socialism.org.il
בחירות 2015
סוף ממשלת ההון וההתנחלויות של נתניהו
רוב הציבור הישראלי לא רוצה את נתניהו כראש הממשלה הבא ולא רוצה את מדיניות הממשלה ■ ללא אלטרנטיבה פוליטית של ממש, הממשלה הבאה עשויה להיות גרועה לא פחות
שחר בן־חורין
20.12.2014 03:40

ממשלת נתניהו השלישית מגיעה לסוף דרכה אחרי שהספיקה להוביל בתוך פחות משנתיים הסלמה חריפה בסכסוך הלאומי, סבב מלחמה עקוב־מדם, גזירות כלכליות קשות והאצה של תהליך ההפרטה, כולל מסירת משאבי טבע לידי הטייקונים. מצוקת יוקר המחיה, הדיור ומשכורות העוני הוחמרה. דו״ח העוני האחרון של המוסד לביטוח לאומי מעיד שוב על עלייה בשיעור העוני בקרב משפחות עובדות.

הממשלה, שכוללת את הקצה הימני־קיצוני של הכנסת, המשיכה לקדם הקצנה לאומנית־דתית, התקפות אנטי־דמוקרטיות, הסתה נגד העניים ביותר, כליאה של מבקשי מקלט. היא הביאה לבניית שיא בהתנחלויות, להשתוללות גזענית ולהעמקת השסע בין יהודים וערבים, ולמלחמה מזוויעה, שלא היתה מסוגלת ולא פתרה דבר — כפי שהזכירו בתקופה האחרונה מספר שיגורי רקטות מהרצועה וההפצצה הישראלית והירי ה"שגרתי" לעבר דייגים, חקלאים ומפגינים ברצועה.

תוכנית מע״מ־אפס ונוסח הצעת חוק הלאום לא היו הסיבה העיקרית להתפרקות הממשלה אלא רק התירוצים. סדרת המשברים שיצרה מדיניות "ניהול הסכסוך" (הנצחת הכיבוש והמצור), הבידוד הבינלאומי הגובר של ישראל, הקיפאון הכלכלי והזעם הציבורי על יוקר המחיה הביאו להגברת העימותים הגלויים בין חמש מפלגות הקואליציה של נתניהו. כל אחת מהן ניסתה להתנער מאחריות למדיניות הממשלה. עכשיו, אחרי פיטורי לפיד ולבני, ראש הממשלה בעצמו מנסה להתנער בעזות מצח מאחריות להשלכות החברתיות ההרסניות של המדיניות הכלכלית של ממשלתו.

בקיץ, בעיצומה של ההסלמה הצבאית, הקואליציה כבר החלה להיפרם. כשליברמן פירק את הסיעה המשותפת עם הליכוד כדי להתחרות בבנט בהתלהמות לאומנית, נתניהו היה מסוגל לפטר רק את סגן שר הביטחון ויו״ר מרכז הליכוד דני דנון. אלא שמאז ולאחר פרישת גדעון סער, הספיקה מפלגת הליכוד לאבד טכנית שני מושבים נוספים לטובת ישראל־ביתנו ונהפכה לסיעה השנייה בגודלה בכנסת אחרי "יש עתיד", כשהיא מחזיקה ב־18 מושבים בלבד — מספר המושבים הקטן ביותר אי־פעם למפלגת שלטון בישראל.

מעמדת החולשה הזאת, וכשגם גורמים במפלגתו שלו פעלו כדי לבחון אפשרות להדחתו, נתניהו ביקש להקדים את המאוחר. ההתפטרות של עמיר פרץ ב־9 בנובמבר העידה על הלחץ שגובר על האגף של לבני ולפיד להתבדל מהליכוד. בהתחשב בעומק המשבר ביחסי החוץ של ישראל ובוויכוחים בממשלה על אופן ההתמודדות עם הסכסוך הלאומי, הדבר העיקרי שעיכב את התפרקות הקואליציה היה הצלילה של לפיד ולבני בסקרים, עד שזו נוצלה על־ידי נתניהו. לפיד, למרות חיזורים אחר ליברמן, לא היה מסוגל להקים קואליציה חלופית, ונתניהו מצדו נתקל בסירוב מצד המפלגות החרדיות.

המיאוס ממפלגות הממסד

בעקבות התפרקות הממשלה, הכנסת היוצאת היא הקצרה ביותר בחצי המאה האחרונה. המיאוס ממדיניות מפלגות הממסד הוביל בבחירות הקודמות, בינואר 2013, לכנסת מפוצלת ללא סיעות גדולות, פרט לסיעה המשותפת הזמנית של הליכוד־ביתנו. ביום הבחירות ראש הממשלה עוד הכריז בבהלה ששלטון הליכוד בסכנה. הברית עם ישראל־ביתנו אמנם איפשרה לליכוד להרכיב שוב ממשלה, אבל לא הצילה את שתי המפלגות ממהלומה רצינית, שממנה הן לא צפויות להתאושש גם בבחירות הקרובות, וזאת על אף שנתניהו הוביל לבחירות האלה מתוך שאיפה להתגבר על המכה שספג בבחירות הקודמות.

נתניהו ומנהיגי הליכוד נואשים. פרט לשקרים ומנות של הפחדה ביטחונית דמגוגית ולאומנות, כמו גם גיוס נבזי וציני של זכר השואה כדי לתרץ את המשך הכיבוש וההתנחלויות, חסרים להם אמצעים אפקטיביים לטשטוש הרקורד וסדר־היום האמיתי של המפלגה הקפיטליסטית הגזענית. בשלב הזה, שלושה חודשים לפני הבחירות, אין כל ודאות שנתניהו והליכוד יצליחו להרכיב כ"ברירת־מחדל" גם את הממשלה הבאה.

שאר השותפים והשותפים־לשעבר בממשלת נתניהו הנוכחית והקודמת מנסים עכשיו לרכוב על המיאוס הגובר ממדיניות הממשלה והעומד בראשה, ולשווק את עצמם ואת מפלגותיהם כ"אלטרנטיבה".

מי שתלו תקוות בהבטחות "הפוליטיקה החדשה" של לפיד נאלצו לגלות בתוך זמן קצר שמדובר בעטיפה טרנדית למפלגה קפיטליסטית, שהובילה גזירות כלכליות ובנוסף היתה זו שהכניסה את מפלגת הימין הקיצוני הקולוניאליסטית של בנט לממשלה ושתרמה לחיזוק ההתנחלויות ולהסלמה בסכסוך הלאומי. לפיד צלל בסקרים זמן קצר אחרי שהוקמה הממשלה, מיד אחרי פרסום תקציב הגזירות.

אל החלל הפוליטי שהותירה התרסקות התמיכה ב"יש עתיד" נכנס כעת הליכודניק כחלון, ששיבח את מדיניות ממשלת נתניהו הקודמת ואת קיצוצי התקציב של השנה שעברה, ושמנסה עכשיו למצב את עצמו באופן ציני כקול פוליטי עבור עובדים מרוששים ואף לקרוץ בכמה סיסמאות לציבור רחב התומך בשלום ובפתרון של "שתי מדינות".

ההתלכדות של "המחנה הציוני" — הברית בין המפלגה שנזרקה מממשלת נתניהו הקודמת למפלגה שנזרקה מהממשלה הנוכחית — אמנם לא זוכה כרגע בסקרים ליותר מסך המושבים של "העבודה", "התנועה" ו"קדימה" בכנסת הנוכחית, אבל לא ניתן לפסול לחלוטין את האפשרות שהיא תעמוד לבסוף בראש קואליציה מקרטעת שתכלול פחות או יותר גם את לפיד וכחלון, המפלגות החרדיות וליברמן.

קואליציית "רק לא ביבי"

אחרי שש שנות שלטון ימני־קיצוני בראשות נתניהו, חלקים רחבים בציבור הישראלי מייחלים לקואליציית "רק לא ביבי". לפי סקר "הארץ" (18.12), 53% מהנשאלים לא מעוניינים שנתניהו יהיה ראש הממשלה הבא ו־54% אומרים שתחת שלטון נתניהו "המדינה צועדת בכיוון הלא נכון".

אלא שראשי כל המפלגות שצפויות לקחת חלק בקואליציית "רק לא ביבי" (שזוכה לכינוי המטעה ממשלת "מרכז־שמאל") כבר כיהנו בעצמם כשרים בממשלות נתניהו וסייעו להוביל ולקדם גזירות כלכליות, הפרטה, בנייה בהתנחלויות ומלחמות. חלקם לא שוללים שיחברו שוב לנתניהו גם אחרי הבחירות הקרובות. הרצוג, שכיהן כשר הרווחה בממשלת נתניהו הקודמת עד שנזרק ממנה, לחץ לכניסה של מפלגת העבודה לממשלה גם אחרי הבחירות האחרונות.

לא תוכנית פוליטית משותפת תדחוף את אותן מפלגות, אם בכלל, לשתף־פעולה ביניהן ליצירת "גוש חוסם" לנתניהו אלא שיקולים שונים ומטרות שונות. הוויכוח שלהן מול נתניהו אינו יסודי ומהותי, וזו אחת הסיבות שלמרות שרוב הציבור הישראלי היה רוצה לראות את נתניהו הולך הביתה, אין אף מועמד פוטנציאלי אחר לראשות הממשלה שזוכה לאחוזי תמיכה גבוהים יותר. הפרשן המדיני של חדשות ערוץ 2, אהוד יערי, הציע חזרה לממשלת ליכוד־עבודה, שכן לטענתו "אין בעצם מרחק גדול מדי בין ביבי לבוז׳י בנושא המדיני" ו"בתחום הכלכלי־חברתי מסוגלים גם נתניהו וגם הרצוג ליישר קו עם כחלון" (16.12).

למרות זאת, הסוגייה המרכזית שעליה התפרקה הממשלה בסופו של דבר, על רקע משבר ביחסי החוץ של ישראל, היא אופן "ניהול הסכסוך". בעיקר מדובר ביחס לבנייה בהתנחלויות בעומק הגדה, מידת הנכונות לדון בוויתורים טריטוריאליים ובהכרה במדינה פלסטינית, מידת שיתוף הפעולה עם הבית הלבן, ומידת האפליה הלאומית של המיעוט הערבי־פלסטיני בישראל.

אולם מדובר בוויכוח בין צדדים שמחפשים לפתור את הבעיות עבור מערכת של ניצול קפיטליסטי ודיכוי לאומי. במקרה הזה, קואליציה אפשרית בראשות הרצוג ולבני, שתמכו במלחמה האחרונה, תהיה תלויה בין השאר בליברמן, שמקדם הקצנה של אפליה גזענית ושלילת אזרחות לרבבות אזרחים ערבים בישראל. גם אם ממשלה כזו תפתח במשא־ומתן רציני יותר עם אש״ף, היא תהיה חלוקה באשר לאופי ולהיקף הוויתורים שיעלו לדיון, ומלכתחילה לא תספק מענה של ממש לשאיפות הלאומיות והדמוקרטיות של הפלסטינים. בדומה לממשלת ה"מרכז־שמאל" של אולמרט — שקידמה גזירות כלכליות, שהחלה את המצור הרשמי על עזה כענישה קולקטיבית, ושניהלה שתי מלחמות — ממשלת "רק לא ביבי" לא תציע כל מוצא מהסכסוך, תמשיך לקדם התקפות על מעמד העובדים ועל העניים, ובכך תוכל לסייע לחזרה של ממשלה עוד יותר ימנית־קיצונית בהמשך. כך, ההיגיון של העדפת "הרע במיעוטו" עלול להוביל לתוצאה הפוכה.

השמאל ואתגר אחוז החסימה

רבים ממי שמעוניינים ומעוניינות בצמיחה של אלטרנטיבה לשלטון הימין יצביעו עבור מרצ, שמציגה עצמה כ"שמאל של ישראל", שנוטה להתנגד למדיניות הניאו־ליברלית של הממשלה, שקוראת באופן כללי לסיום הכיבוש והמצור, ושסביב המלחמה בקיץ, למרות זיגזג מצד מנהיגיה, נדחפה להתנגד למלחמה. עם זאת, למרות השאיפות של רבים מתומכיה ומפעיליה, מרצ חותרת בעיקר לריכוך גזירות ולתיקוני חקיקה ליברליים, ולמעשה אינה מקדמת את האלטרנטיבה הפוליטית הנחוצה של שמאל סוציאליסטי — היא אינה נאבקת להחלפת כלכלת הניצול הקפיטליסטית ואינה מקדמת באופן עקבי מאבק לסיום כל צורות האפליה והדיכוי הלאומי של הציבור הערבי־פלסטיני בישראל ושל הפלסטינים בשטחים.

חלק מהמורשת של האגף ה"ליברלי" של לפיד ולבני בממשלת נתניהו האחרונה הוא העלאת אחוז החסימה — אמצעי אנטי־דמוקרטי שנועד לחזק מלאכותית את מפלגות השלטון דרך פגיעה בייצוג בכנסת של השמאל, של הציבור הערבי־פלסטיני ושל מיעוטים בכלל.

כתגובת־נגד למהלך הזה ולמסע סתימת הפיות הגזעני שמתנהל נגד נציגי ציבור פלסטינים בכנסת, המפלגות הערביות השונות פועלות ליצירת בלוק אלקטורלי לקראת הבחירות הקרובות. הרעיון של הצגת חזית רחבה והגדלת מספר הח״כים הערבים בכנסת כתשובה להתקפות הגזעניות זוכה לפופולריות משמעותית בציבור הערבי־פלסטיני, שאף צפוי להצביע בשיעור גבוה יותר הפעם.

גם תנועת השמאל היהודית־ערבית חד״ש, נמצאת בעיצומו של משא־ומתן על אפשרות חבירה לרשימה רחבה ואינה פוסלת אפשרות שתחבור לבלוק אלקטורלי כזה. בעוד שמרבית הסקרים נכון לעכשיו מעריכים שחד״ש תוכל לצלוח את אחוז החסימה הדרקוני החדש, מובן שאין זה מובטח, בפרט אם חד״ש תתמודד לבדה ורשימה ערבית רחבה חדשה תמשוך חלק מציבור הבוחרים שלה. תרחיש שבו חד״ש נמחקת מהכנסת יהיה מכה ממשית לשמאל, כך שיש בהחלט מקום לדיונים על שיתופי־פעולה אלקטורליים. יחד עם זה, ברור גם שהסכם אלקטורלי הוא לא עניין טכני בלבד, אפילו אם יוסכם שכל סיעה תשוב לפעול באופן עצמאי בכנסת הבאה. השאלה אילו כוחות פוליטיים לוקחים חלק ברשימה משותפת, שקוראת לחזק את כל השותפים בה, ומהו המצע הפוליטי המשותף, היא שאלה מהותית.

חד״ש איבדה זמן יקר לאורך השנה האחרונה, שבו ניתן היה ליזום מסגרת מאבק פוליטית רחבה חדשה, של יהודים וערבים, שתחתור לשלב ולארגן שכבות חדשות בציבור הישראלי שנדחפות למאבק על תנאי העבודה והמחיה ולמען צדק חברתי ושלום. כפי שתנועת מאבק סוציאליסטי הסבירה בחודש מרץ האחרון בפנייה למפלגה הקומוניסטית (מק״י), ששולטת למעשה בחד״ש, מסגרת חדשה כזאת היתה יכולה גם לסייע להציב בצורה ברורה יותר על סדר־היום ברמה הארצית רעיונות של אלטרנטיבה מעמדית וסוציאליסטית.

מק״י פירסמה כעת שהיא שואפת לקדם חזית פוליטית רחבה בבחירות הקרובות לכנסת על בסיס "התנגדות למדיניות המלחמה והכיבוש, מדיניות המלחמה נגד מעמד העובדים והשכבות המוחלשות, מדיניות המלחמה נגד ערכי הדמוקרטיה והשוויון, מדיניות העמקת האפליה הלאומית והאזרחית נגד האוכלוסייה הערבית, התגברות הגזענות וליבוי האווירה הפשיסטית". אם אכן חד״ש תחבור לרשימה שאלו הם קווי היסוד שלה, זו עשויה להיות התפתחות חיובית.

אך בד־בבד, חבירה לבלוק אלקטורלי רחב על בסיס לאומי, שיכלול גם כוחות ימניים־שמרניים, דוגמת התנועה האסלאמית או כוחות פרו־קפיטליסטיים, עשויה לפגוע ביכולת של חד״ש לפנות לשכבות חדשות של עובדים וצעירים, יהודים וערבים, עם דגש על מסרים מעמדיים וסוציאליסטיים. כך תפגע במידה מסוימת היכולת של חד״ש לעזור לקדם בנייה של אלטרנטיבה לשלטון הימין הקפיטליסטי. בנוסף לכך, תרחיש שבו קיימת רק רשימה ערבית אחת בבחירות עלול אף לשחק לידי הימין הישראלי שמעוניין להנציח ולהעמיק את ההפרדה בין מאבקים והתארגנויות פוליטיות משני צדי השסע הלאומי.

המצב הפוליטי לקראת הבחירות הקרובות מדגיש ביתר־שאת את המחסור בייצוג פוליטי של המצוקות, המחאות, המאבקים והאינטרסים הרחבים של מעמד העובדים ושל העניים, היהודים והערבים. צריך לנצל את תקופת הבחירות כדי לעזור לקדם את הבנייה של החלופה הפוליטית הסוציאליסטית הנחוצה למאבקים לצדק חברתי ושלום גם מול הממשלה הבאה.