₪5,935
עוד ₪14,065 להשגת היעד
תרומת סולידריות לקופת המאבק 2018
מאבק סוציאליסטי לא מקבלת מימון מטייקונים, מהממשלה או מקרנות הון. תמכו בנו, שתפו והצטרפו אלינו לבניית אלטרנטיבה סוציאליסטית.
מאבקים חברתיים · העבודה המאורגנת · כלכלה · פוליטיקה · כיבוש ושלום · המזה״ת · בינלאומי · סטודנטים · נוער · נשים · להט״ב · בריאות · סביבה · היסטוריה ותיאוריה · התנועה
X


הסדרה "מגש הכסף"
מהיכן באמת צמח שלטון הטייקונים?
מאות אלפי צפיות תוך שבועות ספורים בסדרה התיעודית ■ יוצרי הסדרה קוראים לצופים לצאת לרחובות ■ האם הסדרה מציעה אלטרנטיבה לסדר החברתי הקפיטליסטי בישראל?

הדפסה

תוך זמן קצר הפכה הסדרה "מגש הכסף" לשיחת היום בקרב ציבור רחב בישראל. הפופולריות העצומה של הסדרה מעידה על צימאון של שכבות רחבות להבין את המציאות הכלכלית של משפחות עובדות בישראל: חוסר יכולת "לגמור את החודש", הלוואות בקנה מידה עצום, וחיים על סף עוני או בעוני ממשי — כשממול עושר חסר תקדים המרוכז בידי קבוצה קטנה של אנשים.

הסדרה נכתבה וצולמה בשנה שלאחר תנועת המחאה (2012–2013), כאשר שאלות חברתיות וכלכליות עלו לדיון ציבורי רחב. שלושת "גיבורי" הסדרה, גיא רולניק עורך העיתון הקפיטליסטי "דה מרקר", ירון זליכה החשב הכללי לשעבר באוצר, שצבר מוניטין כחושף שחיתויות, ופרופ' דני גוטוויין, המזוהה פוליטית עם מפגלת העבודה, מציגים ניתוח שונה ולכן גם פתרונות שונים למצב.

רולניק וזליכה מציגים משנה הרואה את העיקר ב"תחרות", "פירוק המונופולים", ו"ריסון" העבודה המאורגנת, לעומתם גוטוויין מתנגד למדיניות ההפרטה ופירוק העבודה המאורגנת, ומבקר את ההשקעה האסטרונומית במפעל ההתנחלויות. הבעיה היא שהוא לא מציג חלופה מלאה למדיניות הניאו־ליברלית ולקפיטליזם המשברי של המאה ה־21.

המשותף לשלושתם הוא שהם מנסים לבחון "מה לא בסדר בקפיטליזם הישראלי?", מבלי לבחון מה לא בסדר בשיטה הקפיטליסטית עצמה. הסדרה מתעלמת מהמשבר הקפיטליסטי העולמי שהחל ב־2007 וטרם הסתיים. ראייה צרה זו מטשטשת את התמונה ומסתירה את המסקנות אליהן הגיעו בשנים האחרונות מיליונים ברחבי העולם — הקפיטליזם הוא שיטה כושלת, המרכזת באמצעים אלימים הון עצום בידיים של מיעוט מבוטל מאוכלוסיית העולם.

המרואיינים מציגים את הקפיטליזם הישראלי כמקרה ייחודי ויוצא דופן בגלל רמות הריכוזיות או עומק השסעים בין קבוצות שונות בחברה, אך תופעות אלה הן תוצאה של סתירות חברתיות עמוקות יותר. לקפיטליזם הישראלי — בדומה לכל מקום אחר — אכן יש מאפיינים ייחודיים: הסכסוך הלאומי הבוער, היסטוריה של דיכוי לאומי ועדתי בתוך החברה הישראלית, פרויקטים ממשלתיים־ריכוזיים של "בניית מדינה מאפס" והתנחלות, קשר ייחודי עם המעצמות האימפריאליסטיות וכו׳. אך כל אלה נשארים בגדר "רעש רקע" לתזות המרכזיות של רולניק, זליכה ובמידה רבה מאוד גם של גוטוויין.

כשהקפיטליסטים מגלים שהשיטה שלהם לא עובדת

הפרק הראשון בכיכובו של רולניק מציג בחציו הראשון עובדות חשובות על ריכוז ההון הפיננסי בידי מספר מצומצם של טייקונים, ומתאר כיצד ההון הזה קונה את הפקידות הבכירה של המדינה. אך בחציו השני רולניק עובר למתקפה דמגוגית על העובדות והעובדים המאורגנים.

במה הוא לא מאשים אותם? בשכר הנמוך במשק, בקידום תופעת ההעסקה הקבלנית, בנחשלות של השירות הציבורי... כאילו לא הממשלות והמעבידים היו אלה שדחפו להורדת תנאי העבודה, להרחבת ההעסקה הקבלנית, לקיצוץ בתקציבי השירותים הציבוריים ולביטול תקנים שהביאו את החברות הממשלתיות לסף קריסה.

לעומת רולניק, זליכה נוגע בפרק השני בבעיה האמיתית — חלוקת העושר בין ההון לעובדים — ומציג תמונה חדה וחיה של המנגנונים השונים להעברת מיליארדי שקלים מהציבור לידי הטייקונים. זליכה שופך אור על השוד המאורגן של משאבי הטבע, ומראה כיצד עליית מחירי הדיור אינה תוצאה של גידול בביקושים בשל גידול טבעי באוכלוסייה — אלא נובעת מגידול מלאכותי בביקושים מצד משקיעים. כמו כן מפריך זליכה את השקר הגזעני שנתוני העוני גבוהים בגלל "החרדים והערבים שלא עובדים", ומראה כי העלייה של השנים האחרונות בשיעורי התעסוקה בקרב ציבורים אלה חלה במקביל לעלייה בשיעורי העוני.

על אף ההבדלים בין זליכה ורולניק בתרומה לדיון הציבורי ולמאבק החברתי, המשותף ביניהם הוא שהם רואים בקפיטליזם את הפתרון ולא את הבעיה. רולניק וזליכה מבקרים את הפוליטיקאים שמצהירים על תמיכה בשוק חופשי ותחרותיות, אך פועלים לחיסול התחרות ולחיזוק המונופולים. במציאות הקפיטליזם הוא לא שיטה של תחרות חופשית ופיזור העושר החברתי, אלא שיטה של צבירת הון, חיסול מתחרים וניצול עובדים.

לטענתם, הרגולוציה אמורה לאזן את התמונה ולהבטיח את התחרות החופשית. הם מתבססים על יכולתם של פקידים להתנגד לכוחם של הטייקונים. זוהי אוטופיה מוחלטת! ולא רק מפני שאותם פקידים נחשפים מדי יום לניסיונות שוחד ואיומים, כפי ששניהם מתארים וכפי שזליכה חווה על בשרו. הממשלה שממנה אותם מחויבת קודם כל לרווחיהם של הטייקונים. כל מפלגות הזרם המרכזי מאמינות שאם אין רווחים אין גם רווחה — ואין להן תשובה לאיום הממשי של הטייקונים למשוך השקעות ולחסל משרות אם לא יפעלו להבטחת גידול מתמיד ברווחיהם.

זו לא טעות — זו מדיניות

ממשלות ההון לא נכשלו ביישום "לא נכון" של המדיניות הניאו־ליברלית, הן הצליחו במטרתן העיקרית: חיזוק הרווחיות של בעלי ההון על חשבון שאר האוכלוסייה — זוהי טענתו המרכזית והנכונה של דני גוטוויין בפרק השלישי. רק בפרק זה נחשפים הצופים למדיניות ההפרטות והקיצוצים שגרמה להעברת העושר המסיבית מידי הציבור לידי הטייקונים.

גוטוויין מתאר כיצד בסדרה של פעולות מחושבות החלישו הממשלות את כוח הקנייה של העובדים, ריסקו את כוחה של העבודה המאורגנת, פירקו את מנגנוני הרווחה השונים ומסרו נכסים רווחיים לידי קומץ בעלי הון ללא תמורה ממשית.

הייתה זו מדיניות כלכלית ימנית שיושמה הן על ידי ממשלות בראשות "הליכוד" והן על ידי ממשלות בראשות "העבודה", שיצרה את המציאות שזליכה מתאר בפרק השני. הפרק השלישי בסדרה יכול היה לתת תשובה ברורה לטענות המסוכנות שהמאבק החברתי הוא "לא עניין של ימין ושמאל".

אך באופן מצער, גוטוויין מפספס את ההזדמנות לענות באופן מלא לטענות האלה, בגלל שגיאה מרכזית בניתוח שלו: הוא רואה ב"משטר הישן" של מפא״י אלטרנטיבה שמאלית סוציאל־דמוקרטית.

הצגת ה"משטר הישן", כמי שדאג לרווחת כלל העובדים וחתר לכונן חברה שוויונית רק זורעת בלבול ואינה עוזרת בשום צורה להבין את התהליכים שהביאו למהפך הפוליטי של 1977 שאותו גוטוויין מסמן בתור נקודת ההתחלה של פירוק מדינת הרווחה.

פספוס של הזדמנות

בפועל מפא״י ומפלגת העבודה מעולם לא היו מפלגות מאבק של מעמד העובדים, אלא מפלגות שחותרות למטרות דומות למטרות הליכוד — חיזוק מעמד ההון על חשבון העובדים ושאר הקבוצות המרוששות בחברה והנצחת הדיכוי הלאומי, תוך ליבוי הסכסוך ושאר אמצעים של "הפרד ומשול". זו היתה המדיניות של מפלגת העבודה לא רק אחרי 1984, כפי שגוטוויין מיטיב לתאר, אלא גם לפני המהפך הפוליטי של 1977 ועלייתה של ממשלת בגין.

בגין למעשה מילא את התפקיד ההיסטורי של העברת ה"קפיטליזם בידי המדינה" לבעלות הון פרטי, כפי שחלק מראשי העבודה שאפו לעשות עוד לפני כן. התהליך הזה הואץ על רקע המשבר בכלכלה העולמית של שנות ה־1970 ועליית הניאו־ליברליזם, לא רק בישראל אלא בעולם כולו. למעשה ה"מהפכה" הניאו־ליברלית הוכתבה לא רק על ידי ממשלות ימין, דוגמת ממשלת בגין, אלא באופן מכריע על ידי הסתירות הפנימיות של השיטה הקפיטליסטית. גוטוויין בוחר להתעלם מכך בפרק המדובר.

האידיאליזציה של שלטון מפא״י מונעת מגוטוויין להציע אלטרנטיבה פוליטית שמאלית ממשית. ולכן, כשהוא נדרש להציע צעדים פרקטיים, הוא מסתפק בקריאה להזרמת כספים לשיקום המערכות הציבוריות ולשכבות העניות בחברה. מדובר בצעדים קריטיים לפתרון המצוקות החברתיות, אך כפי שגוטוויין מציין בהקשר של ממשלת רבין — הם לכשעצמם לא יהפכו את מגמת ההפרטה. הפתרון הנחוץ הוא הלאמת מוקדי הכוח של הכלכלה, שתאפשר את הגדלת התקציבים מבחינה כלכלית, וחשוב מכך — תאפשר פוליטית להתמודד עם צעדי הנגד של בעלי ההון.

חשוב גם לקרוא להלאמה סוציאליסטית, שתעביר את המגזרים המרכזיים של הכלכלה לניהול ופיקוח דמוקרטיים של ציבור העובדים, הצרכנים והציבור הרחב. למרבית העובדים בארץ יש סלידה משלטון הטייקונים, אך גם אין להם רצון לחזור לשלטון המאפיונרי של הבוסים של מפא״י וההסתדרות הישנה. ניהול ופיקוח דמוקרטיים יאפשרו התחלה של תכנון כלכלי במשק וניהול של הכלכלה לטובת הצרכים החברתיים ולא לטובת הרווחים של בעלי ההון.

איפה הנבוט?

בסדרת ראיונות לתקשורת לקראת הקרנת הסדרה הציגו דורון צברי ואמיר בן דוד, הבמאי והעורך הראשי של הסדרה, את חידוש המחאה כמטרה העיקרית של הסדרה: "מה שרצינו לעשות הוא לגרום לצופה לקום מהכורסה, לחפש נבוט, לצאת לרחוב ולדרוש שינוי".

לסדרה היה אפקט מעורר מסוים, שבא לאחרונה לידי ביטוי בחיזוק ההפגנות נגד שוד הגז. אך תמונת המציאות המשתקפת מהסדרה עלולה גם להוביל לייאוש ולתחושת חוסר אונים.

הסדרה בכללותה, ובייחוד הפרק השלישי, אמנם מצליחה להוכיח שהתרוששות של משפחות עובדות לצד עלייתה של אצולת ההון היא מדיניות מכוונת, אך לא מצליחה לספק מדיניות חלופית או לתאר את הכוח הפוליטי שמסגול להיאבק למען היישום שלה.

דורון צברי רוצה שניקח ליד נבוט, אך הסדרה שיצר מצטיינת בעיקר בתיאור של "הנבוטים" המוטחים בראשם של האנשים העובדים בישראל. ההשפעה שלה על המוכנות המתחדשת להיאבק חשובה ועל כך יש להעניק קרדיט ליוצרים, אך רק יציאה לרחובות לא תספיק — עוצמת המאבק נגד שלטון הטייקונים תלויה בבניית התארגנות שתהיה מסוגלת לגייס את הכוח של העבודה המאורגנת, ושתציע אלטרנטיבה פוליטית שמאלית וסוציאליסטית.

*   מתוך עיתון המאבק, גיליון דצמבר 2015 — ינואר 2016


 


תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 59187, תל אביב–יפו 6159101
info@socialism.org.il
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון. התנועה שותפה בוועד למען אינטרנציונל עובדים (CWI), ארגון סוציאליסטי בינלאומי המאגד תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.