מאבקים חברתיים · העבודה המאורגנת · כלכלה · פוליטיקה · כיבוש ושלום · המזה״ת · בינלאומי · סטודנטים · נוער · נשים · להט״ב · בריאות · סביבה · היסטוריה ותיאוריה · התנועה
X


חילופי יו״רים בהסתדרות
ניסנקורן: ניאבק להעלאת שכר המינימום
יו״ר ההסתדרות החדש אבי ניסנקורן הכריז כי ההסתדרות תפעל לצמצום העוני ובמידת הצורך גם תוביל שביתה כללית ■ זה הזמן לתרגם הצהרות למהלכים

הדפסה

יו״ר ההסתדרות החדש אבי ניסנקורן נאם ביום שלישי, 10 ביוני, בוועידת גמלאי ישראל והכריז כי ההסתדרות תפעל לצמצום העוני "ואם צריך לעשות זאת, נעשה גם שביתה, ואם צריך אז בהמשך גם שביתה כללית".

דבריו אלה באים בהמשך לנאומו באירוע חילופי היו״רים שנערך בבית ההסתדרות ב־29 במאי בו אמר כי "העובדים במדינת ישראל עדיין צריכים שינוי עמוק. אסור לנו להתבלבל, מדינת ישראל מובילה, לצערי, בקיצוניות של מדיניות כלכלית ימנית ואנחנו חייבים לעשות את השינוי". הוא הוסיף כי ההסתדרות תפעל "למיגור העוני תוך תיקון ושיפור שכר המינימום. לא יכול להיות מצב שאנשים עובדים, אפילו כששני בני הזוג עובדים, והם עדיין עניים והמשפחה ענייה... צריך לעשות את כל זה לא רק בדיבורים ובסיסמאות אלא במעשים. אני מבטיח שאנחנו נפעל לעדכון שכר המינימום".

זוהי התייחסותו הראשונה של ניסנקורן לדרישה שעולה מחדש באחרונה להעלאת שכר המינימום, לאחר שארגון כוח לעובדים יזם קמפיין להעלאה משמעותית של שכר המינימום ב־30% ל־30 שקל לשעה / 5,600 שקל לחודש, וח״כ דב חנין (חד״ש) אף יזם הצעת חוק בנושא. קדמה להתייחסות זו חבירה חוצת־ארגונים של עשרות חברי ועדים לקריאה להיאבק להשגת הדרישה.

התחייבויותיו של ניסנקורן להוביל את ההסתדרות למאבק בעוני ובפערים החברתיים תוך שיפור שכר המינימום, ובמידת הצורך אף לארגן שביתה כללית, הן חשובות שכן כוחה של ההסתדרות, ארגון העובדים הגדול בישראל, חיוני למאבק הזה. אף שניסנקורן מצדו לא התייצב עדיין מאחורי הדרישה הקונקרטית להעלאת שכר המינימום ב־30% לפחות, ההסתדרות בהחלט עשויה פוטנציאלית להוות גורם מכריע במערכה הזו, ובכלל במאבק לשיפור תנאי העבודה והמחיה במשק. כפי שאמר ניסנקורן בראיון ל"כלכליסט" בינואר 2013, זמן קצר לאחר העלייה האחרונה בשכר המינימום: "בשביל להגדיל את שכר המינימום או לקבוע פנסיית חובה, צריך את ההסתדרות ואת הוועדים החזקים שיש בה".

על ההסתדרות מופעל בשנים האחרונות לחץ גובר להוביל מאבק, כשברקע תנופת ההתאגדות במקומות העבודה — מגמה שהחלה מלמטה בתגובה ליוקר המחיה ולתנאים הגרועים בשוק העבודה, ושזכתה לדחיפה תחילה מארגון כוח לעובדים ובהמשך מההסתדרות ומתנועת המחאה החברתית של 2011. שכבות רחבות במעמד העובדים שואפות לשינוי מהותי במצב הכלכלי והחברתי.

אולם עולה השאלה האם הצהרות לוחמניות אלו יתורגמו גם באופן מלא לצעדים מעשיים בהיקף הנדרש. קודמו של ניסנקורן, עופר עיני, השמיע התחייבויות ברוח דומה במספר הזדמנויות בשנים האחרונות, כולל סביב מחאת 2011, אך בסיכומו של דבר הובילו הנהגות ההסתדרות בראשותו מדיניות שחותרת במוצהר לריסון שביתות ולהשגת שקט תעשייתי.

אף שבתמורה למדיניות זו ניתנו כמה ויתורים למעמד העובדים, ובהם שיפור מסוים בחוקי עבודה, הרי שבתמונה הרחבה כשלה מדיניות זו בהשגת שיפור ממשי ומשמעותי בתנאי העבודה והמחיה של העובדים והעובדות בישראל: שיעור העוני הרשמי בקרב עובדים התרחב, השכר הממוצע נותר קפוא במונחים ריאליים כבר למעלה מעשור, תהליך ההפרטה נמשך, התקציבים לשירותים החברתיים יובשו, ושורה של גזירות כלכליות לא פשוטות מצד המעבידים והממשלה הצליחו לעבור.

לכן אין ספק שנחוץ שינוי אסטרטגי בהסתדרות, שיגייס את מלוא כוחה של העבודה המאורגנת למאבק רחב להשגת שיפור ניכר ומבני במצב העובדים והעובדות.

ממחאת יוקר המחיה להתגייסות העבודה המאורגנת

כשפרצה המחאה החברתית הגדולה של 2011, הכוח של העבודה המאורגנת היה יכול לסייע לה להגיע להישגים ממשיים במאבק נגד יוקר המחיה ונגד פירוק מדינת הרווחה. עיני הבטיח אז שההסתדרות תתגייס באופן מיידי בכל כוחה לחיזוק המחאה, בהמשך להבטחות קודמות באותה השנה להובלת מאבק ביוקר המחיה, אך למרבה הצער עיני יצא בתוך ימים ספורים נגד דרישות המוחים ואף להגנת נתניהו, והנהגת ההסתדרות בחרה להסתפק במחאה סמלית בלבד, מבלי לגייס עובדים ועובדות בצורה מאורגנת למאבק.

רק לאחר שדעכה המחאה, ולא בשיאה, הכריזה הנהגת ההסתדרות על סכסוך עבודה כללי במשק והובילה לבסוף שתי שביתות מחאה כלליות, בנובמבר 2011 ובפברואר 2012, סביב הדרישה לצמצום ההעסקה הקבלנית במשק. באופן מאכזב התקיימה השביתה הראשונה דווקא ימים ספורים לאחר המועד שבו ניסו אז פעילים חברתיים לארגן "שביתת עם" במטרה לקדם את תנועת המחאה החברתית להישגים.

את ההבטחה להוביל שביתת סולידריות עם עובדי הקבלן השמיע עיני כבר ב־2007, אך תנועת המחאה ההמונית היא שדחפה לבסוף למעשים. עם זאת, התמיכה הציבורית והמומנטום שהיה קיים למאבק אמיתי למיגור ההעסקה הקבלנית במשק לא נוצלו. ארגון כוח לעובדים אף קרא אז לארגן מטה מאבק רחב אך הנהגת ההסתדרות סירבה.

השביתה השנייה, ב־2012, הוכרזה כשביתה ללא הגבלת זמן, אולם היא נאכפה באופן חלקי ועובדים לא נקראו להתגייס לאסיפות עובדים ולהפגנות. הנהגת ההסתדרות זנחה מראש את הדרישה לחיסול ההעסקה הקבלנית במשק (ההסתדרות עצמה מעסיקה עד היום עובדי קבלן, כפי שהעידו השבוע בהפגנה בירושלים עובדות קבלן מרשת הדיור המוגן "משען" שנמצאת עדיין בבעלותה). ההסכם שהושג בתום השביתה זכה לשבחים מנתניהו ומשר האוצר דאז בעיקר מכיוון שהוא לא הביא לכל שינוי מהותי במצב. הוא "כשל בהשגת אחת מהמטרות המוכרזות המרכזיות של השביתה: קליטת עובדות הניקיון במגזר הציבורי", כפי שכתבנו אז, ו"הפיצוי לכך, לכאורה, הוא בהצמדת שכר עובדי הניקיון והשמירה להסכמי השכר במגזר הציבורי והעלאת שכר המינימום שלהם".

ההסכם, שנחתם סופית בשנה שעברה, קובע עבור עובדי קבלן בענפי האבטחה והניקיון במגזר הציבורי שכר מינימום ענפי של 4,650 שקל לחודש או 24.98 שקל לשעה, עם הצמדה לעליות שכר עתידיות במגזר הציבורי. ההסכם עוגן בחוק שנכנס לתוקף בנובמבר האחרון, ובפברואר אף נחתם צו הרחבה שמרחיב את תנאי ההסכם בעניין עובדי הניקיון גם למגזר הפרטי (למעט בתי המלון). אולם על אף השיפור המובטח בתנאים, שבניגוד לחוק עדיין אינו מיושם במלואו בשטח, מדובר בכל זאת בשכר עוני.

המאבק במשכורות העוני

במרץ 2011, תחת איום של שביתה במגזר הציבורי, סוכם בין עיני לבין שר האוצר דאז יובל שטייניץ על העלאה מדורגת של שכר המינימום בחקיקה ב־11.7% ל־4,300 שקל לחודש (23.12 שקל לשעה) עד חודש אוקטובר 2012, וזאת בהתאם להסכם שנחתם קודם לכן בין ההסתדרות לבין לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים (כיום "נשיאות הארגונים העסקיים", ארגון־הגג של ארגוני המעבידים בישראל).

ההסכם נחתם לאחר שהממשלה הקודמת טירפדה הצעת חוק שקידם ח״כ עמיר פרץ להעלאה משמעותית יותר של המינימום ל־4,600 שקל לחודש. אולם הנהגת ההסתדרות נמנעה אז מלגבות דרישה זו בצעדים ארגוניים והתוצאה היתה פשרה עגומה: שכר המינימום כיום שווה־ערך ברמתו הריאלית (בחישוב לפי מדד המחירים לצרכן) לשכר המינימום שנקבע עוד ביוני 2006, אף שרשמית הועלה השכר עוד חמש פעמים מאז. באופן אירוני, דווקא אחד מנציגי בעלי ההון, נשיא איגוד לשכות המסחר אוריאל לין, מבעלי סוכנות כוח־האדם "לין־ביכלר", הודיע עוד בשנת 2007 כי הוא תומך בהעלאת שכר המינימום בתוך שנתיים ל־5,000 שקל לחודש (26.88 שקל לשעה).

כל התוספות המזעריות של השנים האחרונות, לרבות ההסכמים בנוגע לשכר מינימום ענפי, לא הצליחו לפצות על העלייה ביוקר המחיה ועל התרחבות העוני בקרב עובדים. עובדה זו מדגישה כי חשוב להתעקש ולהיאבק הפעם להשגת העלאה משמעותית באמת בשכר המינימום.

ניסנקורן פנה ליו״ר "נשיאות הארגונים העסקיים", צביקה אורן, בקריאה לשיתוף־פעולה עם המעבידים לצורך העלאת שכר המינימום. אלא שאורן כבר הביע התנגדות חד־משמעית להעלאת שכר המינימום ב־30% ל־30 שקל לשעה. בעוד שחלקים ממעמד ההון רואים בהעלאה מסוימת של שכר המינימום אמצעי להגברת הצריכה במשק, שנמצאת בהאטה, ולהרגעת הכעס המצטבר בקרב עובדים ועובדות על משכורות העוני, הרי שאין סיכוי שבעלי ההון והממשלה שפועלת בשירותם יסכימו לדרישה להעלאה משמעותית של 30% ללא מאבק רציני שיבהיר שאין להם ברירה אחרת.

לכן האיום של ניסנקורן להיאבק בעוני, כולל באמצעות נשק השביתה הכללית, הוא מוצדק ונחוץ. אך אסור להסתפק בהצהרות בדבר נכונות להיאבק, כפי שהיה כאמור גם בתקופת עיני, ויש להבטיח שאכן נעשים מהלכים ארגוניים, ובהם אסיפות עובדים ופעולות מחאה, כבר בשבועות ובחודשים הקרובים במטרה לבנות מאבק משמעותי בשטח.

תמרור אזהרה

ניסנקורן מתנגד להסתה הניאו־ליברלית נגד הוועדים החזקים ונגד זכות השביתה, והוא נחשב גם למי שגרם למנגנון ההסתדרות להתנגד לניסיון של בעלי ההון לקבל היתר להארכת יום העבודה באמצעות מעבר מחישוב שעות נוספות על בסיס יומי לחישוב על בסיס חודשי — גזירה ששר הכלכלה נפתלי בנט לקח על עצמו באחרונה לקדם באופן אישי.

עם זאת, ניסנקורן לא נבחר עד היום על־ידי ציבור משמעותי של עובדים ועובדות, כשגם בית נבחרי ההסתדרות (בינ״ה), שאישר את מינויו, אינו מורכב נכון להיום מנציגי ועדי העובדים והאיגודים בהסתדרות. ניסנקורן החל את דרכו במנגנון ההסתדרות כשמונה לתפקיד ראש הלשכה המשפטית של האגף לאיגוד מקצועי. ב־2010 מינה אותו עיני לתפקיד יו״ר האגף, לאחר מספר שנים שבהן עמד בראש משרד עורכי־דין פרטי, ומאז הוא שימש בפועל כסגנו של עיני וכשותף מוביל למדיניותו.

בחודשים האחרונים כבר הוביל ניסנקורן את ההסתדרות עוד טרם מינויו הרשמי. באפריל הוכרז סכסוך עבודה בבתי החולים הממשלתיים וניסנקורן אף הצהיר כי ההסתדרות תוביל מאבק נרחב במערכת הרפואה הציבורית על רקע המשבר בבתי החולים של הדסה בירושלים ומצוקת כוח־האדם וההעסקה הקבלנית בבתי החולים הממשלתיים. אלא שמלבד ההכרזה על סכסוך העבודה לא נעשו בינתיים צעדים קונקרטיים בכיוון. ניתן היה לנצל את ההזדמנות גם כדי להבטיח הסדר טוב יותר בהדסה, שיכלול את הלאמת בתי־החולים וימנע פגיעה בעובדים, אך למרבה הצער ההסכם בהדסה, שכולל ויתורים כואבים ומרחיקי לכת מצד העובדים, נחתם מבלי שננקטו צעדים ארגוניים משמעותיים שהיו עשויים לשנות את התוצאה הסופית.

בדואר ישראל וברשות השידור, מול האיומים לפטר או להוציא לפרישה אלפי עובדים, החליטו ועדי העובדים על הצבת חזית משותפת במאבקיהם. ההכרזה על שביתה ללא הגבלת זמן בדואר ישראל בסוף אפריל היתה יכולה להיות יריית הפתיחה להרחבת המאבק באמצעות מהלכים מצד הנהגת ההסתדרות, אלא שבתוך יומיים הוביל ניסנקורן להסכמה עם שר התקשורת גלעד ארדן על סיום השביתה, וזאת ללא כל הישג אמיתי. ההנהלה אמנם החזירה לעובדים כספים שקיצצה ממשכורותיהם, אך הוסכם באופן שערורייתי כי העובדים — ולא הממשלה! — יתנו כעת 5% משכרם עד סוף השנה כהלוואה לדואר ישראל, ובנוסף מתנהל משא־ומתן על מספר המפוטרים, שעה שההנהלה דורשת לפטר 2,000 עובדים. ניסנקורן מצדו הודה לעובדים על "הירתמותם למען הבראת החברה".

כשבשנת 2012 נחתם ברכבת ישראל הסכם שכלל הפרטה של שליש מהתחזוקה וקידם הפרטה של חלקים נוספים, ניסנקורן הגן על ההסכם ככזה ש"מחזק את העבודה המאורגנת". עובדי הרכבת היו מוכנים להיאבק בנחישות נגד כל סוג של הפרטה ברכבת, אך מהסיבה הזאת בדיוק הדיחה אז הנהגת ההסתדרות בצעד אנטי־דמוקרטי חסר־תקדים את ההנהגה הנבחרת של עובדי הרכבת, ובכלל זה את היו״רית הנבחרת גילה אדרעי בשיאו של המאבק, וזאת לבקשתו של שר התחבורה ישראל כץ. ניסנקורן, כיו״ר האגף לאיגוד מקצועי — תפקיד ממונה שאינו נבחר — לקח אחריות אישית מפורשת על ההדחה והפגיעה בנציגות הנבחרת של העובדים, ואדרעי אף סיפרה שבשיחה איתה הוא אמר לה כי "מצפים ממני לתת לך שפיץ בראש".

את הסכם ההפרטה של תע״ש שנחתם באפריל שיבח ניסנקורן כהסכם שמדגים כי "רפורמה עושים בהידברות ובהסכמה". אלא שה"רפורמה" המדוברת היתה ההפרטה. ניסנקורן הדגיש בכך פעם נוספת את נכונותו לתמוך במקרים מסוימים ב"הפרטה בשיתוף העובדים" על פני הצבת התנגדות עקרונית להפרטה כתהליך הפוגע במעמד העובדים.

הנקודות הללו צריכות להציב תמרור אזהרה לבאות. הן גם היו צריכות להביא את אותם נציגים ונציגות בבית נבחרי ההסתדרות שרואים עצמם מחויבים למאבק בהפרטה ובהתקפות על העובדים, ולייצוג דמוקרטי של רצון העובדים, להודיע על התנגדותם למינויו של ניסנקורן ולהצביע הצבעה עקרונית נגד מינוי זה, גם אם היו נותרים במיעוט, וכך לעזור להבהיר כי קיים מאבק על סדר־יומה של ההסתדרות. אך ניסנקורן נבחר פה־אחד בבינ״ה, ובאופן תמוה גם על־ידי תשעת חברי סיעת חד״ש בהסתדרות (ובהם חברי הנהגת המפלגה הקומוניסטית), שאינה שותפה בקואליציה של הנהגת ההסתדרות מאז 2007 ומותחת בשנים האחרונות ביקורת על הקו שהובילו עיני וניסנקורן.

מהצהרות למאבק

כפי שניתן היה ללמוד גם מתוצאות הבחירות האחרונות למוסדות ההסתדרות לפני שנתיים, סמכותו של עיני עצמו בקרב ציבור העובדים, בקרב חלק מהוועדים ואף בקרב חלקים במנגנון ההסתדרות נחלשה בבירור בשנים האחרונות בתגובה למדיניות ריסון המאבקים ולמידת השיא של הריכוזיות שהוביל בקבלת ההחלטות כדי לאכוף הסכמות שהושגו עם בעלי ההון ועם הממשלה שלהם. אין זה מקרי ששרי ליכוד השותפים באופן מלא למדיניות של גזירות כלכליות והפרטה, ובפרט שר התחבורה ישראל כץ, שר האוצר לשעבר יובל שטייניץ ושר האנרגיה והמים סילבן שלום כבר הביעו בעבר תמיכה פומבית בעיני, כולל סביב הבחירות הפנימיות בהסתדרות, ואף הגיעו לחלוק לעיני כבוד בטקס חילופי היו״ר. עיני, עם משכורת שקולה לזו של שר בממשלה, הוכיח יכולת שיתוף־פעולה חד־משמעית מול עיקרי התכתיבים הניאו־ליברליים.

עוד לפני שהודחה גילה אדרעי בשירות תהליך ההפרטה התמודד עיני מול מרד של ממש במהלך שביתת העובדות הסוציאליות ב־2011, הן בשטח והן במרכז איגוד העו״ס, עקב ניסיונו לכפות חתימה על הסכם גרוע, שנחתם לבסוף. בתחילת תקופתו של עיני הוקם ארגון כוח לעובדים, שהעלה על נס את הצורך החיוני בדמוקרטיה בארגון עובדים, אליו עברו מאז עובדי חיפה כימיקלים צפון וקבוצות עובדים נוספות שחשו כי לא נותרה להן דרך אחרת להבטיח את האינטרסים ואת הרצון הדמוקרטי של העובדים.

על הרקע הזה, עיני הכין במשך זמן רב את הקרקע לחילופי היו״רים, והדבר כלל הכנסת שינויים בחוקת ההסתדרות עוד בתחילת 2012, שנועדו למנוע כל אפשרות מעשית להדחה של יו״ר מכהן. בעוד שלניסנקורן יש תמיכה מסוימת, בפרט בקרב חלק ממובילי הוועדים החדשים שהתארגנו בהסתדרות בשנים האחרונות, הרי שבכל מקרה של התנגשות עתידית בין רצונן של קבוצות עובדים שונות לבין הקו של ההנהגה, סמכותו של ניסנקורן עשויה להיות חלשה ופחותה מזו של עיני, גם מעצם העובדה שהוא "הוצנח" לקדנציה של שלוש שנים.

לכן, בהתחשב בתחושת המיאוס הכללית בקרב עובדים מצד אחד, ובקו הלוחמני של ממשלת נתניהו בכל הקשור לקידום התקפות על העובדים מצד שני, סביר שניסנקורן ייפנה להצהרות לוחמניות יותר ואף לצעדי עיצומים ושביתה משמעותיים יותר בתקופה הבאה.

על הכרזתו כי ההסתדרות תיאבק בעוני ולמען העלאת שכר המינימום גם באמצעות שביתה כללית יש לברך. אך כפי שאמר ניסנקורן עצמו אי־אפשר להסתפק בהצהרות. יש לדרוש שהכרזה זו תסמן שינוי כיוון אמיתי לקראת גיוס מלוא הכוח של מעמד העובדים המאורגן למאבק רחב ביוקר המחיה, במשכורות העוני, בהעסקה הקבלנית ובשלטון ההון, כחלק מהמאבק לצדק חברתי, לשוויון ולשלום.

כדי להבטיח הישג שיכלול יותר ממה שהמעבידים במשק מוכנים כרגע להשתכנע עליו נחוץ מאבק בשטח שיגייס תמיכה ציבורית ואת הכוח של העבודה המאורגנת — החל מפעילויות הסברה, הפגנות ואסיפות עובדים ועד, במידת הצורך, לנקיטת עיצומים ואף צעדי שביתה.

ההסתדרות וכלל הארגונים התומכים במטרה זו יוכלו לעזור לקדם משמעותית את המאבק אם ייזמו פעולות כאלו כבר במהלך התקופה הקרובה ואם יפעלו להקמת מטה מאבק רחב.

זה הזמן ל:

■ מאבק לחיסול ההעסקה הקבלנית במשק, להפסקת ייבוש השירותים החברתיים ולהעלאת שכר המינימום לאלתר ל־30 שקל לשעה / 5,600 שקל לחודש, ללא כל סוג של אפליה, לקראת העלאה נוספת וכחלק מהמאבק ביוקר המחיה, במשכורות העוני ובניצול עובדים.

■ הקמת מטה מאבק רחב של ועדי עובדים וארגוני העובדים ובראשם ההסתדרות, יחד עם ארגוני הסטודנטים והתנועות החברתיות למען מטרות אלו.

■ הכרזה על סכסוך עבודה כללי במשק וקידום של אסיפות עובדים ושל הסברה באמצעי התקשורת לקראת שביתת אזהרה כללית בת יום אחד במשק, בליווי פעולות מחאה והפגנות.



 


תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 59187, תל אביב–יפו 6159101
info@socialism.org.il
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון. התנועה שותפה בוועד למען אינטרנציונל עובדים (CWI), ארגון סוציאליסטי בינלאומי המאגד תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.