₪5,935
עוד ₪14,065 להשגת היעד
תרומת סולידריות לקופת המאבק 2018
מאבק סוציאליסטי לא מקבלת מימון מטייקונים, מהממשלה או מקרנות הון. תמכו בנו, שתפו והצטרפו אלינו לבניית אלטרנטיבה סוציאליסטית.
מאבקים חברתיים · העבודה המאורגנת · כלכלה · פוליטיקה · כיבוש ושלום · המזה״ת · בינלאומי · סטודנטים · נוער · נשים · להט״ב · בריאות · סביבה · היסטוריה ותיאוריה · התנועה
X


דרום אפריקה
מורשתו של נלסון מנדלה
בהקרבה עצמית ובנחישות הנהיג מנדלה את מפלגת הקונגרס הלאומי האפריקאי לשלטון, אולם המאבק הובל באופן טרגי למבוי סתום ■ מדוע לא מומש החזון של "אומת הקשת בענן"? מדוע גדלו הפערים בדרום אפריקה מאז נפילת האפרטהייד? ■ הספד שפירסמו שותפינו מ"התנועה הסוציאליסטית הדמוקרטית" בדרום אפריקה

הדפסה

"התנועה הסוציאליסטית הדמוקרטית" בדרום אפריקה (תנועת האחות של "מאבק סוציאליסטי" בישראל) שולחת תנחומים למשפחת מנדלה ולכל המתאבלים בדרום אפריקה וברחבי העולם על לכתו של נלסון רוליהלאלה מנדלה. מנדלה סימל את המאבקים וההקרבות של מיליוני בני־אדם לאורך עשרות שנים במערכה להפלת האפרטהייד ולהשגת דמוקרטיה. התקוות והשאיפות שניצבו בבסיס אותו המאבק ההרואי — שמעמד העובדים השחור, רב־העוצמה, מילא בו את התפקיד המכריע — נתלו במנדלה. אנו מכירים בתפקיד שמילא בניצחון על אחד ממשטרי הדיכוי והניצול הנתעבים בהיסטוריה.

מותו של מנדלה ב־5 בדצמבר 2013 מביא לסיומה תקופה של התאבלות מוקדמת שהחלה לפני חצי שנה עם אשפוזו בבית־החולים עקב דלקת ריאות חוזרת. מצב ריאותיו הושפע מהשחפת בה נדבק במהלך עבודות פרך במחצבות סיד באי רובּן, שם ריצה את התקופה הראשונה מתוך 27 השנים בהן ישב בכלא על מאבקו באפרטהייד. בעיני רבים תיחשב פטירתו כהקלה מבורכת מהסבל שנשא בחודשים האחרונים לחייו, שעה שנותר מרותק במצב חסר אונים לחלוטין בביתו שברובע האפטון ביוהנסבורג — היו רבים שהאמינו כי ראשי מפלגת השלטון, "הקונגרס הלאומי האפריקאי" (ANC), מסוגלים לנהוג באופן כה ציני עד שהחזיקו אותו לכאורה בחיים בתקופה האחרונה מתוך כוונה לנתקו מן המכשירים בעיתוי שיאפשר להם לגזור את מירב ההון הפוליטי ממותו בבחירות 2014.

יושרה ומחויבות

מנדלה זוכה להוקרה מוצדקת ברחבי העולם כמדינאי מהשורה של אותם אישים גדולים לאורך ההיסטוריה כמו מוהנדס גנדי ומרטין לות׳ר קינג. הוא זוכה להערכה על תפקידו בניצחון על אחד המשטרים המוקעים ביותר בעולם ועל מערכת דיכוי מהשפלות ביותר שקמו עד היום. היחס אל מנדלה כאל גיבור עולמי נובע לא מעט מהדרך בה הפגין בפועל את מחויבותו להקרבה עצמית למען מטרה צודקת — השחרור הלאומי של הרוב השחור בדרום אפריקה. מחויבות זו קיבלה ביטוי באמירתו, בתום עדותו במשפט ריבֿוניה המפורסם ב־1964, כי "היה ויתעורר הצורך", חברה אל־גזעית היא עיקרון "שלמענו אני מוכן למות".

נכונותו ללכת עד כדי ההקרבה האולטימטיבית למען המטרה הודגשה כשלקח על עצמו באופן אישי את המשימה להקים את הזרוע הצבאית של ה־ANC, "חנית האומה" (Umkhonto we Sizewe, MK), וקיים ביקורים חשאיים במספר ארצות, בהן אלג׳יריה, אתיופיה ומצרים, בחיפוש אחר סיוע למאבק החמוש — מה שגם הוביל אותו לכהן כמפקדה הראשון של המיליציה. סירובו האיתן להיעתר להצעות פשרה כלשהן מצד משטר האפרטהייד בתמורה לשחרורו, ובחירתו לשאת תחת זאת 27 שנות מאסר, הגביהו את שיעור קומתו של מנדלה כאיש עקרונות ויושרה המחויב לשירות עמו, וזאת בניגוד חריף לאליטה הפוליטית המושחתת ונטולת העקרונות של ימינו, שלתפיסתם של רבים רומסת את מורשתו.

מפלגת ה־ANC ציינה בשנה שעברה מאה שנים להקמתה. הנהגתה הנוכחית מוליכה שולל בהציגה את הניצחון על האפרטהייד בתור נקודת השיא הבלתי נמנעת, פחות או יותר, במאה שנות צעידתו של ארגון השחרור הוותיק ביותר ביבשת לעבר הניצחון. ולמרות זאת, יש מעט מקום לספק שמבחינת התפיסה הפוליטית והאידיאולוגית, האסטרטגיה והטקטיקות, וגם רמת המחויבות למאבק, ה־ANC שהצליחה לזכות באהדת ההמונים היתה זו של היובל השני לפעילותה, זו של מנדלה.

המהפך שחוללו מנדלה וחבריו ב־ANC

כחלק מדור חדש של מנהיגים צעירים בשנות ה־1940, ובהשראת המהפכה האנטי־קולוניאלית שטלטלה את יסודות האימפריאליזם בסוף מלחמת העולם השנייה, מנדלה ושותפיו למאבק, ובעיקר וולטר סיסולו ואוליבר טמבו, ניערו את הנהגת ה־ANC, שאופייה עד אז הושפע ישירות מהנתיב שבו בחרה לחפש ישועה עבור המדוכאים — בתחנונים למלכת אנגליה שתואיל בטובה לשחרר את המדוכאים השחורים משעבוד, וזאת תוך שבועת אמונים נצחית, כנתינים, לה ולאימפריה הבריטית.

מארגון ששיטות הפעולה שלו כללו בעיקר פנייה לרשויות והגשת עצומות, מנדלה ושותפיו למאבק, לאחר שהקימו ב־1944 את חטיבת הצעירים של ה־ANC והביאו כעבור חמש שנים לאימוץ "תוכנית הפעולה" של הארגון, הצליחו להפוך את ה־ANC בראשונה לארגון המחויב להשגת מטרותיו בדרך של פעולה המונית — קמפיינים של אי־ציות לחוק, חרמות על אוטובוסים, הפגנות נגד חוק אישורי המעבר ושביתות היעדרות (stay-aways).

בעקבות זאת אומצה ב־1955 אמנת החירות (הפרידום צ׳רטר), שדרישותיה הרדיקליות שיקפו עד כמה השכבות הרחבות של מעמד העובדים השפיעו אז על עיצוב תפיסותיה של ה־ANC, בהשוואה לגישה המרוחקת והעוינת של חברי ההנהגה הישנה, גישה שתאמה לריחוק המעמדי שלהם. מאותו הזמן ועד לשחרור מהאפרטהייד בשנת 1994, יכלו השאיפות המעמדיות המנוגדות של ההמונים העובדים ואלו של מעמד הביניים — המעמד השאפתני של בעלי ההון השחורים — ששועבדו יחד על־ידי שלטון המיעוט הלבן, להתקיים אלו לצד אלו במסגרת אותו הארגון ותחת אותה התוכנית הפוליטית, סביב מחויבות משותפת להפלת משטר הדיכוי. זה לא שינה דבר... עד שזה שינה. כלומר, עד שהגיעה העת ליישם את אמנת החירות.

הבחירות הקרובות בדרום אפריקה ב־2014 יתקיימו עשרים שנה לאחר נפילת האפרטהייד. הבחירות ההיסטוריות של 1994 סימלו את ניצחון המאבק לשחרור לאומי — את סילוק עול הדיכוי הגזעי ואת פתיחת השער אל חברה שבה אנשים שחורים, שקומתם נזקפה, יוכלו לעמוד כשווים לצד עמיתיהם הלבנים. הרוב השחור, שסמך על ההבטחות לחיים טובים יותר לכל ועל היתרון המספרי שלו, קיבל ותמך בגישה הנדיבה שהוביל מנדלה כלפי המיעוט הלבן. רבים האמינו כי מנהיגותו של מנדלה מנעה מלחמת אזרחים בין־גזעית שנתפסה כבלתי נמנעת.

עם הנהגה שעל־פניו הפגינה דבקות במטרה ונחישות להוביל את עמה לחירות, לא היתה כל סיבה לפקפק בהבטחה לעתיד של חיים טובים יותר לכל. תחת מנהיגותו של מנדלה הונהג סדר דמוקרטי חדש שהתבסס על מה שתואר כחוקה המתקדמת בעולם. על היסודות הללו אמורה היתה לצמוח "אומת הקשת בענן", שממנה דיכוי גזעי והתופעות הנלוות לו — עוני, בערות, תחלואה גבוהה, היעדר קורת־גג — ימוגרו מתוך מטרה שלא ישובו לעולם, כפי שאמר מנדלה עצמו. באותה דרום אפריקה החדשה ישרור שוויון הזדמנויות לכל באומה "המאוחדת בשוני ובמגוון שלה".

המציאות נראית אחרת

אחרי שני עשורים של דמוקרטיה בדרום אפריקה, המציאות נראית שונה למדי מההבטחה שליוותה את ההסדר המדיני שגובש בתחילת שנות ה־1990. אף שממשלת דה־קלרק הגזענית פינתה בזמנה את כס השלטון לטובת ה־ANC, וזו זכתה מאז לרוב גדול בכל מערכת בחירות, עבור הרוב המכריע בחברה השינוי נותר זעום.

אחד המאפיינים המדהימים של ההספדים למנדלה הוא האופן בו אינטרסים מעמדיים המצויים בעימות חריף דרים תחת כפיפה אחת במה שמצטייר כביטוי ציבורי משותף של אומה המאוחדת באבלה.

ה"אומה" שמנדלה הוריש נותרה שסועה כשהיתה ערב נפילת האפרטהייד, מחולקת לשני הכוחות החברתיים העיקריים המרכיבים אותה — מעמד העובדים מצד אחד ומעמד בעלי ההון מהצד השני. דרום אפריקה נחשבת כיום לחברה הכי פחות שוויונית בעולם. אי־השוויון בהכנסות אף גדל. לא פחות מ־8 מיליון בני־אדם מחוסרי עבודה, 12 מיליון הולכים לישון רעבים, ממיליונים נמנעת גישה לחינוך, בריאות ודיור ראויים.

האליטה השלטת החדשה של ה־ANC מזכירה בתכונותיה את זו שהחליפה — היא מושחתת, כלומניקית ועם תאבון בלתי נגמר להתעשרות־עצמית ולשררה. מה שעוד יותר גרוע הוא שבעוד שהם מגנים את המדיניות שיישם משטר האפרטהייד כפשע נגד האנושות, נציגי האליטה החדשה מדגימים היטב את נטייתם הגוברת לחבב אמצעי שלטון דומים לאלה של קודמיהם, בעודם מסתתרים מאחורי חקיקה דכאנית — כמו בדוגמאות של הצעת חוק החשאיות (שמאיימת לשלוח לעד 25 שנות מאסר עיתונאים שיפרסמו "סודות מדינה"), חוק נקודות מפתח לאומיות (חוק מתקופת האפרטהייד שמאפשר לממשלה להסתיר תקציבים שנויים במחלוקת) וחוק ההכרה בבתי הדין המסורתיים — וזאת במגמה להדק את אחיזתם בשלטון תוך שהם מותירים את החברה תחת חשאיות אפלה ודיכוי מהסוג שאיפיין את משטר האפרטהייד.

בניגוד להבטחות, המעבר לדמוקרטיה לא הביא איתו את הגשמת החלומות על שוויון ושגשוג אלא היטיב רק עם מיעוט זעיר. דרום אפריקה כיום רחוקה מאוד מ"אומת הקשת בענן" המובטחת של אזרחים שווים, ודומה יותר, כפי שמזכ״ל ה־ANC וחבר הנהגת המפלגה הקומוניסטית, גוודה מנטשה, הודה בעצמו, ל"אייריש קופי" — שחור מלמטה ומעליו שכבה דקה של שמנת מעוטרת בפירורי שוקולד לקישוט.

טיעון ששב ועולה במרבית ההספדים למנדלה הוא שההתנהלות של ממשיכיו בהנהגת ה־ANC ושל משפחתו המסוכסכת מייצגת לא רק שבירה מכל דרכו אלא אף מבזה את מורשתו. האם הערכה זו מאומתת בבחינה מקרוב של הפרטים?

פרשנים קפיטליסטיים ינסו לשכנע אותנו שדרום אפריקה היתה יכולה להיות ארץ חלומותינו או לכל הפחות מקום טוב יותר אם יורשיו הפוליטיים של מנדלה היו ממשיכים בעקבותיו. אולם האמת היא שבכל מה שנוגע לסוגיות המדיניות העיקריות שעליהן התבסס שלטון ה־ANC במשך קרוב לעשרים שנה, זה בדיוק מה שהם עשו.

מנדלה ותוכנית GEAR

לאמיתו של דבר מנדלה הוא שמילא את תפקיד המפתח בנטישת אמנת החירות וכל מה שההמונים האמינו שה־ANC קידשה עד אז. ההתנערות המכרעת היתה עם קבלת תוכנית GEAR — "צמיחה, תעסוקה וחלוקה מחדש" — בשנת 1996. התוכנית (שקראה ליישום מדיניות ניאו־ליברלית כדי למשוך השקעות הון זרות, וזכתה לביקורת חריפה מהאיגודים על כך שהיא מנציחה את התנאים הכלכליים של האפרטהייד) הביאה את ממשלת ה־ANC באופן הולך וגובר לעימות גלוי עם מעמד העובדים — במקומות העבודה, בעיירות השחורים (הטאונשיפס), במחנות הסקווטרים ובקמפוסים של המוסדות להשכלה גבוהה, והביאה למתחים הרציניים הראשונים בברית המשולשת (השותפות בין ה־ANC, המפלגה הקומוניסטית והתאחדות האיגודים COSATU). ההבדל בין שלטון מנדלה לבין ממשיכיו הוא יותר ברמת הסגנון מאשר בתוכן.

כך למשל, במידה מסוימת שלא בצדק, מי שמזוהה אישית עם תוכנית GEAR הוא תאבו מבקי, שהחליף בהמשך את מנדלה בתפקיד הנשיא ואז עוד כיהן כסגנו. למבקי לא היתה בעיה לומר בגאווה עם השקת התוכנית "פשוט תקראו לי תאצ׳ריסט". ובכל זאת, התוכנית אומצה בתקופת נשיאותו של מנדלה. למרות העובדה שמבקי היה ממובילי המדיניות החדשה, הוא עשה זאת בברכתם המלאה של מנדלה ושל שאר הנהגת ה־ANC, לרבות המפלגה הקומוניסטית הדרום־אפריקאית.

בתקופה שבין שחרורו ב־1990 ועד לעלייתה של ה־ANC לשלטון כעבור ארבע שנים, חל שינוי חד בעמדתו של מנדלה, מהבעת מחויבות איתנה לאמנת החירות וחזרה על כך שסעיפי ההלאמה שבלב האמנה עומדים ביסוד מדיניות ה־ANC, ועד להצהרה ההפוכה, זמן רב לפני שה־ANC נכנסו לפרלמנט, שדווקא ההפרטה — שהיתה בלב מטרותיה האסטרטגיות המקוריות של תוכנית GEAR — היא זו שניצבת ביסוד מדיניות ה־ANC. היה זה מנדלה שהוביל את ה־ANC לשלטון עם ההבטחה למישרות לכל, ואותו המנדלה שהכריז בפרלמנט לאחר קבלת תוכנית GEAR שממשלת ה־ANC "היא אינה סוכנות ליצירת מישרות".

בבצעו את השתלת הלב הזאת, ד״ר מנדלה לא התייעץ עם המטופל. בעוד שאימוץ אמנת החירות היווה את שיאו של התהליך הדמוקרטי ביותר בתולדות ה־ANC, אימוץ ה־GEAR היה מיסודו בלתי דמוקרטי. אמנת החירות שיקללה את הצעותיהם של אלפי עובדים באזורים העירוניים והכפריים ושל אנשים מכל אורחות החיים ברחבי הארץ. ההצעות נכתבו על פיסות נייר והועברו ל"וועידת העם" שאורגנה ב־1955, שם הן אוגדו יחד לאמנה הסופית. תוכנית GEAR לעומת זאת פותחה מאחורי הגב של חברות וחברי ה־ANC, ואפילו של רוב שרי ממשלת ה־ANC עצמה. התוכנית אושרה ב־1996 ויישומה החל בפועל, למעשה באישור ובתמיכת התאגידים הגדולים, אך היא הוצגה לחברות וחברי ה־ANC כעובדה גמורה רק בוועידת המפלגה בעיר מאפיקנג ב־1997.

את השורש למה שנהפך בהמשך ליחסה הפוחת של הנהגת ה־ANC לחוקה, ולמיאוס הגובר של ההנהגה מהדמוקרטיה הפרלמנטרית עצמה, ניתן למצוא עוד ברמיסתה של הדמוקרטיה הפנימית במפלגתה שלה.

עסקאות מפוקפקות

רוני קאסְרילְס, מי שהיה ממנהיגי הזרוע הצבאית של ה־ANC, חבר לשעבר בוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית ושר המודיעין לשעבר, פירסם באחרונה הקדמה חדשה לאוטוביוגרפיה שכתב, ובה הוא מודה, באופן מעורר השתאות בכנותו, כי תחת הנהגתו של מנדלה בגדה ה־ANC "בעניים שבעניים" ומכרה אותם להון המקומי ולאימפריאליזם עוד לפני הבחירות הראשונות, בזמן שיחות "קודסה" ("ועידת הפסגה לדרום אפריקה דמוקרטית") ב־1991–1992.

בצטטו את פרופסור סמפי טרבלנש מאוניברסיטת סטלנבוֹש, קאסרילס כותב כי "עד שלהי שנת 1993 אסטרטגיות של ההון הגדול — שהחלו לקרום עור וגידים ב־1991 במעונו של איל המכרות הארי אופנהיימר ביוהנסבורג — כבר גובשו בדיונים ליליים חשאיים במשרדי בנק הפיתוח של דרום אפריקה. נכחו בהם ראשי מגזרי המינרלים והאנרגיה של דרום אפריקה, ראשי תאגידים אמריקאיים ובריטיים בעלי נוכחות בדרום אפריקה...".

מה יצא מאותם "דיונים ליליים"? קאסרילס מבהיר: "הלאמת המכרות ומוקדי השליטה במשק בהתאם לחזון של אמנת החירות נזנחה". קאסרילס מתאר גם כיצד הנהגת ה־ANC השתטחה בפני ההון המקומי והאימפריאליזם: "ה־ANC הסכימה ליטול אחריות על חוב עצום מתקופת האפרטהייד... מס עושר על הסופר־עשירים לצורך מימון מיזמי פיתוח נגנז, ותאגידים מקומיים ובינלאומיים, שהתעשרו מהאפרטהייד, זכו לפטור מכל סוג של תשלום פיצויים כספיים. ניתנו התחייבויות למגבלות תקציביות הדוקות מאוד כדי לכבול את ידיה של כל ממשלה עתידית; הוסכם להתחייב ליישום מדיניות סחר חופשי ולביטול כל סוג של מכסי מגן בהתאם לעקרונות הניאו־ליברליים של הסחר החופשי. תאגידים גדולים הורשו להעביר את עיקר המסחר במניותיהם לבורסות בחו״ל".

בניגוד לתעמולה הישנה של משטר האפרטהייד, הנהגת ה־ANC, על אף שכללה את המפלגה הקומוניסטית, מעולם לא נדבקה ב"חיידק" הקומוניזם. מבקי, שהבהיר זאת היטב, למעשה בעיקר חשף לציבור הרחב של מעמד העובדים גישה שמנדלה עצמו הציג בצורה ברורה כבר במהלך "משפט הבגידה", שהחל ב־1956, שנה לאחר אימוץ אמנת החירות, ובהמשך במשפט ריבוניה ב־1964.

מנדלה לא היה מעוניין שאמנת החירות תפורש בטעות כאמנה סוציאליסטית. אמנת החירות, כך הסביר במהלך עדותו במשפט ריבוניה, "... היא משום בחינה לא טיוטת תוכנית למדינה סוציאליסטית. האמנה קוראת לחלוקה מחדש, אבל לא להלאמה, של קרקעות; היא דורשת הלאמה של המכרות, הבנקים, והתעשייה המונופולית, מכיוון שהמונופולים הגדולים נמצאים בבעלותו של גזע אחד בלבד, וללא הלאמה שכזו השליטה הגזעית תונצח למרות כינונו של שלטון מדיני שלא על בסיס גזעי".

כפי שהסברנו בעבר, תמיכת ה־ANC בהלאמה מעולם לא נועדה לשמש צעד בדרך לביטול השיטה הקפיטליסטית, אלא כיוונה להיעזר במדינה לצורך האצת התפתחותו של מעמד של בעלי הון שחורים, במידה רבה בדומה לאופן בו "המפלגה הלאומית", מפלגת השלטון של משטר האפרטהייד, פעלה באופן שקידם את התפתחותה של בורגנות אפריקנרית. כך תיאר זאת מנדלה עצמו במשפט ריבוניה: "מדיניות [ההלאמה] של ה־ANC מתכתבת עם המדיניות הישנה של המפלגה הלאומנית של ימינו, שבמשך שנים רבות כללה במצעה את הדרישה להלאמת מכרות הזהב, שנשלטו באותו הזמן בידי הון זר". עוד הוא אמר כי ה־ANC, "מאז ומעולם בתולדותיה, לא קידמה שינוי מהפכני במבנה הכלכלי של דרום אפריקה, והיא גם מעולם לא גינתה, עד כמה שאני מצליח לזכור, את החברה הקפיטליסטית... בעוד שהמפלגה הקומוניסטית חיפשה להדגיש הבדלים מעמדיים, ה־ANC מבקשת ליישב את אותם הבדלים".

ערב הבחירות הראשונות

ה־ANC הגיעה לנקודה זו בהיסטוריה לא משום שהוסטה מהנתיב המקורי שייעדה לעצמה, אלא מכיוון שזהו הכיוון לעברו צעדה תמיד, אם לוקחים בחשבון את תולדותיה, את אופיה החברתי ואת ייעודה ההיסטורי.

רמז מסוים לנכונות לפשרה ההיסטורית ניתן למצוא למשל בעדותו של מנדלה בשנת 1960 במהלך משפט הבגידה, בה הביע נכונות להתפשר לשנים רבות אפילו על העיקרון של שלטון רוב המבוסס על קול אחד לכל אדם, כשהבהיר כי היה מוכן עקרונית לקיים משא ומתן להשגת מספר מוגבל של מושבי פרלמנט עבור שחורים למשך תקופה מוגדרת של חמש שנים, שבמהלכה יוקפאו הצעדים הארגוניים במאבק, ולאחריה יתווספו בהדרגה מושבים נוספים (עד ש"בסופו של דבר" תושג לכאורה זכות בחירה אוניברסלית).

מנדלה הוסיף ואותת לכיוון זה כשנכנס עוד ב־1985 למשא־ומתן חשאי — אז עדיין ללא מנדט מה־ANC — עם נציגי שירותי המודיעין של משטר האפרטהייד ונציגים של ההון הגדול. למגעים בדרגים הגבוהים יותר — ה"שיחות על שיחות" שהתקיימו בין ה־ANC למפלגה הלאומית ב־1990, השנה בה שוחרר מנדלה — קדמו שיחות ב־1987 בדקאר, בירת סנגאל, בין נציגי ה־ANC למשלחת של נציגים מהממסד הפוליטי. זניחת המאבק החמוש ב־1990 ללא כל התייעצות עם הקאדר של "חנית האומה" או אפילו עם מפקדה, כריס האני, הוכיחה שהמאבק החמוש היה תמיד לא יותר מאשר טקטיקת "תעמולה במעשים" שחתרה לכפות על המשטר לשבת לשולחן המשא־ומתן. שיחות קודסה אחר־כך המשיכו בסך־הכול את אותו ההיגיון.

פרס נובל לשלום שהוענק ב־1993 למנדלה ולדה־קלרק שימש להנצחת המיתוס שהמשא־ומתן על ההסדר המדיני היה תולדה של רצון הגורל לאחר מהפך תפיסתי עמוק שהתחולל הן מצד ההנהגה האפריקנרית בממסד הקפיטליסטי והן מצד הנהגת ה־ANC בהובלת מנדלה, שהפגינה רוחב־לב בניצחונה. אלא שאפילו מנדלה חש מחויב לציין כי לא הוא או הנהגת ה־ANC שיחררו את הארץ, אלא ההמונים העובדים עצמם הם שעשו זאת.

הלחץ שהופעל מצד המעצמות האימפריאליסטיות והממסד הקפיטליסטי בדרום אפריקה על משטר האפרטהייד לקיים משא־ומתן עם ה־ANC נבע מעצם הבנתם שמאבקי ההמונים הציבו איום קטלני על המערכת שלהם — החל מהשביתות ב־1973 בחבל נטאל, דרך התקוממות הצעירים ב־1976, ועד לתנועת המרד של שנות ה־1980 שהתעצמה בהשפעת הקמתה ב־1983 של החזית הדמוקרטית המאוחדת (UDF) ובמיוחד בהשפעת תודעתם הסוציאליסטית של העובדים שהתארגנו שנתיים אחר־כך במסגרת התאחדות האיגודים החדשה COSATU. אם שלטון המיעוט הלבן היה נופל כתוצאה מהתקוממות המונים, עתיד השיטה הקפיטליסטית עצמה היה עומד בסימן שאלה. ההידברות המוקדמת עם מנדלה מאחורי הקלעים שכנעה את האסטרטגים היותר־מרחיקי־ראות של ההון כי יוכלו לעשות איתו עסקים. מנדלה מעולם לא גילה כל התנגדות לשיטה הקפיטליסטית. הבעיה שלו לא היתה עם הקפיטליזם בפני עצמו אלא עם שיטה קפיטליסטית שמעדיפה גזע אחד על פני האחר. על כך המעמד השליט אסיר־תודה למנדלה.

הנהגת ה־ANC מעולם לא היתה מחויבת להובלת תמורה יסודית בחברה הדרום־אפריקאית. היא לא שאפה להפיל את השיטה הקפיטליסטית. רחוק מכך, היא חיפשה להגיע להסדר במסגרתה. שעה שהקפיטליזם נמצא בשנים האחרונות במשבר החמור ביותר שלו ברמה הגלובלית מאז שנות ה־1930, חוסר יכולתה של ממשלת ההון הנוכחית לספק מענה לציפיות הציבור הולך ומחריף. המשבר של השיטה משתקף כעת גם בתוך ה־ANC עצמה.

מפלגת עובדים חדשה

כמעט כאילו ביקשה ליצור סימטריה בין מחזור החיים של המפלגה שהוביל באופן כה הרואי לבין חייו של מנדלה עצמו, נראה שההיסטוריה קבעה שפטירתו של מנדלה תתרחש בד־בבד עם מגמת התמוטטות ב־ANC.

עבור אליטת ה־ANC השלטת, מותו של מנדלה הוא ללא ספק הסחת־דעת מבורכת מהמהלומות האחרונות שספגה אמינותם, בפרט לאחר שדוחות נציב קבילות הציבור חשפו ממצאים מרשיעים על שחיתות וניהול כושל כנגד שני שרים בנוסף לסאגה המתמשכת של דוח הביניים שעוסק במעשי שחיתות ובהם יותר מ־200 מיליון ראנד (67 מיליון שקל) שבוזבזו מכספי הציבור על מעונו הפרטי של הנשיא ג׳ייקוב זומה בעיירה נקאנדלה שבמחוז קוואזולו־נטאל.

ברור שהנהגת ה־ANC תשתמש במוות של מנדלה כדי לנסות לשקם את תדמית המפלגה שהצליחה לנכר את מעמד העובדים עד לנקודה שבה הוועידה המיוחדת של האיגוד הארצי של עובדי המתכת (NUMSA), שנערכה ב־13–16 בדצמבר, קיבלה החלטה היסטורית שלא לתמוך ב־ANC בבחירות 2014 ולהימנע מלהעביר את תרומתה בהיקף של 8 מיליון ראנד (2.7 מיליון שקל) מקופת הקמפיינים של האיגוד. מדובר באיגוד הגדול ביותר בדרום אפריקה, המונה 340,000 חברים, ובעל ההשפעה הפוליטית הרבה ביותר מבין האיגודים.

האיגוד, המחזיק בהשקפה סוציאליסטית, החליט גם לנתק את הקשרים ולהפסיק לספק תמיכה כלכלית למפלגה הקומוניסטית "שעברה פשיטת־רגל אידיאולוגית", כדברי מזכ״ל האיגוד. עבור מאות אלפי חברי האיגוד, המציאות ברורה: ה־ANC והמפלגה הקומוניסטית הן מפלגות שרת של מעמד ההון, כפי שמוכיח פועלן בעשרים השנים האחרונות. האיגוד החליט לפעול לקידום תנועה חדשה לסוציאליזם, "מכיוון שמעמד העובדים זקוק לארגון פוליטי המחויב במדיניותו ובפעולותיו לכינונה של דרום אפריקה סוציאליסטית", כפי שנכתב בהצהרת האיגוד. ראוי לציין כי הוועידה המיוחדת נערכה בהשתתפות ניצולים ונציגי המשפחות השכולות מהטבח שבוצע בעובדי המכרות במריקאנה באוגוסט 2012.

על רקע סקר מקיף שהתפרסם באוגוסט האחרון ובדק גישות פוליטיות בקרב חברי ועדי עובדים ואשר חשף כי 65% מחברי הוועדים בהתאחדות COSATU אמרו כי אם אכן תקום מפלגת עובדים חדשה שתזכה לתמיכת COSATU הם יתמכו בה, ההחלטה של איגוד עובדי המתכת צפויה להכות גלים בקרב העובדים המאורגנים ב־COSATU ומחוצה לה. ה־ANC צפויה לספוג מכה משמעותית בבחירות, וייתכן אף שתגרוף לראשונה פחות מ־50% מהקולות. ההחלטה אף תוביל באופן כמעט ודאי להתפלגות מפדרציית האיגודים עצמה, וזו הסיבה שנשיא COSATU, ס׳דומו דלאמיני, מנהיג הפלג הקפיטליסטי של תומכי זומה ב־COSATU, לא בזבז זמן וניצל באופן ציני את ההזדמנות לקרוא לאחדות "למען מנדלה".

אולם כל תועלת שיוכלו להפיק מהאהדה של ההמונים על רקע האבל הציבורי תהיה לכל היותר זמנית. חרף כל דברי השבח שהשמיע זומה על מנדלה כ"דגול מבין בניה של דרום אפריקה", זומה עצמו נחשב בעיני רבים כמי שהוא ככל הנראה "הגרוע מבין בניה". התמיכה הציבורית בזומה בשפל כזה עד שלפי דיווחים, יועציו הקרובים ביותר מתקשים להסתיר את הבוז שהם רוחשים לו, ומתכווצים מעצם המחשבה שמנהיגה הנערץ ביותר של ה־ANC נקבר על־ידי מנהיגה השנוא ביותר. זומה, עם האימוץ חסר הבושה של שוביניזם זולואי, עורר מחדש את השבטיות עצמה שה־ANC הוקמה כדי להילחם בה, ובכך הוא פותח פתח להשתרכות הלאומיות המתקדמת יחסית של ה־ANC אחר דרך הקלון של הלאומנות הריאקציונית הגזענית של המפלגה הלאומית של האפרטהייד. עם קבורתו של מייסד ה־ANC המודרנית, קובר זומה גם את דמותה המודרנית של המפלגה.

יחד עם מנדלה נקברת סופית גם ההילה של ANC כארגון שחרור. מותו של מנדלה יאיץ קרוב לוודאי את תהליך השקיעה של ANC. סביבו ANC היתה עדיין מסוגלת לשמור על לכידות יחסית, לחסות תחת התהילה שלו. שעה ש"מפלגת העובדים הסוציאליסטית" (WASP) פועלת כמגדלור בשדה הפוליטי, וזוכה כבר כעת לתמיכת איגוד "תנועת התחבורה הארצית" — ארגון בן 50,000 חברים שהתפלג מאיגוד התחבורה הישן (SATAWU, המסונף ל־COSATU) — נסללת הדרך לצמיחת אלטרנטיבה פוליטית של מעמד העובדים בדמות מפלגה סוציאליסטית עם בסיס המוני.

מעמד ההון מתאבל על קריסתו ההולכת וקרבה של הסדר קודסה, ששימש עבורו חבל הצלה. אולם מנגד, מעמד העובדים בדרום אפריקה נאלץ להתעורר לקול שריקת הקליעים בטבח במריקאנה — ה־ANC הוכיחה בדם שהיא מפלגתם של המעבידים. הסדר קודסה הביא במציאות לחילופי הקברניטים הפוליטיים במערכת הקפיטליסטית; הממשלה הלבנה הגזענית הוחלפה בממשלה "לא גזענית" שנבחרת באופן דמוקרטי ונשענת על רוב שחור.

הקמת מפלגת העובדים הסוציאליסטית WASP מייצגת צעד היסטורי קדימה: צעד של מעמד העובדים להשבת עצמאותו המעמדית והפוליטית, להשתחררותו מבית־הכלא האידיאולוגי והפוליטי של ה־ANC והברית המשולשת שבו היה כלוא במשך שני עשורים. המאבק לדרום אפריקה סוציאליסטית, שממנו הוסט מעמד העובדים מאז 1994, מרים כעת ראש מחדש.

ללא קשר למידת הצביעות בהספדיהם, בעלי ההון ודובריהם מודאגים בצדק ממותו של מנדלה. הוא סיפק חבל הצלה לשלטון ההון בדרום אפריקה. חלפו כמעט עשרים שנה מאז עלתה ה־ANC בראשותו לשלטון. עשרים השנים הללו חשפו באופן עקבי את האכזריות הקפיטליסטית — עוני, אבטלה ואי־שוויון שאליהם מתייחסים מנהיגי ה־ANC כאתגר המשולש. במסגרת כלכלת השוק הקפיטליסטית לא ניתן למגר תופעות אלו. רק במסגרת שיטה סוציאליסטית דמוקרטית יוכל ציבור העובדים והעובדות לפטור את החברה מאותן תחלואות קפיטליסטיות. לעובדים ולצעירים כיום נותר ללכת בעקבות הדוגמה הטובה ביותר שהציב מנדלה — להיאבק בנחישות ותוך הקרבה עצמית — אך גם ללמוד שבמאבק על עתידנו, אין מקום לפיוס עם אויב מעמדי, שכן הדבר מוביל באופן בלתי נמנע לבגידות בהמונים, שהשיטה הקפיטליסטית אינה מסוגלת לספק מענה לשאיפותיהם. חשוב מכך, העובדים והצעירים, העובדות והצעירות, חייבים ללמוד שמעמד העובדים מוכרח להסתמך רק על מנהיגות פוליטית עצמאית משלו, רק על הארגונים שלו ורק על התוכנית הפוליטית שלו, כדי להצליח לשנות את החברה בהתאם לאינטרסים שלו ושל העניים, בדרך לדרום אפריקה סוציאליסטית ולעולם סוציאליסטי.

*   הגירסה העברית כוללת מספר התאמות עריכה ועדכונים. תרגום: שחר בן־חורין.


 


תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 59187, תל אביב–יפו 6159101
info@socialism.org.il
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון. התנועה שותפה בוועד למען אינטרנציונל עובדים (CWI), ארגון סוציאליסטי בינלאומי המאגד תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.