socialism.org.il
מכתב למק״י
הזדמנות לקידום חזית סוציאליסטית חדשה
המכתב הבא, שנשלח לוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק״י), מציע לפתח דיון סביב הנחיצות והאפשרויות לקידום בנייה של מסגרת מאבק פוליטית רחבה חדשה, סוציאליסטית, שתציע חלופה ברורה למפלגות הממסד הקפיטליסטיות והלאומניות, ותקדם את המאבקים במקומות העבודה, בקמפוסים וברחובות למען צדק חברתי, שלום ושוויון, כצעד בדרך לבניית מפלגה רחבה חדשה של ציבור העובדים והעובדות משני צדי השסע הלאומי
המזכירות הארצית של "מאבק סוציאליסטי"
26.03.2014 00:00

22 במרץ 2014

חברות וחברים,

אנחנו כותבים לכם כפי שסוכם ובהמשך לדיון שערכנו עם דב חנין ב־7 בפברואר בעניין האפשרויות לקידום חזית סוציאליסטית חדשה, כמו גם בעקבות הדיון שקיימנו בהשתתפות תמר גוז׳נסקי בדצמבר האחרון במסגרת כנס סוציאליזם 2013 שנגע בעניין זה.

ראשית, אנו מאחלים לכם הצלחה בדיון הפנימי שהחלטתם לקיים בשורותיכם סביב השאלות הקשורות בקידום בנייתו של השמאל הסוציאליסטי המעמדי בישראל בשנים הקרובות, ואף שאנו מבינים כי מעיבה על הדיון תחושה מסוימת של משבר, אנו שמחים על עצם הדיון ומברכים על הקולות שעולים במסגרתו המבקשים לשים דגש רב יותר על פנייה מעמדית ורעיונות מעמדיים וסוציאליסטיים בפעילותכם הציבורית.

כידוע לכם, תמכנו בבחירתכם יוצאת־הדופן להדגיש מסרים ברוח זו בקמפיין הבחירות האחרון של חד״ש לכנסת. פנייה מעמדית ורעיונות סוציאליסטיים נחוצים אובייקטיבית בתקופה הנוכחית, לא רק בישראל ובשטחים הפלסטיניים הכבושים אלא ברמה הבינלאומית, על רקע המשבר המערכתי הגלובלי המתמשך בו שרויה הכלכלה הקפיטליסטית כיום, ואשר מקרין על שרשרת נפץ של משברים פוליטיים וגיאופוליטיים, חברתיים וסביבתיים.

הזדמנויות ברמה הבינלאומית

אמנם קמפיין הניצחון האידיאולוגי של הקפיטליזם הגלובלי בשנות התשעים, בעקבות התמוטטות המשטרים הסטליניסטיים בברית־המועצות ובגוש המזרחי, גרר התקפלות ותזוזה חדה ימינה בקרב חלק הארי של הנהגות תנועת העובדים והעובדות הבינלאומית שאימצו את ההיגיון הניאו־ליברלי. המסקנות המעמדיות והסוציאליסטיות בקרב מעמד העובדים נזרקו לאחור, ומעמד העובדים נותר במשבר של אובדן אוריינטציה פוליטית.

אולם בהשפעת הנסיבות האכזריות שכופה המשבר הקפיטליסטי הגלובלי, מעמד העובדים, ובמיוחד השכבות הצעירות שבו, שב להיאבק על תנאי המחיה והעבודה, מסיק מסקנות כלליות לגבי המצב ומתחיל להתארגן מחדש באופן עצמאי. תנועת ההתאגדות ההמונית בישראל היא אחד הביטויים המרהיבים למגמה הגלובלית החדשה הזאת, ואין זה מקרי שהיא מתרחשת בד־בבד עם תנועת התאגדות משמעותית במגזר הפרטי בארה״ב, וגם עם גל השביתות הנוכחי במצרים והצמיחה הדרמטית של איגודי העובדים העצמאיים שם, שהואצה כחלק מההתעוררות ההמונית למאבק מהפכני במשטר.

לצד המגמות המהפכניות באזורנו, מייצגות המגמות השונות של מהפכת־הנגד סכנה איומה ומוחשית, אך הן אינן מעידות על כך שתנועות ההמונים ההיסטוריות — שהטילו אימה בקרב המעמדות השליטים ברמה העולמית, שהנחיתו מכה על יכולת השליטה האימפריאליסטית של ארה״ב במזרח התיכון, ואשר מנגד עוררו השראה והיכו הדים חוצי־יבשות — אמרו את מילתן האחרונה.

כפי שהדגימו תנועות ההמונים במוקדים שונים בעולם מאז מאורעות "האביב הערבי" (כולל בימים אלה בטייוואן), אנו חיים בעידן של תנועות המונים, של ניפוץ האשליות בהבטחות הגלובליזציה הקפיטליסטית, של אובדן אמון במפלגות הממסד ובממסד הפוליטי, ושל פתיחות ועניין גוברים ברעיונות סוציאליסטיים — ולא רק בתחומי אמריקה הלטינית. מדובר בהתפתחויות שמתחילות להניח את היסודות לצמיחה של תנועת עובדים ועובדות מודרנית, אנטי־קפיטליסטית וסוציאליסטית, במישור האיגוד־מקצועי וגם במישור הפוליטי.

אנו עדים בשנים האחרונות ברמה הבינלאומית לשורה של ניסיונות לבנות קואליציות ומפלגות שמאל חדשות, לוחמניות, שיציעו חלופה לאותם חלקים ב"שמאל" שהסתגלו והשלימו לחלוטין עם החברה הקפיטליסטית פושטת־הרגל; חלופה פוליטית שתציע יותר מקרבות־מאסף נואשים מול הגזירות וההתקפות הניאו־ליברליות ומול הכיבושים והמלחמות האימפריאליסטיים.

אף שלמרבה הצער בחלק מאותן התארגנויות שמאל חדשות מובילות כעת ההנהגות דווקא לתזוזה ימינה — לעבר עמעום מסרים, הצעה לקואליציות עם מפלגות ממסד קפיטליסטיות, וויתור על הצבת חלופה כלכלית ופוליטית — אין ספק כי התארגנויות כאלו נחוצות ועשויות למלא תפקיד מסייע לארגון מחדש של שמאל סוציאליסטי מעמדי. בכך הכוונה לשמאל שיבטא את הקול הפוליטי המעמדי העצמאי של האנשים העובדים ושיחתור לבסס עצמו על הארגונים והקהילות של מעמד העובדים, כצעד בדרך למפלגות של מעמד העובדים שיישענו על בסיס המוני של תמיכה ופעילות. הזינוק החד בתמיכה הציבורית בסיריזה ביוון, תחת השפעת המשבר שם בשנים האחרונות, רומז לפוטנציאל כזה (אם כי התזוזה ימינה של הנהגת סיריזה מעמידה בסימן שאלה עד כמה רחוק היא תלך ביישומה של מדיניות שמאלית אם תרכיב ממשלה).

מובן שהקמת מפלגה פעילה על בסיס המוני אינה תלויה בכך שקבוצות פוליטיות קיימות פשוט יקראו להקמתה או יכריזו עליה או שיכתירו את עצמן בתור "ה־מפלגה" של העובדים והעובדות. מסקנות לגבי הצורך בהתארגנות פוליטית עצמאית ובייצוג פוליטי צומחות תמיד על רקע התפתחות של מאבקים משמעותיים שדוחפים עובדים ועובדות למעורבות פוליטית. אולם הצבה כבר כיום של נקודות התייחסות ברורות ברמה הארצית, של מפלגות ונציגי ונציגות ציבור, שיתעקשו באופן עקבי, ומעל כל במה, על הסברה מעמדית וסוציאליסטית, יכולה בהחלט לתרום להאצת תהליך הסקת המסקנות בציבור הרחב של מעמד העובדים ושל שכבות קרובות הסובלות מניצול, דיכוי והדרה בחברה הקפיטליסטית, לקראת המאבקים הגדולים שעוד לפנינו.

הוואקום הפוליטי בישראל

למרות האתגר הכפול בישראל נוכח הסכסוך הלאומי, לדעתנו הקרקע כאן פורייה להצבת חלופה סוציאליסטית מעמדית ברמה הארצית בדמות מסגרת מאבק פוליטית יהודית־ערבית, סביב סדר־יום ברור של שינוי סוציאליסטי, שתחתור לפרוץ ולבנות נוכחות בקרב מעמד העובדים ובקרב צעירים משני צדי השסע הלאומי. חזית סוציאליסטית תוכל למלא תפקיד חשוב הן בחתירה תחת ה"הפרד ומשול" בין יהודים וערבים ונגד הכיבוש, כפי שחד״ש עשתה עד היום, אך גם בהעלאת המודעות המעמדית והסוציאליסטית ובקידום ההתארגנות והייצוג הפוליטיים של מעמד העובדים.

המחאה לפני שנתיים וחצי אמנם לא הספיקה בפני עצמה כדי לפתור את הבעיות שעוררו אותה, אך היא היתה נקודת מיפנה תודעתית חשובה. היא ביטאה קיטוב מעמדי גובר ומיאוס שהצטבר בחברה הישראלית מהשלכותיהן של ההתקפות הניאו־ליברליות בעשורים האחרונים. ההתנגדות ההמונית, גם אם לא היתה מגובשת רעיונית, הילכה־אימים על הטייקונים, על האליטה השלטת ועל ממשלת נתניהו הקודמת.

המחאה ייצגה הרבה יותר מ"שחרור קיטור". שכבות משמעותיות חדשות במעמד העובדים ובמעמד הביניים בישראל התעוררו למאבק על תנאי המחיה והעבודה וחיפשו דרכים לפעול כדי להשיג שינוי גם אחרי הפגנות המחאה. ובכל זאת, באופן פרדוקסלי, הקיטוב המעמדי והחיפוש אחר דרך להשיג שינוי יסודי במציאות החיים השתקפו רק באופן מוגבל ומעוות בבחירות לכנסת בשנה שעברה.

הליכוד־ביתנו חטפו מכה רצינית, קדימה נמחקה. מפלגת "העבודה" הצליחה "לספוג" שכבה מסוימת של פעילים ופעילות שהיו מעורבים במחאה החברתית אך לא הצליחה להתרומם למרות הניסיונות של יחימוביץ׳ בזמנה לצייר את המפלגה הקפיטליסטית שלקחה חלק ברוב ממשלות ישראל כמפלגה "חברתית". מי שקטף חלק משמעותי מפירות הניכור ממפלגות הממסד ה"מסורתיות" היה לפיד, מיליונר עם סדר־יום ניאו־ליברלי ברוטלי ששווק באופן שקרי כ"פוליטיקה חדשה" שתשרת את האדם העובד. בעוד שהתמיכה בו נשענה במידה רבה על שכבות מעמד ביניים מבוססות, הוא הצליח להפיל בפח גם רבבות עובדים וצעירים שקיוו ש"מטאטא חדש ינקה טוב יותר".

בתוך חודשים ספורים לפיד נהפך לאחד הפוליטיקאים השנואים בישראל ומפלגתו התרסקה בסקרים. גם אם הליכוד־ביתנו מצליחים שוב להתחזק מעט על חשבון "הפוליטיקה החדשה" של לפיד ובנט, התמיכה בהם מתוחזקת באמצעות לאומנות ונשענת על בסיס רעוע, שחלקו הגדול עשוי להתנדף במהירות סביב אחד המשברים הבאים, כפי שקרה כבר לקדימה, למפלגת העבודה ולליכוד עצמו בעשור החולף.

שכבות לא מבוטלות בציבור הישראלי מסיקות מסקנות שמאליות ומחפשות חלופה לימין הקפיטליסטי והלאומני, כפי שנרמז גם מהתחזקותה היחסית של מרצ, שמיתגה עצמה מחדש בתור "השמאל של ישראל" אחרי שכמעט נעלמה בעשור שעבר. אלא שמרצ אינה מסוגלת להציע פתרונות עומק לרוב הבעיות הבוערות, בראש ובראשונה מכיוון שהיא תומכת בכלכלת השוק הקפיטליסטית, מה שכבר הוביל אותה ליטול חלק בקואליציות ניאו־ליברליות ברמה המקומית והארצית. בנוסף לכך, הגישה הלאומית הצרה של מרצ אינה מאפשרת לה להציע באופן עקבי מאבק משותף שיתגבר על ההפרדה הלאומית, כפי שהוכיחה תמיכתה במלחמות האיומות ביותר בשנים האחרונות.

בעוד שניכר כי קיים חלל פוליטי בקדמת המאבקים של שכבות שונות ממעמד העובדים וממעמד הביניים שמנוכרות למפלגות הממסד, שורה של סיבות ומגבלות הביאה לכך שחד״ש לא הצליחה לגייס שכבות חדשות משמעותיות של תומכים ופעילים בעקבות מחאת 2011, כפי שהדבר השתקף בבחירות האחרונות לכנסת, ובאופן שונה גם בבחירות לרשויות המקומיות. אין ספק שההסתה הלאומנית נגד חד״ש, וגם ההתגייסות של כוחות ימין מסוגים שונים נגד השמאל היהודי־ערבי, מילאו תפקיד בכך.

עם זאת, כפי שנקווה שתסכימו, אין מדובר רק בתוצאה בלתי־נמנעת שנכפתה בנסיבות אובייקטיביות. מאמץ מאורגן בשטח סביב מסרים מעמדיים וסוציאליסטיים מרכזיים ובולטים במהלך מחאת 2011 ובשורה של מאבקים בשטח, והצבת חלופה פוליטית ברורה למפלגות הממסד ואף השקת חזית מאבק פוליטית חדשה בסמוך למחאה, היו יכולים להערכתנו לעזור לשנות את התמונה.

מובן שלא כל מסגרת מאבק חדשה היתה מסוגלת להתגבש ולצמוח בעקבות המחאה, כפי שהוכיחו הניסיונות השונים של התארגנויות "התנועה החברתית" (שחברי מק״י לקחו חלק בהובלתה), "האסיפה הארצית" ו"החזית החיפאית", שהתפרקו בשלב של נסיגה במאבק בשטח ב־2012. אך למרות הקושי האובייקטיבי, חזית מאבק פוליטית חדשה שהיתה נבנית תוך דיאלוג עם כוחות חדשים, עם הפנים למעמד העובדים, ובמטרה לקרוא תיגר על מפלגות הממסד עם סדר־יום סוציאליסטי, היתה לדעתנו עשויה לספק אופק ברור יותר להמשך המאבק ולהיהפך למוקד משיכה מסוים.

פוטנציאל לחזית סוציאליסטית

שעה שהכוחות הקיימים של השמאל הסוציאליסטי מסוגלים למלא בפני עצמם רק באופן חלקי ומוגבל למדי את החלל הפוליטי שנפער על רקע המחאות והמאבקים של השנים האחרונות, נחוצה מסגרת מאבק פוליטית רחבה, לא במטרה לקבץ יחד את הכוחות הקיימים בשמאל, אלא בדיוק כדי להגיע ולארגן למאבק פוליטי באופן אפקטיבי יותר שכבות חדשות של יהודים וערבים שנדחפות למאבק בזירות השונות — במסגרת גל ההתאגדות ושאר מאבקי העובדים, המאבק בנישול ערביי הנגב ובהפקעות והריסות בתים בכלל, מאבקי הסטודנטים, התארגנויות מחאה שונות, המאבק בכיבוש, וכו׳.

ארגון מאבק כזה יצטרך לפעול באופן שיוכל לעזור לבנות את הייצוג הפוליטי החסר של מעמד העובדים בחברה. בהתחשב בתפקיד המרכזי של מעמד העובדים המאורגן במאבקים נגד התקפות הממשלה והמעבידים, ולשינוי החברה, חיוני לחתור לכך שעובדים מאורגנים יהפכו למרכיב מרכזי בהנהגה של אותה התארגנות.

מאמץ ממוקד לפרסם כעת פנייה רחבה שתזמין לפיתוח דיאלוג ודיון דמוקרטי לקראת בניית כוח פוליטי חדש — סוציאליסטי, נגד ממשלת ההון וההתנחלויות, שישאף להתבסס על אנשים עובדים מהשורה, יהודים וערבים — יוכל לעורר עניין מחודש גם בקרב שכבות שהתייאשו מתוצאות המחאה החברתית ולרתום כוחות חדשים למאבק פוליטי.

כבר בשלבים הראשונים חזית כזו תוכל להתבסס על הכוחות של השמאל הסוציאליסטי, יחד עם פעילים ופעילות איגוד־מקצועיים ופעילים ופעילות חברתיים. בכלל זה אפשר להצביע על פעילים ופעילות המעורבים בחלק מהתארגנויות העובדים החדשות בהסתדרות ובכוח לעובדים, בתנועת "עתידנו" וסביבה באיגוד העובדים הסוציאליים, בהתארגנויות מוניציפליות שמאליות (בתל אביב, ירושלים, רהט, כרמיאל), פעילים שהיו מעורבים בקמפיין הגז ואלה המעורבים בהתארגנויות נוספות שמנסות להחיות את המחאה החברתית, ועוד.

כמו כן, יהיה צורך במאמץ עקבי וארוך־טווח לפנות להתארגנויות עובדים ולוועדי עובדים, ולהתארגנויות של פעילים חברתיים וסוציאליסטיים, כדי לפתח דיאלוג, להזמין התארגנויות ונציגי עובדים לתפוס את מקומם בהנהגת אותה חזית, לשכנע שהחזית מייצגת את האינטרסים והדרישות שלהם, ושפעילות במסגרתה תוכל להיות אפקטיבית הרבה יותר מהניסיונות של חלק מהוועדים ושל "התארגנויות מחאה" להתפקד למפלגות ההון מתוך תקווה כוזבת לרכך גזירות שונות.

יש להכיר בכך שהמומנטום מהסוג שהיה במהלך ובתקופה שמיד לאחר מחאת 2011 להשיק מוקד משיכה שמאלי חדש, בין השאר על רקע התמיכה הלא מבוטלת שהיתה ברעיון של "מפלגת מחאה", נבלם במידה מסוימת לבינתיים. גם הסכסוך הלאומי מהווה אתגר מסבך ומעכב. אולם הצמא של שכבות חדשות להיכנס למעורבות פוליטית במסגרת שמציעה דרך להיאבק לצדק חברתי, לשלום ולשוויון בהכרח ישוב ויתעורר מתוך המאבקים של השנים הקרובות.

חלופה למפלגות הממסד

חזית סוציאליסטית תצטרך לשמש אופוזיציה לוחמת ולהציב חלופה ברורה למפלגות הממסד הקפיטליסטיות, לחשוף את הפוליטיקה שלהן ולסרב להיכנס איתן לקואליציות, גם ברמה המקומית (לרבות בחיפה, שם לצערנו חד״ש שוב שותפה בקואליציה ימנית שכוללת את מפלגתו של ליברמן). הניסיון הבינלאומי מראה שחבירה לקואליציות שממשיכות לשרת את שלטון ההון וליישם מדיניות שפוגעת במעמד העובדים ובציבור הרחב בדרך־כלל מביאה לאובדן תמיכה, ובטווח הארוך היא מטרפדת כל אפשרות לבנות אופוזיציה עקרונית לוחמת ולהציב חלופה רצינית.

לכל התארגנות חדשה כזו תצטרך להיות אוריינטציה ברורה למעורבות במאבקים בשטח. היא תצטרך להתגייס ולפעול כדי לשכנע סביב המסקנות והצעדים הדרושים אובייקטיבית במטרה להביא להצלחת אותם מאבקים ולפתרון המשברים הבוערים בחברה, כמו גם לעזור לחדד את המסקנות לגבי הצורך וההיתכנות של מאבק והתארגנות לשינוי החברה, והיעדר האפשרות להסתמך על הממסד הקפיטליסטי ועל האליטה הלאומנית.

חזית סוציאליסטית תצטרך לא רק לדבר באופן כללי על צדק חברתי ושלום ולהסתפק בביקורת על הניאו־ליברליזם והכיבוש, אלא לחבר בין הדרישות המיידיות שעולות במאבקים לבין הצורך הרחב בהפלת שלטון ההון ובמאבק לחברה סוציאליסטית דמוקרטית. חשוב בהקשר הזה שסוציאליסטים ידגישו כי גם השגתם של שחרור לאומי ושוויון אמיתיים ומלאים לפלסטינים תלויה בסופו של דבר אף היא בהצלחת המאבק להפלת שלטון ההון הישראלי ולהשגת שינוי סוציאליסטי באזור.

קידום תוכנית סוציאליסטית וסדר־יום של מאבק ושל התארגנות מעמדית יוכלו להבהיר באופן חד במה שונה חזית סוציאליסטית מסדר־היום הצר של מרצ מחד; אך גם מזה של בל״ד מאידך. רצוי גם שחזית סוציאליסטית תכלול התייחסות לסוציאליזם כבר בשמה כדי לעזור לבדל אותה ממפלגות אחרות שמדברות על "צדק חברתי".

ישנם גורמים שיטענו שקידום גלוי וישיר של מדיניות סוציאליסטית ירחיק תמיכה וקולות של שכבות חשובות, אך התפקיד של השמאל המרקסיסטי יהיה להתאמץ לשכנע כי יש נחיצות אובייקטיבית במצע סוציאליסטי בסיסי, ולהצביע גם על דוגמאות להתקדמות של השמאל הסוציאליסטי בעולם (אחת הדוגמאות הטריות הרלוונטיות בעינינו, על אף ההבדלים בנסיבות, היא האופן שבו הצליחה להיבחר שותפתנו קשאמה סוואנט, חברת המועצה הסוציאליסטית הראשונה מזה מאה שנה בסיאטל, ארה״ב, לאחר שזכתה לתמיכה המונית סביב הדרישה להעלאת שכר המינימום ל־15 דולר לשעה, אך תרמה בבירור גם להנגשה ולהרחבת התמיכה ברעיונות סוציאליסטיים בציבור הרחב).

בניית קואליציה ופיתוח דיון

תנועת מאבק סוציאליסטי פתוחה בהחלט לדיון על הצעות שונות לבנייה של מסגרת מאבק חדשה, ובכל אופן יידרש דיון דמוקרטי רחב סביב כל הסוגיות הרלוונטיות, כולל השם, המצע המשותף והמבנה הארגוני, בשאיפה שיישענו על קונצנזוס.

לדעתנו מוטב שחזית סוציאליסטית תפעל כארגון־גג, שמושתת על מבנה פדרטיבי רחב, פתוח ומכיל, כדי לאפשר להתארגנויות שונות, וגם לפעילים ופעילות יחידים שאינם מאורגנים פוליטית, למצוא בה את מקומם מתוך ראייה של החזית ככלי מועיל לקידום המאבקים והאינטרסים הרחבים שלהם. חשוב שחזית כזו תקדם דיון פתוח בין הזרמים השונים בה ושההתארגנויות השותפות, שיפעלו לקידום המצע המשותף של החזית, ימשיכו לפעול באופן חופשי בכל תחומי הפעילות גם תחת הפרופיל העצמאי שלהן. במקביל נחוץ שהפעילות והפעילים שאינם משויכים ארגונית יוכלו לבחור נציגים ונציגות מטעמם למוסדות התיאום וההיגוי המקומיים והארציים.

קבלת החלטות בקונצנזוס בין הקבוצות השותפות ברמה הארצית או המקומית, לפחות בשלביה הראשונים של חזית חדשה, תוכל לתרום לבניית אמון והסכמה רעיונית ולהקנות ביטחון להתארגנויות עובדים ול"התארגנויות מחאה" שישקלו להצטרף בהמשך, ולמעשה להבטיח שאף גורם שותף, ולא משנה מה גודלו, לא יוכל להשתמש בפעילות החזית כמעין כיסוי לפעילותו העצמאית או להכתיב מהלכים, הפגנות ופעילויות שיתקיימו בשם החזית. קונצנזוס כזה יכול להיות תוצר של הסכמה ברמה הארצית או המקומית בין כל הנציגים והנציגות מטעם הקבוצות השותפות ושל רוב מבין הפעילים והפעילות שאינם משויכים.

לצד החשיבות שבשמירה על עמדת ההשפעה הציבורית של נציגי ונציגות ציבור שנבחרו ושיש בפעילותם הציבורית שירות חשוב עבור כלל השמאל ומעמד העובדים, חיוני שחזית סוציאליסטית תעשה כל מאמץ כדי לאפשר ולתת קדימות לחברי ועדים, פעילי איגודים, פעילי שכונות, ומארגני מחאות ומאבקים — יהודים וערבים, נשים וגברים, אשכנזים ומזרחים — אשר מסכימים עם המצע הבסיסי, להתמודד במסגרתה בבחירות לרשויות המקומיות ולכנסת.

אם חזית כזו תתמודד בעצמה בבחירות הפנימיות בהסתדרות (כלומר, במקרה שבו לא תהיה התארגנות ייעודית מקבילה בהסתדרות), היא תצטרך לפעול כדי להבטיח ייצוג ברור לחברי וחברות ועדי עובדים, ולהתנער באופן חד־משמעי מאנשי מנגנון בהסתדרות שהעדיפו בשנים האחרונות שיתוף־פעולה עם ההנהגה המשת״פית של עיני.

נציגי ונציגות ציבור מטעם חזית סוציאליסטית צריכים להיות חייבים דין וחשבון לחזית, ולדעתנו נחוץ שגם יתחייבו ציבורית לא לקחת לכיסם יותר מהשכר הממוצע במשק, ולתרום את היתרה לקידום המאבקים לפרנסה, שוויון, שלום וסוציאליזם.

אתגר העלאת אחוז החסימה

הגזירה הפוליטית של העלאת אחוז החסימה על־ידי ממשלת ההון וההתנחלויות בדיוק מעל לאחוז התמיכה האלקטורלי של חד״ש מציבה מכשול לא פשוט בפני התארגנות בכיוון הזה. מדובר במהלך של שלטון ימני ויהיר, אך שמתחת לפני השטח הבסיס שלו הולך ומתערער. המאמץ שלהם לחזק בצעדים טכניים את מפלגות השלטון וליצור מראית עין של יציבות בכנסת לא יסייע להם להיפטר מהמיאוס שמבעבע נגד העריצות של שלטון ההון בישראל, וגם לא יחסן אותם מפני התקוממות עתידית נגד הדיקטטורה של הכיבוש וההתנחלויות בשטחים.

ברור שהעלאת אחוז החסימה מפעילה לחץ משמעותי עליכם לחבור לבלוק אלקטורלי עם כוחות ליברליים ושמרניים שמבוססים בציבור הערבי־פלסטיני. מכיוון שישנן מספר אפשרויות על הפרק, עוד מוקדם לנבא בדיוק כיצד תורכב ותיראה ברית אלקטורלית כזו, אך סביר להניח שהיא תקשה על קידום דגש מעמדי ברור ומרכזי מצדכם.

איחוד אלקטורלי ופרלמנטרי על בסיס לאומי לא יוכל לערער יותר את ההגמוניה של שלטון ההון ושל הלאומנות הציונית — הדרך לערער את ההגמוניה של המעמד השליט ולקדם שינוי אמיתי עוברת בהכרח בחתירה לקדם מאבק משותף של יהודים וערבים, כחלק מהמאבק לשינוי סוציאליסטי של החברה, בקרב שכבות רחבות חדשות שמנוכרות לממשלה ולמפלגות הממסד וששואפות לראות כוח פוליטי שייצג את מצוקותיהן, שאיפותיהן ומאבקיהן.

ביכולתכם לוודא שהמשקל היחסי של מפלגתכם ושל הכוחות שמאורגנים כרגע במסגרת חד״ש מוטל באופן מלא במטרה למצות כל פוטנציאל לקידום המשימה הבוערת של בניית שמאל סוציאליסטי מעמדי חזק.

שעה שלגבי חבירה מצדכם לחזית אלקטורלית כלשהי תוכלו להכריע גם בשלב מאוחר יותר, בהחלט קיימת דחיפות לנצל את החודשים הקרובים אם תשתכנעו לסייע לקדם חזית סוציאליסטית חדשה, כדי שהתארגנות כזו תהיה מוכנה בהקדם להתערבות במאבקים הצפויים בזירות השונות.

תנועת מאבק סוציאליסטי תשאף לקחת חלק בכל מהלך שיוכל לתרום לכיוון שתיארנו, ואנו מקווים שתחליטו לאמץ את ההצעה. אנחנו קוראים לכם לפרסם כבר בתקופה הקרובה קול־קורא לבניית מסגרת מאבק חדשה — חזית סוציאליסטית — במאמץ מיוחד לפנות גם מעבר לכוחות המאורגנים של השמאל הסוציאליסטי, ובפרט לשורות העבודה המאורגנת.

לקראת הוועידה המתוכננת שלכם, נשמח להמשיך לפתח את הדיון עם פעילי ופעילות מק״י סביב הנקודות שהעלנו.

בסולידריות,
המזכירות הארצית של תנועת מאבק סוציאליסטי