English العربية RSS יוטיוב טוויטר פייסבוק
X
מאבקים חברתיים · העבודה המאורגנת · כלכלה · פוליטיקה · כיבוש ושלום · המזה״ת · בינלאומי · סטודנטים · נוער · נשים · להט״ב · בריאות · סביבה · היסטוריה ותיאוריה · התנועה
 


שמעון פרס

מיתוס יונת השלום
מהי מורשתו האמיתית של אחרון "האבות המייסדים" של הקפיטליזם הישראלי?

הדפסה

שעה שממשלת נתניהו מתמודדת עם בידוד בינלאומי גובר, נציגים מכשבעים מדינות ומארגונים בינלאומיים הגיעו להשתתף בהלוויית הנשיא לשעבר שמעון פרס.

ההלוויה נהפכה ל"ועידה בינלאומית שכל משתתפיה, למעט אולי נציגי ממשלת ישראל, מאוחדים מאחורי מורשתו המרכזית [של פרס] ב־25 השנים האחרונות — הסכם אוסלו ופתרון שתי המדינות", כפי שציין פרשן 'הארץ' ברק רביד. נשיא ארה״ב אובמה, בהספד שנשא בהר הרצל, סיפר כי פרס אמר לו ש"העם היהודי לא נולד לשלוט על עם אחר". הסופר עמוס עוז שאל רטורית "היכן הם המנהיגים אמיצי הלב שיקומו ויגשימו את הדברים הללו? היכן ממשיכיו של שמעון פרס?"

ממשלות ברחבי העולם, וגם חלקים בממסד הישראלי, ראו בפרס מעין גורם מרסן למדיניות ההתנחלותית והלאומנית הפרובוקטיבית והיהירה של שלטון נתניהו, שמבחינתם מהווה סכנה נוספת ליציבות באזור.

בציבור הישראלי הרחב, בייחוד בקרב השכבות שמאסו משלטון נתניהו ומ"החיים על החרב", יש מי שראו בפרס סמל לתקווה לשלום.

אולם הרקורד האמיתי של פרס, זוכה פרס נובל לשלום, המתואר כעת בהספדים רבים כ"יונה", עומד בסתירה ישירה לקידום השלום באזור. לדברי עיתונאי 'הארץ' גדעון לוי, "האיש הזה כמעט ולא עשה כלום כדי להביא לקץ הכיבוש… היה 'הפנים היפות' של ישראל בחו״ל — אבל מאחורי הפנים האלו הסתתר, למרבה הצער, לא מעט זיוף". שלא במקרה, פרס סינגר בישראל ובחו״ל על כל המתקפות הצבאיות והמלחמות שניהלה ישראל, גם בשנים האחרונות.

בנוסף, שמו של מי שנאלץ רק בשנה שעברה, בלחץ ביקורת ציבורית, לבטל חוזה למתן שירותי יחצנות לבנק הפועלים, חתום גם על התקפות היסטוריות על תנאי העבודה והמחיה של מעמד העובדים בישראל.

'הרשימה המשותפת' היתה היחידה מבין סיעות הכנסת שלא שלחה נציגות להלוויה. נציגי המפלגות השותפות בה ספגו עקב כך עוד מנות של הסתה על שסירבו, ובצדק, לשתף פעולה עם מה שהיה למעשה מפגן פוליטי שנועד לטפח מיתוס, שמאחוריו מסתתרת במציאות מדיניות שגבתה בעשורים האחרונים מחירים עצומים.

בהלווייה לקחו חלק, לצד אובמה, ביל קלינטון, פרנסואה הולנד, נשיא האיחוד האירופי ומזכ״ל נאט״ו, גם נציגים מטעם ממשלות ירדן, מצרים, טורקיה, עומאן, מרוקו ובחריין, ונשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס. העובדה שהמשלחות ממדינות האזור לא כללו ראשי מדינות ונשמרו בפרופיל נמוך יחסית נובעת מכך ששליטי אותן מדינות "מודעים להיקף הכעס מבית וברמה האזורית על קווי המדיניות הישראלית בכלל, ועל אלה המזוהים עם פרס בפרט", כפי שכתב עיתונאי 'אל־ג׳זירה' שריף נשאשיבי. השתתפותו של עבאס התקבלה בבוז בקרב רבים בציבור הפלסטיני בשטחים הכבושים, ובאוניברסיטת ביר־זית תא הסטודנטים של מפלגתו, הפת״ח, אף קרא להתפטרותו.

מלחמה אימפריאליסטית והתחמשות גרעינית

פרס כיהן כחבר כנסת במשך כמעט חצי מאה, ישב ב־12 ממשלות והיה ראש ממשלה בשתי תקופות קצרות — במסגרת הסכם הרוטציה עם שמיר (1984–1986) ובמשך חצי שנה לאחר רצח רבין. העובדה שמפלגת העבודה בראשותו לא הצליחה לנצח באף מערכת בחירות מול הליכוד באופן שיאפשר לה להרכיב ממשלת קואליציה הדביקה לו את תווית ה"לוזר". אך הוא מילא תפקיד מרכזי במשך דורות בעיצוב המדינה הקפיטליסטית בישראל, החל מימי מפא״י ההיסטורית — ועד לתקופת כהונתו כנשיא המדינה בשנים 2007–2014, כשסייע למעשה לשלטון נתניהו לרכך לחצים בינלאומיים שהופעלו סביב המשך הבנייה בהתנחלויות והמצור על רצועת עזה.

פרס מילא תפקיד מרכזי במשך דורות בעיצוב המדינה הקפיטליסטית בישראל, החל מימי מפא״י ההיסטורית — ועד לתקופת כהונתו כנשיא המדינה בשנים 2007–2014, כשסייע למעשה לשלטון נתניהו לרכך לחצים בינלאומיים

בשונה מרבים מהפוליטיקאים הבולטים בני דורו, פרס לא הגיע לפוליטיקה כגנרל. הוא מעולם לא היה חייל. אבל הוא בהחלט הוביל את מאמצי ההתחמשות של המשטר הישראלי ואת תוויית הבריתות עם המעצמות הקפיטליסטיות הגדולות. "נניח לשכנינו להתעסק בינם ובין עצמם. במקום זה עלינו לחתור להידוק הקשרים עם מעצמות המערב", הסביר בראיון ל'הארץ' ב־1959, השנה בה נבחר לראשונה לכנסת.

פרס, יליד 1923, הגיע עם משפחתו לארץ בגיל 11 מעיירה בפולין (כיום שטח בלארוס), ובגיל 18 נבחר כמזכיר תנועת 'הנוער העובד' מטעם מפא״י. על רקע פעילותו הוא גויס ב־1947, ערב המלחמה, למטה 'ההגנה' והופקד על רכישת נשק ממעצמות זרות. בן־גוריון הוא שפרשׂ עליו את חסותו (בשיחה הראשונה בין השניים ניסה לכאורה בן־גוריון ללמד אותו, דרך השוואה טפלה בין תכונות אישיות שייחס ללנין וטרוצקי, שמנהיגות דורשת יכולת הכרעה).

לאחר המלחמה, בה התחוללו זוועות הנכבה הפלסטינית, היתה צרפת לספקית הנשק העיקרית של ישראל, ופרס מונה לתפקיד מנכ״ל משרד הביטחון. בתפקיד זה התמקד בחימושו של צה״ל, בהרחבת תעשיית הנשק הישראלית (הקמת "התעשייה האווירית" ורפא״ל), ובטיפוח יחסים אסטרטגיים עם צרפת. פרס פעל לשכנע את נציגי המעצמה האימפריאליסטית עימם נפגש כי תמורת החימוש שקיבל, מדינת ישראל החדשה תהיה מוכנה לשמש כחוד חנית במערכה נגד ההתקוממות האנטי־קולוניאלית המתמשכת באזור.

פרס פעל לשכנע את נציגי המעצמה האימפריאליסטית עימם נפגש כי תמורת החימוש שקיבל, מדינת ישראל החדשה תהיה מוכנה לשמש כחוד חנית במערכה נגד ההתקוממות האנטי־קולוניאלית המתמשכת באזור

זה היה הרקע למלחמת סיני ב־1956, בה פתחו ישראל, בריטניה וצרפת נגד מצרים בתגובה להלאמת תעלת סואץ על־ידי נאצר. השתלטות צה״ל על חצי־האי תוכננה במשך שנתיים וכללה שורה של פגישות חשאיות בין פרס לשר הביטחון הצרפתי דאז מארי־פייר קניג. מבחינת האינטרסים האימפריאליסטיים של צרפת ובריטניה, המלחמה נועדה להביא לביטול הלאמת התעלה ואף להפלת משטרו של נאצר.

אלא שצרפת ובריטניה ספגו מפלה היסטורית, שלמעשה חשפה את העובדה שבמציאות שלאחר מלחמת העולם השנייה הן איבדו מכוחן. הן נאלצו להתקפל בלחץ ארה״ב וברה״מ, שחששו מהשלכות שליליות על האינטרסים שלהן באזור.

עם זאת, ממשלת צרפת גמלה לישראל בהסכם סודי, לבניית כור גרעיני בדימונה, שנחתם באוקטובר 1957. פרס נחשב לאבי ההסכם, שייסד את תוכנית הגרעין הצבאית של ישראל — לראשונה הוכנס נשק להשמדה המונית למזרח התיכון ונפתח מרוץ החימוש ה"לא קונבנציונלי" באזור.

לפני שלושים שנה, בהוראתו האישית של פרס, אז כראש ממשלה, חטפו סוכני 'המוסד' בחו״ל את מרדכי ואנונו, עובד הכור לשעבר, שהעז להתריע בפני העולם על הסכנה. גם לאחר שחרורו של ואנונו ממאסר בבידוד במשך קרוב לשני עשורים, מוטלות עליו עד היום מגבלות חמורות, כולל איסור יציאה מהארץ. כנשיא המדינה המשיך פרס להתנגד לשחרורו המלא.

למרות מדיניות העמימות הרשמית ביחס לתוכנית הגרעין הישראלית, פרס לא הסתיר את הסיפוק מהתפקיד שהוא עצמו מילא בכינונה. "אין ספק ש[הכור] נתן לישראל מימד חדש. זה הפיצוי הכי גדול לקוטן הארץ. כאן הטכנולוגיה היוותה פיצוי לטריטוריה, לגיאוגרפיה", הוא הסביר, "וזה שהכור הוא כל הזמן במצב מסתורי, מעורפל, זה בסדר, מפני שהוא מספיק ברור כדי לשמש הרתעה לאויבים, ומספיק מעורפל כדי לא לעורר את חמת העולם".

בהמשך הדרך פרס ניצל את תוכנית הגרעין בשביל לכרות בריתות חדשות, ובכלל זה עם משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. מסמכים סודיים שנחשפו בשנים האחרונות מגלים איך בזמן כהונתו בתפקיד שר הביטחון ב־1975 נפגש פרס עם מקבילו במשטר האפרטהייד ודן עימו באפשרות שישראל תמכור לדרום אפריקה טילי יריחו בעלי ראשי חץ גרעיני, והיחסים בין שתי המעצמות הגרעיניות דאז הודקו (כעבור ארבע שנים התרחש "ההבזק הדרום־אטלנטי", שנחשד כניסוי משותף בנשק גרעיני).

"מדימונה לאוסלו"

"שאלו אותי פעם איך הייתי רוצה לתאר את הביוגרפיה שלי", סיפר פרס, "אמרתי: מדימונה לאוסלו". לשיטתו, "דימונה סללה את הדרך לאוסלו". כלומר, לכאורה, הארסנל הגרעיני של ישראל סילק את הרעיון שניתן להכריע צבאית את ישראל וכך שיכנע את אש״ף שעדיף לנהל משא־ומתן ולהגיע לפשרה. במציאות, הנשק הגרעיני בהחלט לא קידם את שלום האזור — הוא לא מנע מלחמות לאורך העשורים הבאים ורק חיזק את היהירות של המעמד השליט בישראל ואת סרבנותו לוויתורים משמעותיים.

במשך שנים, לאחר כיבוש 67', פרס קידם בכל הכוח את תוכנית "האופציה הירדנית", שהיתה מתקבלת כיום באהדה בשורות 'הבית היהודי': כינון אוטונומיה בשטחי הגדה המאוכלסים על־ידי פלסטינים והעברתם לריבונות ירדן, תוך סיפוח לישראל של ההתנחלויות, בקעת הירדן ומזרח ירושלים. בשנת 1976 הוא יזם בחירות לרשויות המקומיות הפלסטיניות בשטחי הגדה המערבית, בציפיה שתיבחר הנהגה שתסכים לשתף־פעולה עם התוכנית — היוזמה התפוצצה לו בידיים כשנציגים המזוהים עם אש״ף יצאו המנצחים הגדולים במערכת הבחירות. כשר חוץ בממשלת שמיר השנייה הוא חתם עם המלך חוסין ב־1987 על מסמך כוונות ברוח התוכנית, "הסכם לונדון". אך שמיר, שהיה נחוש להמשיך לקדם את תוכנית "ארץ ישראל השלמה", דחה את ההסכם על הסף.

במשך שנים פרס קידם בכל הכוח את תוכנית "האופציה הירדנית", שהיתה מתקבלת כיום באהדה בשורות 'הבית היהודי'

אלא שבסוף אותה השנה פרצה האינתיפאדה הראשונה, ההתקוממות ההמונית ההרואית של הפלסטינים בשטחי 67' נגד הכיבוש ולמען שחרור לאומי. הפחד של ראשי המונרכיה הירדנית מהתפשטות ההתקוממות גרר הכרזה של המלך חוסין על ביטול כל התביעות הירדניות על שטחי הגדה המערבית. שלטון הקואליציה של הליכוד והעבודה פעל לדיכוי צבאי ברוטלי של ההתקוממות, ושלל את הרעיון של ועידה בינלאומית ושל משא־ומתן ישראלי־פלסטיני. אך תחת לחץ אמריקאי מוגבר לאחר מלחמת המפרץ ב־1991, ממשלת שמיר האחרונה (שהוקמה שנה קודם ללא העבודה בעקבות כישלון "התרגיל המסריח" של פרס), אולצה לקחת חלק בוועידה כזו, ועידת מדריד.

למעמד השליט בישראל התבהר יותר ויותר שהאינתיפאדה שינתה את יחסי הכוחות בשטח והפכה את הכיבוש הישיר במתכונתו עד אז ליקר מדי עבורם מבחינה צבאית, פוליטית וכלכלית. הם שאפו להסדיר מחדש את השליטה בשטחים. אחרי בחירות 1992, פרס, הפעם כשר החוץ בממשלת רבין, וסגנו יוסי ביילין, החלו לראשונה במגעים חשאיים עם נציגי אש״ף — פעולה שממשלת פרס אסרה בחוק ב־1986! "חוק המפגשים" בוטל חודשים ספורים לפני החתימה על הסכם אוסלו א' בספטמבר 1993.

"ההסכם הזה הוא הסכם על עזה ועל יריחו. באשר למה שיהיה להבא, אני מתנגד למדינה פלסטינית נפרדת", הסביר בכנסת לאחר חתימת ההסכם הראשון. כהד ל"אופציה הירדנית" שהוסרה מהפרק, התנאי שלו להכרה עתידית במדינה פלסטינית היה הכפפתה לירדן במסגרת "קונפדרציה ירדנית־פלסטינית".

למרות התקוות העצומות שהתעוררו תחילה בקרב המונים משני צדי הסכסוך, הסכמי אוסלו היו למעשה מסך עשן להרחבת והלבנת מפעל ההתנחלויות ודרך מתוחכמת לדחיית האפשרות להקמת מדינה פלסטינית עצמאית של ממש ולשלילת פתרון צודק עבור הפליטים.

פרס: "ההסכם הזה הוא הסכם על עזה ועל יריחו. באשר למה שיהיה להבא, אני מתנגד למדינה פלסטינית נפרדת"

הרשות הפלסטינית החדשה קיבלה סמכויות מסוימות של ניהול עצמי בתחומי מובלעות זעירות על פני אחוזים בודדים מהשטחים, ואילו הבנייה בהתנחלויות נמשכה. לפי דו״ח בצלם, ממשלת רבין־פרס הגדילה את מספר המתנחלים בשטחי הגדה והרצועה מ־100 אלף ל־128 אלף. הסיפוח הזוחל של מזרח ירושלים הואץ משמעותית, וכך גם ההפרדה הפיזית בין מובלעות הרשות ובין עזה לגדה. המצב הכלכלי בשטחים דורדר, תחת מדיניות של סגרים, מחסומים וביטול היתרי עבודה.

אמנם עצם העובדה שהאינתיפאדה גרמה לממשלת רבין־פרס לספק ויתורים טריטוריאליים כלשהם לפלסטינים גררה עימות עם אגף במעמד השליט, בהובלת הליכוד, שדבק עדיין בתוכנית "ארץ ישראל השלמה". על רקע הקיטוב הפוליטי שהתפתח, הימין הקיצוני הכהניסטי התנקש ברבין וסימן גם את פרס בניסיון להפוך את התהליך. אולם הקפיטליזם הישראלי קטף פירות מתהליך אוסלו, בראש ובראשונה עם הסרת החרם הערבי. אף ממשלה ישראלית עד היום לא ביטלה לגמרי את ההסכמים. לעומת זאת, ההסכמים לא נועדו לסיים את הכיבוש והדיכוי של הפלסטינים ולכן הובילו באופן בלתי נמנע להמשך הידרדרות הסכסוך ולסבבי דמים קשים.

"פרקליטם הבכיר של המתנחלים"

הרחבת מפעל ההתנחלויות בתקופת אוסלו היתה המשך הגיוני למדיניות ממשלת רבין־פרס הראשונה, בשנים 1974–1977. גם אז ראו פרס ורבין בבנייה בהתנחלויות שוט נגד ההמונים הפלסטינים וכלי לקידום סיפוח זוחל של שטחי הגדה.

בשנים האחרונות גם חלקים בימין ההתנחלותי החלו להוקיר את תרומתו של פרס המערכניק למפעל ההתנחלויות. "שר הביטחון בממשלת רבין הראשונה היה פרקליטם הבכיר של המתנחלים בסבסטיה. מעל לפני השטח ומתחתיו הוא פעל למענם. פרוטוקולים ישנים ועיתונים מצהיבים מסגירים ומזכירים את חלקו הנכבד של שמעון פרס בהנחת אבן הפינה של מפעל ההתנחלויות", כתב בסוף השנה שעברה חגי סגל, עורך 'מקור ראשון' ובעברו אחד מחברי 'המחתרת היהודית', שהורשע על חלקו בפיגועי טרור נגד ראשי ערים פלסטינים.

"שר הביטחון בממשלת רבין הראשונה היה פרקליטם הבכיר של המתנחלים בסבסטיה. מעל לפני השטח ומתחתיו הוא פעל למענם. פרוטוקולים ישנים ועיתונים מצהיבים מסגירים ומזכירים את חלקו הנכבד של שמעון פרס בהנחת אבן הפינה של מפעל ההתנחלויות", נכתב ב'מקור ראשון'

הפלישה של תנועת הימין הקיצוני 'גוש אמונים' ב־1975 לתחנת הרכבת הישנה ליד הכפר סבסטיה הסמוך לשכם אכן היתה רגע מכונן בבניית מפעל ההתנחלויות. ממשלת רבין אמנם כבר אישרה באותה שנה את ההתנחלות עפרה, ופרס אף נטע בה את העץ הראשון; אך בסבסטיה ניסתה תנועת המתנחלים לגזול אדמות פלסטיניות בכוחות עצמה ולכפות על הממשלה עובדות בשטח. שר הביטחון פרס נתן להם את חסותו.

בדיונים פנימיים בממשלה הוא דרש מראש הממשלה רבין לנהוג בכפפות משי בכמה אלפי המתנחלים שהגיעו למקום. כעבור מספר ימים של התבצרות במקום, פרס הגיע איתם להסכם לפיו הם יעברו "באופן זמני" למחנה הצבאי הסמוך קדום.

פנחס ולרשטין, לשעבר מנכ״ל מועצת יש״ע, כותב בהספד משלו כי כשהוא ביקש להיפגש עם רבין כדי לקבל הכרה בהתנחלות בקדום כיישוב רשמי, ראש לשכת רה״מ הפנה אותו דווקא לשר הביטחון: "אתם הבייבי של פרס, אין לך מה לחפש כאן".

בישיבת ממשלה במאי 1976 פרס כבר אמר בפה מלא כי "יש לבחון את האפשרות שקדום תהפוך ליישוב של קבע. צריך לדאוג לכך שבחמש השנים הבאות תוכפל האוכלוסייה היהודית מעבר לקו הירוק. אלה שסבורים שהתיישבות כזאת תדחה את השלום, טועים".

כשנשאל פרס בראיון לתקשורת באותה התקופה האם המתנחלים לא ערערו על סמכותה החוקית של הממשלה, הוא הבהיר שהממשלה "היא לא רק ממשלת חוק, היא גם ממשלת התיישבות", כלומר ממשלה של התנחלות קולוניאלית.

פרס ניהול ויכוח בממשלה מול רבין ויגאל אלון על הבנייה בהתנחלויות. אמנם כל הגורמים בממשלת רבין הראשונה רצו לקדם את מפעל ההתנחלויות במטרה לספח שטחים, אך הם התלבטו לגבי העיתוי ובעיקר לגבי ההיקף והמיקום הגיאוגרפי. פרס, "איש החזון", סירב להסתפק בבניית התנחלויות "רק" בשטחי הבקעה: "אני לא חושב שהיישובים בבקעה והקפת הר שומרון ביישובים מבטיחים רציפות בין האזור הזה לירדן. מי שחושב שצריך לשמור על רציפות זו, הרי על־ידי יישוב הבקעה גורם לניתוקה. אוי לאותו שלום ביהודה ושומרון אם 150 אלף יהודים לא יוכלו להתגורר בהם".

"ענבי זעם"

החודשים הספורים בהם כיהן כראש ממשלת המעבר אחרי רצח רבין היו חודשים של הסלמה בסכסוך — עם מדיניות סגר בשטחים ועם מספר פיגועי תופת בתוך ישראל אחרי ההתנקשות בפעיל חמאס יחיא עיאש. אקורד הסיום של הממשלה היה סבב מלחמה בלבנון.

מבצע "ענבי זעם" נערך, כפי הנראה בעיתוי לא מקרי, שבועות ספורים לפני הבחירות לכנסת ולראשות הממשלה. ירי קטיושות על־ידי חיזבאללה לצפון ישראל שימש תירוץ למהלך שהתמקד בהפצצת ("הפעלת לחץ") הכפרים השיעיים בדרום לבנון וביצירת גל של פליטים. שבוע לתוך המתקפה הפגיז צה״ל את כפר קאנא במשך יותר מרבע שעה וגבה את חייהם של 106 פליטים לבנונים ששהו במתחם של האו״ם, מחציתם ילדים. פרס טען שהעובדה שמאות בני־אדם שהו במחנה היתה בבחינת "הפתעה מרה" עבור השלטון הישראלי.

כתב המזרח התיכון הוותיק רוברט פיסק, ששהה באותה העת בסמוך, נחרץ בעניין: "זה היה שקר"

כתב המזרח התיכון הוותיק רוברט פיסק, ששהה באותה העת בסמוך, נחרץ בעניין: "זה היה שקר". "[הם] אפילו הטיסו מזל״ט מעל המחנה במהלך הטבח ב־1996 — עובדה שהוכחשה עד שחייל או״ם העביר אלי תיעוד וידיאו שהוא צילם… האו״ם הזהיר שוב ושוב את ישראל שהמחנה עמוס בפליטים" (28.9, 'אינדיפנדנט'). חקירה מטעם האו״ם שנערכה לאחר האירוע הסיקה כי "לא סביר" שהפגזת המתחם נבעה מטעויות טכניות.

היה זה פרס, כראש ממשלה ב־1985, שהוביל את ההחלטה על כינון "רצועת הביטחון" — שהמשיכה את הכיבוש הישראלי בלבנון, עם השלכות קטסטרופליות, עוד 15 שנה.

מאדריכלי הניאו־ליברליזם בישראל

המעמד הקפיטליסטי השליט בישראל מוקיר את פרס באופן מיוחד על תרומתו לעליית הניאו־ליברליזם. הפרשנית הכלכלית של TheMaker מירב ארלוזורוב כתבה למשל כי "קו פרשת המים של הכלכלה הישראלית הוא 1 ביולי 1985. זה היה היום שבו נולדה כלכלת ישראל המודרנית: ישראל הסוציאליסטית של שנות ה־50 וה־60 פשטה את הרגל, ובמקומה נולדה ישראל הקפיטליסטית. המפנה ההיסטורי הזה הוכרז בשעות הבוקר, בתום ישיבת ממשלה שנמשכה 19 שעות רצופות. מי שניהל את ישיבת הממשלה הזו, ומי שניהל את כל המהלכים הארוכים והסודיים שקדמו לישיבת הממשלה, ומי שנחשב עד היום לאדריכל של תוכנית הייצוב של 1985 היה אחד ויחיד. ראש הממשלה דאז, שמעון פרס".

באותה העת פרס היה לא רק ראש ממשלה ממפלגת העבודה אלא גם אחד מסגני נשיא "האינטרנציונל הסוציאליסטי", תפקיד אליו נבחר לראשונה ב־1978 (והמשיך להחזיק בו כמעט ברציפות עד 1999, אז נבחר לשמש ארבע שנים נוספות כנשיא כבוד). המפלגות ה"סוציאל־דמוקרטיות" המאוגדות באותו הארגון הבינלאומי כבר החלו באותה התקופה לאמץ את קווי המדיניות הכלכלית החדשה שהובילו תאצ׳ר בבריטניה ורייגן בארה״ב. המדיניות הקיינסיאנית שיישמו ממשלות רבות בעולם בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה נקלעה למשבר, ומנקודת־מבט קפיטליסטית נדרשה מדיניות חלופית שתאפשר לבעלי ההון להגדיל מחדש את שיעורי הרווח שלהם. הדבר נעשה באמצעות מתקפה כוללת על ההישגים של מעמד העובדים — רמות השכר, תנאי העבודה, השירותים החברתיים. ארגוני העובדים הותקפו באגרסיביות כדי להחליש את ההתנגדות לגזירות, ובכלל זה לביטולם של הסכמים קיבוציים.

ישראל מעולם לא היתה סוציאליסטית. פרט לעובדה שהיא נבנתה מראשיתה על יסוד דיכוי ונישול קולוניאלי של הפלסטינים, גם בשנות ה־1950 וה־1960 היא התבססה בשורה התחתונה על משק קפיטליסטי. עם זאת, למדינה (ולהסתדרות הישנה ששימשה כזרוע של המדינה והיתה המעביד הגדול במשק) היה תפקיד מרכזי יותר בכלכלה והיא התאפיינה באלמנטים של מדינת רווחה, אמנם סלקטיבית ומפלה. מלבד האפליה על רקע לאומי, פרס עצמו לדוגמה זוהה בעבר עם היחס המפלה והגזעני של שלטון 'המערך' למזרחים. במערכת הבחירות הסוערת של 1981 הוא ניצב בעצרות בחירות מול מחאה של תושבים מזרחים, תומכי ליכוד, והאשים אותם ב"פשיזם" ו״ח׳ומייניזם". "זה עם תרבותי... עם תנועות מזרחיות [התייחסות לאצבע משולשת שהונפה לעברו] תנצחו בבחירות?", הוא התריס. באופן אירוני, ארבע שנים קודם אירע ה"מהפך". שלטון 'המערך' נפל, במידה רבה מכיוון שהמפלגה הקפיטליסטית היריבה מימין, הליכוד בהנהגת בגין, הצליחה לנצל את הזעם בקרב מעמד העובדים המזרחי על עשורים של אפליה עדתית.

התפקיד המרכזי של המדינה במשק, לצד רטוריקה "סוציאליסטית", היה נחוץ לתנועת העבודה הציונית בעשורים הראשונים כדי לגייס תמיכה המונית מכרעת מקרב עובדים יהודים וגם כדי להתמודד עם הגירה נכנסת המונית, עם פיתוח תשתיות כלכליות בסיסיות ועם השקעה מסיבית בבניין הכוח הצבאי. ארגוני תנועת העבודה הציונית, לרבות מפא״י־העבודה וההסתדרות, לא נבנו מלכתחילה כארגוני מאבק מעמדי של עובדים. תכליתם היתה להשיג את מטרות התנועה הלאומית הציונית. בשל כך הם היו אחראים לא רק לזריעת פירוד לאומי הרסני בקרב מעמד העובדים עוד לפני 1948, ולהתקפות ברוטליות על עובדים ופלאחים ערבים־פלסטינים, אלא גם לקידום האינטרסים ארוכי־הטווח של המערכת הקפיטליסטית.

הפנייה לחיזוק כלכלת השוק ולהחלשת העבודה המאורגנת החלה בצורה ברורה עוד לפני המהלך שהוביל פרס. כבר מהשנים הראשונות של המדינה החל שלטון מפלגת העבודה לפעול בחתירה להרחיב את המגזר הפרטי, בד־בבד עם דיכוי של מאבקי עובדים. ממשלת הליכוד הראשונה החלה ליישם צעדי "ליברליזציה" של המשק, "המהפך הכלכלי", אך נאלצה תחילה גם לשלב אלמנטים פופוליסטיים בניסיון לרצות את הציפיות של שכבות מעמד עובדים מזרחיות שאיפשרו את חילופי השלטון. דווקא יו״ר מפלגת העבודה, כראש ממשלה לזמן שנקצב מראש בהסכם רוטציה, היה משוחרר יותר מהלחצים האלו. תוכנית הייצוב התאצ׳ריסטית שהוביל היתה נקודת מפנה משמעותית בהאצת מהפכת־הנגד הכלכלית של הניאו־ליברליזם בישראל.

תוכנית הייצוב התאצ׳ריסטית שהוביל היתה נקודת מפנה משמעותית בהאצת מהפכת־הנגד הכלכלית של הניאו־ליברליזם בישראל

תוכנית הייצוב גובשה על רקע המשבר הכלכלי החריף שהתפתח בישראל בהשפעת מלחמת יום הכיפורים, משבר הנפט העולמי, מדיניות הליכוד ומלחמת לבנון הראשונה. ההיפר־אינפלציה הרקיעה למאות אחוזים בשנה. התוכנית כוונה להנחית על מעמד העובדים את מחיר המשבר ולנצל את ההלם מהמשבר כדי להוביל שינוי מדיניות אסטרטגי ומקיף, ששם על הכוונת את המגזר הציבורי, את העבודה המאורגנת ואת רמות השכר במשק.

במסגרת התוכנית הוחלט על קיצוץ מסיבי בהיקף של 3% מתקציב המדינה (750 מיליון דולר דאז). הקיצוץ כלל פיטורים המוניים והפחתות שכר חדות במגזר הציבורי וצמצום בהוצאות הממשלה על סובסידיות למוצרי יסוד ועל חינוך, בריאות ורווחה. הקיצוץ הוביל לאורך השנים הבאות להידרדרות חריפה במצב מערכות החינוך והבריאות. והשכר במשק נשחק גם כתוצאה מביטול הסדר תוספות היוקר במשק.

"ההסתדרות השביתה את רשות השידור, אבל הוא הסתדר"

פרס גיבש את התוכנית במשותף עם כלכלנים מממשל רייגן ו"עם אנשי מעשה [בעלי הון ומנהלים בכירים] כמו אלפרד אקירוב, משה זנבר, צדיק בינו, אלי הורביץ ודב לאוטמן", כפי שהסביר בראיון בשנה שעברה. הדיונים התקיימו הרחק מעיני הציבור הישראלי. אפילו בנק ישראל והשרים בממשלתו מודרו, והתוכנית הוצגה בפניהם במלואה רק בישיבת הממשלה שבה אושרה.

זה היה תרגיל שנועד למנוע מהשרים לעבור לעומק על הסעיפים. לטובת יישום התוכנית גיבש פרס את חוק ההסדרים האנטי־דמוקרטי והידוע לשימצה, שמאז מדי שנה מוסיף עוד עשרות גזירות לחוק התקציב בדלת האחורית. המהלכים האנטי־דמוקרטיים נעשו בכוונה למנוע מצב שבו התפרצות של התנגדות לגזירות תחסום את אישור התוכנית.

התוכנית לוותה בהעלאת ריבית הבסיס של בנק ישראל, שגרמה למחנק אשראי קשה עבור משפחות עובדים ועסקים קטנים. ארלוזורוב מתארת בהתפעלות את ההשלכות ההרסניות של הצעד הזה: "קריסה מסיבית של עסקים, שהסתבכו עם הלוואות גבוהות ומצאו עצמם כורעים תחת נטל הריבית הרצחנית, שינתה את פני המגזר העסקי בישראל. הקיבוצים, המושבים וחברת העובדים עברו מן העולם או נחלשו משמעותית". מי שתפס את מקומם והשתלט על המשק הם משפחות ההון — כך עזר פרס לצמיחתו של שלטון הטייקונים ויחד איתו לזינוק בפערים החברתיים ובממדי העוני.

באופן מביש, העובדות לא מנעו מיו״ר ההסתדרות אבי ניסנקורן, שהעניק השנה לפרס את "אות יקיר ההסתדרות", לשבח אותו על "שהביא הון מארה״ב וקיבל על עצמו קיצוצים כדי להביא את העסקה, ובמידה מסוימת הכריח את ההסתדרות להסכים. אדם שהביא את המדינה בשנת 85' מאסון כלכלי לצמיחה מחודשת. ביום שהוא רצה לנאום, ההסתדרות השביתה את רשות השידור, אבל בסופו של דבר הוא הסתדר".

התוכנית האיצה כאמור את תהליך פירוק מדינת הרווחה והרס השירותים הציבוריים, שכל הממשלות הבאות המשיכו, וביתר־שאת בתקופת ממשלת רבין־פרס השנייה. ממצב בו השירותיים הציבוריים היוו 65% מהתוצר ב־1985, ההוצאה הממשלתית בישראל ירדה ב־2014 אל מתחת ל־40% — מבין הנמוכות במדינות ה־OECD.

מורשת פרס

פרס שימש כשר בממשלות ברק ושרון, והיה שותף בין השאר לאחריות לדיכוי הרצחני של אזרחים בהפגנות אוקטובר 2000. בזמן כהונתו כשר ל"פיתוח הנגב והגליל", כלומר ל"ייהוד" אותם אזורים, פרס עוד התאמץ להסביר לדיפלומטים אמריקאים שתושבי הנגב והגליל הערבים הם בגדר סכנה דמוגרפית בעיני המשטר הישראלי. ב־1976 היה לשר הביטחון פרס חלק מרכזי בקבלת ההחלטה לשלוח כוחות צבא ומשטרה כדי לדכא בברוטליות את התקוממות יום האדמה, שפרצה בתגובה להפקעות מסיביות של אדמות מהציבור הפלסטיני בישראל.

אחרי בחירות 2003, לאחר ששב זמנית לתפקיד יו״ר מפלגת העבודה והיה יו״ר ה"אופוזיציה" בכנסת, הוא טבע כנראה את המונח "קפיטליזם חזירי" (כאילו ייתכן קפיטליזם שאינו "חזירי") כשתקף את התוכנית הכלכלית של שרון ונתניהו. אך פרס, שהוביל את מפלגת העבודה פעם אחר פעם לממשלות קואליציה עם הליכוד, עשה זאת גם בינואר 2005, כדי לסייע להעביר את "תוכנית ההתנתקות". בתוך חודשים ספורים הוא הפסיד מול עמיר פרץ בהתמודדות על ראשות המפלגה וחבר מיידית לשרון במסגרת מפלגת קדימה, שנמחקה מאז. תוכנית ההתנתקות, למרות פירוק ההתנחלויות ובסיסי הצבא ברצועה, שימשה להפיכתה של הרצועה לכלא הגדול בעולם ולחיזוק מפעל ההתנחלויות בגדה ובמזרח ירושלים. היא סללה את הדרך לסבבי המלחמה הנוראיים של השנים האחרונות.

פרס מעולם לא קידם ולא הצביע על דרך מעשית לסיום הסכסוך הישראלי־פלסטיני. המדיניות אותה הוביל בנושא הזה, כולל בשנות אוסלו, החריפה בצורה משמעותית את הסכסוך. מדיניותו הכלכלית תרמה ליצירת פערים חסרי תקדים ועוני, לצד אליטה מצומצמת של משפחות הון.

בניגוד לחזון של פרס, "מזרח תיכון חדש" של שלום ושגשוג הוא אוטופיה על בסיס קפיטליסטי, כפי שממחישות הזוועות שממשיכות לפקוד את האזור בימים אלה. בריתות בין ישראל הקפיטליסטית לבין שאר המשטרים במזרח התיכון לא יחסלו את אי־השוויון, העוני, הדיכוי והמצוקות באזור. כך גם תוכניות שלמעשה שוללות מהפלסטינים את זכויותיהם הבסיסיות הן לא מפתח לשלום אלא להמשך הסכסוך המדמם. ואילו גזירות ניאו־ליברליות הן לא צעדים בדרך לרווחה ולצדק חברתי.

מפעל חייו של פרס היה העצמתם של שלטון ההון, של מיליטריזם, של אפליה ושל דיכוי לאומי — המאבק לבניית שמאל סוציאליסטי חזק הוא הדרך לוודא שניתן יהיה באמת להגשים חזון של מזרח תיכון חדש שמבוסס על שוויון, שלום וצדק לכל העמים.

*   צילומים: ויקימדיה




תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 59187, תל אביב–יפו 6159101
info@socialism.org.il
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון.
התנועה שותפה בוועד למען אינטרנציונל עובדים (CWI), ארגון סוציאליסטי בינלאומי המאגד תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.

תנועות אחיות שלנו ברחבי העולם