English العربية RSS יוטיוב טוויטר פייסבוק
X
מאבקים חברתיים · העבודה המאורגנת · כלכלה · פוליטיקה · כיבוש ושלום · המזה״ת · בינלאומי · סטודנטים · נוער · נשים · להט״ב · בריאות · סביבה · היסטוריה ותיאוריה · התנועה
 


המאבק בימין הקיצוני

האם ישראל מידרדרת לפשיזם?
האם יש סכנה אמיתית למשטר פשיסטי בישראל? כיצד אפשר לקדם מאבק אפקטיבי נגד ההתקפה על חירויות דמוקרטיות והימין הקיצוני?

הדפסה

הטענות שישראל נמצאת בשלבים, מוקדמים יותר או פחות, של הידרדרות לפשיזם, הן לא חדשות. מאז תחילת האינתיפאדה השנייה ועליית שרון לשלטון, ובעיקר מאז בחירות 2009, הן הופכות ליותר ויותר נפוצות.

פרופסור דניאל בלטמן, מומחה לתקופת השואה, טוען באופן הישיר ביותר כי "ישראל נמצאת בשלב המעבר אל אותו עולם אפל". באחרונה מגיעות הטענות שיש בישראל תהליכים שמזכירים את הפשיזם גם מלב הממסד: ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק רואה בישראל "ניצנים של פשיזם", וסגן הרמטכ״ל "מזהה תהליכים". הסופר דוד גרוסמן, ח״כ שלי יחימוביץ וגורמים רבים נוספים טענו באחרונה כי בישראל יש גילויי פשיזם. אפילו השרה גילה גמליאל האשימה את שרת התרבות מירי רגב בהצעות ה"גובלות בפשיזם".

עם העלייה בהתקפות הצבאיות הברבריות על ההמונים הפלסטינים בשטחים, הגברת צעדי הדיכוי והאפליה כלפי ערבים־פלסטינים בתוך ישראל ורדיפה של מתנגדי כיבוש, נראה על פניו שלטענות על סכנת הפשיזם יש במה להיאחז.

יש שתי גרסאות עיקריות לגבי האופן שבו ישראל מידרדרת לפשיזם. לפי גרסה אחת, הפשיזם בישראל מגיע מלמעלה — מהממשלה וממוסדות השלטון, שמבטלים בהדרגתיות זכויות וחירויות דמוקרטיות במטרה לשמר את הסדר הקיים, כשיש סכנה ממשית שהמרחב הדמוקרטי יצומצם עד לכדי היעלמותו וכינון משטר פשיסטי בישראל. במידה מסוימת, זוהי התחזית שמפניה מזהירים במק״י־חד״ש.

לפי גרסה נפוצה יותר, שזכתה להד גם בדברי סגן הרמטכ״ל יאיר גולן על "זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל, ובגרמניה בפרט", סכנת הפשיזם מגיעה מלמטה — מ"העם". חלק משמעותי מהציבור היהודי, לפי הגרסה הזאת, הוא גזען ולאומן, והוא זה שלוחץ על מוסדות השלטון לקדם צעדים אנטי־דמוקרטיים. הצרה לפי הגרסה הזאת היא שהממשלה מגלה "חוסר אחריות" ולא בולמת את המגמות הגזעניות שמבעבעות ברחוב וגוררות את ישראל לפשיזם.

בשתי הגרסאות השימוש במונח פשיזם ופשיזציה לתיאור תהליכי הריאקציה בחברה הישראלית הוא שרירותי ואף מטעה.

הפשיזם בשנות ה־1930

כאמור, ממשלת נתניהו הרביעית מספקת על פניו שלל "ראיות" למי שטוען שישראל מידרדרת לפשיזם. היא הרי הלכה רחוק יותר מכל הממשלות בעשרים וחמש השנים האחרונות בהישענות שלה על גורמי ימין קיצוני ובהסתה פרועה נגד ערבים־פלסטינים ונגד ארגוני שמאל. אך מהו פשיזם ומה באמת אפשר ללמוד מעליית התנועות הפשיסטיות באירופה בשנות ה־1930 לגבי המצב כיום בישראל?

פשיזם הוא צורה ספציפית מאוד של משטר טרור דכאני, שנשען בעיקר על שכבות ביניים זעיר־בורגניות ועל השכבות המרוששות ביותר החברה. ככלל, תנועות פשיסטיות מנסות לכפות את סדר היום הדכאני שלהן באמצעים "חוץ־פרלמנטריים" — תקיפות אלימות, כולל בנשק חם, מהומות, פגיעה מסיבית ברכוש וכו׳, תוך שהן קוראות תיגר על מוסדות המדינה ה"חלשים".

עוד לפני שהן תפסו את השלטון, הנאציזם הגרמני והפשיזם האיטלקי היו תנועות המוניות־למחצה שזכו לתמיכה רחבה והצליחו לגייס שכבה מסוימת למלחמה של ממש ברחוב, באוניברסיטאות ובמקומות העבודה נגד השמאל ונגד תנועת העובדים.

עם זאת, המפלגה הנאצית לא זכתה בשום שלב לתמיכה עיוורת של כל העם הגרמני, כפי שנהוג לטעון. באף אחת ממערכות הבחירות לפני שהנאצים עלו לשלטון, הם לא זכו ליותר מ־37% מהקולות. גם בבחירות באביב 1933, תחת הטרור של המפלגה הנאצית שכבר היתה בשלטון, היא זכתה רק ל־42% מהקולות.

התמיכה בנאצים עלתה בעיקר אחרי המשבר הכלכלי העולמי של 1929, והורכבה ברובה משכבות שחיפשו בלחץ המשבר הכלכלי כוח שיציע שינוי רדיקלי במצב, ומכאן גם הדמגוגיה ה"חברתית" של הנאצים, מפלגה קפיטליסטית שקראה לעצמה "מפלגת העובדים הגרמנית הלאומית־סוציאליסטית".

הנאצים הגיעו לשלטון בזמן שמעמד העובדים היה כוח מאורגן חזק ועוצמתי, שאיים בעצמו על המשטר הקפיטליסטי בגרמניה. הכוח של שתי מפלגות העובדים, המפלגה הסוציאל־דמוקרטית (SPD) והמפלגה הקומוניסטית (KPD), היה חזק מזה של המפלגה הנאצית, אך הגישות ההרסניות של הנהגות שתי המפלגות מנעו כל שיתוף־פעולה אפקטיבי ביניהן במאבק נגד הפשיזם, וסללו את הדרך לעלייתה של המפלגה הנאצית לשלטון.

כאשר לבעלי ההון לא היה מוצא אחר להגן על השיטה שלהם, על רקע המשבר הכלכלי, התסיסה החברתית והסכנה עבורם מצד תנועת העובדים, הם נתנו את השלטון לכנופיות הפשיסטיות, כדי שאלו יפנו את כוחן קודם־כל כלפי מעמד העובדים וירסקו את הארגונים והמפלגות שלו.

אך לפני מינוי היטלר לקנצלר ב־1933, המעמד השליט ונציגיו הפוליטיים ניסו למצות אפשרויות אחרות לשמר את השלטון בידיהם ולבלום את תנועת העובדים. הנשיא הידנבורג והקנצלר פּאפּן שקלו להשליט דיקטטורה צבאית כדי לרסק את מעמד העובדים. אבל מכיוון שלדיקטטורה כזו, שלא היתה מערבת את הנאצים, לא היה בסיס תמיכה חברתי רחב מספיק, הם נאלצו לתת להיטלר לעשות את העבודה המלוכלכת, מתוך אמונה שיוכלו לשלוט בו.

הפשיזם כיום

המשקל החברתי של שכבות הביניים הזעיר־בורגניות, עליהן נשענו תנועות פשיסטיות מהסוג הגרמני והאיטלקי, ירד בעשורים האחרונים ברוב מדינות המערב, ואיתו גם הבסיס להפיכתן של תנועות מהסוג הזה להמוניות. עם זאת, אי־אפשר לשלול, תיאורטית, התפתחות של תנועות מהסוג הזה על בסיס שכבות אחרות.

תנועות פשיסטיות לא מתחילות אמנם בתור תנועות המוניות, ולמעשה כמעט בכל מדינה יש כיום מפלגות או תנועות קטנות יחסית עם מאפיינים פשיסטיים. חלקן מהוות סכנה עבור מעמד העובדים גם מבלי שיהיו תנועות המונים, כמו למשל "השחר המוזהב" ביוון. אבל מי שטוענים שתנועות כאלו עלולות לתפוס את השלטון, להפוך לתנועות המוניות או להציב סכנה משמעותית למעמד העובדים, צריכים להסביר איך הדינמיקה החברתית והפוליטית יכולה לאפשר לכוחות קטנים כאלה לפרוץ קדימה.

אותה חובת הוכחה מוטלת על מי שטוענים שיש סכנת פשיזם בישראל: הם צריכים להסביר איך התארגנויות כמו להב״ה או "האריות של הצל" יכולות להפוך בזמן הנראה לעין לתנועות המונים, או לפחות לתנועות עם בסיס תמיכה פעיל משמעותי. גם אם ההפגנות הקטנות שגורמים אלה אירגנו זכו לתמיכה פסיבית רחבה יותר, בשלב הנוכחי מדובר בארגונים שכוללים עשרות עד מאות בודדות של פעילים. מדובר בארגונים מסוכנים, אבל לא כאלה שמייצגים תנועה פשיסטית חזקה בשלב הזה.

חוסר יציבות פוליטי

כל הממשלות בישראל בעשורים האחרונים, ממשלות ימין וממשלות "מרכז־שמאל", תרמו ליצירה של משבר חברתי ולהחרפה בסכסוך הישראלי־פלסטיני. התופעות האלו הביאו לניכור של שכבות רחבות של עובדים וצעירים ממפלגות הממסד ויצרו את התנאים לבנייה של כוחות ימין קיצוני.

מעבר לכך, הניסיונות לצמצם זכויות דמוקרטיות בשנים האחרונות מגיעים לא רק מהימין הקיצוני אלא גם מלב־לבו של הממסד הפוליטי, במטרה להחזיר למעמד השליט יכולת שליטה יותר הדוקה במערכת הפוליטית. זאת אחת המטרות של העלאת אחוז החסימה, של חוק הבחירה הישירה לראשות הממשלה (שנכשל במטרה זו ובוטל), ושל ההצעות לעבור למשטר נשיאותי, שנתמכות על ידי בעלי הון מרכזיים.

אבל בתנאים הנוכחיים, המעמד השליט לא שוקל לשלוט באמצעות דיקטטורה או לתת את השלטון לגורמים כהניסטיים־פשיסטיים, כפי שקרה בגרמניה.

ממשלת נתניהו

חוקר הימין הקיצוני דן תמיר כתב באחרונה ב'הארץ' כי יש הבדל בין גורמים פשיסטיים לגורמי ימין שהוא מכנה "סמכותניים", כמו הליכוד וישראל־ביתנו. לפי תמיר, "פוליטיקאים סמכותנים מעדיפים 'להרדים' את הציבור ולהרחיק אותו ממעורבות פוליטית אקטיבית... מנהיגים פשיסטים, לעומתם, מעודדים התגייסות פוליטית פעילה".

אכן, במצב הנוכחי אין לנתניהו כוונה "להעיר דובים משנתם", בניסיון לגייס תמיכה אקטיבית מצד עובדים וצעירים. אין לו גם ממש יכולת לעשות זאת. עבור רוב העובדים והצעירים, גם אלה שתומכים בנתניהו, שלטון נתניהו הוא שלטון של ייאוש מהסיכוי להשיג שינוי לטובה במצב.

להסתה של ליברמן ונתניהו יש אפקט מכיוון שהיא נשענת על בסיס קיים של ייאוש ופחדים ביטחוניים, ועל הרעיון כי ויתורים ישראליים לפלסטינים הם סכנה ביטחונית — מסקנה מעוותת מהכישלון של ממשלות רבין, ברק ואולמרט.

נסיגת תנועות ההמונים המהפכניות של "האביב הערבי", המלחמה בסוריה והעלייה של דאע״ש נותנים לנתניהו עוד קלפים חזקים לניצול הפחדים האלה, בזמן שגוש ה"מרכז־שמאל" לא מצליח לשכנע שהפתרון הוא עוד מאותן תוכניות "שלום" כושלות נוסח אוסלו. הניסיונות של גורמים כמו לפיד או הרצוג ללכת ימינה גם לא יגרום לתומכי "גוש הימין" לשנות את התמיכה הפוליטית שלהם — המקור תמיד עדיף על החיקוי.

במקביל, חלק משמעותי מבסיס התמיכה של שלטון הימין מחזיק בבטן מלאה על סדר היום הניאו־ליברלי והקפיטליסטי של נתניהו וליברמן, שני מיליונרים מושחתים ונהנתנים. הניכור והירידה בתמיכה במפלגות הממסד לא פסחו על הליכוד (אם נשווה את אחוזי התמיכה בו עד 1996). אבל הסתירה הזאת לא מביאה בינתיים לקריסת התמיכה בימין.

בהעדר כוח שמאלי שמקדם ביומיום הסברה סוציאליסטית שנועדה לחשוף את התפקיד של הימין, וכשמפלגות ה"מרכז־שמאל" לא מציעות סדר יום כלכלי שונה משמעותית, למפלגות הימין קל יותר לעטות מסכה "חברתית", או לשמר את הייאוש מהאפשרות להביא לשינוי במדיניות. התוצאה היא גם חופש פעולה רחב יותר לתעמולת ההפחדה של נתניהו.

משבר פוליטי

החקיקה הגזענית והאנטי־דמוקרטית, והניסיון להישען על הימין הקיצוני מצביעים דווקא על החולשה של שלטון נתניהו, ועל מיצוי של רוב הקלפים הפוליטיים האחרים שמאפשרים לו לייצב את סדר היום הכושל של "ניהול הסכסוך" והניאו־ליברליזם. בעזרת צעדי החקיקה האנטי־דמוקרטיים נתניהו מנסה לבצר את העמדה שלו מול גורמים בתקשורת, בצבא ובמערכת המשפט שלא מרוצים משלטונו, ולרדוף ולהצר את צעדי הציבור הערבי־פלסטיני ולבודד עמדות שמתנגדות לסדר היום ההרסני של שלטון הימין.

אבל הוא גם מנסה ליצור מצג־שווא של פתרון לבעיות הביטחון שהמדיניות שלו יוצרת, ולמקד את תשומת הלב הציבורית בנושאים נוחים יותר לממשלה. לא לחינם נתניהו הגביר את הצעדים האלה כשהכישלונות שלו היו גלויים יותר לעין, אחרי המחאה של קיץ 2011 ואחרי ההסלמה בסכסוך באוקטובר 2015.

נתניהו יודע שהוא משלם מחיר על ההסתה הגזענית וההישענות על הימין הקיצוני. חלקים לא מבוטלים במעמד השליט בישראל (וגם בעולם) רואים בשלטון נתניהו גורם מערער יציבות, והיו מעדיפים להיפטר ממנו או לאזן את הממשלה שלו בעזרת המחנה־הציוני.

למה נתניהו מוכן לשלם את המחיר הזה? כי הוא מבין שאין לו כמעט יכולת לגייס תמיכה מחוץ ל"גוש הימין" בגודל של כ־45–50 מנדטים, כי אין לו שום דבר להציע לעובדים ולצעירים חוץ מדמגוגיה לאומנית־גזענית.

נתניהו לא נהנה מתמיכה רחבה מקיר לקיר בקרב הציבור, תמיכה שהיתה מאפשרת לו מרחב פוליטי משמעותי. השלטון שלו מקטב את החברה, והביא במערכת הבחירות האחרונה שכבה משמעותית של עובדים, צעירים ושכבות ביניים להתגייס להצבעת "אנטי־ביבי". נתניהו לא יכול לגייס את בסיס התמיכה המיואש שלו כדי למחוץ את מתנגדיו, כפי שמשטר פשיסטי היה יכול לעשות. ובזמן שהממשלה שלו אמנם יוצרת אווירה של ייאוש מהאפשרות לשינוי חברתי, שכבות משמעותיות, כולל מקרב מצביעי הימין, ממשיכות לחפש דרכים להיאבק לשינוי המצב הכלכלי.

בהתחשב בהתפתחויות במזרח התיכון, בכלכלה העולמית ובמאבקים הפוליטיים בתוך ישראל, אי־אפשר לשלול מצב שבו בשנים הקרובות לנתניהו או לממשלת ימין אחרת יהיה מרחב תמרון משמעותי יותר לקדם התקפות על ההמונים הפלסטינים ועל מעמד העובדים. אבל בתנאים הקיימים, הדרך לא סלולה להתקדמות לינארית של הימין, ובשום טווח זמן נראה לעין היא לא סלולה להקמת משטר פשיסטי.

הימין הקיצוני המתנחלי

אם התמיכה בליברמן ונתניהו היא בעיקרה תמיכה לא יציבה של עובדים, עניים וצעירים שמיואשים מהסיכוי להביא לשינוי, רוב התמיכה בימין הקיצוני המתנחלי מגיעה מקרב מתנחלים אידיאולוגים ושכבות ביניים "דתיות־לאומיות" בתוך ישראל. מדובר בתמיכה יציבה ואידיאולוגית ברעיונות של "ארץ ישראל השלמה", דיכוי לאומי ושלילת זכויות לערבים־פלסטינים, ובחלקה הגדול גם של רדיפת גורמי שמאל, להט״בופוביה וכו'.

מול הבסיס היציב יחסית הזה, השאלה המרכזית היא האם אותם גורמים למעשה מבודדים בחברה או שהם מצליחים להפיץ את הרעל שלהם לעוד שכבות.

בזמן שכל הממשלות בעשורים האחרונים, כולל ממשלות "מרכז־שמאל", השתמשו בצורה כזו או אחרת בימין הקיצוני המתנחלי כדי להשליט את מרותן בשטחים הכבושים, הרי שהסכמי אוסלו והתקווה הזמנית שהם יצרו, ובפרט רצח רבין בידי פעיל ימין קיצוני, בודדו לתקופה מסוימת את הימין המתנחלי. גם תוכנית ההתנתקות מעזה ב־2005 זכתה לפי רוב הסקרים בתמיכה רחבה בציבור, ולאחריה מפלגות הימין המתנחלי נכנסו למשבר.

אבל האיחוד בין "הבית היהודי" ל"תקומה" לקראת בחירות 2013, לצד ביטחון מוגבר של הימין המתנחלי אחרי ש"גוש הימין" חזר לשלטון ב־2009, והניסיון של בנט ליצור למפלגה תדמית ממלכתית, איפשרו לימין המתנחלי להגיע להישג הכי גדול שלו בבחירות מזה עשורים, עם 12 מנדטים. בסקרים בשנים האחרונות המפלגה אף הגיעה ל־15–16 מנדטים.

כך, בשנים האחרונות נוצרים תנאים שמאפשרים לימין המתנחלי לנסות לפרוץ לשכבות נוספות, ולנסות לכבוש עמדות בצבא, בתקשורת ובמנגנון המדינה. בבחירות לכנסת ולרשויות המקומיות ב־2013 היו סימנים מסוכנים של תמיכה ב"בית היהודי" מעבר לבסיס הטבעי שלה, אם כי רובה היתה תוצר של הסוואה של סדר היום של "ארץ ישראל השלמה", ההומופוביה, ותוך ניסיון ליצור למפלגה תדמית צעירה — "בנט זה אח". אבל ההצלחה שלהם לפרוץ לעוד שכבות היא בינתיים מוגבלת מאוד.

מכיוון שחלק גדול מבסיס התמיכה של הימין לא מרוצה משלטון הליכוד, שלא מסוגל לספק ביטחון ולא שיפור כלכלי, אם כוחות שמאל סוציאליסטי לא יציבו אלטרנטיבה, הימין המתנחלי עלול להמשיך להתחזק, גם על רקע אפשרי של החרפה בסכסוך. במצב כזה יכולה להיווצר תמיכה מוגברת ב"בית היהודי" גם מקרב שכבות של עובדים וצעירים שלא תומכות בהכרח ברעיון של "ארץ ישראל השלמה" או בפרויקט ההתנחלויות.

המאבק בימין הקיצוני

כוחות ימין קיצוני בעלי מאפיינים פשיסטיים, כמו להב״ה, "האריות של הצל" או כוחות כהניסטיים בדרום תל־אביב, הם בשלב הנוכחי כוחות קטנים. אבל הם מהווים איום שמצריך תשובה מצד השמאל ותנועת העובדים.

במקומות כמו כפרים פלסטינים בגדה או במרכז ירושלים, ובאירועים כמו הפגנות שמאל, שיש בהם סכנה להתקפות פיזיות מצד הימין הקיצוני, הכרחי להתארגן למשמרות הגנה עצמית, לרבות משמרות חמושות במקרה הצורך (בוודאי כאשר מדובר בגדה, ששם מתנחלים תוקפים פלסטינים גם עם נשק).

התארגנויות להגנה יכולות להדוף התקפות של הימין הקיצוני ולמנוע ממנו לצבור ביטחון, אבל הן בפני עצמן לא מחלישות אותו, כי הן לא שומטות את בסיס התמיכה שלו ולא פוגעות בו ארגונית.

אחד הרעיונות שעולים בקרב פעילי שמאל הוא הוצאה של ארגונים דוגמת להב״ה מחוץ לחוק. סביב מקרים שבהם התקפות של גורמי ימין קיצוני יוצרים זעם ציבורי, או מקרים שמאיימים ליצור תסיסה בשטחים הכבושים, כמו המקרים של רצח אבו־ח׳דיר והרצח בדומא, הממשלה באמת עשויה להתערב כדי לבלום את הימין הקיצוני.

אבל למעשה, הממשלה ומנגנוני המדינה מעלימים עין מההתקפות היומיומית של הימין הקיצוני, ומשתמשים בו כשוט נגד ההמונים הפלסטינים. כך שאי אפשר באמת לצפות להתגייסות של הממסד לעצירה של הימין הקיצוני. ואפילו אם הממשלה היתה מוציאה את להב״ה מחוץ לחוק, אי־אפשר לחסל את התמיכה בכהניזם באמצעות חקיקה, והארגון יצמח מחדש תחת שם אחר. האווירה הפוליטית שהממשלה יוצרת נותנת רוח גבית לימין הקיצוני, והסכסוך המדמם והמשבר החברתי בתוך ישראל מספקים קרקע שעליה הימין הקיצוני יכול לצמוח.

בלי אלטרנטיבה שמאלית סוציאליסטית, החרפה נוספת של המשברים עלולה להביא להתחזקות משמעותית יותר של הימין הקיצוני, שנבנה על הכישלונות של מפלגות הממסד. לכן אי־אפשר להפריד את המאבק בהתארגנויות הימין הקיצוני מהמאבק בממשלת הימין, ומהצורך לבנות אלטרנטיבה שמאלית סוציאליסטית.

בניית אלטרנטיבה סוציאליסטית

סדר היום שהימין הממסדי וארגוני הימין הקיצוני מקדמים בכל תחום, פוגע באינטרסים של עובדים, צעירים ועניים, יהודים וערבים. התמיכה בימין נשענת על ייאוש מהאפשרות לשנות את המצב הכלכלי ולפתור את הסכסוך, ולכן הדרך לשמוט את התמיכה בו מחייבת להציע אלטרנטיבה למצב שתהיה משכנעת ומלהיבה, וככה לחשוף את האופי של הימין.

אלטרנטיבה שמאלית סוציאליסטית צריכה להתנגד לכיבוש, להתנחלויות, לדיכוי ולאפליה כלפי ערבים־פלסטינים בתוך ישראל. בתנאים מסוימים יכולה להיווצר הזדמנות לשכנע גם תומכי ימין על הרעיונות האלה. חלק מבסיס התמיכה של שלטון הימין תמך הרי בתהליך אוסלו, כשנראה היה, בטעות אמנם, שממשלת רבין סוללת דרך לשלום.

לא פחות חשוב מכך הוא ליצור את החיבור בין המאבק לסיום הכיבוש והסכסוך לבין מאבקים למען ביטול ההעסקה הקבלנית, תוספות שכר רוחביות, בנייה מסיבית של דיור ציבורי, השקעה במערכות החינוך, הבריאות והרווחה הציבוריות, מיסוי מוגבר על בעלי ההון והעברה של משאבי הטבע לבעלות ציבורית.

כוח שמאל סוציאליסטי שיקדם את הדרישות האלו יוכל לבסס תמיכה של השכבות הכי לוחמניות ולמצב את עצמו בעמדה לפריצות דרך משמעותיות בהמשך. כבר בשלב הזה כוח סוציאליסטי בולט יקשה על הניסיונות של גורמי ימין להסוות סדר יום ניאו־ליברלי מאחורי מסכה "חברתית", ולכן יקשה עליהם לתחזק את התמיכה שלהם.

קידום האינטרסים המשותפים של עובדים יהודים וערבים לצדק חברתי ושלום יקל על שבירת הבידוד הפוליטי שהימין הרשמי, בשיתוף עם מפלגת העבודה ויש עתיד, מנסה לכפות על הציבור הערבי ועל השמאל, ויקל על בניית כוח שמסוגל לחסום את הימין הקיצוני, גם פיזית וגם פוליטית, מלצבור תמיכה והשפעה.





תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 59187, תל אביב–יפו 6159101
info@socialism.org.il
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון.
התנועה שותפה בוועד למען אינטרנציונל עובדים (CWI), ארגון סוציאליסטי בינלאומי המאגד תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.

תנועות אחיות שלנו ברחבי העולם