English العربية RSS יוטיוב טוויטר פייסבוק
X
מאבקים חברתיים · העבודה המאורגנת · כלכלה · פוליטיקה · כיבוש ושלום · המזה״ת · בינלאומי · סטודנטים · נוער · נשים · להט״ב · בריאות · סביבה · היסטוריה ותיאוריה · התנועה
 


עשור למלחמת לבנון השנייה

כך ניסתה ממשלת אולמרט־פרץ "לעשות סדר" במזרח התיכון
אדריכלי המלחמה בקריה וסביב שולחן הממשלה בירושלים זרעו רוח וקצרו סופה ■ העובדים והעניים בלבנון, ברצועת עזה ובישראל נאלצו לשלם בדמם על ההרפתקה הצבאית המזוויעה

הדפסה
דאחיה. שכונת המגורים ששוטחה על ידי הפגזות חיל האוויר

34 ימי לחימה איומים המיטו בקיץ 2006 הרס, שכול וחורבן בקנה־מידה היסטורי על לבנון, ריתקו לראשונה מאז 1948 מעל 2 מיליון ישראלים למקלטים למשך חודש, ושינו את המזרח התיכון.

כ־1,400 תושבים לבנונים נהרגו במלחמה, ומעל 5,000 נפצעו. לפי הערכות יוניצף, 30% מההרוגים בלבנון היו מתחת לגיל 13. בחסות עשן המלחמה התרחשו שורה של מעשי טבח: בהפגזה על כפר־כנא נהרגו 28 תושבים, בהם 16 ילדים, ובהפגזה בגבול לבנון־סוריה נהרגו 30 חקלאים סורים. במקביל, 151 איש ואישה נהרגו ביולי 2006 בתקיפות צה״ל ברצועת עזה.

השימוש הנרחב בזרחן לבן ובפצצות מצרר, כלי נשק שכל מטרתם לזרוע הרס חסר הבחנה, גרם לנזק מתמשך. עשרות נהרגו ומאות נפצעו מנפלים שהמשיכו להתפוצץ בשטח לבנון בשנים שלאחר סיום המלחמה.

בישראל נהרגו 42 תושבים, יהודים וערבים, מירי הרקטות של חיזבאללה ו־32 נפצעו קשה. הירי הנרחב של הרקטות, בשילוב עם חוסר הנכונות של הממשלה לפנות או אפילו למגן באופן מאורגן את התושבים ביישובי קו האש בישראל, יצרו טראומה וסדקים עמוקים באמון בממסד.

121 חיילים ישראלים שנשלחו ללבנון כבשר תותחים נהרגו במלחמה, ומעל 600 נפצעו. יותר מרבע מהם נהרגו במהלך הפלישה הקרקעית הראוותנית ב־48 השעות האחרונות. עם סיום המלחמה התלוננו חיילים רבים על מחסור בציוד, במזון ובמים, על פקודות לא ברורות ועל הנתק הפיזי של המפקדים הבכירים מהחיילים בשדה הקרב.

מלחמת לבנון השנייה היתה בהרבה מאוד מובנים תקדימית. היא הצביעה בצורה חדה על מגבלות הכוח הצבאי של ישראל, והסתיימה ללא הכרעה צבאית ברורה. "ישראל הפסידה כי היא לא ניצחה, וחיזבאללה ניצח כי הוא לא הפסיד", כך פירש את תוצאות המלחמה גנרל בצבא לבנון.

מבחינת המשטר הישראלי היתה זו מפלה פוליטית מהדהדת. אף אחת מהמטרות הרשמיות של המלחמה, שהוגדרו עם תחילתה על־ידי ממשלת אולמרט, לא הושגה: לא החזרת החיילים החטופים, לא עצירת ירי הרקטות ובטח שלא פקודת צה״ל: "לשתק את חיזבאללה כארגון מתפקד".

כמיטב המסורת, גם המלחמה הזאת שווקה לציבור הישראלי כמלחמת "אין ברירה" ו"כורח ביטחוני". ממשלת אולמרט ניצלה באופן ציני את אירוע פשיטת כוח חיזבאללה ושביית שני החיילים כדי לתרץ מתקפה צבאית מסיבית בלבנון ויזמה למעשה הסלמה כללית. זו כללה ירי רקטות נרחב על־ידי חיזבאללה לשטח ישראל. ההלם והחרדה בציבור הישראלי מירי הרקטות נוצל בשלבים הראשונים על־ידי הממשלה כדי לגייס עוד תמיכה למלחמה.

ממשלת אולמרט ניצלה באופן ציני את אירוע פשיטת כוח חיזבאללה ושביית שני החיילים כדי לתרץ מתקפה צבאית מסיבית בלבנון ויזמה למעשה הסלמה כללית. זו כללה ירי רקטות נרחב על־ידי חיזבאללה לשטח ישראל.

בנאומו בכנסת בשבוע הראשון למלחמה התעקש ראש הממשלה אולמרט כי ישראל יצאה למבצע צבאי כדי לשחרר את שני החיילים השבויים ולעצור את ירי הרקטות על יישובי הצפון, אך הוא ושותפיו לממשלה ידעו כבר אז שמדובר במטרות שלא ניתן להשיג באמצעים צבאיים.

בישיבת הממשלה שנערכה מיד אחרי התקרית בגבול, ב־12 ביולי, אמר הרמטכ״ל דאז דן חלוץ לשרים: "אני לא סבור שיש מהלך צבאי שיחזיר את החטופים". עם זאת, חלוץ קרא לממשלה לאשר מתקפה רחבת היקף. הוא ראה בחטיפה הזדמנות: "אירוע חמור שמאפשר לנו להגיב בצורה לא פרופורציונלית ולשנות את המשוואה", כפי שהסביר לשרים.

הממשלה וצמרת הצבא חתרו לשדר, באמצעות המתקפה הצבאית, מסר תקיף לחמאס בעזה ולמשטרים בסוריה ובאיראן. בדיעבד הסביר אולמרט כי "להשתמש בחטיפתם של אודי גולדווסר ואלדד רגב זכרם לברכה היה בהחלט דבר לגיטימי בנסיבות אותו עניין" (ראיון לרביב דרוקר, מאי 2015).

"חבלי לידה של מזרח תיכון חדש"

ההחלטה לצאת למלחמה בחזית הצפונית התקבלה בעיצומה של מתקפה צבאית מדממת ברצועת עזה, שזכתה לשם הציני "גשמי קיץ". גם בעזה, שנה אחרי "תוכנית ההתנתקות" וחודשים ספורים לאחר שחמאס זכה בבחירות שנערכו ברשות הפלסטינית, ראתה ממשלת אולמרט בשביית החייל גלעד שליט ב־25 ביוני הזדמנות "להגיב בצורה לא פרופורציונלית ולשנות את המשוואה".

הממשלה, שהורכבה רק בחודש מאי, רצתה בתחילת דרכה להמשיך לקדם את "תוכנית ההתכנסות" — פינוי של חלק מההתנחלויות המבודדות בגדה — אך מעמדה של כוח ועליונות צבאית. ראש הממשלה אולמרט ושר הביטחון פרץ, שהתגלגלו כל אחד לתפקידו באופן בלתי צפוי, רצו להוכיח שהם לא פחות "ביטחוניסטים" מהגנרלים שכיהנו באותם תפקידים לפניהם.

אך מעל הכול רצה המשטר הישראלי "לשקם את כוח ההרתעה שלו" ו"לצרוב" בתודעה של ההמונים את היתרון הצבאי של צה״ל על פני כל שאר הכוחות הצבאיים במזרח התיכון, ואת היכולת והנכונות שלו לזרוע הרס והרג בקנה־מידה עצום.

זו לא היתה "מלחמת הגנה" או "מלחמת אין ברירה" אלא מלחמה אימפריאליסטית בשירות האינטרסים הגיאו־פוליטיים של האימפריאליזם האמריקאי, ובשירות האינטרסים העצמאיים והצרים יותר של המשטר הישראלי.

מזכירת המדינה האמריקאית דאז, קונדוליסה רייס, כינתה את המלחמה "חבלי לידה של מזרח תיכון חדש". הבית הלבן תמך במלחמה ברוב שלביה, שכן מבחינת ממשל בוש היא נתפסה כאמצעי לבלימת ההשפעה האזורית של המשטר האיראני, שהתחזקה באותם ימים בהשפעת השלכות הכיבוש האמריקאי בעיראק.

זו לא היתה "מלחמת הגנה" או "מלחמת אין ברירה" אלא מלחמה אימפריאליסטית בשירות האינטרסים הגיאו־פוליטיים של האימפריאליזם האמריקאי, ובשירות האינטרסים העצמאיים והצרים יותר של המשטר הישראלי

לפי התוכנית של אדריכלי המלחמה בקריה ובירושלים, ותומכיה הנלהבים בממשל בוש, ההתערבות הצבאית של המשטר הישראלי בלבנון היתה אמורה להנחיל תבוסה למחנה הפוליטי שנתמך על ידי המשטרים בסוריה ובאיראן, הן בלבנון והן מחוץ לה. גורמים בבית הלבן אף דחקו בממשלת אולמרט להרחיב את המלחמה לשטח סוריה. שנה לאחר המלחמה, ראש ה־CIA לשעבר ג׳יימס וולסי המשיך לטעון בזמן ביקורו בישראל כי "זו היתה טעות מצד ישראל לא לתקוף בסוריה בקיץ האחרון".

עם הירצחו של ראש ממשלת לבנון רפיק אל־חרירי ונסיגת הצבא הסורי מלבנון בשנת 2005, ארץ הארזים הפכה לזירת התנגשות מרכזית בין אינטרסים של מעצמות אזוריות. משטר מובארכ, בית המלוכה הסעודי והבית הלבן תמכו בתנועת ה־14 במרץ, שהונהגה על ידי בנו של אל־חרירי, סעד. המשטר האיראני ומשטרו של אסד תמכו בתנועת האופוזיציה ה־8 במרץ שהונהגה על ידי חיזבאללה. מקור השם של שתי התנועות הללו הוא בתאריכים שבהם הן הצליחו לארגן הפגנות ענק ב־2005 — ב־8 וב־14 במרץ, נגד ובעד נסיגת צבא סוריה מלבנון, בהתאמה.

על אף שנציגים של שני המחנות ישבו יחדיו בקואליציה, הקיטוב והעוינות ביניהם שיתקו לחלוטין את המערכת הפוליטית הלבנונית, המבוססת מראש על הפרדה עדתית בין סונים, שיעים, נוצרים ודרוזים. הדרישה מחיזבאללה להתפרק מנשקו וליהפך למפלגה פוליטית בלבד, ללא זרוע צבאית, תפסה את מרכז הוויכוח הפוליטי.

חיזבאללה מצדו טען כי יכולותיו הצבאיות חיוניות על מנת להחזיר לריבונות לבנון את חוות שבעא, מהן לא נסוגה ישראל במהלך היציאה מלבנון בשנת 2000, ולקדם את שחרור האסירים הלבנונים שלא שוחררו מבתי הכלא בישראל במסגרת עסקת טננבאום.

כמעט מיותר לציין כי ממשלת אולמרט וצמרת הצבא, בדומה לבית הלבן, לא התייחסו למאבק הפוליטי במדינה השכנה בשוויון נפש, אלא ראו בו חלק מהעימות על ההגמוניה האזורית. "זה אנחנו נגד איראן" — כך בפשטות הגדיר זאת אולמרט בפגישה עם כתבים שנערכה לקראת סוף המלחמה בבית ראש הממשלה.

"דוקטרינת דאחיה"

לפי התוכנית של הממשלה והצבא, זריעת הרס והרג מסיביים בלבנון היתה אמורה לבודד את חיזבאללה ולקומם את רוב הציבור הלבנוני נגד המחנה הפוליטי שהוא מוביל. לכן נפתחה המלחמה בשורה של צעדי ענישה קולקטיביים שפגעו בעיקר בפלאחים, בעובדים ובעניים מכל העדות והרקעים.

ביומיים הראשונים למלחמה הפציץ חיל האוויר הישראלי את שדה התעופה הבינלאומי של ביירות, ותקף בלב העיר עצמה את השכונה השיעית דאחיה. הפגזה כבדה של תחנת כוח בפאתי ביירות גרמה לדליפת הנפט הגדולה בהיסטוריה של הים התיכון — אסון אקולוגי שהשלכותיו מלוות את לבנון עד היום. ב־48 שעות הראשונות הופצצו כ־70 גשרים, כבישים ומחלפים, כולל כביש ביירות־דמשק. לבנון נותקה מהעולם, וחלקיה השונים נותקו זה מזה.

מעל למיליון פליטים עזבו את ביתם, חלקם הופגזו בדרכם לגבול סוריה או לביירות. לאורך כל המלחמה, ההרס המאסיבי של הכבישים הבין־עירוניים הקשה מאוד על חילוץ פצועים ופינוי תושבים.

בתדרוך לכתבים ביום הראשון למלחמה השתחצנה דוברת צה״ל דאז, מירי רגב, כי "הרמטכ״ל אמר שנחזיר את לבנון 20 שנה אחורה" — לתקופת ההרס של מלחמת לבנון הראשונה. הרמטכ״ל עצמו אמר לשותפיו בצמרת הצבא כי "אם הבורסה בתל אביב נופלת בשלושה אחוזים, לא יכול להיות שהבורסה של ביירות לא תיפול בשלוש מאות אחוז", זאת לאחר שמכר את תיק ההשקעות הבנקאי שלו באותו היום.

לא רק הבורסה, כל המגזרים של הכלכלה הלבנונית נפגעו מההפצצה המסיבית. ההפגזות הוציאו מכלל פעולה לא רק תחנות כוח, תחנות דלק ומפעלים אלא אפילו מערכות השקיה. לפי ה"לוס אנג׳לס טיימס", פגיעה מכוונת של חיל האוויר הישראלי בסכר הליטני ובצינורות מים שיתקה את אספקת המים ל־23 כפרים בדרום לבנון ובבקאע, ולכעשרת אלפים דונם של אדמה חקלאית. גם המחלבה התעשייתית הגדולה ביותר בלבנון הופגזה.

מבחינה רשמית, החליטו בממשלה ובצמרת הצבא להימנע כביכול מפגיעה בתשתיות האזרחיות של לבנון, וזאת בשל דרישה מצד הבית הלבן. בממשל האמריקאי חששו כי פגיעה בכלכלה הלבנונית תפגע גם במעמדו של פואד סניורה — ראש הממשלה הפרו־אמריקאי של לבנון. אך למעשה ההרס השיטתי של התשתיות הלבנוניות נמשך לכל אורך המלחמה. בישיבות הממשלה הדברים הוצגו כפי שהם: "אין כמעט כביש אחד שלם בלבנון. אז להגיד שתשתיות לא נפגעו?" שאל אולמרט בצורה רטורית.

קצין בחיל האוויר המצוטט בספרם של יואב לימור ועופר שלח "שבויים בלבנון" מסביר עד כמה ההפגזות היו שרירותיות: "טסנו קרוב לירח וזרקנו באופן כללי פצצות על לבנון". לפי נתוני צה״ל, ב־34 ימי הלחימה ביצעו כלי טיס של חיל האוויר לא פחות מ־17,550 גיחות, כלומר 520 גיחות ליום בממוצע. מדי יום הגיחו לשמי לבנון כ־350 כלי טיס. פיקוד הצפון ירה במלחמה 170 אלף פגזי ארטילריה שונים, לעומת 75 אלף פגזים שנורו במלחמת יום כיפור בשתי חזיתות מול שני צבאות סדירים.

בשנים שלאחר המלחמה, זריעת ההרס המסיבית בלבנון הפכה לאסטרטגיה רשמית ומנומקת של צה״ל תחת השם הציני "דוקטרינת דאחיה", על שם שכונת המגורים השיעית ששוטחה על ידי הפגזות חיל האוויר. מי שניסח את המדיניות החדשה ב־2008 הוא אלוף פיקוד צפון דאז גדי אייזנקוט, כיום הרמטכ״ל.

גבי סיבוני, אלוף משנה המקורב לאייזנקוט, הסביר את עיקרי "דוקטרינת דאחיה" במאמר שפירסם במסגרת המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS):

"מיד עם פרוץ העימות יידרש צה״ל לפעול במהירות ובעוצמה חסרת פרופורציה לאיום ולפעולת האויב, כדי לפגוע ולהעניש בהיקף שיחייב תהליכי שיקום ארוכים ויקרים... מענה שכזה עתיד לשמר זיכרון רב שנים אצל מקבלי ההחלטות בסוריה ובלבנון, שיעמיק את ההרתעה".

המדיניות הזאת יושמה בצורה ברברית במיוחד בשלושת סבבי הלחימה הבאים ברצועת בעזה ב־2009, ב־2012 וב־2014.

מחיר היהירות

בניגוד לתפיסה הרווחת בישראל כי צה״ל נתפס לא מוכן למלחמה, רוב המבצעים והמהלכים שלו תוכננו בקפידה שנים מראש. אלא שאותם מהלכים התבססו על היתרון הצבאי של צה״ל על פני חיזבאללה, והתעלמו באופן יהיר מהגורמים החברתיים והפוליטיים שאיפשרו לארגון הלבנוני לנהל לוחמת גרילה אפקטיבית יחסית. באופן כללי, היהירות של הממשלה ושל צמרת הצבא השפיעה באופן מכריע על הדינמיקה של האירועים.

עצם הניסיון של מממשלת אולמרט וצה״ל לשים סוף לנוכחות של חיזבאללה מדרום לנהר הליטני — האזור שבו הוא נהנה מהתמיכה הגבוהה ביותר — מעידה כי הם לא הבינו באופן מלא נגד מי הם נלחמים. נראה כי בצמרת הצבא ובממשלה השתכנעו מהתעמולה של עצמם כאילו חיזבאללה הוא בסך הכול "שלוחה איראנית" — נטע זר על אדמת לבנון. בפועל הכוח הצבאי של חיזבאללה לא נבנה רק בעזרת התקציבים האיראניים, שהוא אכן קיבל, אלא בעיקר כתוצאה מהתמיכה החברתית שהוא הצליח לבנות לעצמו בדרום לבנון לאורך השנים הארוכות של הכיבוש הישראלי.

בהיעדר כוח שמאלי חזק מספיק בשטח, הצליח חיזבאללה למלא חלל פוליטי. הוא ביסס את עצמו על תמיכת האוכלוסייה השיעית בדרום לבנון, שסבלה לאורך עשורים מעוני קיצוני ומאפליה תקציבית קשה מצד המדינה הלבנונית. שיטת החלוקה העדתית במערכת הפוליטית בלבנון, שהתקבעה עם סיום מלחמת האזרחים במדינה, הביאה לתת־ייצוג של האוכלוסייה השיעית במוסדות המדינה, מה שתרם להתחזקות חיזבאללה שהציג את עצמו כקולם של השיעים.

בהיעדר כוח שמאלי חזק מספיק בשטח, הצליח חיזבאללה למלא חלל פוליטי. הוא ביסס את עצמו על תמיכת האוכלוסייה השיעית בדרום לבנון, שסבלה לאורך עשורים מעוני קיצוני ומאפליה תקציבית קשה מצד המדינה הלבנונית

חיזבאללה מעולם לא ביסס את עצמו על מאבקים של מעמד העובדים, ומעולם לא קרא להפיל את הקפיטליזם המושחת בלבנון. נציגיו בממשלה אף תמכו בתוכניות הפרטה. אך יחד עם זאת, הארגון הקפיד להתייחס גם לבעיות החברתיות ולמצוקות כלכליות. לאורך השנים הוא פיתח רשתות סעד עניפות שסיפקו חינוך, בריאות, שירותי רווחה ואף משרות לרבים מתומכיו.

העיתון הבריטי "אובזרוור" קבע עם תום המלחמה כי "הצבא הישראלי, הרביעי בעוצמתו בעולם, נהדף על ידי התנגדות עזה מצד רועי צאן, איכרים ומכונאים שלא פחדו למות", תוך שהוא מתייחס להרכב החברתי של חיזבאללה. אותם רועי צאן, איכרים ומכונאים ראו כבר ביום הראשון למלחמה כיצד העתיד שלהם ושל הקהילות שלהם נרמס ברגל גסה והתגייסו למלחמה במטרה להגן על הפרנסה, על המשפחה ועל הבית.

ההתקפות הברוטליות מצד ישראל, באופן צפוי, לא בודדו את חיזבאללה אלא איחדו מאחוריו באופן חסר תקדים את מרבית התושבים, בני כל העדות. סונים, דרוזים, נוצרים וחילונים שהתנגדו לאידיאולוגיה הימנית־ריאקציונרית של חיזבאללה החלו לראות בו, בלית ברירה, מגן מפני הטרור המדינתי שהפעיל נגדם הצבא הישראלי בעוצמות חסרות תקדים.

מעבר לכך, ה"מדינה בתוך מדינה" שחיזבאללה בנה בדרום לבנון ובחלק מהאזורים של ביירות הפכה למדינה מתפקדת בתוך מדינת לבנון הלא מתפקדת. חיזבאללה סייע לפינוי פליטים מאזורי לחימה, באספקת מזון ותרופות וכו׳. ביישובים רבים הוא היה היחיד שעשה זאת.

במקביל, המחנה הפוליטי המתחרה, תנועת ה־14 במרץ, נחשף בזמן המלחמה כמי ששם את כל מבטחו בניסיון לשכנע את ממשל בוש ללחוץ על ישראל להפסיק את האש. התמיכה הבלתי מסויגת של הממשל האמריקאי במתקפה הישראלית הבהירה כי מנהיגי ה־14 במרץ אינם מסוגלים לעשות דבר כדי לעצור את ההפצצות ולהגן על לבנון. הזעם הציבורי נגד המשך המגעים עם הבית הלבן אילץ את פואד סניורה לבטל את הביקור של מזכירת המדינה האמריקאית רייס בביירות בזמן המלחמה.

גם ההנחה של הממשלה בישראל ושל הבית הלבן כי חיזבאללה מבודד ברמה האזורית היתה יהירה. אמנם המשטרים בסעודיה, מצרים וירדן לא התנגדו לתקיפה ישראלית נגד חיזבאללה — מפגש של הליגה הערבית בשבוע הראשון של המלחמה הסתיים ללא הסכמה על הצהרה משותפת המגנה את הפלישה הישראלית, וממשלת אולמרט וממשל בוש ראו בכך אור ירוק להמשך התקיפות בלבנון — אך הברוטליות של ההפגזות של חיל האוויר והתמונות ששודרו מלבנון בכל תחנות הטלוויזיה השפיעו בצורה מכרעת על דעת הקהל במדינות האזור.

נשיא מצרים מובארכ, מלך ירדן עבדאללה ומקביליהם ספגו ביקורת קשה מבית על התמיכה הפסיבית שלהם בממשלת אולמרט. הסתירה שנחשפה בין הסולידריות של העובדים והעניים באזור עם ההמונים בלבנון לבין תמיכת הדיקטטוריים הערבים המושחתים במיליטריזם הישראלי תרמה להפצת הזרעים של מהפכות האביב הערבי.

העיתונאי הבריטי הוותיק רוברט פיסק, המסקר את לבנון מתחילת שנות השמונים, כתב עם סיום המלחמה:

"במלחמת לבנון נוצר תקדים נדיר: ההמונים בעולם הערבי מסרבים לפחד. המנהיגים שלהם — המנהיגים המתונים הפרו־מערביים כמו עבדאללה מלך ירדן ונשיא מצרים מובארכ — אולי מפחדים. אבל ההמונים לא. ברגע שההמונים משתחררים מהפחד, אי־אפשר יהיה להחדיר להם אותו מחדש".

"עסקים כרגיל"

במהלך המלחמה ירה חיזבאללה כ־4,000 רקטות לשטח ישראל, ולמעשה הצליח באופן חסר תקדים לשתק את החיים למשך חודש שלם בכל אזור הצפון, כולל בחיפה, העיר השלישית בגודלה. הירי חסר ההבחנה של חיזבאללה לתוך יישובים ושכונות מגורים, כולל יישובים ערביים, היה מעין תמונת מראה של ההיגיון המעוות שעמד מאחורי ההפגזות של חיל האוויר הישראלי. זה היה ניסיון לפגוע ביוקרה של היריב באמצעות הטלת אימה וענישה קולקטיבית על התושבים מהשורה, אם כי במקרה של חיזבאללה זה נעשה בקנה מידה קטן בהרבה.

האופי השרירותי של ירי הרקטות של חיזבאללה והתוצאות הרצחניות שלו בקרב אזרחים יהודים וערבים דווקא עזרו לממשלת אולמרט לגייס תמיכה ציבורית לאורך המלחמה, ותרמו להתחזקות הימין הישראלי מיד אחריה. הפגיעה המכוונת של חיזבאללה במטרות אזרחיות עזרה גם לבודד את ההתנגדות למלחמה, שהחלה להיבנות דרך הפגנות משותפות של יהודים וערבים.

בחלק מהמקרים התוצאה של פגיעת הרקטות היתה קשה בגלל הסירוב של ממשלת אולמרט, משיקולי יוקרה, לפנות בצורה מאורגנת את התושבים מהיישובים המופגזים. בניסיון נואש והזוי לשדר "עסקים כרגיל" בחיפה סירבה הממשלה להכריז על "מצב מיוחד בעורף". משמעות הדבר הייתה שעובדים רבים חויבו להגיע לעבודה, ואוימו בפיטורים וקיצוצי שכר אם לא יעשו זאת.

אלוף פיקוד העורף, יצחק גרשון, הפציר בתושבי הצפון כי "ניתן וצריך לצאת לעבודה, בתנאי שהיא מתקיימת במבנים שיש בהם מרחבים מוגנים או חדרים פנימיים". אך גם במקומות עבודה שבהם לא היה שום מיגון נמשכה העבודה כסדרה. שמונת עובדי הרכבת שנהרגו באופן מזעזע במהלך עבודתם כתוצאה מפגיעת רקטה במוסך הקרנות בחיפה יכלו להינצל אם הרשויות היו מאפשרות להם לא להגיע לעבודה.

האופי השרירותי של ירי הרקטות של חיזבאללה והתוצאות הרצחניות שלו בקרב אזרחים יהודים וערבים דווקא עזרו לממשלת אולמרט לגייס תמיכה ציבורית לאורך המלחמה, ותרמו להתחזקות הימין הישראלי מיד אחריה

כ־200 אלף תושבים נמלטו מאזור הצפון בזמן המלחמה באופן לא מאורגן, אך במקביל היו גם מאות אלפים שנשארו מאחור. עם תום המלחמה כתבנו כי "בהעדר כל תשתית לפינוי וליקויים מחפירים במיגון תושבי הצפון, ההחלטה מי למוות ומי לחיים הוכרעה עבור רבים על פי היכולת לעמוד בנטל הכלכלי של המלחמה ובהוצאות הכספיות הכרוכות בה. ביישובים הערביים בצפון לא היו כלל מקלטים ומערכת התרעה מפני טילים. באזורי התעשייה בצפון מערכת ההתרעה הופרטה, וההחלטה אם להתקין אזעקה במפעל זה או אחר הושארה בידי הבוסים".

עם תחילת המלחמה חדלו משרדי ממשלה ומוסדות ממשלתיים בצפון מלתפקד — זו היתה בין השאר תוצאה של הייבוש התקציבי החריף של הרשויות המקומיות בצפון. מדו״ח "אזרחים בחזית" שהופק על ידי הארגונים 'שתיל' ו'כוכב הצפון׳ בשנת 2007 עולה כי קרית שמונה לדוגמה, אחת הערים שנפגעו באופן הקשה ביותר מירי הרקטות, ספגה קיצוץ תקציבי שיטתי בשלוש השנים שקדמו למלחמה. כתוצאה מכך מערך המקלטים העירוניים לא תוחזק כראוי. מספר התקנים של קציני בטיחות חירום עירוניים קוצץ באופן דרסטי, עד שבזמן המלחמה פעל ביישוב קצין בטיחות אחד בלבד שהיה אחראי ל־25 אלף תושבים.

את מקומה של הרשות העירונית תפסו עמותות וטייקונים שניסו לבנות לעצמם יחסי ציבור. הסיוע שלהם היה מן הסתם בלתי מספק וסלקטיבי. בספרם של לימור ושלח מוזכר מקרה ספציפי בו "פנה איש עסקים גדול אל חבר כנסת בעניין, והציע לתרום סכום כסף גדול לתושבי הצפון — בתנאי אחד: שכסף לא יגיע למגזר הערבי".

"מבצעי תודעה"

הממשלה וצמרת הצבא זילזלו לא רק בחיי התושבים ביישובי הצפון אלא גם בחיי החיילים. הם נשלחו לקרב כבשר תותחים, במהלכים שכל מטרתם היתה להפגין שרירים או לנסות לברוא תמונת ניצחון יש מאין.

"אנחנו צריכים לביים את סיפור הניצחון, ולעשות מבצעי תודעה", הסבירה דוברת צה״ל דאז מירי רגב. ככל שהמלחמה הסתבכה והלכה מבחינת הממשלה וצמרת הצבא, כך תפס המונח ההזוי "מבצעי תודעה" מקום מרכזי יותר בישיבות של הגנרלים ושרי הממשלה.

שלושת הפשיטות הכושלות של צה״ל על בינת ג׳בייל היו דוגמה אחת מרבות לגישה הזאת. סגן הרמטכ״ל משה קפלינסקי הודה בעיצומה של המלחמה כי "אין משמעות צבאית טקטית לכיבוש בינת ג׳בייל. יש כאן משמעות אחרת... משמעות הסמל". חיילי צה״ל נשלחו שלוש פעמים במהלך המלחמה לכבוש את בינת ג׳בייל מפני שבשנת 2000, יום למחרת נסיגת צה״ל מלבנון, מזכ״ל החיזבאללה נסראללה נשא שם את נאום "קורי העכביש".

בספרו על מלחמת לבנון השנייה "אש על כוחותינו" מתאר עמיר רפפורט את ההכנות שערכו בצה״ל לקראת אותו "מבצע תודעה" ציני:

"תהלוכת הניצחון בבינת ג׳בייל תוכננה לפרטי פרטים. טור של טנקים ונגמ״שים אמור היה לנוע ברחוב הראשי בחלקה הצפוני של העיירה, במקום שבו ישבה עד שנת 2000 מפקדת החטיבה המערבית של יחידת הקישור ללבנון, ולא הרחק מן הבמה שעליה נאם נסראללה את נאום קורי העכביש. ׳מרכז התודעה׳ במפקדת אוגדה 91 עבד במלוא המרץ. מח״ט הצנחנים חגי מרדכי נדהם לשמוע מקצינת החינוך החטיבתית כי כבר קיבלה לידיה עותק מנאום הניצחון שהוא אמור לשאת בבינת ג׳בייל לאחר הקרב, ואשר נועד להפריך את טענותיו של נסראללה בדבר חולשתה של החברה הישראלית. לוחמים מצוידים במצלמות וידיאו וסטילס התבקשו לתעד את הנאום ההיסטורי ואת הנפת דגל ישראל מעל מבנה מפקדת החטיבה לשעבר. הפנטזיה להביא לבינת ג׳בייל את ראש הממשלה או את שר הביטחון לנאום ניצחון משלהם עדיין לא נזנחה סופית, אך לאור ניסיון הקרבות הקודמים בבינת ג׳בייל איש כבר לא ציפה לכך באמת".

מעל ל־3,000 פגזים נורו על בינת ג׳בייל, יישוב של 20 אלף איש, וכ־5,000 חיילים השתתפו בניסיונות לכבוש אותו. לפי נתוני UNDP, תוכנית הפיתוח של האו״ם, כ־87% מהמבנים בבינת ג׳בייל נפגעו מההפגזות ומעל ל־2,500 בתים נהרסו כליל. 76 תושבים לבנונים נהרגו בהפגזות. כ־40 לוחמי חיזבאללה ו־17 חיילי צה״ל נהרגו בקרבות. צילומי "תמונת הניצחון" של הנפת דגל ישראל על אחד הגגות ביישוב, שהועברו לידי דובר צה״ל, נגנזו.

הפלישה הקרקעית

החיפוש הנואש אחר "תמונת ניצחון" הגיע לשיאו במהלך הימים האחרונים של המלחמה. ב־12 באוגוסט קיבלה מועצת הביטחון של האו״ם החלטה על הפסקת אש שהיתה אמורה להיכנס לתוקף תוך 48 שעות. ההחלטה נוסחה במעורבות ישירה של הבית הלבן והיתה מקובלת על ממשלת אולמרט, אך חלון הזמן שנותר עד לכניסתה הרשמית לתוקף נוצל על ידי הממשלה והצבא להכרזה על פלישה קרקעית מסיבית של עשרת אלפים חיילי צה״ל לאדמת לבנון.

תחילה דרש הדרג הצבאי מהממשלה לאשר מבצע קרקעי שיימשך לא פחות מחודש: "שבוע לכיבוש השטח עד הליטני, שבועיים לטיהור ושבוע ליציאה", כפי שהסביר אולמרט. מתוך חשש להסתבכות בכיבוש ממושך צומצם משך המבצע המתוכנן ליומיים.

תחילה דרש הדרג הצבאי מהממשלה לאשר מבצע קרקעי שיימשך לא פחות מחודש: "שבוע לכיבוש השטח עד הליטני, שבועיים לטיהור ושבוע ליציאה", כפי שהסביר אולמרט

בצמרת הצבא ובממשלה התפתח ויכוח קשה לאורך ימי המלחמה: האם להורות על פלישה קרקעית, ואם כן, מתי? הוויכוח החריף לאחר שהנחת היסוד של צמרת הצבא, שלפיה חיזבאללה יוכנע באמצעות הפצצות מהאוויר, הופרכה במבחן המעשה.

מעבר לכך, מרבית הפלישות הקרקעיות הנקודתיות ליישובים בדרום לבנון נהדפו על ידי התנגדות של לוחמי חיזבאללה והאוכלוסייה המקומית. הארגון אף הצליח להגביל באמצעות ירי נגד טנקים ונגד מטוסים את השימוש של צה״ל בשריון ובמסוקים להקפצת תגבורת ואספקה שוטפת של ציוד, מזון ומים לפלוגות שמעבר לגבול.

רצף האירועים גרם לתסכול בקרב החיילים מהשורה, ולמשבר של ממש בצמרת הצבא. בעיצומם של הקרבות הרמטכ״ל הדיח הלכה למעשה את אלוף פיקוד צפון אודי אדם, ושלח את סגנו קפלינסקי לתפוס פיקוד על הגזרה.

ההדחה העצימה את תחושה בקרב החיילים ובקרב הציבור הרחב כי המלחמה "השתבשה" וכי צמרת הגנרלים מאבדת שליטה על האירועים. מקבלי ההחלטות בצבא ובממשלה החליטו להורות על פעולה קרקעית נרחבת לכיבוש דרום לבנון עד לנהר הליטני, בין השאר בשביל להוכיח כי היוזמה עדיין נמצאת בידיהם.

בישיבת הממשלה ב־9 באוגוסט, הסביר שר הביטחון דאז עמיר פרץ כי הפלישה הקרקעית נחוצה בשביל לשנות את התפיסה לגבי הסיבות שהובילו את ישראל לאמץ את החלטת האו״ם להפסקת אש: "היום [הצעת ההחלטה] היא חבל שישראל מבקשת כדי שיצילו אותה, ובעוד עשרה ימים זו פשרה עם העולם כדי שאנחנו נפסיק". כעבור 48 שעות עקובות מדם, התפיסה כי החלטת מועצת הביטחון היא בגדר סולם המאפשר לאולמרט ושות׳ לרדת מהעץ רק התחזקה.

רוב מבין 960 ההפצצות בהם ירה צה״ל פצצות מצרר לשטח לבנון קרו במהלך אותן 48 שעות איומות. מדובר באחד מכלי הנשק הקטלניים והנוראים ביותר. הפגז שנורה מתפצל בעודו באוויר לעשרות פצצות בגודל של כדורי טניס, שזורעות הרס חסר הבחנה במרחב. חלק מהן לא התפוצצו מיד, ומעל ל־40 תושבים בלבנון נהרגו, ו־270 נפצעו, מנפלים שהמשיכו להתפוצץ בלבנון מיום סיום המלחמה ועד סוף 2008.

אך למרות העוצמה הצבאית שהופעלה, המהלך הראוותני לכיבוש השטח שמדרום לליטני נגמר בכישלון צורם לצה״ל. 34 חיילים הרוגים. ברוב הגזרות אוגדות צה״ל לא הצליחו להגיע לקווים ששורטטו להן על מפות דרום לבנון. בנוסף לכך המשיך חיזבאללה לירות רקטות עד לשעה שבה נכנסה הפסקת האש לתוקף.

ממשלת אולמרט חוטפת מכה

עם ההכרזה על הפסקת האש, התמיכה במפלגת קדימה ובמפלגת העבודה — מי שהרכיבו לכאורה ממשלת "מרכז־שמאל" תוך הבטחה לפינוי התנחלויות בגדה ("תוכנית ההתכנסות"), ולהעלאת שכר המינימום והפנסיות — החלה לצנוח. התמיכה באולמרט צנחה מ־78% בשבוע הראשון למלחמה ל־7% בלבד בספטמבר 2006, והתמיכה בפרץ צנחה מ־72% ל־1% בלבד.

חיילי מילואים שהשתתפו במלחמה פתחו במחאה, אך זו היתה קצרה ושונה באופיה ממחאות המילואימניקים בזמן מלחמת לבנון הראשונה. אז המחאה פנתה שמאלה, נגד ממשלת בגין־שרון ונגד עצם הנוכחות של צה״ל על אדמת לבנון. הפעם, גורמי ימין התערבו באופן מודע במחאות המילואימניקים כדי להכתיב את סדר היום. הליכוד בראשות נתניהו רכב על גל המחאה, ואף מימן ואירגן מאחורי הקלעים חלק מהאירועים בשטח.

התפיסה הרחבה בציבור הישראלי כי המלחמה הסתיימה בכישלון הביאה להקמת ועדת וינוגרד, שקבעה כי "ישראל יצאה למלחמה יזומה ללא בדיקה מעמיקה וללא שהיתה מוכנה אליה. היא לא מיצתה את יכולותיה, והמלחמה שעלתה במחיר דמים ובהרס רב מאוד, חשפה כמה אמיתות מטרידות על ליקויים וכשלים". אך הוועדה, בדומה לכתבות התחקיר שפורסמו בתקשורת הממסדית, התמקדה בסוגיות טקטיות שוליות יחסית וטייחה את הפשעים הגדולים באמת שהתרחשו בזמן המלחמה.

התפיסה הרחבה בציבור הישראלי כי המלחמה הסתיימה בכישלון הביאה להקמת ועדת וינוגרד, שקבעה כי "ישראל יצאה למלחמה יזומה ללא בדיקה מעמיקה וללא שהיתה מוכנה אליה".

עשור לאחר סיום המלחמה, חלק מאדריכליה טוענים כי בראייה לאחור היא הבטיחה שנים ארוכות של שקט בגבול ישראל־לבנון. עמיר פרץ אף טען בכנס שנערך ביולי 2016 כי "מלחמת לבנון השנייה השיגה יעדים אסטרטגיים למדינת ישראל והצליחה לעמוד ביעדים שהגדרנו לעצמנו, וכאן היא הוכיחה את עצמה. במבחן התוצאה — היא הצלחה".

מעבר למחיר העצום שההמונים בלבנון וגם, במידה פחותה ביישובי הצפון בישראל נאלצו לשלם על אותה "הצלחה", המלחמה גם לא "הוכיחה את עצמה" מבחינת מי שיזם אותה — המעמד השליט בישראל בגיבוי ממשל בוש.

החלטת האו״ם היתה הדבר היחיד שהממשלה יכלה להציג כהישג בתום המלחמה, אלא שבמבחן התוצאה גם היא לא יושמה. בניגוד למה שנכתב בה, חיזבאללה לא פורק מנשקו ולא נסוג צפונית לליטני. הארגון גם לא הוחלש. כוחו הפוליטי התחזק לאין שיעור כתוצאה מהמלחמה, וכוחו הצבאי שוקם מיד אחר כך.

ג׳פרי ווייט, מומחה לביטחון במכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון, העריך במרץ 2016 כי:

"יכולות הלחימה של חיזבאללה השתדרגו מאז מלחמת לבנון השנייה. לחיזבאללה ישנה כעת היכולת לפגוע בטילים מונחים במטרות ברחבי ישראל. הוא יכול לפגוע במטרות בתוך ישראל בדיוק רב, לרבות באזורים במרכז ובדרום, בעמדות פיקוד, בשדות תעופה וביעדים כלכליים משמעותיים".

חיזבאללה צובר תמיכה ונחשף

המלחמה איפשרה לחיזבאללה באופן חסר תקדים לצאת לתקופה מסוימת מהמשבצת הצרה של הארגון השיעי, וליהפך למפלגה הנשענת על תמיכה כלל־לבנונית ואף כלל־ערבית. בסקר שהוזמן על ידי מרכז סבן, ונערך בחודשים נובמבר ודצמבר 2006 בקרב 3,850 תושבים במצרים, ערב הסעודית, ירדן, לבנון, מרוקו ואיחוד האמירויות, זכה חסן נסראללה בתמיכה הציבורית הגבוהה ביותר מבין המנהיגים הפוליטיים באזור.

בלבנון עצמה, נציגיו של חיזבאללה בממשלה פרשו מהקואליציה ודרשו לקיים בחירות חדשות. ראש הממשלה הכריז על דרישות חיזבאללה כאנטי־דמוקרטיות, והמאבק בין שני המחנות הפוליטיים במדינה לבש מאפיינים מסוימים של מלחמת אזרחים.

בינואר 2007, מעל מיליון תושבים בלבנון מכל העדות והרקעים לקחו חלק בשורה של צעדי מחאה נגד ממשלתו של פואד סניורה. הטריגר למחאה הגדולה ביותר בהיסטוריה של לבנון היה כינוס "ועידת פריז 3", בהשתתפות נציגים של ממשלת לבנון, ממשלת צרפת, הבנק העולמי והאו״ם. משתתפי הוועידה התנו העברה של סיוע לשיקום נזקי המלחמה בביצוע שורה של גזירות כלכליות קשות נגד הציבור הלבנוני.

בינואר 2007, מעל מיליון תושבים בלבנון מכל העדות והרקעים לקחו חלק בשורה של צעדי מחאה נגד ממשלתו של פואד סניורה

חיזבאללה שם את עצמו בראש התנועה נגד גזירות "פריז 3" ונגד הממשלה הלבנונית. יחד עם זאת, הוא לא הציע אלטרנטיבה אמיתית להיגיון הניאו־ליברלי של התניית שיקום בביצוע צעדי הפרטה, כמו לדוגמה צעדים של הלאמה והשקעה מסיבית בתוכניות שיקום ציבוריות. חיזבאללה הוביל את שיקום נזקי המלחמה בדרום לבנון באמצעות תקציבים שהגיעו אליו מאיראן, עובדה שכמובן עוררה את החשש של חלק מהאוכלוסייה בלבנון מהשתלטות זרה.

למרות שהקיטוב הפוליטי במדינה לא חפף באופן מוחלט את הקיטוב העדתי, חיזבאללה, כמפלגת ימין שיעית ופרו־קפיטליסטית, לא היתה מסוגלת להוביל מאבק שמאחד עובדים ועניים מכל הרקעים נגד הממשלה. המחאה נכנסה למבוי סתום, שעה שלא האופוזיציה ולא הממשלה היו מסוגלות להכניע זו את זו.

הבחירות לפרלמנט ביוני 2009, האחרונות שהתקיימו במדינה, לא פתרו את המשבר הפוליטי. על אף שהאופוזיציה בהובלת חיזבאללה זכתה במרבית הקולות, מחנה ה־14 במרץ זכה במרבית המושבים בפרלמנט, וזאת הודות לשיטת הבחירות המעוותת והאנטי־דמוקרטית המבוססת על הפרדה עדתית. שני המחנות הפוליטיים הקימו יחדיו, בחוסר שביעות רצון גלוי לעין, ממשלה משותקת.

בינואר 2011 פרש הגוש הפרלמנטרי בהובלת חיזבאללה מהקואליציה והביא לנפילת ממשלתו של סעד אל־חרירי. לאחר שסיעתו של המנהיג הדרוזי וליד ג׳ונבלאט הצטרפה לגוש של חיזבאללה הוקמה ממשלה חדשה בראשות המיליארדר נג׳יב מיקאתי.

השינויים בממשלה לא הביאו לשינוי במדיניות. ההפרטה, הייבוש של המגזר הציבורי והגזירות הכלכליות נגד ציבור העובדים נמשכו. ממשלת ה־8 במרץ, שהוקמה בתמיכת חיזבאללה ושלא היתה מסוגלת לשרוד ללא תמיכתו, הוכיחה תוך זמן קצר כי אינה יכולה לתת מענה לבעיות החברתיות של העובדים והעניים בלבנון. הרטוריקה החברתית של חיזבאללה והביקורת שלו נגד הניצול האימפריאליסטי של ההמונים בלבנון נחשפו כריקים מתוכן.

הקיטוב הפוליטי והעדתי הוחרף משמעותית עם התפרצות מלחמת האזרחים בסוריה. המעורבות הישירה של לוחמי חיזבאללה במלחמה החל מקיץ 2012 פגעה ביכולת הארגון להציג את עצמו ככוח כלל־לבנוני. באוקטובר אותה שנה הסבירו עמיתינו, פעילי ה־CWI בלבנון, כי:

"עם הבסיס האידיאולוגי השיעי, ועם הקשרים למשטר האיראני ולמשטר של אסד בסוריה, יכולת הפנייה של חיזבאללה לשכבות רחבות מחוץ לקהילה השיעית מצטמצמת. יש עוד ועוד דיווחים על לוחמים של חיזבאללה שנהרגים במלחמה בסוריה לצד כוחותיו של אסד, המטילים אימה ומעוררים סלידה בקרב שכבה רחבה בלבנון. זה משפיע על הפוליטיקה העדתית בלבנון. חיזבאללה כבר לא מצליח להציג את עצמו כתנועת התנגדות המונית לכיבוש הישראלי. הוא נתפס יותר ויותר, כולל על ידי תומכים שלו לשעבר, כמיליציה שיעית".

מלחמת לבנון השלישית?

הגורמים היסודיים שהביאו להתפרצות המלחמה לא נעלמו לשום מקום, להפך. המזרח התיכון מעורער יותר ויציב פחות מכפי שהיה ב־2006. בנוסף לכך, ביצור הכיבוש והמצור בגדה ובעזה גורם לסבבי מלחמה מזוויעים יותר ובהיקפים גדולים יותר. השקט על גבול ישראל־לבנון הוא מתעתע, ו"מלחמת לבנון השלישית" היא בהחלט תסריט אפשרי.

ממשלת נתניהו ניצלה בשנים האחרונות מספר פעמים את המעורבות של חיזבאללה במלחמת האזרחים בסוריה לתקיפות ראוותניות מהאוויר של הארגון ומפקדיו הבכירים. יחד עם זאת, מאז המלחמה נוצר מאזן כוחות חדש של הרתעה הדדית: חיזבאללה לא ירה רקטות על יישובים ישראליים, אך גם צה״ל נאלץ לחשב מחדש את גבולות הגיזרה שלו בגבול הצפוני. מרבית התקיפות של צה״ל נגד מטרות של חיזבאללה בוצעו בשנים האחרונות על אדמת סוריה ולא על אדמת לבנון. חיזבאללה כיוון את פעולות התגמול שלו כנגד סיורים של צה״ל על הגבול או כנגד מטרות ישראליות בחו״ל.

העימות בין הארגון הלבנוני למשטר הישראלי מתנהל בעצימות נמוכה, אך הוא בהחלט עלול להסלים. ניצחונות צבאיים שיביאו אולי להתחזקותם של משטר אסד וחיזבאללה בסוריה יכולים לגרום לממשלת נתניהו להמר על הרפתקה צבאית נוספת.

הגורם היחיד שיש לו אינטרס כן ואמיתי לעצור את ההידרדרות הם ההמונים בלבנון, בישראל ובשאר האזור, שמשלמים בדמם את מחיר ההרפתקאות הצבאיות של הממשלות והגנרלים.

לאורך העשור האחרון, ההמונים בלבנון יצאו לרחובות בהמוניהם פעם אחר פעם בדרישה לביטחון, פרנסה וחיים בכבוד. רק באוקטובר האחרון יצאו עשרות אלפים להפגנות סוערות בביירות נגד שחיתות הממשלה והאחריות שלה למשבר תברואתי מסוכן.

כדי לשים סוף לחיים בצל איום המלחמה המתמיד, העובדים והצעירים בישראל צריכים להושיט יד סולידרית לעובדים ולצעירים בלבנון. לצד קידום מאבק לסיום הכיבוש והמצור בשטחים הפלסטיניים, ארגוני העובדים והסטודנטים בישראל צריכים לדרוש מהממשלה לסגת מחוות שבעא בלבנון, להפסיק את החדירה השיטתית של מטוסי קרב וספינות מלחמה ישראליות לשטח האווירי והימי של לבנון ולהפסיק את התקיפות בסוריה.

השאיפות של ההמונים בישראל, בלבנון ובשאר מדינות האזור לחיי רווחה וביטחון עומדות בסתירה לאינטרסים של המעמד השליט בישראל ולסדר הקפיטליסטי הדכאני במזרח התיכון. כל עוד השיטה הקפיטליסטית נותרת על כנה, האזור ימשיך להיות זירת התגוששות בין מעצמות אימפריאליסטיות ומשטרים ריאקציוניים. אלה ימשיכו להשתמש בהפרדות לאומיות ועדתיות ולטפח סכסוכים לאומיים כדי לקדם את האינטרסים הצרים שלהם. כדי למנוע את הקורבנות של המלחמה הבאה יש להתארגן למאבק למען שינוי סוציאליסטי של האזור.




גילוי דעת
השמאל המרקסיסטי, הסכסוך הלאומי והמאבק הפלסטיני
16.04.2016

השלכות המלחמה בעזה
שקר הביטחון, הבל השקט
14.09.2014

מורשת שרון
בולדוזר הגזירות והמלחמה
20.01.2014


תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 59187, תל אביב–יפו 6159101
info@socialism.org.il
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון.
התנועה שותפה בוועד למען אינטרנציונל עובדים (CWI), ארגון סוציאליסטי בינלאומי המאגד תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.

תנועות אחיות שלנו ברחבי העולם