English العربية RSS יוטיוב טוויטר פייסבוק
X
מאבקים חברתיים · העבודה המאורגנת · כלכלה · פוליטיקה · כיבוש ושלום · המזה״ת · בינלאומי · סטודנטים · נוער · נשים · להט״ב · בריאות · סביבה · היסטוריה ותיאוריה · התנועה
 


הסכם ישראל־טורקיה

ממשלת נתניהו מתנצלת, המצור ינורמל
הימין הקפיטליסטי הישראלי ומקבילו הטורקי מחדשים את הברית האסטרטגית

הדפסה
ספינת ה"מרמרה", 2010. צילום: ויקימדיה.

באישון לילה ב־31 במאי 2010 פשטו כוחות קומנדו, בהוראת ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון דאז ברק, על שש ספינות אזרחיות שהפליגו בשטח מים בינלאומיים בדרכן לחופי רצועת עזה. מאות אזרחים ובהם עיתונאים רבים ונציגי ציבור מעשרות ארצות, כולל מישראל, לקחו חלק ב'משט החירות' שאורגן במטרה להביע סולידריות בינלאומית עם הציבור הנצור בתת־תנאים ותחת מתקפה יומיומית ברצועה ולדרוש את הסרת המצור המתמשך. על סיפון ה'מאווי מרמרה' הכוחות התוקפים נתקלו בהתנגדות. הם הרגו תשעה אזרחים טורקים ופצעו עשרות.

עשרה קציני מילואים מחיל־הים כתבו אז במכתב מחאה: "נאלמנו אל מול התוצאה העגומה של הרג ופציעה של אזרחים... מדובר בכלי־שיט אזרחי אשר מפליג תחת ריבונות טורקית במים בינלאומיים... בעיקר ומעל הכול אנחנו מוחים על כך שהאחריות על האסון שאירע הועברה באופן מיידי למארגני המשט... רצף האירועים, שהחל עם ההחלטה לעצור את המשט ונמשך עד היום מערער את האמון שלנו בפיקוד החיל ומקבלי ההחלטות בממשלה".

כוחות הקומנדו המוסקים וספינות הטילים שנשלחו נגד המשט מלכתחילה לא שימשו להגנה על חיי אדם. הם שימשו כמשטרה פוליטית לצורך דיכוי מחאה ולהגנה על המטרה הפוליטית של הנצחת המצור והכיבוש. אותה תקיפה צבאית, שזכתה לשם 'רוחות שמיים 7', לוותה במסע הסתה ודמוניזציה חריף שלא בחל בעלילות דם נגד משתתפי המשט, אשר כונה בפי שלטון נתניהו ועיתונות החצר הלאומנית בישראל "משט הטרור" או "משט השנאה". לכך התווספה הסתה לאומנית נגד טורקים. באופן מביש, גם ראשי ההסתדרות דאז סיפקו גיבוי לממשלה, ותחת חסותם שורה של ראשי ועדי עובדים אירגנו חרם תיירותי על טורקיה שנמשך ארבע שנים.

כפי שקורה סביב כל פעולה צבאית של ממשלה בישראל, מכונת התעמולה גויסה כדי לספק לגיטימציה למהלך, להפוך את תמונת המציאות על ראשה כאילו התוקפים הם הקורבנות ולהפך, ולצייר את מבקרי ממשלת הימין כ"תומכי טרור". חומרי התיעוד של עיתונאים שסיקרו את האירוע הוחרמו ודובר צה״ל שלט תחילה במרבית המידע שהועבר בתקשורת. בשלב מסוים הוא אף טען כי "תוקפי חיילי צה״ל התבררו כשכירי חרב של אל־קאעדה". לא אל־קאעדה, לא שכירי חרב ולא תוקפים. מול תקיפה צבאית פיראטית בלב ים, נוסעי המרמרה ביקשו להדוף את הכוחות החמושים שתקפו אותם, והם התגוננו והתנגדו.

אמנם חיילים שנשלחים באופן ציני על־ידי שרים וגנרלים לבצע את המשימה הפוליטית של הגנה על כליאתם של שני מיליון בני אדם — במקרה הזה בפעולת ראווה קטלנית לצורכי תעמולה — הם גם, בסופו של דבר, קורבנות של המצב. אך מהסיבה הזאת יש להם אינטרס דווקא לסרב לתקוף מחאה אזרחית.

ההסכם שנחתם כעת בין נציגי ממשלות ישראל וטורקיה קובע העברת 20 מיליון דולר לפיצוי משפחות ההרוגים. קשה לטשטש את הסתירה שבין השקרים על שכירי חרב תוקפים לבין הפיצויים בפועל.

"היא עברה כל גבול"

ח״כ חנין זועבי (בל״ד, הרשימה המשותפת), שהיתה בין נוסעי המרמרה שהותקפו, התמודדה מהרגע בו חזרה עם ציד־מכשפות אלים שאורגן מכיוון הממשלה, בסיוע עיתונות מגויסת, והתיר למעשה את דמה. היא נהפכה לשעיר־לעזאזל של הפוליטיקה הגזענית והסקסיסטית הישראלית. יאיר לפיד אפילו קרא לכל הח״כים הפלסטינים על שמה: "זועביז".

הרצוג, עדיין יו״ר ה"אופוזיציה" בכנסת, קפץ על ההזדמנות לנסות להיחלץ מהמשבר במפלגתו, הצטרף להסתה, ועל הדרך תקף מימין, בדומה לליברמן ובנט, את הפיצויים שהממשלה התחייבה להעביר.

במהלך נאומה בכנסת לאחר חתימת ההסכם לנרמול היחסים בין ישראל לטורקיה, שעה שהמשיכה למחות על אותה תקיפה ברוטלית ועל הרג האזרחים, התגודדו מולה עדר משרתי הטייקונים ומנציחי הכיבוש והסכסוך הלאומי מהליכוד, יש עתיד ומפלגת העבודה, נבחו לעברה וכמעט הלמו בה פיזית. הרצוג, עדיין יו״ר ה"אופוזיציה" בכנסת, קפץ על ההזדמנות לנסות להיחלץ מהמשבר במפלגתו, הצטרף להסתה, ועל הדרך תקף מימין, בדומה לליברמן ובנט, את הפיצויים שהממשלה התחייבה להעביר.

כחלק מהעליהום על זועבי, נתניהו הודיע שיבחן איך אפשר לקדם את הדחתה של נציגת הציבור הנבחרת, שכן "היא עברה כל גבול ואין לה מקום בכנסת". לצורך מקרים כאלה מקדמת הממשלה את החוק להדחת חברי כנסת על־ידי הכנסת, על רקע דעה פוליטית, שמתוכנן לעבור לאישור סופי בכנסת בשבועות הקרובים. הדה־לגיטימציה האגרסיבית והפחדנית ביחס לזועבי ולח״כים פלסטינים בכלל מכוונת בשורה התחתונה לא רק לגייס את הציבור היהודי נגד הציבור הערבי־פלסטיני אלא גם להוסיף ולתחזק את שלילת הלגיטימיות לביקורת על פעולות צבאיות של הממשלה ועל הדיכוי הלאומי של הפלסטינים.

המשט נעצר, המחאה גברה

משטי המחאה נגד המצור על הרצועה החלו ב־2008. השניים הראשונים הגיעו ליעדם. אולם מאז המלחמה בעזה שהחלה בסוף אותה השנה נחסמו באופן גורף כל כלי־השיט, כולל ספינה שניסתה לשבור את המצור בימים הראשונים למלחמה, כחלק מגל של מחאה בינלאומית. משט החירות של 2010 היה משט המחאה הגדול ביותר שהתארגן עד היום.

פעולת הראווה של נתניהו וברק, באמצעות "שייטת 13", הצליחה לעצור פיזית את המשט, אבל מבחינה פוליטית היא השיגה מטרה הפוכה. היהירות התפוצצה לשלטון נתניהו בידיים.

פעולת הראווה של נתניהו וברק, באמצעות 'שייטת 13', הצליחה לעצור פיזית את המשט, אבל מבחינה פוליטית היא השיגה מטרה הפוכה. היהירות התפוצצה לשלטון נתניהו בידיים. התקיפה גררה מחאה בינלאומית, בהמשך להשפעות של המחאה נגד המלחמה. תקיפת המשט שבה וחשפה את הגישה הפנאטית של המנהיגים הקפיטליסטים הלאומנים בישראל ומשכה תשומת לב נוספת למדיניות הסגר ולהשלכותיה המזעזעות על תושבי הרצועה. למשל לעובדה שבמסגרת מדיניות זו נאסרה לעתים הכנסת צעצועים, ממתקים, כלי כתיבה וכלי נגינה לרצועה מהצד הישראלי. בתגובה לגל המחאה הבינלאומית בנושא הוכרזו הקלות כלשהן במעברי הגבול של הרצועה הן מצד ישראל והן מצד מצרים, שהיתה ונשארה שותפה להטלת המצור.

על רקע המחאה הבינלאומית, שר החוץ דאז ושר הביטחון בהווה אביגדור ליברמן הודיע: "מוכנים להסיר את המצור, בתמורה לביקורים סדירים של הצלב האדום [אצל גלעד שליט]". אפילו השקר הציני הזה התקשה להסתיר שהסיבות היסודיות האמיתיות למדיניות המצור של השנים האחרונות הן לא "ביטחוניות". אהוד ברק, שכשר ביטחון בממשלת אולמרט ב־2007 יזם את הסנקציות הכלכליות הרשמיות על הרצועה, הבהיר מלכתחילה שהמטרה הפוליטית של הענישה הקולקטיבית היא "החלשת החמאס".

"העיקר שיראו שהוא יושב נמוך"

הקפיטליזם הטורקי נשאר במשך עשרות שנים שותף אסטרטגי של מקבילו הישראלי. גם מאז עליית מפלגת "הצדק והפיתוח" (AKP) בהנהגת רג׳פ ארדואן לשלטון בטורקיה ב־2002, המשיכו שני המשטרים בשיתוף פעולה צבאי ומודיעיני הדוק, שכלל תרגילים צבאיים משותפים וחילופי מידע לגבי המחתרת הכורדית ולגבי איראן. ארדואן אף הגיע ב־2005 לביקור רשמי בישראל ונפגש עם שרון. מפעם לפעם שילם שלטון הימין הטורקי מס שפתיים של תמיכה במאבק הפלסטיני.

אך הסולידריות הציבורית של המונים בטורקיה עם קורבנות ההפצצות הישראליות במהלך המלחמה בעזה ב־2009 דחקה בו לאמץ רטוריקה שמגנה את ישראל. בינואר 2010 זומן השגריר הטורקי לנזיפה כמעט פרודית על־ידי משרד החוץ הישראלי, אז תחת ליברמן: "העיקר שיראו שהוא יושב נמוך ואנחנו גבוה ויש פה רק את דגל ישראל", הסביר לעיתונאים סגן שר החוץ את המיצג התעמולתי הפתטי, שניסה נואשות להרתיע את ממשלת טורקיה מהשמעת דברי ביקורת על התנהלות מקבילתה הישראלית.

הסכם הסחר החופשי בין טורקיה לישראל לא בוטל, אבל היקף הסחר הריאלי בין המדינות נסוג בשנים האחרונות ל"מצב של דשדוש ודעיכה מתמשכים"

לאחר הרג האזרחים הטורקים על סיפון המרמרה, ממשלת טורקיה הגיבה בצמצום היחסים הדיפלומטיים והצבאיים עם ישראל. השגריר הטורקי הוחזר, השגריר הישראלי סולק. ההסכמים הצבאיים נותרו על כנם, אך בפועל הקשרים הצבאיים והמודיעיניים הוקפאו. החלו הליכים לקיום משפטים לקצינים בכירים ישראלים. גם הסכם הסחר החופשי בין טורקיה לישראל לא בוטל, אבל היקף הסחר הריאלי בין המדינות נסוג בשנים האחרונות ל"מצב של דשדוש ודעיכה מתמשכים", כפי שתיאר זאת מכון היצוא הישראלי. מנקודת המבט של בעלי ההון בישראל, התקיפה הראוותנית גבתה מחיר ממושך, וכך גם הגאוותנות הלאומנית שעיכבה את ההסכם להסדרה מחדש של היחסים. התנאים שהציב ארדואן לשם כך היו התנצלות ופיצוי כספי לנפגעי התקיפה, ובהמשך נוספה לכך הדרישה להסרת הסגר הימי מהרצועה.

העובדה שנתניהו מינה ועדת כסת״ח מטעמו ל"בדיקת" (הצדקת) האירועים, ועדת טירקל, זכתה לשבחים מוושינגטון וכנראה גם סייעה בידו להשפיע על הניסוחים בדוח ועדת הבדיקה של האו״ם, אבל היא לא הספיקה בשביל לאחות את השברים עם השותפה האסטרטגית הטורקית, חברת ברית נאט״ו.

חידוש הברית האסטרטגית

על רקע תהליכים עזים של מהפכה ומהפכת־נגד שמטלטלים את המזרח התיכון בשנים האחרונות, ובפרט בעקבות התפתחות מלחמת האזרחים בסוריה, הוגבר הלחץ על ישראל ועל טורקיה מכיוון ארה״ב והמעצמות האירופיות לחזור ליחסי שיתוף־פעולה הדוקים כדי להגביר תיאום סביב המדיניות האזורית. במרץ 2013, בלחץ ישיר מאובמה בסוף ביקורו בישראל, התנצל נתניהו טלפונית בפני ארדואן "על כל טעות שיכלה להוביל לאובדן חיי אדם". אך המשא־ומתן על הסכם התעכב, כפי הנראה גם בהשפעת המלחמה בעזה ב־2014.

מבחינת המעמדות השליטים בשתי המדינות הלך וגבר הצורך בחידוש הברית האסטרטגית נוכח משברים ביחסי החוץ של כל אחת מהן בנפרד.

שלטון ארדואן, כחלק משאיפותיו האימפריאליסטיות, ה"ניאו־עות׳מאניות", קיווה שיצליח לנצל את מלחמת האזרחים בסוריה כדי להרחיב את השפעתה האזורית של טורקיה, כל עוד הניח שמשטרו של אסד צפוי ליפול במהרה ושתחתיו יוכל לקום משטר סוני בחסות טורקית. לשם כך הוא אף שיתף־פעולה בפועל עם כוחות ימין קיצוני סוניים, לרבות עם כוחות דאע״ש, שכבר עברו מאז לארגן פיגועי זוועה בשטח טורקיה עצמה. במקביל, יהירותו ביחס לסוגיה הכורדית הובילה את השלטון מאז 2011 למצב מלחמה מחודש עם מפלגת ה־PKK הכורדית. נפילת שלטון האחים המוסלמים במצרים ב־2013 עלתה למשטר הטורקי בבעלת־ברית אסטרטגית נוספת, והוא נקלע למשבר, גם על רקע המשך שרידותו של משטר אסד והתערערות המצב הכללי בטורקיה עצמה.

בתגובה להפלת המטוס הרוסי על־ידי הצבא הטורקי בנובמבר, ספגה טורקיה סנקציות כלכליות ממעצמה עולמית ללא גיבוי של ממש משאר חברות נאט״ו. בתוך שבועות ספורים לאחר התקרית התחדשו המגעים האינטנסיביים בין טורקיה לישראל

בתגובה להפלת המטוס הרוסי על־ידי צבא טורקיה בנובמבר האחרון, ספגה טורקיה סנקציות כלכליות ממעצמה עולמית ללא גיבוי של ממש משאר חברות נאט״ו. בתוך שבועות ספורים לאחר התקרית התחדשו המגעים האינטנסיביים בין טורקיה לישראל, מה שאמור לכאורה לסייע לה הן במישור הדיפלומטי — במגעים לנרמול היחסים עם רוסיה — והן כלכלית וצבאית.

עבור שלטון נתניהו, ההסכם אמור לסייע לא רק לטייקוני גז ולבעלי הון ישראלים אלא גם לקידום אסטרטגיה אזורית. מלבד היתרונות הצבאיים והמודיעיניים, ההסכם הוא גם חלק ממדיניות החותרת לחזק בריתות עם משטרים סוניים באזור, בפרט לצורך שיתופי־פעולה נגד איראן, אך גם לצורך הפעלת לחץ על הפלסטינים והדיפת לחץ בינלאומי.

נתניהו מעוניין לקדם את הרעיון של ועידה אזורית, במידה רבה כמסלול עוקף ל"יוזמה הצרפתית", שאומצה על־ידי האיחוד האירופי ושחותרת לכינוס "ועידת שלום" בינלאומית עד סוף השנה במטרה ללחוץ לחידוש המשא־ומתן הישראלי־פלסטיני. בין כה ובין כה, כמובן, לקואליציית השלטון של נתניהו אין כל רצון או יכולת פוליטית לספק ויתורים רציניים כלשהם לפלסטינים. הגבלת פעילות חמאס בטורקיה, כאמצעי להפעלת לחץ על הממשלה ברצועת עזה, כלולה בהסכם, ובכל הנוגע להשקעות מסוימות בתשתיות ברצועה, לממשלת ישראל תהיה יד על השאלטר, כאמצעי לחץ נוסף.

כעת שתי המדינות אמורות להחזיר את השגרירים, הפיצויים אמורים לעבור, ההליכים המשפטיים נגד הקצינים הישראלים אמורים להיפסק, היחסים הכלכליים והצבאיים אמורים להתחזק... והמצור? יימשך.

ההסכם לנרמול המצור

ראש ממשלת טורקיה, בינאלי יילדרים, פסק כי "ההסכם משקף את תפקידה של טורקיה כמגנה של העמים המדוכאים במזרח התיכון". במציאות, שלטון ארדואן, שממשיך לנהל מלחמה נגד הכורדים ומכחיש את רצח העם הארמני, מתגייס במקרה הזה להגנת המשך המצור על תושבי רצועת עזה. בהתאם להסכם, הסגר הימי יימשך ולטורקיה יתאפשר, למעשה כמקודם, להעביר משלוחים לרצועה דרך ישראל ובכפוף לבדיקות ישראליות. ספינה טורקית ראשונה עם ציוד הומניטרי כבר נשלחה. ארדואן, שלא אהב את העובדה שההסכם נתקל בביקורת גם מצד מארגני המשט ב־2010, נזף בהם על כך שלא ביקשו את רשותו לפני שהפליגו אז. במילים אחרות, הוא נגרר לעימות עם שלטון הימין בישראל בעל־כורחו.

טורקיה אמורה להתחיל לממן פרויקטים, תחת פיקוח ישראלי, להקמת תחנת כוח ומתקן להתפלת מי ים. השלטון הישראלי לא מודאג מאובדן מי השתייה של תושבי השטחים הכבושים השבויים בידיו, וכך למשל בחודש האחרון ישראל צימצמה דרסטית את אספקת המים (שנמכרים במחיר מלא) לרבבות תושבים בגדה המערבית והותירה בתים רבים ללא מים זורמים במשך שבועות. אך ההשקעה המובטחת של טורקיה במספר פרויקטים ברצועת עזה אמורה מבחינת השלטון הישראלי לבלום הידרדרות של המשבר ההומניטרי, שתערער את היציבות, ולכן נתניהו טען שמדובר ב"אינטרס ישראלי מובהק".

נתניהו חזר על הטענה שהסגר הימי הוא "ביטחוני". אין כמו פריטה צינית על מיתרי הפחד של תושבי הנגב המערבי ושל רבים בציבור הישראלי כדי לתרץ אסון מאורגן. סוציאליסטים בהחלט מתנגדים לטרור ולירי רקטות על אזרחים ישראלים. אלא שהמפלגות הקפיטליסטיות והלאומניות לא מציעות ביטחון לציבור הישראלי אלא המשך של מעגל הדמים.

טיעון ה"ביטחון" הוא המניפולציה הדמגוגית האולטימטיבית להצדקת הפגיעה האנושה היומיומית בביטחון התושבים הפלסטינים. אלפי אנשים עובדים, עניים, גמלאים, צעירים, ילדים ותינוקות נספו בשנים האחרונות ברצועת עזה בתופת שחוללו ממשלות ההון הישראליות. המצור שולל את חופש התנועה של התושבים, שולל מהם פרנסה וגישה למצרכים ולשירותים בסיסיים ביותר, וכחלק מאכיפתו נורים כבשגרה דייגים, חקלאים ומפגינים.

שלטון הימין שכופה על הפלסטינים חיי עוני ודיכוי והשפלה וחורבן ושכול אינו מסוגל להציע כל אופק לפתרון מדיני של הסכסוך למען עתיד משותף של שלום, ביטחון, שוויון ורווחה לשני העמים. עתיד כזה דורש התגייסות של עובדים וצעירים ישראלים, ובפרט של ארגוני העובדים, למאבק להסרה מיידית ומלאה של המצור, לסיום הכיבוש ומפעל ההתנחלויות, נגד אפליה, נגד העוני ולמען שינוי סוציאליסטי ושלום. כן לעוד משטי מחאה, כן לבניית מאבק המוני, כן לסולידריות בינלאומית!




משבר מים בגדה, משבר מים בעזה
ממשלת נתניהו סוגרת את הברז
24.08.2016

טורקיה
ניסיון ההפיכה נכשל
21.07.2016

המשבר בעזה
המשך המצור מכין את הקרקע למלחמה הבאה
17.05.2016


תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 59187, תל אביב–יפו 6159101
info@socialism.org.il
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון.
התנועה שותפה בוועד למען אינטרנציונל עובדים (CWI), ארגון סוציאליסטי בינלאומי המאגד תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.

תנועות אחיות שלנו ברחבי העולם