socialism.org.il
פארסת הרצוג
לארגן את השמאל למאבק
אחרי שנתניהו ניגב עם יו״ר ה"אופוזיציה" את הרצפה, ההצטרפות האפשרית של ליברמן לממשלת הימין כשר הביטחון תסלול את הדרך למשברים ולאסונות נוספים, אך גם תעצים את ההתנגדות לממשלה ותדגיש את הצורך לבעוט לשוליים את חקייני נתניהו ולהציב חלופה שמאלית אמיתית
שחר בן־חורין
20.05.2016 03:12

המהלך שיזם נתניהו להרחבת ממשלת הימין הצרה והמפוצלת שלו עורר סערה עזה במערכת הפוליטית — תחילה לאחר שנחשף המשא־ומתן החשאי בינו לבין הרצוג, עד שפנה לנסות לצרף דווקא את ליברמן וזרק את יו״ר ה"אופוזיציה" בכנסת מכל המדרגות.

הדחתו של שר הביטחון יעלון מתפקידו לטובת הצטרפותה של ישראל־ביתנו תוסיף לקואליציה של נתניהו חמישה מושבים בכנסת. אך המהלך יוביל גם להתנגדות מוגברת לממשלה ולנתניהו, והמתחים והעימותים בין האגפים השונים בממשלה ובממסד הפוליטי בכלל יחריפו, שעה שמדיניות שלטון נתניהו סוללת את הדרך להתפרצות משברים חדשים שיסבכו את הממשלה המורחבת, שתחת לחץ עשויה עוד להיסדק ואף להתפרק. כך הדגישו התפטרותו של יעלון במחאה מפורשת על התנהלות נתניהו, ועוד קודם לכן פרישתה מישראל־ביתנו של ח״כ אורלי לוי־אבקסיס, עלה התאנה ה"חברתי" של ליברמן.

צמרת 'המחנה הציוני' ו'העבודה' מפולגת כעת לחלוטין, לאחר שהתרפסותו הפתטית של הרצוג הצליחה להקים עליו כמעט את כל חברי סיעתו על רקע סלידה ציבורית מהתנהלותו. במסיבת העיתונאים הקריקטורית שבה הודה בכישלון תוכניתו להצטרפות לממשלה והכריז שמעכשיו ימרר לאותה ממשלה את החיים, הוא השתלח בקודמתו בתפקיד יחימוביץ׳ כפי שלא השתלח מעולם בגורם כלשהו בממשלת הימין.

"אנחנו והוא"

כאילו נדרשה עוד הוכחה לכך שהמיליונר העומד בראש מפלגת העבודה הוא בסך הכול צל נלעג של נתניהו. סיסמת הבחירות "אנחנו או הוא" שנועדה לרכוב על המיאוס של שכבות רחבות משלטון נתניהו מלכתחילה לא היתה יותר מגימיק שיווקי. רק לפני שנה, כשהוקמה ממשלת נתניהו הרביעית, הרצוג דיקלם כי "שום מנהיג הגון לא יצטרף לקרקס נתניהו שהקמת ברגע האחרון ועל חודו של קול רק כדי להנציח את המשך שלטונך". בתוך שבועות ספורים הוא כבר קיים פגישות ישירות עם נתניהו הרחק מעיני הציבור בדירת הפאר של המיליארדר ארנון מילצ׳ן — פגישות שדלפו לעיתונות והוכחשו מצד הרצוג בתירוצים שקריים. כעת הוא הודה כי "מהיום הראשון לאחר הבחירות היו גישושים". אפילו ליברמן הצליח להגחיך את ההתנהלות הצבועה הזאת כשהודיע שהמשא־ומתן שלו עם נתניהו יהיה גלוי.

עם זאת, כל מפלגות הממסד שהיו מעורבות בפרשה נחשפו, כרגיל, כמעין מתגבר של אופורטוניזם ושקרים. סיסמת הבחירות הנגדית של הליכוד, "או אנחנו או הם", נועדה לקטב את ההצבעה ולעזור להם לשתות מנדטים מבנט וליברמן, אבל היא היתה מזויפת בדיוק כמו זו של היריבים מהמחנ״צ. גם חילופי המהלומות הרטוריים בין הליכוד לליברמן, שכינה את נתניהו "שקרן, רמאי, נוכל", היו סתם כלאם־פאדי. הפער בין הרטוריקה למעש נוטה לאפיין פוליטיקאים קפיטליסטים מעצם העובדה שהם צריכים לשווק לציבור הרחב מדיניות שדורסת את האינטרסים החיוניים שלו. גם שאול מופז ב־2012, שעה שעמד בראש 'קדימה', שהחזיקה בסיעה הגדולה בכנסת ובפועל היתה על סף הכחדה מבחינת תמיכה ציבורית, פיזר אפילו הבטחות מגוחכות להובלת "המחאה החברתית הבאה", עד לרגע שזחל לממשלת נתניהו השנייה ביום שבו זו כבר העבירה בקריאה ראשונה הצעת חוק לפיזור הכנסת.

הרקורד של ראשי ומרכיבי המחנ״צ והעובדה שהציגו קמפיין בחירות חלול שלא הציע כל חלופה עקרונית למדיניות שלטון נתניהו הגבילו מראש את היכולת שלהם לגייס קולות. מאז הבחירות הם לא הצליחו לייצר אפילו מראית עין של אופוזיציה ורק הלכו ואיבדו תמיכה. לפיד, עכשיו כבר לא בתפקיד שר האוצר של נתניהו, הרוויח מההפקר. הרצוג מצדו ניסה להתחרות בלפיד בדמגוגיה לאומנית־גזענית. באופן אירוני, אפילו בנט קפץ על ההזדמנות לתקוף את הגזענות בדבריו של הרצוג, כשזה הביע דאגה מזיהוי המחנ״צ עם "אוהבי ערבים".

המשא־ומתן החשאי על הצטרפות המחנ״צ לממשלה חודש ביתר־שאת אחרי שהסתמן שלא יוגש כתב אישום נגד הרצוג בעניין התנהלותו הכספית בבחירות הפנימיות במפלגת העבודה. הוא התנהל על רקע שפל בתמיכה הציבורית בהרצוג וירידה חדה בתמיכה במחנ״צ, שהתקשתה אפילו להתחפש לאופוזיציה מאז הבחירות. עוד לפני הפארסה האחרונה כבר החלה במפלגת העבודה בחודשים האחרונים המערכה להחלפתו של הרצוג, כפי שהשתקף באחרונה מהסרטון המעושה של הח״כ המיליונר אראל מרגלית.

נתניהו והליכוד קיבלו לא מעט עזרה ממפלגות "אופוזיציה" בכנסת כדי להישאר בשלטון למעלה משבע שנים. לא רק ממפלגותיהם של לפיד ולבני, שלקחו חלק בממשלה הקודמת עד שפוטרו, או מש״ס שהתחפשה למפלגת אופוזיציה סביב הבחירות, אלא גם מהרצוג ומפלגתו: תחילה כחלק מממשלת נתניהו השנייה, שממנה נדחקו החוצה באופן לא מתוכנן ב־2011 בעקבות הפילוג של היו״ר לשעבר ברק, וגם אחר־כך. הם הבהירו הלכה למעשה שבסוגיות המהותיות ביותר מבחינתם "אין אופוזיציה ואין קואליציה".

"הזדמנות נדירה"

גורמים שונים ניסו לדחוף את המחנ״צ לממשלה. כולל, לפי דיווח ב'הארץ', ראש ממשלת בריטניה דיוויד קמרון, שר החוץ האמריקאי ג׳ון קרי והנציג לשעבר של הקוורטט לענייני המזרח התיכון (ארה״ב, רוסיה, האיחוד האירופי והאו״ם), טוני בלייר. אלה התערבו ואף גייסו לפעולה את נשיא מצרים סיסי, שקרא פומבית ל"מפלגות הישראליות" להתאחד כדי "להגיע להסכמה בנוגע לתהליך השלום". עוד קודם ניסה הרצוג לתרץ את מאמץ החבירה לנתניהו בטענה שהוא מזהה "הזדמנות אזורית מדינית נדירה".

היחסים בין המשטר הישראלי למשטרים הסוניים באזור מתחממים מזה תקופה סביב היריבות המשותפת מול איראן וציר ההשפעה השיעי שלה. אלא שהמדיניות הברוטלית, הפרובוקטיבית והיהירה של שלטון נתניהו כלפי הפלסטינים מלבה זעם בקרב ההמונים באזור ומגבילה את הברית האסטרטגית הזאת בין השליטים.

על הפרק עומדת עכשיו היוזמה הצרפתית לכינוס ועידה בינלאומית במטרה לדחוק את ישראל חזרה לשולחן המשא־ומתן — מה שנתפס כמהלך מקדם יציבות מנקודת המבט של המדיניות האימפריאליסטית של מעצמות המערב הבוחשות באזור. מהבחינה הזאת, ממשלת ימין מרוסנת יותר בישראל, שתישען פחות על גורמי ימין קיצוני, עשויה להקל על קידום המהלך.

מובן שלא נתניהו ולא הרצוג, שיוצאים כקול אחד נגד הקמת מדינה פלסטינית, היו מוכנים או מסוגלים פוליטית לספק ויתורים של ממש ליוזמה הסעודית הישנה, שדורשת נסיגה ישראלית משטחי 67׳ בתמורה לנירמול היחסים. אבל במעמד השליט בישראל נוטים לפנטז על ועידה אזורית שתאפשר להם להרוויח זמן ולהיעזר בליגה הערבית כדי לנסות לכפות על הפלסטינים הסדר כניעה כלשהו. הרצוג היה עשוי גם לסייע לממשלה להתגבר על המתיחות בין נתניהו לבית הלבן כדי לשפר מבחינתם את הסכם הסיוע הצבאי האמריקאי לעשור הבא.

שר האוצר כחלון בחש אף הוא במשא־ומתן הקואליציוני, בשאיפה שיוכל לקבל יותר לגיטימציה ציבורית בממשלה רחבה, אחרי שלפי הסקרים כבר הספיק להבריח רבבות ממצביעיו, שהולכו שולל אחר הרעיון שהוא מייצג חלופה כלשהי למדיניות נתניהו והליכוד. כחלון נרתם בינתיים לדרישת נתניהו להמשיך להנהיג תקציב מדינה דו־שנתי כדי לחסוך בזעזועים קואליציוניים סביב דיוני התקציב, וכניסה של המחנ״צ לקואליציה היתה מחלישה עוד יותר כל ביקורת מהסיעה הזאת, שמתיימרת להוביל את האופוזיציה לממשלה.

לטובת המאמצים של הרצוג לחבור לנתניהו התגייסו בנוסף מספר ראשי ערים המזוהים עם המחנ״צ ובאופן שערורייתי גם הנהגתה הימנית של ההסתדרות. חברי ועידת מפלגת העבודה קיבלו טלפונים מאנשי מנגנון ומראשי מרחבים בהסתדרות בניסיון לשכנע אותם לתמוך בהצטרפות לממשלה בכינוס של הוועידה שעמד על הפרק. הרצוג ויו״ר ההסתדרות אבי ניסנקורן כרתו ביניהם ברית, בפרט לקראת הבחירות בהסתדרות שמתוכננות לעוד שנה והבחירות הפנימיות במפלגת העבודה שהרצוג העדיף לדחות לאחר מכן אם לא ייכפה עליו אחרת. ניסנקורן היה גלוי כבר מאז הבחירות לכנסת בקריאתו לממשלה משותפת של הליכוד והעבודה, כחלק מאסטרטגיה אנמית וקצרת־רואי של שתדלנות מצד ההסתדרות מול הממשלה, כתחליף לגיוס מלוא כוחה של העבודה המאורגנת למאבקים משמעותיים. מעמד העובדים לא ירוויח דבר משותפות רשמית בין הליכוד והעבודה, אבל ניסנקורן יוכל לנסות להציג אי־אלו ויתורים סמליים כ"הסכמים היסטוריים" והישגים דרמטיים.

צונאמי ההתנגדות להרצוג

בעוד שעבור הרצוג חבירה לנתניהו נתפסה כמוצא מהמבוי הסתום בו מצויים הקריירה שלו והמחנ״צ, רוב שותפיו הפוליטיים הבינו במוקדם או במאוחר שמדובר בהתאבדות פוליטית. כפי שצייץ בטוויטר שותפו למפלגה, ח״כ מיקי רוזנטל, הרצוג היה "מוכן לזחול כמעט ללא תנאי לממשלת נתניהו. [...] גם אם המו״מ ייכשל [...] הלגיטימציה שהעניק לממשלת נתניהו עיקרה במידה רבה את היכולת שלנו לבקר אותה בעתיד — מי יאמין לנו בעתיד?". תומכים ופעילים במפלגה מחו על הפגיעה הנוספת בתדמית המפלגה ובסיכוייה להרכיב את הממשלה הבאה. פעילי "המשמרת הצעירה" של המפלגה אפילו הפגינו מול ביתו של הרצוג תחת הכותרת "לא מצטרפים לממשלת ימין".

אך עד כמה גדולים היו הפערים בין הרצוג לבין רוב שותפיו לסיעה? יחימוביץ׳ "אינה מכחישה שבתחילת הדרך הביעה רצון להיכנס לקואליציה", תמורת ויתורים נוספים ('הארץ', 20.5). העיתונאי רביב דרוקר תיאר "כמה דברים, המכונים במפלגת 'אין לנו שום סיכוי להחליף את ביבי' כ'שוברי שוויון': נגיד שנתניהו היה מוכן לתת לעבודה את תיק המשפטים במקום תיק הכלכלה [...] נדמיין שנתניהו היה מסכים למלמל משהו על מתווה הגז — 'נקים ועדה [...]' — נפנטז שקינג נתניהו יהיה מוכן למצוא בתוכו איזה שביב חמלה ולנסח ניסוח פתלתל כלשהו על התהליך המדיני [...] לא צריך יותר, וכולם נהפכים ברגע לחיילים בצבא שקר כלשהו של נתניהו".

אולם הוויתורים של נתניהו לא הספיקו והביקורת הגלויה על המהלך גברה. בנסיבות שנוצרו היה ברור שלא היה להרצוג סיכוי לקחת איתו את כל הסיעה כגוש אחד. 'התנועה' של לבני היתה מפרקת את הברית הפרלמנטרית וסוללה של ח״כים ממפלגת העבודה היו מורדים ביו״ר ובמשמעת הקואליציונית ואף מובילים פילוג רשמי. נוכח צונאמי הביקורת על רעיון הכניסה לממשלה הרצוג נגרר להגיב פומבית ולהמציא "הזדמנות היסטורית", שכעת לטענתו נתניהו פיספס כשנפנף אותו.

ההתנגדות של רוב סיעת המחנ״צ טרפה את הקלפים, גם עבור נתניהו. נתניהו פנה להרחבת הממשלה מעמדת חולשה, עם קואליציה צרה ורעועה. הוא העדיף תחילה לפלג את המחנ״צ, לרתום פלג שירפד לו את הקואליציה ולשלוח את הרצוג כשר חוץ לייחצן את מדיניות ממשלת הימין ברחבי העולם. הדינמיקה שנוצרה הבהירה לו שהוא יקבל מקסימום את הרצוג ועוד מספר קטן של פגרים פוליטיים לצדו — בשונה מפורשי 'העבודה' ב־2011, שפשוט נותרו בממשלה, הפעם נתניהו נדרש לשלם ויתורים פוליטיים שהיו מחזקים את המתחים והסדקים בליכוד ובקואליציה.

חזית הפנאטים בשלטון תעורר התנגדות

נתניהו נדחף להמשיך לזגזג ולקרוץ גם לימין הקיצוני ביתר־שאת כחלק מהתחרות על בסיס התמיכה מול ליברמן ובנט, גם כשהדבר נתקל בחוסר שביעות רצון מצד גורמים בקצונה הבכירה בצבא שחוששים לתדמיתם וליציבות בשטח. המתיחות בין ראש הממשלה לראשי הצבא בלטה סביב פרשת "החייל היורה" — החייל שתועד בחברון מוציא להורג פלסטיני שרוע, ירוי ומדמם, ושמערכת הביטחון וגורמים בממשלה ניסו להתנער ממנו כדי להגן על תדמית הדיקטטורה של הכיבוש, זמן לא רב אחרי שהממשלה הקלה את הוראות הפתיחה באש.

דברי סגן הרמטכ״ל, שטען לזיהוי "תהליכים מעוררי חלחלה" בחברה הישראלית כמו בגרמניה הנאצית, לא ביטאו התנגדות לכיבוש ולדיכוי של הפלסטינים אלא דאגה של חלקים בקצונה הבכירה מכך שללא "שינוי מדיני אסטרטגי המצב בשטחים יסלים", כפי שצוטט למשל מפקד חטיבת חברון, כמו גם מחוסר השליטה של הממסד בגורמי ימין קיצוני ומפגיעה מסוימת בסמכות של הקצונה.

כעת, הדחת יעלון, לאחר שגיבה את הגנרלים מול הזיגזוגים של נתניהו, והחלפתו במתנחל ההרפתקן שהתגייס לצד החייל המוציא להורג, נתפסת מבחינת חוגים נרחבים במעמד השליט בישראל כצעד מסוכן שמסיר בלמים נוספים מהממשלה הזאת, שמלכתחילה נשענה לא מעט על גורמי ימין קיצוני פנאטים. זו ממשלה שתלבה עוד יותר את הסכסוך הלאומי ותגרום לערעור נוסף של הרשות הפלסטינית, שנחשבת לנכס אסטרטגי עבור הכיבוש ושהאסטרטגיה הדיפלומטית שלה נחשפת שוב בעיני ההמונים הפלסטינים כחסרת כל סיכוי.

ליברמן לא זוכה לתמיכה ציבורית רחבה ולפי סקרים שהתפרסמו גם כניסתו המסתמנת לתפקיד שר הביטחון נתפסת כשלילית על־ידי רוב בציבור הכללי. ממשלת הימין המורחבת עשויה גם להוביל לאורך התקופה הבאה לתסיסה חברתית מוגברת כתוצאה מהתקפות גוברות על קבוצות מופלות ומדוכאות ומהמתקפה הניאו־ליברלית המתמשכת על מעמד העובדים. הקיפאון הכלכלי והאפשרות להתפתחות של מיתון יקשו יותר על הממשלה לפייס זעם חברתי, אף שסביר שהיא תנסה בחלק מהמקרים, בעיקר מול איום של מאבקים פופולריים ופגיעה ממשית בתמיכה הציבורית בה.

אין ספק ששלטון נתניהו בהחלט ממשיך להיות מסוכן מאוד. גורמי ימין קיצוני בממשלה ומחוצה לה אף יחושו כעת ביטחון עצמי מוגבר. אבל החזית המאוחדת של מפלגות הימין הרשמי בכנסת והמשברים והאסונות שהיא תביא יעוררו גם התנגדות ורדיקליזציה שמאלית. על פניו, התמיכה המשוקללת בשש המפלגות המרכיבות את ממשלת נתניהו כעת, בהנחה שליברמן נכנס, אמנם יציבה יחסית מאז הבחירות, אבל לא רק שלאורך זמן זה צפוי להשתנות אלא שישנן כבר עכשיו שכבות רחבות שממשיכות לייחל להחלפת שלטון נתניהו. לפי סקר 'מדד השלום' שנערך בתחילת מאי, רוב ברור בציבור הכללי מתייחס באופן שלילי לנתניהו, לא מרוצה מהמדיניות הכלכלית וקרוב למחצית מהציבור גם אינם מרוצים מהמדיניות ה"ביטחונית" של הממשלה. לפיד חודר חלקית לריק הזה.

במקביל, התלכדות ממשלת הימין בהובלת נתניהו־בנט־ליברמן — שבבית־היהודי חוגגים כממשלה הימנית ביותר בתולדות ישראל — תעצים את הקיטוב בכל שדרות החברה ותחדד מסקנות ותעורר אצל עובדים וצעירים רבים תחושת דחיפות מוגברת למצוא דרך לקדם שינוי פוליטי וחברתי. בפרט בקרב פלסטינים משני צדי הקו הירוק ההרכב ה"מזוקק" של הממשלה הגזענית עשוי לדרבן ביתר־שאת שכבות שונות לנתיב של מאבק לשחרור מאפליה גזענית ודיכוי לאומי.

ההוויה מעצבת את התודעה

מיליוני התושבים בארצות־הברית שמתגייסים סביב הקמפיין של ברני סנדרס לא נפלו משום מקום. הם הסיקו מסקנות מהמשברים הכלכליים והחברתיים העמוקים של השנים האחרונות והתחילו לחפש פתרונות פוליטיים לבעיות השורשיות בחברה.

המשק הישראלי אמנם לא צלל למיתון ממושך בהשפעת המשבר הכלכלי העולמי בשנים האחרונות, אבל גם כאן שכבות רחבות נדחפו בבירור להסיק מסקנות שמאליות מסוימות אחרי שנים של הפרטות, ייבוש של השירותים החברתיים והתקפות על העבודה המאורגנת. סקר חשוב שנערך עבור 'כנס האחד במאי' של המכללה החברתית־כלכלית הצביע על התחזקות של מסקנות מעמדיות בסיסיות בציבור הרחב בשנים האחרונות: רוב הציבור בישראל כיום בעד מגמת התאגדויות העובדים ורואה בה אמצעי לצמצום פערים חברתיים, בעד הלאמת הגז ושאר משאבי הטבע, בעד העלאת המיסוי על בעלי ההון, ומעדיף לפי הסקר "גישה סוציאל־דמוקרטית" על פני "גישה קפיטליסטית". בניגוד גמור ראינו למרבה הצער איך ההנהגה של מאבק הגז שיחקה לידי שלטון הימין כשהובילה קו פרו־קפיטליסטי וניסתה להשתיק בכוחנות את השמאל במאבק הזה, שייצג דווקא את אותן המסקנות הרווחות ואת האינטרסים החיוניים של הציבור הרחב.

מפלגות הממסד אינן מסוגלות להוביל לפתרון הבעיות החברתיות הבוערות והסכסוך הלאומי. להפך, המדיניות הניאו־ליברלית והגזענית שלהן מקצינה את הבעיות. זו הסיבה היסודית להתנדפות חלקים נרחבים מבסיס התמיכה של הליכוד והעבודה מאז שנות ה־1980, ולהתפוגגות קדימה. עם זאת, אף שחלק מהעמדות של השמאל הסוציאליסטי הרבה יותר פופולריות כיום גם בישראל, באופן פרדוקסלי, שכבות רחבות בקרב מעמד העובדים בציבור היהודי עדיין שבויות באשליות ששאיפותיהן, ובמיוחד חששותיהן הביטחוניים על רקע הסכסוך הלאומי המתמשך, יוכלו לקבל מענה מצד מפלגות ממסד קפיטליסטיות ולאומניות, או אף מצד מפלגות ימין קיצוני פופוליסטיות דוגמת הבית־היהודי וישראל־ביתנו. אך ההתפתחות, מוגבלת ככל שתהיה, של מסקנות מעמדיות ואנטי־קפיטליסטיות בציבור הרחב מדגישה פוטנציאל עבור השמאל הסוציאליסטי להשיג אוזן קשבת להסברה תקיפה שמבליטה את האינטרסים המעמדיים בחברה, וגישה זו נחוצה בהחלט גם כדי לחשוף ולהתגבר על הדמגוגיה הביטחונית של הימין הישראלי.

ההסלמה המתמשכת בסכסוך עוד תוסיף ותעורר מיאוס ושאלות בקרב שכבות לא מבוטלות לרבות ממעמד העובדים בציבור היהודי, וחלקן יידחפו גם לחפש פתרונות שמאליים. התפתחות של כוחות שמאל ברמה האזורית והבינלאומית תוכל להגביר פתיחות לפתרונות שמאליים, ומפלגת שמאל סוציאליסטית שתהיה נקודת התייחסות ברמה הארצית, עם אוריינטציה ברורה למעמד העובדים, תוכל לעזור להאיץ מסקנות גם בכיוון של התנגדות לכיבוש ולגזענות.

לבנות את החלופה הפוליטית

שרת המשפטים שקד טוענת שבנט יהיה ראש הממשלה הבא אחרי עידן נתניהו. זה אמנם פחות סביר כרגע, אבל לא מופרך. אם לא תיבנה חלופה משמאל, הדרך אכן סלולה להמשך הידרדרות. השמאל צריך לנצל כל הזדמנות כדי לחשוף ולסמן את ממשלת ההון וההתנחלויות ולקדם את הבנייה של המאבק בשטח נגדה ונגד מדיניותה.

דרך הפגנות וצעדות מחאה — כמו למשל הרעיון של צעדת שוויון זכויות, שהציע סביב הבחירות יו״ר 'הרשימה המשותפת' וחד״ש אימן עודה — ניתן יהיה להתחיל לבנות אופוזיציה אפקטיבית לממשלה ולעזור לסמן את הדרך לתרגום המיאוס והייאוש של שכבות שונות משלטון האסון של נתניהו לכדי תנועה כללית רחבה נגד מדיניות הממשלה.

מול מגמות של דה־פוליטיזציה במאבקים חברתיים, שמשתקפות במיוחד בסיסמה "לא ימין ולא שמאל" ושמשחקות למעשה לידי הימין הקפיטליסטי והגזעני, חשוב לחזור ולהדגיש שמפלגות הימין שבשלטון הן חלק מרכזי מהבעיה ולא מהפתרון. יש צורך בחיבור בין מאבקים שיתגבר על ה"הפרד ומשול" שמבודד מאבקים — מאבקי התאגדות, מאבקים בגזירות כלכליות, מאבקים נגד אפליה וגזענות וברוטליות משטרתית, המאבק בכיבוש ובהתנחלויות ולמען שלום, מאבק הגז, המאבק הסביבתי, המאבק הפמיניסטי, המאבק הלהט״בי ועוד — ובמגמה לבנות חזית רחבה מול הממשלה והמעבידים החל ממקומות העבודה, הקמפוסים והרחובות.

לא רק שקיים כעת פוטנציאל לחיבור מסוים בין המחאות נגד אפליה, גזענות ואלימות המשטרה בקרב הציבור הערבי־פלסטיני וציבור יוצאי אתיופיה, אלא שמעבר לכך, חיבור של מחאות אלו ואחרות גם לדרישות כלליות יותר נגד מדיניות ההפרטה והייבוש של השירותים החברתיים ונגד ההעסקה הקבלנית ומשכורות העוני יוכל לעזור לגייס אהדה מצד שכבות רחבות יותר על בסיס מעמדי ולחדד את המסר שנחוץ מאבק לשינוי עמוק במציאות החיים. גישה כזו רלוונטית גם ביחס למאבקים חברתיים נוספים.

לכוח של העבודה המאורגנת, ובפרט לכוח שטמון בוועדים ובאיגודים בהסתדרות, יכול וצריך להיות תפקיד מפתח מכריע במאבקים לעצירת התקפות הממשלה והמעבידים, במיוחד באמצעות נשק השביתה. זאת למרות העובדה שכיום, באופן הרסני, הנהגת ההסתדרות מעדיפה לשבח שרים בממשלה, לרסן מאבקי עובדים ולהימנע מהובלת מאבקים רחבים ותקיפים נגד גזירות ההפרטה ובוודאי נגד מדיניות של אפליה וגזענות וכיבוש. אבל אפילו התגייסות חלקית של חברי ועדים ופעילי איגודים לקידום של סולידריות בין מאבקים ומאבק רחב במדיניות הממשלה תוכל להתחיל להפעיל לחץ על ההנהגה וגם להבהיר את הכיוון הדרוש עבור כלל ארגוני העובדים.

מול כפילי נתניהו שמתחפשים לאופוזיציה חיוני לבנות גם את החלופה הפוליטית. הפארסה של המחנ״צ צריכה לשמש תזכורת שלא "פשוט מחליפים" — כפי שהציע קמפיין V15 — את ממשלת הימין הקפיטליסטית. צריך גם לשאול איך ובמה מחליפים אותה. מפלגת העבודה, שתנסה להצטייר מחדש כאופוזיציה, נושאת באחריות כבדה לא רק לשיתוף־פעולה עמוק עם ממשלות הליכוד לדורותיהן ועם נתניהו אלא גם ליישום מדיניות של קיצוצים, הפרטות, כיבוש ואפליה גזענית. צריך לא רק להפיל את שלטון נתניהו אלא גם את המדיניות ההרסנית שלו. מול שלטון הימין הקפיטליסטי דרושה חלופה פוליטית של ציבור העובדים והעובדות, חלופה של שמאל סוציאליסטי.

חסרה כיום מפלגה ברמה הארצית שתייצג בעקביות את המצוקות, המאבקים והאינטרסים המשותפים של העובדים והצעירים, באופן חוצה עדות ולאומים, ושתוביל מאבק בשלטון ההון ובכיבוש, ולמען שינוי סוציאליסטי ושלום. תנועת מאבק סוציאליסטי תירתם לכל שיתוף־פעולה עקרוני שיוכל לעזור להתקדם לבניית כוח פוליטי כזה ותמשיך להיאבק כדי להציב על סדר היום חלופה סוציאליסטית, שהיא המוצא הרציני היחידי מהטירוף של חברה קפיטליסטית משברית שמושתתת על אי־שוויון, ניצול, אפליה, דיכוי וגזענות.