₪5,935
עוד ₪14,065 להשגת היעד
תרומת סולידריות לקופת המאבק 2018
מאבק סוציאליסטי לא מקבלת מימון מטייקונים, מהממשלה או מקרנות הון. תמכו בנו, שתפו והצטרפו אלינו לבניית אלטרנטיבה סוציאליסטית.
מאבקים חברתיים · העבודה המאורגנת · כלכלה · פוליטיקה · כיבוש ושלום · המזה״ת · בינלאומי · סטודנטים · נוער · נשים · להט״ב · בריאות · סביבה · היסטוריה ותיאוריה · התנועה
X


ההלוויה של פרס
הסתה לאומנית נגד הח״כים הפלסטינים
חבר הכנסת איימן עודה מחד״ש והרשימה המשותפת לא הגיע להלוויה של פרס ועבר "לינץ'" בתקשורת הישראלית ■ עבור פלסטינים, אך גם עבור עובדים יהודים, המורשת של פרס בהחלט לא ייצגה דרך לשלום ולצדק חברתי

הדפסה
מקור: "ויקימדיה"

אחרי שחבר הכנסת איימן עודה הודיע שלא יגיע להלוויה של שמעון פרס נפתחו ארובות השמיים, בגשם של התחסדות, צביעות ועיוורון. בראיון בערוץ 2, רוני דניאל, בטון נעלב, הסביר שעודה החמיץ הזדמנות "להיות בנאדם", לא פחות. המנחה דני קושמרו ניפנף את כל הטענות של עודה כלא רלבנטיות. בראיון רדיו לגל״צ עלו דברים דומים. ארגון "דרכנו" (גלגול של תנועת V15), פרסם בפטרונות בפייסבוק תמונה של עודה עם המילה "אכזבה".

אבל עודה וחברי הכנסת של הרשימה המשותפת לא פספסו הזדמנות "לבנות גשרים". מה שעמד על הפרק הוא השתתפות במיצג לטיוח של הרקורד האמיתי של פרס ותוכניות ה"שלום" שלו, בלי לקבל שום דבר בתמורה.

מה שעומד מאחורי ההתקפות האלו, בטח כשהן מגיעות מגורמי ממסד, זו הציפייה שפלסטינים יוותרו, לא על ה"נרטיב" שלהם אלא על זכויות בסיסיות. זו הרי היתה מהות ה"שלום" שפרס קידם ושל הסכמי אוסלו.

אוסלו לא עמד להביא שלום

מבחינת פרס והמעמד השליט הישראלי הסכמי אוסלו היו המשך, בתנאים אחרים, של ההגיון שהביא ליום האדמה, תוכנית אלון, הדיכוי האלים של האינתיפאדות ורצח האזרחים באירועי אוקטובר.

"מקסימום שטח עם מינימום ערבים" קיבל משמעות מעשית חדשה בתנאים שנוצרו באזור בתחילת שנות ה־90, כשהמטרה של הסכמי אוסלו הייתה לכפות על ההמונים הפלסטינים הסכם של "פחות ממדינה" ענייה, שלא שולטת בגבולותיה ובמשאביה (במים למשל), מפורזת, מפורדת ע״י התנחלויות ומחסומים, ובלי פתרון לסוגיית הפליטים. בתוך מספר חודשים ההמונים הפלסטינים למדו על הבשר שלהם את משמעות התהליך, והתמיכה בו ירדה.

הבעיות השורשיות בתהליך אוסלו לא היו כאלו שהחלטות יותר "אמיצות" של מי מהצדדים היו יכולות לפתור. הבעיה המרכזית היא שהממסד הישראלי לא מוכן לשלום בתנאים שווים. לכן אפילו אם התהליך היה מביאה להקמת מדינת חסות פלסטינית, הסכסוך היה נמשך בתנאים אחרים. הדרך של פרס לא הובילה לסיום הסכסוך ולשלום (להרחבה על האופי של הסכמי אוסלו, אפשר לקרוא כאן).

כשדני קושמרו שואל את עודה בפטרונות "עם מי תעשה שלום? עם אחמד טיבי?", מאחורי השאלה עומדת בין היתר הציפייה שההמונים הפלסטינים והציבור הערבי־פלסטיני בישראל יתיישרו בשקט לפי תכתיבי ה"שלום" הללו.

השמאל צריך להציע אלטרנטיבה לאוסלו

עבור עובדים וצעירים יהודים רבים פרס נתפס כסמל לרדיפת שלום. בתחילת תהליך אוסלו, שכבות משמעותיות בציבור היהודי, שהאמינו כי יש הזדמנות אמיתית לשלום, תמכו בתהליך. אלא שהיתה סתירה מהותית בין השאיפות הכנות לשלום של עובדים וצעירים, לבין התוכן האמיתי של הסכמי אוסלו.

אך אף כוח פוליטי משמעותי ברמה הארצית לא הציע דרך אחרת להשיג שלום — צריך היה להצביע על הסכנות שבהסכמי אוסלו, על האינטרסים שעומדים מאחוריו, ועל דרך אחרת להשיג שלום, שאותו יובילו הכוחות שבאמת יש להם אינטרס בשלום שוויוני — העובדים והעניים משני צדי השסע הלאומי, וברחבי האזור, כחלק ממאבק לשינוי סוציאליסטי.

למרבה הצער, חד״ש תמכה בהסכמי אוסלו בצורה לא ביקורתית, אם כי יש כיום בחד״ש פעילים שסבורים שתמיכה באוסלו היתה מוטעית. המפלגה למעשה רואה עד היום במסלול נוסח אוסלו את הדרך היחידה להשיג שלום, כפי שעלה גם מדבריו של עודה בראיונות לתקשורת.

בלי לנפץ את האשליה של אוסלו, קשה לנפץ את התדמית "רודפת השלום" של פרס. שלום, הרי, לפי הטענה המקובלת, "עושים עם אויבים". אם זוהי הדרך היחידה לשלום, אז למה לכאורה לא להגיע להלוויית האדריכל של ההסכם?

קידום הכרה בדיכוי הלאומי — וגישה מעמדית

הממשלה וחלקים רחבים בממסד ניסו להפוך את ההלוויה של פרס לאירוע של אבל לאומי וליצור אווירת אחדות לאומית סביב פרס. איימן עודה הסביר בערוץ 2 כי הוא לא השתתף בהלוויה כי מדובר באבל לאומי, שלא מכליל אותו ב"נרטיב", ודרש הכרה ב"נרטיב" הפלסטיני, או למעשה במציאות של הדיכוי הלאומי של הפלסטינים. הדרישה להכרה בפשעים של המשטר הישראלי ובלגיטימיות של השאיפות של ההמונים הפלסטינים — היא דרישה חשובה.

המעמד השליט בטח שלא עומד לקדם הכרה כזאת. התעמולה של הממסד מטפחת את האשליה בדבר אחדות אינטרסים בין האליטה לבין עובדים ועניים בציבור היהודי. את התמונה הכוזבת הזאת צריך לשבור, ולקדם סדר יום של מאבק לשינוי סוציאליסטי, שמבוסס על האינטרסים המשותפים של עובדים וצעירים ערבים ויהודים לשלום וצדק חברתי.

ח״כ דב חנין מחד״ש והרשימה המשותפת לא התבטא בנושא, אך דווקא היה יכול לסייע להבהיר ולהמחיש אל מול ההסתה הלאומנית שהביקורת על פרס רלוונטית בהחלט גם עבור יהודים.

הפעולות של פרס שיקפו, בשורה התחתונה, את האינטרסים של המעמד השליט. עובדים וצעירים יהודים לא הרוויחו מהפעולות שלו, והן לא באמת נועדו לרווחתם. כשפרס קידם את תוכנית הייצוב ב־85', העובדים, העניים ושכבות הביניים, ששילמו במסגרת התוכנית את מחיר האינפלציה, בטח שלא היו מול עיניו. פרס קידם מדיניות ניאו־ליברלית אכזרית שאחראית למעשה למשבר חברתי.

אבל גם בתחום "רדיפת השלום", פרס לא ייצג גם את האינטרסים של העובדים היהודים. פרס קידם "שלום בתנאי כניעה", שלמעשה נועד להמשיך את הדיכוי הלאומי של הפלסטינים בדרכים אחרות, ולכן לא יכול היה להביא לסיום הסכסוך ולשלום.

אמנם, בניגוד למספר שליטים באזור, לרוב העובדים והעניים הפלסטינים והערבים בכלל אין אינטרס לתרום לתמונה הכוזבת של פרס כ"איש של שלום", אבל חשוב שהשמאל ידגיש, בראיונות לתקשורת ובכלל, שגם לעובדים, לצעירים ולעניים היהודים אין אינטרס כזה.



 


תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 59187, תל אביב–יפו 6159101
info@socialism.org.il
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון. התנועה שותפה בוועד למען אינטרנציונל עובדים (CWI), ארגון סוציאליסטי בינלאומי המאגד תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.