₪8,620
עוד ₪11,380 להשגת היעד
תרומת סולידריות לקופת המאבק 2018
מאבק סוציאליסטי לא מקבלת מימון מטייקונים, מהממשלה או מקרנות הון. תמכו בנו, שתפו והצטרפו אלינו לבניית אלטרנטיבה סוציאליסטית.
מאבקים חברתיים · העבודה המאורגנת · כלכלה · פוליטיקה · כיבוש ושלום · המזה״ת · בינלאומי · סטודנטים · נוער · נשים · להט״ב · בריאות · סביבה · היסטוריה ותיאוריה · התנועה
X


מורשת שרון
בולדוזר הגזירות והמלחמה
המורשת העקובה־מדם, הגזירות הכלכליות, שיטת השקשוקה, הרווחים הכלואים ושובלי החורבן שהותיר

הדפסה

אריאל שרון, "אבי ההתנחלויות", שמת החודש לאחר שמונה שנים מאז התמוטט כראש ממשלה בינואר 2006, נהפך למושאו של פסטיבל פולחן־אישיות ממסדי שמבקש לשכתב את ההיסטוריה.

בהוראת משרד החינוך התבקשו תלמידי בתי־הספר בישראל להשוות בין שרון, "המנהיג ללא חת", כפי שנכתב במערכי הלימוד, לבין משה התנ״כי.

פוליטיקאים קפיטליסטים מישראל ומשאר העולם, יחד עם רבים בתקשורת הממסדית, קשרו זרים לראשו של ראש הממשלה לשעבר, וניסו לגמד את שובלי הדם והחורבן, כמו גם ממדי העוני, שהותיר אחריו. הם התאמצו, בסיוע עיסוק דמגוגי בתיאורים אישיים, לטייח ולצחצח את הרקורד של פושע מלחמה ופוליטיקאי מושחת של שלטון ההון, כאילו מדובר היה בלוחם אמיץ לשלום שהיטיב עם כלל החברה הישראלית.

שעה שההמונים במזרח התיכון עוד זוכרים את שרון כ"רב־המרצחים מסברה ושתילה", ג׳ורג׳ בוש הבן, שהיה חברו הקרוב, טען כי שרון "היה לוחם במשך שנים רבות ושותף למאמץ להשיג ביטחון לארץ הקודש ושלווה למזרח התיכון". מזכיר המדינה האמריקאי, ג׳ון קרי, הציע כי כששרון נהיה ראש ממשלה הוא "ניסה לשנות את ההיסטוריה לשלום... בשנותיו האחרונות כראש ממשלה הוא הפתיע רבים ברדיפתו אחר השלום".

גזירות כלכליות

יו״ר ההסתדרות, עופר עיני, מיהר לפרסם הודעת אבל בה נכתב כי "בדרכו הצנועה", שרון תמיד פעל "מתוך אמונה עמוקה בעתיד החברה הישראלית".

עם הגזירות הכלכליות האכזריות שהובילו ממשלות שרון בעשור הקודם מזוהה יותר מכול נתניהו, שר האוצר בממשלת שרון השנייה, בשל נאומיו התאצ׳ריסטיים הנלהבים והגזירות שהוציא־לפועל עוד לפני כן כראש ממשלה. אך מדיניות הצנע והגזירות הניאו־ליברליות, שנועדה לגלגל על מעמד העובדים הישראלי את מחיר המיתון הכלכלי והמלחמה, ולקדם את תהליך ההפרטה, אפיינה את שתי ממשלותיו של שרון. "התוכנית להבראת כלכלת ישראל" של נתניהו כשר אוצר היתה המשך ישיר לתוכנית "חומת מגן כלכלית" שהציג קודמו בתפקיד, סילבן שלום. ממשלת ההון השנייה של שרון הייתה זו שהתחילה את חגיגת "הרווחים הכלואים".

ממדי העוני בישראל זינקו דרסטית בעקבות הקיצוצים בקצבאות ושאר הגזירות הכלכליות בתקופת ממשלות שרון, ולמעשה עד היום עדיין לא ירדו חזרה לרמתם הקודמת. כל ילד שלישי עדיין חי מתחת לקו העוני. מחאת "כיכר הלחם" שהוביל ישראל טוויטו ומחאת החד־הוריות שהובילה ויקי קנפו היו חלק משורה ארוכה של מחאות ומאבקים חברתיים שהתארגנו במקביל לשביתות שיא נגד מדיניות הקיצוצים וההפרטה באותה התקופה. מעמד ההון ניהל מסע הסתה ארסי בתגובה לשביתות. שרון עצמו לקח חלק בהסתה נגד השביתות וההסתדרות, הורה אישית על הוצאת "צווי חירום" לעובדים שובתים, וממשלתו אף בחנה קידום של חוקים תאצ׳ריסטיים לשבירת כוחה של העבודה המאורגנת להיאבק בהתקפות. בכלל זה נשקלה האפשרות לקדם חקיקה שתאריך משבועיים לחודשיים את "תקופת הצינון" שדורשת המדינה מעובדים כדי שהשביתה שלהם תיחשב לשביתה מורשית.

אולם למרות השביתות, ממשלות שרון זכו לשיתוף פעולה הרסני ביותר מצד הנהגת ההסתדרות דאז בראשות עמיר פרץ, שפעלה בעיקר במטרה לרכך את ההתקפות על העובדים, אך לא כדי לארגן את העובדים למאבק רציני לעצירתן. ההסכם בין הממשלה להסתדרות ב־2005, שקידם את פיצול והפרטת נמלי הים (חרף מאבקיהם הנחושים של עובדי הנמלים נגד תהליך ההפרטה), היווה את אחת המהלומות הקשות שהצליחה ממשלת שרון להנחית על העבודה המאורגנת.

שרון העדיף לשמור על "חלוקת העבודה" המסורתית מול משרד האוצר, כך שעיקר הזעם החברתי־מעמדי על המדיניות הכלכלית של ממשלותיו יוסט ויתמקד באוצר ולא בממשלה כולה. אך היקף ההתנגדות העזה של העובדים לגזירות דחק בממשלת ההון להציג מפעם לפעם חזית אחידה. כך למשל, בנאום שנשא בפני בעלי הון תעשיינים באוקטובר 2003, שעה שההסתדרות מאיימת לארגן בתוך ימים ספורים את "אם כל השביתות" (שטורפדה לבסוף על־ידי בית הדין לעבודה), תקף שרון את השביתה וטרח והדגיש כי הוא "תומך בלא סייג במדיניות הכלכלית של הממשלה הזו... נמשיך לפרק מונופולים ממשלתיים בתחום התחבורה, הנמלים, המים, ועוד — ולהפריט חברות ממשלתיות... נמשיך לקצץ בתשלומי ההעברה". שרון ניצל את ההזדמנות כדי לומר כי הוא "גאה" ב"רפורמת הפנסיה" — התוכנית שזרקה את קרנות הפנסיה, ההשתלמות וקופות הגמל לקזינו של הבורסה — והוסיף והאשים את מחוסרי העבודה במצבם ובאותה נשימה הסית נגד העובדים המהגרים שיובאו לישראל כדי לשמש כוח־עבודה זול, כאילו הם אחראים להיעדר מישרות במשק: ״מי שיכול — שיילך לעבוד. כדי לפנות מקומות עבודה, התחלנו בתהליך של גירוש עובדים זרים".

הסרט התיעודי "שיטת השקשוקה" שיצא ב־2008, עוסק בין השאר באופן ובהשלכות ההרסניות של אחת ההפרטות הבולטות שביצעה ממשלת שרון, הפרטת חברת הספנות "צים" לידי משפחת עופר, שקיבלה אותה במחיר שרירותי לחלוטין, ואף מיהרה להחליף את העובדים הוותיקים בעובדים מהגרים זולים ומשוללי זכויות. שמו של שרון גם חקוק על הפרטת "חיפה כימיקלים" ב־1985, בזמן שכיהן כשר המסחר והתעשייה וסייע למקורבו, בעל ההון אריה גנגר, לקבל את התאגיד בפועל לא סתם בחינם, אלא בתוספת יתרות בקופה. כשעובדי חיפה כימיקלים דרום שבתו ב־2003, המדינה התגייסה לסייע לגנגר לדכא באלימות רבה את מאבק ההתארגנות במקום, ולטרפד את התאגדות העובדים למספר שנים קדימה.

הקיצוץ החד בתקציבי האיזון לרשויות המקומיות ב־2004 גרם למשבר עמוק ומתמשך. עובדי הרשויות המקומיות סבלו מהלנות שכר תכופות, והוא עצמו נהג בעובדים כבני־ערובה כשדרש שבתמורה לשכרם יאושרו "תוכניות הבראה" ברשויות המקומיות המרוששות. ממשלתו העלתה את גיל הפרישה לעובדים ועובדות מ־60 ו־65 בהתאמה ל־62 ול־67 (מחאות בנושא הצליחו לעכב בינתיים העלאה נוספת שתוכננה מאז בגיל הפרישה לנשים). היא גם הביאה לעולם את תוכנית ויסקונסין הידועה־לשימצה, שבמקום לספק מישרות ראויות העבידה מחוסרי עבודה תמורת קצבאות זעומות — התוכנית נגנזה ב־2010, אך בימים אלה פועל שר הכלכלה נפתלי בנט כדי להשיבה במתכונת חדשה.

כתב "הארץ", יוסי ורטר, תיאר במאמר ההספד שלו לשרון, "המנהיג הישראלי האחרון", סצנה מישיבת סיעת הליכוד בתקופת הגזירות. ח״כ חיים כץ מהליכוד פנה לחבריו השרים, בניסיון לבדל בינו לבין הצעדים הניאו־ליברליים של הממשלה, ומחה: "אתם הורגים את האנשים". שרון, כותב ורטר, הגיב בהערה צינית לאוזנו של יו״ר הסיעה דאז, גדעון סער: "מכל האנשים כאן, אני היחיד שהרג אנשים... ואני מתכוון בידיים, כן?".

רקורד ברוטלי

שר הביטחון משה יעלון אמר כי "נתיבי חייו של אריאל שרון שזורים בתולדותיה של מדינת ישראל, ונוכחותו בצמתים המרכזיים של קיומה רשומה בספרי ההיסטוריה שלה". סיפור חייו של שרון מקפל בתוכו לא מעט מהפשעים האיומים ביותר שביצע השלטון הישראלי נגד העם הפלסטיני וההמונים באזור — ועבור רוב החברה הישראלית, ובייחוד עבור מעמד העובדים הישראלי, פועלו של שרון תרם לאמיתו של דבר רק כאבי מלחמה, שכול ומצוקה.

שרון, אז בן 20, אחרי שש שנות הכשרה צבאית ב"הגנה", לקח חלק במלחמת 1948 כמפקד מחלקה בחטיבת אלכסנדרוני. מרבית ההספדים מתמקדים בהיבט האישי של פציעתו של שרון במלחמה, אך לא עוסקים כמעט בהיבטים היסטוריים. ב"מבצע דני", בזמן שכוחות צה״ל ברמלה ובלוד גרמו למרחץ־דמים ולעקירתם של עשרות־אלפים מבתיהם, עסקה החטיבה בפשיטות על יישובים פלסטיניים בסביבת ראש־העין, שהוחרבו, כמו מרבית היישובים שהיו קיימים עד אז בארץ, במסגרת פעולות טיהור אתני שנודעו לימים כנכבה (האסון) הפלסטינית.

שרון מונה בהנחיית בן־גוריון להקים ולעמוד בראש יחידת הקומנדו 101, שבמשך חמשת חודשי פעילותה הספיקה לבצע פעולות־נקם עקובות־מדם, ששיאן ככל הנראה בתקיפה שנודעה כטבח קיביה ב־1953. כנקמה על פיגוע בו נרצחו אם ושני ילדיה ביהוד, הוביל שרון את היחידה לתקוף את הכפר הפלסטיני קיביה בגדה המערבית (אז תחת שלטון ירדני), כשמטרתה הרשמית של התקיפה היתה לגרום "פגיעה מקסימלית בנפש". יותר מ־60 תושבים, רובם אימהות וילדיהן, נרצחו כשבתיהם פוצצו על יושביהם. ראש הממשלה נתניהו טען כי בפעולותיו של שרון ביחידה 101 הוא "קידם את תפיסות היוזמה והתגמול במלחמה נגד הטרור שהפכו לנכס צאן ברזל של מדיניות ישראל".

בשנת 1956 פתחו ישראל, בריטניה וצרפת במלחמה אימפריאליסטית נגד מצרים בתגובה להלאמת תעלת סואץ על־ידי נאצר. אריאל שרון, אז כמפקד חטיבת הצנחנים, הואשם בכך שהביא על דעת עצמו ל"קרב המיתלה", ובאחריות אפשרית להוצאתם־להורג של שבויי מלחמה מצרים. קידומו הצבאי של שרון עוכב, אך בן־גוריון, שהעריץ את הרקורד הצבאי שלו, התערב וסייע לו להמשיך לפתח את הקריירה הצבאית.

כאלוף, ערב מלחמת הכיבוש של 1967, שרון איבד סבלנות מול מה שהוא ראה כעיכובים בהחלטת הממשלה לפתוח במלחמה. לכן הוא הציע לרבין, שהיה אז הרמטכ״ל, לשקול הפיכה צבאית כדי לפתוח במלחמה ללא הסכמה ממשלתית, כפי שהודה בראיון עם ההיסטוריון הצבאי עמי גלוסקא: "אמרתי [לרבין] שלו היינו בשלב מסוים קמים ואומרים — 'תשמעו אתם, ההחלטות שלכם מסכנות את מדינת ישראל, ומאחר והמצב חמור ביותר, אתם מתבקשים להיכנס לחדר הסמוך ולהמתין פה, והרמטכ״ל ייגש לקול ישראל וישדר הודעה' — הם היו מקבלים את זה בהרגשה של הקלה ורווחה".

אחרי מלחמת ההתשה, כאלוף פיקוד דרום, הוא פיקד על שורה של תקיפות ברוטליות נגד תושבי רצועת עזה, שנכבשה ב־1967, כמו גם על העקירה הברברית של אלפי תושבים בדואים מבתיהם בצפון סיני ב־1972, בזמנו תחת כיבוש ישראלי, לטובת התנחלויות.

מייסד הליכוד

עם פרישתו מצה״ל ב־1973, ערב מלחמת יום כיפור, חיפש שרון לצבור כוח פוליטי. הוא יזם את הקמת הליכוד, כשאיחד בין כוחות ימין שונים, כגוש־נגדי לממסד ההגמוני־בזמנו של "המערך", שהוא עצמו עזב את שורותיו. במהלך המלחמה, הוא נשלח כמפקד אוגדת מילואים לחזית סיני, שעה שכבר היה מועמד הליכוד לכנסת, ובדומה לגנרלים רבים אחרים, ניצל את הפרופיל הצבאי שלו כדי לבנות לעצמו בסיס תמיכה חברתי. כפוליטיקאי הוא נהפך לאחד המקדמים הקנאים ביותר של מפעל ההתנחלויות הקולוניאלי בשטחים הכבושים ולמנהיגי תנועת המתנחלים החדשה "גוש אמונים".

בבחירות של דצמבר 1973 הוא כבש מושב בכנסת, אך מיהר להתפטר במהלך קרייריסטי מחושב כדי להמשיך לשמור על תפקיד מפקד אוגדת המילואים. הוא לא חסך באופורטוניזם, ובתוך זמן קצר מונה ליועץ לענייני ביטחון של ראש ממשלת המערך, רבין, והקים מפלגה חדשה משלו, "שלומציון", שתכלית קיומה ודרישתה המרכזית היו להפכו לשר הביטחון בממשלה הבאה — עד שהתמזג מחדש עם הליכוד כשזה עלה לשלטון ב־1977. אלא שתיק הביטחון נמנע ממנו בממשלת בגין הראשונה. בגין טען כי "שרון עלול לרכז טנקים סביב משרד ראש הממשלה" אם יקבל את התיק ("מעריב", 6 ביוני 1980).

כשר החקלאות, שרון לא עסק רק בחקלאות אלא פעל לקידום ההתנחלויות וקרא באופן משיחי, כמו בנט כיום, "ליישב מיליון יהודים ביהודה ושומרון" כדי לסכל ככל האפשר הקמה של מדינה פלסטינית בשטחים שכבשה ישראל. הוא קידם באותה התקופה את הרעיון ש"מדינה פלסטינית" צריכה לקום בירדן, כך שישראל תוכל לספח את השטחים.

במקביל הוא דחף ליישום תוכנית המצפים ל"ייהוד הגליל" — בפועל המשך של מדיניות גזענית של נישול וגזל קרקעות, על חשבון האוכלוסייה הערבית המופלית בגליל ובמגמה לצמצם את שיעורה. מדיניות זו, שנובעת ביסודה מתפיסה לאומנית־ציונית שמבקשת ככלל "להנדס" רוב אתני יהודי בשטחים שבשליטת ישראל, הביאה עוד ב־1976 למרד "יום האדמה" ההיסטורי נגד ההפקעות. תוכנית פראוור המאיימת כיום לעקור רבבות אזרחים בדואים מבתיהם בנגב נשענת על אותו ההיגיון.

שרון התמנה לבסוף לתפקיד שר הביטחון בממשלת בגין השנייה, מהסיבה הפשוטה שכמנהיג מתנחלים הוא נחשב למתאים ביותר להוביל את פינוי ההתנחלויות הישראליות במהלך נסיגת ישראל מסיני ב־1982, במסגרת "הסכם השלום" עם מצרים.

סברה ושתילה

מבין כל הזוועות, כנראה שאחד ממעשי הטבח הידועים ביותר שמזוהים עם שרון היה הטבח בשכונת סברה ובמחנה הפליטים הפלסטיני שתילה בבירות במהלך מלחמת לבנון הראשונה. מאות, אם לא יותר, של פליטים פלסטינים ותושבים לבנונים־שיעים נשחטו במשך יממה וחצי על־ידי הפנאטים של הפלנגות הנוצריות. השטח היה תחת כיבוש ישראלי, וכוחות צה״ל — שניצלו באופן ציני את שסעי הכיתתיות הדתית של לבנון — אישרו, בהוראתו הישירה של שר הביטחון שרון, את כניסת הפלנגות, האירו את השמיים בפצצות־תאורה ומנעו מתושבים מתחננים להימלט. דיווחים מזירת הרצח ההמוני הגיעו לשרון, והוא איפשר לאנשי הפלנגות לסיים את מסע־הקטל המטורף שלהם.

שרון היה האדריכל של אותה מלחמה, שכוונה לריסוק המיליציות הפלסטיניות ולניצול מלחמת האזרחים בלבנון לצורך המלכת משטר בובות נוצרי ואכיפת "הסכם שלום" עם ישראל. הוא אפילו הוליך שולל את הממשלה עצמה לגבי היקף הפלישה בשטח, שהיתה אמורה לכאורה להיעצר בקו 40 הקילומטר. אלפי פלסטינים, לבנונים וסורים נהרגו כבר בשבוע הראשון של המתקפה. יותר מ־1,200 חיילים ישראלים מתו במהלך המלחמה ובשנות הכיבוש של דרום לבנון ("רצועת הביטחון") עד לנסיגת צה״ל 18 שנים אחר־כך.

אימת הטבח בסברה ושתילה הציתה זעם ומחאה ברחבי העולם. בישראל היא עוררה מחאה המונית, התנועה הגדולה ביותר שקמה בישראל נגד מלחמה. מאות אלפים הפגינו בדרישה לחקירת האחראים, לנסיגת כוחות צה״ל מלבנון ולהתפטרות שרון ובגין. חיילים בחזית מחו נגד השימוש בהם כבשר־תותחים בשירות התוכניות האימפריאליסטיות של שרון וחיברו את שיר המחאה שנהפך למזוהה יותר מכל עם אותה מלחמה: "רד אלינו אווירון, קו אותנו ללבנון, נילחם בשביל שרון, ונחזור בתוך ארון". תנועת סרבנות של חיילים שסירבו ללכת להילחם בלבנון הרימה ראש.

ועדת כַּהַן, ועדת החקירה הממלכתית הסמלית שמונתה על רקע המחאה, קראה לשרון להתפטר מתפקיד שר הביטחון. הוא סירב, עד שהלחץ הציבורי גבר בעקבות רצח אמיל גרינצוויג באמצעות רימון שהשליך פעיל הימין יונה אברושמי על הפגנת מחאה בירושלים. אולם שרון נשאר בממשלה, ובממשלות נוספות בהמשך, בתפקידי שר אחרים.

האינתיפאדות

כשר השיכון בימי האינתיפאדה הראשונה, ההתקוממות ההמונית נגד הכיבוש, שרון המשיך לקדם במלוא המרץ את הבנייה בהתנחלויות ואת הוצאתן־לפועל של תוכניות ה"ייהוד" בתחומי הקו־הירוק, אז בדמות "תוכנית יישובי הכוכבים". ממש בימיה הראשונים של האינתיפאדה, בדצמבר 1987, אירגן שרון חנוכת בית פרובוקטיבית בבית חדש שרכש בלב הרובע המוסלמי של מזרח־ירושלים הכבושה. שלוש־עשרה שנים אחר־כך, עלייתו הפרובוקטיבית להר הבית, בליווי כוח צבאי משמעותי, היתה לטריגר לאינתיפאדה השנייה, שהחלה כמרד המוני נגד ההונאה שעמדה מאחורי "תהליך השלום" של אוסלו.

שרון ידע לנצל את תחושות ההלם והבלבול שהתעצמו בחברה הישראלית נוכח חזרתם של פיגועי ההתאבדות. על גבו של גל לאומני ריאקציוני שסחף את החברה, הוא נישא לתפקיד ראש הממשלה ב־2001. האליטה השלטת בישראל הפקידה בידיו בפועל את האחריות לנהל שתי מלחמות — מערכה צבאית מדממת נגד הפלסטינים ומלחמה מעמדית נגד מעמד העובדים הישראלי. והוא, תחילה בעזרת "ממשלת האחדות הלאומית" הרחבה שלו, ניהל את המלחמות הללו בצורה חסרת־רחמים. ב־2002 הן זכו לכותרת "חומת מגן" ו"חומת מגן כלכלית".

קמפיין "המלחמה בטרור" של בוש בתקופה שאחרי פיגועי ה־11 בספטמבר שימש את ממשלת שרון כרוח־גבית לפעולותיה. אחרי שניסה מספר טקטיקות שונות, שרון הלך בסופו של דבר, לאחר סדרה של פיגועי ההתאבדות הנוראיים של "מרץ השחור" ב־2002, על הסלמת המלחמה בפלסטינים ב"מבצע חומת מגן", שכלל חזרה להשתלטות צבאית מלאה על כל מרכזי האוכלוסייה בשטחי הרשות הפלסטינית. כ־500 פלסטינים, ו־29 חיילים ישראלים, נהרגו באותו "מבצע". במחנה הפליטים ג׳נין, מתקפה צבאית פראית הסתיימה ביותר מ־50 פלסטינים הרוגים. חלקם נקברו תחת הריסות בתיהם שעה שבולדוזרים של צה״ל החריבו במהירות יותר ממאה בתים בתחומי המחנה. המתקפה נתנה משמעות חדשה לכינוי "בולדוזר" שדבק בשרון.

"יוזמות שלום", מטעם חלקים שונים בממסד הישראלי (כגון יוזמת ז׳נבה) ומטעם ממשלות הון ריאקציוניות בעולם שחיפשו לקדם את האינטרסים שלהן באזור, החלו לצוץ כפטריות אחרי הגשם על רקע ההסלמה במלחמה. חלקן החלו להתגבש עוד קודם לכן. כך למשל, ככל הנראה, ההסלמה בפיגועים במרץ 2002 כוונה מצד חלק מהמיליציות הפלסטיניות כדי לסכל את אישור "יוזמת השלום הערבית" על־ידי הליגה הערבית. משטרי הליגה הערבית, בהנהגת סעודיה, גיבשו את "תוכנית השלום" מתוך חשש מההשלכות של המשך התערערות היציבות במזרח התיכון.

במקביל, ממשל בוש, שהיה אז פחות משנה לפני הפלישה לעיראק, חיפש להציג "יוזמת שלום" ישראלית־פלסטינית משלו שתוכל לפייס את דעת־הקהל האזורית והבינלאומית, ותסייע לחזק את השפעתו במזרח התיכון. רוסיה, האיחוד האירופי, וגם האו״ם, מדאגה לאינטרסים החשובים להם באזור, חברו לארה״ב להקמת פורום ה"קוורטט". בתוך זמן קצר אימץ הפורום את המשימה לעקוב ולפקח אחר קידום תוכנית "מפת הדרכים" החדשה שהציג בוש, עם הבטחותיה הממוחזרות למדינה פלסטינית רשמית "בגבולות זמניים" (עד 2003) ולסיום הסכסוך (עד 2005).

על שרון הופעל לחץ להפגין דבקות בתוכנית הממשל האמריקאי. בעוד שהוא הציג רשימה שלמה של הסתייגויות, הוא ועמיתיו לממשלה טענו שהמנהיג הפלסטיני ערפאת הוא מכשול לשלום שיש להסירו לפני שניתן יהיה להגיע לכל התקדמות מדינית (כפי שמרמזות ראיות מהתקופה האחרונה, ייתכן שמותו של ערפאת ב־2004 נגרם כתוצאה מהתנקשות שבוצעה בהוראת ממשלת שרון).

על רקע מצב המלחמה ב־2002, ממשלת שרון השתמשה בפיגועי ההתאבדות כתירוץ לבניית מכשול ההפרדה הענקי של החומה והגדרות שמתמתח על פני מאות קילומטרים כיום בתחומי הגדה המערבית. שרון דחה תחילה את הרעיון של בניית חומה שתשמש מעין־גבול בתחומי הגדה המערבית, מכיוון שראה ברעיון הזה צעד בכיוון של עצירת הפעילות ההתנחלותית מצדה השני של החומה. אך הוא נעתר לבסוף, לא מעט מכיוון שהחומה, תחת אצטלה של ביטחון, שימשה להעמקת הסיפוח של גושי ההתנחלויות הגדולים לישראל. פיגועי ההתאבדות דעכו בזמן שחלקים גדולים ממכשול ההפרדה עדיין לא נבנו, ולמעשה, בניגוד למיתוס שהונחל, הדעיכה נבעה משינויים אסטרטגיים בקרב המיליציות הפלסטיניות, שהושפעו מירידה בתמיכה הציבורית הפלסטינית לפעולות כושלות והרסניות מהסוג הזה.

תוכנית ההתנתקות

לקראת סוף 2002, שרון הביע לראשונה הכרה מילולית במדינה פלסטינית עתידית, בתרגיל רטורי דומה לזה שישמש מאוחר יותר את נתניהו כראש ממשלה. בתוך שנה הוא הכריז על תוכנית ההתנתקות — מהלך שהיה רחוק מ"רדיפת שלום", אך זיכה את שרון בתמיכה רחבה בציבור הישראלי, ששיקפה את המיאוס מהמלחמה וממפעל ההתנחלויות.

מאחורי התוכנית לפירוק ההתנחלויות ובסיסי הצבא ברצועת עזה עמד שילוב של החששות הדמוגרפיים של המשטר הישראלי (שהגידול באוכלוסייה הפלסטינית בשטחים שתחת שלטון ישראלי יוביל להפיכת האוכלוסייה הישראלית־יהודית למיעוט) וההבנה במשטר שבאופן בלתי נמנע ישובו הפלסטינים לנתיב המאבק נגד הכיבוש שוב ושוב.

שרון ביטא את החששות הללו של האליטה השלטת ביחס לכיבוש כשהצהיר ב־2003: "המחשבות והרעיונות שאפשר להמשיך להחזיק תחת כיבוש ... 3.5 מיליון פלסטינים זה דבר גרוע למדינת ישראל... אנחנו צריכים להשתחרר מהשליטה ב־3.5 מיליון פלסטינים שמתרבים".

תנועת ההתנחלויות ואידיאולוגיית "ארץ ישראל השלמה" שלה ספגו מהלומה עם הנסיגה מעזה ב־2005. בשיא המלחמה ב־2002, שרון הכריז כי לא יפנה התנחלויות וכי "דין נצרים כדין תל אביב". אולם ההתנתקות היתה פשרה אסטרטגית שכיוונה לבצר מחדש את הכיבוש הישראלי ואת עיקר ההתנחלויות האחרות, והכינה את השטח להגברת הצעדים הברוטליים נגד הפלסטינים ברצועת עזה, שנהפכה לכלא אחד ענקי. הדבר הודגם בצורה מוחשית מאוד עם מדיניות המצור וסבבי הדמים, שהגיעו לשיא ב"מבצע גשמי קיץ" במקביל למלחמת לבנון השנייה, ובהמשך במלחמה בעזה ב־2008–2009 ("מבצע עופרת יצוקה"), ושוב במבצע "עמוד ענן" ב־2012.

הפרופסור למדע המדינה שלמה אבינרי כתב ב"הארץ" על שרון כי "הדיאלקטיקה האכזרית של הפוליטיקה מאפשרת דווקא לאיש המזוהה עם הימין לבצע את מה שהשמאל רצה לעשות, אבל לא היה בכוחו" ("כמעט דה־גול", 12.1). אמנם הדיאלקטיקה האכזרית של הסכסוך הלאומי, של הדיכוי הלאומי אל מול המאבק לשחרור לאומי, דחקה את שרון לבצע מהלך ששנים ספורות קודם לכן התנגד לו, והוא אף רמז שאם קדימה תנצח בבחירות יפורקו מספר התנחלויות נוספות בגדה המערבית. אלא שהוא כיוון לכפות הסדר חדש, ויציב יותר לתפיסתו, על הפלסטינים, ולא לוותר על המשך השליטה הישראלית בפועל בגדה המערבית ולהסכים להקמת מדינה פלסטינית של ממש לצד ישראל. מנהל לשכת ראש הממשלה של שרון, עו״ד דב וייסגלס, הבהיר בראיון לאותו העיתון כבר ב־2004 מה היה ההיגיון האמיתי שעמד מאחורי תוכנית ההתנתקות:

"ההתנתקות היא החומר המשמר של נוסחת הנשיא [בוש]. היא בקבוק הפורמלין שבתוכו אתה מניח את נוסחת הנשיא כדי שתישמר בתוכו לתקופה מאוד ארוכה. ההתנתקות היא באמת פורמלין. היא מספקת את כמות הפורמלין הנדרשת כדי שלא יהיה תהליך מדיני עם הפלסטינים... הנסיגה בשומרון היא סמלית. הסכמנו לכך רק כדי שלא יגידו שיצאנו ידי חובתנו בעזה... אריק לא רואה היום בעזה אזור של אינטרס לאומי. ביהודה ושומרון הוא כן רואה אזור של אינטרס לאומי...

"מצאתי פטנט בשיתוף עם הנהלת העולם [הממשל האמריקאי] שלא יהיה כאן שעון חול. שלא יהיה לוח זמנים למימוש הסיוט של המתנחלים. דחיתי את הסיוט הזה לתקופה בלתי מוגבלת... המשמעות היא הקפאת התהליך המדיני. וכאשר אתה מקפיא תהליך מדיני, אתה מונע הקמת מדינה פלסטינית ואתה מונע דיון בנושאי הפליטים, הגבולות וירושלים. בעצם כל החבילה הזו שנקראת המדינה הפלסטינית, על כל הכרוך בה, ירדה מעל סדר יומנו לתקופה בלתי מוגבלת בזמן. וכל זה בסמכות וברשות. כל זה בברכה נשיאותית ובאישור שני בתי הקונגרס. למה עוד אפשר היה לצפות? מה עוד אפשר היה להביא למתנחלים?".

מורשת שרון

זמן קצר לאחר קבורתו של שרון בחלקת קבר פרטית — וטכנית בלתי־חוקית — בחוות השקמים שהוריש בצפון הנגב למשפחתו העשירה, נורו שתי רקטות מהרצועה על־ידי ארגונים חמושים פלסטיניים, וחיל־האוויר הישראלי יצא לעוד סבב הפצצה "שגרתי" של אותה פיסת קרקע צפופה. לפני פחות מחודש נהרגה ילדה בת 4 בהפצצה כזו.

לאחר מותו, נראה שחלקים באליטה הישראלית מנסים לזמן את רוחו של שרון. במהלך תקופתו כראש ממשלה, מספר חקירות שחיתות התנהלו נגדו, אבל התקשורת הממסדית פעלה במודע כדי להגן עליו מביקורת ציבורית, "לאתרג" אותו, כפי שקרא אז העיתונאי אמנון אברמוביץ׳ לעמיתיו לעשות. שרון מותג־מחדש כמנהיג חזק של האומה, סוג של בונפרטיסט פרלמנטרי, ששאף כביכול לשלום. הדמות שמעוניינת שרת המשפטים ציפי לבני שיזכרו היא של "ראש־ממשלה שהפך לאב גדול של אומה גדולה, אב שנסך בנו ביטחון".

מחנה רחב במעמד השליט הישראלי הסתמך על התפלגותו בהמשך מהליכוד והקמת "קדימה" במחשבה שיוכלו להתקדם ליישום של "ההתכנסות", נסיגה חד־צדדית מחלקים מהגדה המערבית בגירסה מוגבלת של ההתנתקות. קדימה בראשות אולמרט זכתה בבחירות ב־2006 עם הבטחה כזו. היא הובילה שתי מלחמות חדשות בלבנון ובעזה. החשש מגדה מערבית תחת שליטת החמאס הביא לזניחת האסטרטגיה ה"חד־צדדית". קדימה כבר כמעט התפוגגה, ופינתה מקום לבועה הפוליטית של יאיר לפיד.

העלאתו באוב של שרון משמשת חלקים בממסד הישראלי וברמה הבינלאומית להפעלת לחץ על ממשלת נתניהו כדי שתקבל "החלטות קשות" בפארסת המשא־ומתן שלה עם הרשות הפלסטינית. על רקע המזרח התיכון שלאחר "האביב הערבי", הזעם המצטבר בקרב הפלסטינים, הבידוד הבינלאומי הגובר של ישראל, ובשעה שחששותיהם הדמוגרפיים נותרו בלתי פתורים, המעמד השליט של ישראל מתוסכל למדי מהממשלה הנוכחית שלו. אלא ש"בולדוזר" כמו שרון לא היה פותר את בעיותיהם.

ההתקפות המתמשכות נגד הפלסטינים ייענו במוקדם או במאוחר שוב במאבק נרחב מצדם. ההתנחלויות מאבדות תמיכה. דור חדש של עובדים וצעירים ישראלים, השואפים לצדק חברתי ושלום, יצטרכו להיאבק בכיבוש ובדיכוי של הפלסטינים, בד־בבד עם המאבק על האינטרסים המעמדיים שלהם עצמם. המאבקים האלה, יחד עם בנייתם של כוחות סוציאליסטיים חזקים בישראל ובשטחים הפלסטיניים הכבושים, יעקרו את המורשת הרעילה שהותיר אחריו שרון.



  


תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 59187, תל אביב–יפו 6159101
info@socialism.org.il
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון. התנועה שותפה בוועד למען אינטרנציונל עובדים (CWI), ארגון סוציאליסטי בינלאומי המאגד תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.