות שמייצרת השיטה הקפיטליסטית מאלצות המונים בכל העולם לצאת ולהיאבק על תנאי העבודה והמחיה. מצרים, טורקיה, ברזיל, בולגריה, בוסניה, יוון ומקומות נוספים היו בחזית המאבק נגד שלטון ההון בתקופה האחרונה. שלטון ההון הישראלי היה מעדיף מאבקים חברתיים שלא ייקחו דוגמאות ממדריד או מתחריר, שלא יזהו את האינטרס של העובדים והצעירים הישראלים והפלסטינים במאבק משותף לצדק חברתי, שלום ושוויון — ולכן גם נגד הכיבוש וההתנחלויות. אך המאבק לצדק חברתי ושלום כאן יוכל לנצח רק כחלק ממאבק לשינוי גלובלי.

רבים התאכזבו מתוצאות המחאה החברתית לפני שנתיים, ובכל זאת, דווקא מכיוון שתנאי המחיה הידרדרו עוד יותר מאז, אנשים ייאלצו להמשיך לחפש דרך לשנות את המצב. כחלק מהמאבק ביוקר המחיה, שמתחיל בשכר שלנו, עשרות אלפי עובדים התאגדו במקום עבודתם בשנתיים האחרונות. אלפים כבר יצאו להפגין נגד גזירות הממשלה. הגזירות יעמיקו את הקיטוב החברתי ויביאו להתפרצות של מחאות ומאבקים חדשים. אולם אחד הלקחים המרכזיים מפוליטיקת הקלישאות הקפיטליסטית של לפיד הוא בדיוק הצורך הקריטי להציב אלטרנטיבה לשיטה שעליה מגינות כל מפלגות הממסד.