ולדימיר לנין, המנהיג המוביל של המהפכה הרוסית, הצביע על האבחנה החדה הבאה באמצע שנת 1917: "במהלך חייהם של מהפכנים גדולים, המעמדות המדכאים רדפו אותם דרך קבע ותקפו את התיאוריות שלהם ברשעות הפראית ביותר, בשנאה היוקדת ביותר ובמתקפות השקרים וההכפשות הנתעבות ביותר. לאחר מותם, נעשים ניסיונות להמיר אותם לסמלים בלתי מזיקים, להכניס אותם לרשימת הקדושים, אפשר לומר, ולקדש את שמם במידה מסויימת לצורך "ניחום" המעמדות המדוכאים ובמטרה לרמות את המדוכאים, ובאותו הזמן לשדוד את תוכנה של התיאוריה המהפכנית, להקהות את הלהב שלה ולרדד אותה" (המדינה והמהפכה).

לנין מת לפני 80 שנה, ב־21 בינואר 1924, אבל היה כבר מרותק למיטת חוליו ומרוחק מפעילות פוליטית מאז סוף שנת 1922. אולם מאז מותו, המעמדות השליטים ברחבי העולם לא ניסו להופכו לקדוש. פחדם מפני המהפכה הרוסית, "עשרת הימים שזיעזעו את העולם", גרם להם להמשיך ב"רשעות הפראית ביותר, בשנאה היוקדת ביותר ובמתקפות השקר והכזב הנתעבות ביותר". לא היתה תקופה בהיסטוריה שבה הקפיטליסטים היו כה קרובים לאבד את רווחיהם ואת כוחם העולמי מאשר בשנים 1917–1920.

מתקפות נגד לנין משמשות להפחדת העובדים והנוער והרחקתם מהרעיונות והמאבק המהפכניים. על כן, נדרש מהסוציאליסטים של ימינו לענות לשקרים ולטענות הכוזבות המועלות כנגד לנין והמהפכה הרוסית.

נקודת המבט של קו רציף מלנין לסטאלין ובין ליאוניד ברז׳נייב למיכאיל גורבצ׳וב היא אולי התרמית הגדולה בהיסטוריה. פרסומים כגון "הספר השחור של הקומוניזם: פשעים, טרור, דיכוי" — מאת סטפן קורטואה, ניקולס וורת', ג׳אן־לואי פאן, אנדריי פסקובסקי, קרל ברטוסק וג׳אן־לואי מרגולין (הוצאת אוניברסיטת הארווארד, 1999) — אינם מזכירים כלל את מדיניותם של הבולשביקים תחת מנהיגותו של לנין או את ההחלטות שהתקבלו מיד לאחר מהפכת אוקטובר של 1917. הם מסתירים מעין הקורא את המאבקים האדירים של שנות העשרים כנגד עליית הסטאליניזם, שאותם התחיל לנין בעצמו. הם אינם מסוגלים להסביר את מלחמת האזרחים החד־צדדית שערך סטאלין בשנות השלושים כנגד כל מי שהיה קשור ללנין.

היסטוריון אחד שנבדל מהשאר והבחין בין לנין לסטאלין היה א.ה. קאר, שתיאר כיצד משטרו של לנין עודד את מעמד העובדים לקחת חלק פעיל בעסקי המפלגה והמדינה. עמדה זו לגבי דמוקרטיה וזכויות עובדים היתה בניגוד מוחלט לדיקטטורה שהוקמה על ידי סטאלין. היו אלו מועצות הפועלים, הסובייטים, שתפסו את השלטון בשנת 1917, והיו אלו נציגיהם הנבחרים והניתנים להחלפה שמינו את הממשלה. זכויות העובדים, כולל הזכות לשביתה, הועלו על נס. הקמתם של ועדי מפעלים ומשא ומתן קיבוציים עודדו. הבולשביקים התנגדו לפסילתה של כל מפלגה שהיא, אפילו מפלגות בורגניות, כל עוד מפלגות אלו לא עברו למאבק מזויין כנגד המהפכה. בתחילה, הארגון היחיד שהוצא מחוץ לחוק היו "המאות השחורות", שהורכבו מכנופיות שאורגנו כמפלגה פרוטו־פשיסטית שהתמחתה בתקיפה פיסית של רדיקלים ובעשיית פוגרומים ביהודים.

מהפכת־הנגד של סטאלין

הממשלה הבולשביקית הוכיחה את עצמה כמתקדמת ביותר בהיסטוריה בהחלטותיה הראשונות. החלטות אלו כללו חוקים חדשים לגבי זכויות נשים, הזכות לגירושין ולהפלה. האנטישמיות והגזענות נאסרו בחוק. לאומים מדוכאים קיבלו את הזכות להחליט על גורלם בעצמם. זו היתה המדינה הראשונה שניסתה ליצור סדר סוציאליסטי חדש, למרות התנאים החומריים הנוראיים ששררו בה.

ברית המועצות של לנין ותוכניתו הפוליטית נמחצו ביד גסה על ידי הסטאליניזם. פירוש עלייתה לשלטון של הביורוקרטיה הסטאליניסטית היה מהפכת נגד בכל תחום, מלבד לכלכלה המולאמת. זכויות העובדים, הנשים והלאומים המדוכאים נמחצו באגרוף ברזל. במקום שמדינת הפועלים תדעך עם הזמן, כפי שראה זאת לנין, היא הפכה למכונת־ענק צבאית־משטרתית של דיכוי. הסטאליניזם היה דיקטטורה לאומנית, אורגניזם טפילי על גופה של הכלכלה המתוכננת.

עליית הסטאליניזם לא היתה תוצאה בלתי־נמנעת של מהפכת הפועלים, אך היא נגרמה מכורח נסיבות ממשיות: בידודה של המהפכה — בייחוד כשלונה של המהפכה הגרמנית של 1918–1923 — ופיגורה הכלכלי של רוסיה. אך הסטאליניזם לא היה יכול לתפוס את השלטון ללא התנגדות, ללא מהפכת־נגד עקובה מדם. ה"טיהורים" שערך סטאלין בשנים 1936–1938 לא היו פעולות אקראיות או עיוורות, אלא תגובתה של הביורוקרטיה לאופוזיציה ההולכת וגדלה לשלטונה. הנאשם העיקרי במשפטי הראווה היה בן בריתו של לנין משנת 1917, לאון טרוצקי, ותומכיו, שנכלאו והוצאו להורג לאלפיהם. טרוצקי — שהגן על תוכניתם הפוליטית של לנין והבולשביקים ופיתח אותה — גורש מברית המועצות בשנת 1929, ונרצח על ידי מתנקש שכיר ששלח סטאלין בשנת 1940 (ראה גליון מס' 49 של העיתון "Socialism Today", שהוא גליון מיוחד לזכר שישים שנה להתנקשות בטרוצקי). טרוצקי הפך לאויבו העיקרי של משטרו של סטאלין מכיוון שטרוצקי הנהיג את מהפכת 1917 ביחד עם לנין (בזמן שסטאלין היה הססני ונשאר בשוליים), ניתח וחשף את זוועות משטרו של סטאלין, והיתה לו תוכנית להפלת הסטאליניזם ולהחזרתה לשלטון של דמוקרטית הפועלים.

פוליטיקאים בורגנים וסוציאל־דומקרטיים במערב תקפו גם הם את טרוצקי כמנהיג מהפכני מקרסיסטי. הם הבינו שרעיונותיו היו לא רק איום על סטאלין אלא גם על כוחם של הקפיטליסטים. בזמן משפטי מוסקבה של 1936, ממשלת נורווגיה לא התירה לטרוצקי, ששהה בארץ זו באותו זמן, להגן על עצמו בפומבי. כאשר סטאלין ביטל את האינטרנציונאל הקומוניסטי (שהוקם בשנת 1918 במטרה לקשר בין קבוצות מהפכניות ברחבי העולם), במטרה לכרות ברית עם ארה״ב ובריטניה, ה"ניו יורק טיימס" כתב כי "סטאלין התנער סוף־סוף מרעיונותיו של טרוצקי לגבי מהפכה עולמית".

ראש מרגליו לשעבר של סטאלין, לאופולד טרפר, כתב מאוחר יותר: "אבל מי מחה בזמן ההוא? מי הרים את קולו במחאה? הטרוצקיסטים ראויים לכבוד זה. בהולכם בעקבות דוגמתו של מנהיגם, שזכה למכת גרזן בתמורה למאבקו העיקש, הם לחמו בסטאליניזם למוות והיו היחידים שעשו זאת... כיום, לטרוצקיסטים יש זכות להאשים את אלו שיללו יחד עם הזאבים." ("המשחק הגדול", 1977). ניתן להשוות את הערתו של טרפר לזו של וינסטון צ׳רצ׳יל, שבשנות החמישים כינה את סטאלין "מדינאי רוסי דגול".

לפני מהפכת הנגד של הסטאליניזם, הנהנהגה, תחת שלטונם של לנין וטרוצקי, לא שמה את האינטרסים האישיים שלה בקדימות הראשונה. פעולותיהם הונחו על ידי עקרונות, בראש ובראשונה לקיחת מאבק העובדים לרמה הגלובלית. כאשר הם נאלצו לסגת או להתפשר, הם הודו בכך באופן גלוי.

הסטאליניזם, לעומת זאת, השתמש בתנאים של שנות מלחמת האזרחים וברעב ההמוני על מנת לבנות מערכת פוליטית חדשה לגמרי. החברה הסטאליניסטית תוארה כאידיאל נעלה וכעולם של חלום. בפועל, הדיקטטורה יושמה, לא רק בברית המועצות אלא גם בכל הנפלגות ה"קומוניסטיות" ברחבי תבל, והמשיכה גם כאשר כלכלת המדינות הסטאליניסטיות היתה בשיאה, בשנות החמישים והשישים. הויכוחים החיים והמסורות של המפלגה הבולשביקית חוסלו כבר בשנות העשרים והשלושים.

הסטאליניזם סיפק מס שפתיים למהפכה, למרקס וללנין, והפך אותם לסמלים דתיים כיוון שדבר זה סייע בחיזוק המשטרים הללו. הביורוקרטיה רצתה לנכס לעצמה את המהפכה, דבר המוכיח בפני עצמו את כוח משיכתה. התוצאה הסופית, לעומת זאת, היתה פגיעה באמונם של העובדים ושל העמים המדוכאים ברחבי תבל ברעיונות המרקסיזם וה"לניניזם". ה"לניניזם" הפך לסיסמתה של דיקטטורה טפילית.

העיוות הסטאליניסטי של רעיונותיו של לנין ושל המרקסיזם התקבל כלשונו על ידי הסוציאל־דמוקרטים והמעמדות השליטים ברחבי העולם. לכל אלו היה אינטרס בהסתרתם של רעיונותיו האמיתיים של לנין. טרוצקי ותומכיו הגנו על מורשתו הפוליטית של לנין, ונתקלו בהתנגדות מצד כת פולחן האישיון שהקים סטאלין. בניגוד לביקורת השטחית מצד פוליטיקאים מערביים, לטרוצקי היתה תוכנית מדעית ומעמדית כנגד הקולקטיבציה הצבאית הכפוייה של החקלאות על ידי סטאלין בשנים 1929–1933 (בעוד כמה מהתעומלנים האנטי־לניניסטים טוענים שלנין היה זה שכפה את הקולקטיבציה).

בספרו "מהפכה שנבגדה", שפורסם בשנת 1936, טרוצקי הסביר בפירוט כיצד מדיניותו של סטאלין היתה מנוגדת לזו של לנין: בענייני תרבות, משפחה, חקלאות, תעשייה דמוקרטיה וזכויות לאומים. בכל הנושאים הבין־לאומיים, הסטאליניזם נפרד לחלוטין מהתוכנית ושיטות העבודה של לנין, ומעל לכל מההכרה בצורך בעצמאותו של מעמד העובדים: במהפכה הסינית של 1925–1927, במאבק כנגד הפאשיזם בגרמניה, במהפכה הספרדית של שנות השלושים ובכל שאר המאבקים המכריעים. הפרשנים האנטי־לניניסטיים של ימינו מציבים את עצמם במחנהו של סטאלין כנגד לנין וטרוצקי, באומרם שהמאבק המהפכני הוא "בלתי מציאותי".

1917: מה הושג?

המהפכה שהתחוללה בפברואר 1917 הפילה את משטרו הדיקטטורי של הצאר, אך הממשלה הזמנית שהחליפה את הצאר המשיכה במדיניות שהביאה למהפכה מלכתחילה. זוועותיה של מלחמת העולם הראשונה נמשכו, שאלת האדמות נותרה בלתי פתורה, דיכוי הלאומים הוגבר, הרעב בערים הורע, לא קוימו בחירות ודיכוי אדיר כוון כנגד הפועלים והאיכרים העניים. התפתחויות אלו, שבקושי מוזכרות על ידי ההיסטוריונים הבורגנים, היוו את הבסיס לתמיכה ההמונית בבולשביקים ולמהפכת אוקטובר.

בעוד שראמספלד ושות' מסתמכים על ססמאות בלבד, ספרים כגון "הספר השחור של הקומוניזם" הינם נסיונות לתת תוקף עובדתי והיסטורי ללהגו של ראמספלד. ניקולאס וורת', שכתב את הפרק על הבולשביקים, ניסה להתעלם מהפוליטיקה של סתיו 1917. הוא מרפרף במהירות על ההחלטות לגבי שלום ואדמה שהתקבלו על ידי הקונגרס השני של הסובייטים, הפגישה בה נבחרה הממשלה החדשה בראשות לנין.

פגישה זאת היתה זו שאימצה את המדיניות שנתבעה על ידי העניים מאז פברואר, ושביצועה החל כבר על ידם — החלוקה הדראסטית מחדש של האדמה. היו אלו הבולשביקים שיישמו בפועל את ססמתם של הסוציאל־רבולוציונרים "אדמה למעבדים אותה" — אדמה ל־100 מיליון האיכרים וחסרי האדמות. (הסוציאל־רבולוציונרים זכו לתמיכה רחבה מצד האיכרים, אך התפצלו לפי המעמדות בשנת 1917. הפלג השמאלי שלהם הצטרף לממשלת הסובייטים — לפני שהוא ניסה להפילה בשנת 1918). שלושים אלף בעלי אדמות עשירים, שנשנאו על ידי כל שכבות מעמד האיכרים, נושלו מאדמותיהם ללא פיצוי.

החלטת הממשלה הבולשביקית לגבי השלום היתה החלטה בעלת ממדים היסטוריים, שאליה כמהו מיליונים של חיילים ובני משפחותיהם במשך יותר משלוש שנים. השפעה זו של המהפכה הרוסית על המהפכה הגרמנית שבאה שנה לאחר מכן, של סיום מלחמת העולם הראשונה, נקברת לחלוטין על ידי מתקפת השקרים כנגד לנין והמהפכה.

וורת', ב"ספר השחור", כותב ש"הבולשביקים 'נראו כאילו' הם קוראים לעמים הלא־רוסיים לשחרר את עצמם". בפועל, הממשלה הכריזה על כל האנשים כשווים וריבוניים, תמכה בזכותם של כל העמים להגדרה עצמית, כולל הזכות למדינה משלהם, וביטלה את כל זכויות היתר הלאומיות והדתיות.

ההחלטות לביטול עונש המוות בצבא ולאיסור הגזענות, המראות את כוונותיו האמיתיות של משטר הפועלים, אינן מופיעות כלל ב"ספר השחור". אותו דבר נכון גם לגבי היותה של ברית המועצות המדינה הראשונה שהתירה בחוק את זכותן של הנשים להתגרש ולבצע הפלות. זכויותיהם של הפועלים להתארגן ושל אנשים מהשורה להשתמש במכבש הדפוס (שהפכה את חופש העיתונות ליותר ממילים ריקות), היו חדשות אף הן. דיווחיהם של עדי ראייה מאשרים את העובדה שניתן היה להביע ביקורת ברחוב. הרפורמיסטים המנשביקיים, כמו גם האנרכיסטיים, פעלו בחופשיות מלאה, ויכלו, למשל, לארגן הפגנות המוניות בלוויותיהם של גאורגי פלחנוב ושל הנסיך פיוטר קרופוטקין (1918 ו־1921, בהתאמה).

בקונגרס השלישי של הסובייטים, הראשון שנערך לאחר אוקטובר 1917, הרוב הבולשביקי גדל אף יותר. הועד המבצע החדש שנבחר בקונגרס זה כלל 160 בולשביקים ו־125 סוציאל־רבולוציונרים מהפלג השמאלי, אך גם כלל נציגים משש מפלגות אחרות ובכללם שני מנהיגים מנשביקיים. הדמוקרטיה הסובייטית התפשטה לכל איזור ולכל כפר, היכן שהפועלים והאיכרים העניים הקימו גופים חדשים של כוח פוליטי — הסובייטים המקומיים — שהפילו את השליטים הישנים. משטר הסובייטים מנע מקבוצות חברתיות קטנות ומיוחסות להצביע: אלו ששכרו את האחרים עבור רווח או שהתפרנסו מעבודתם של אחרים, נזירים וכמרים, וכן גם פושעים. ניתן להשוות זאת עם רוב ארצות אירופה, שבהן לרוב מעמד העובדים ולכל הנשים לא היו זכויות התאגדות וזכות הצבעה.

לנין הסביר את משמעותה ההיסטורית של המהפכה: "הממשלה הסובייטית היא הממשלה הראשונה בעולם (באופן טכני, השנייה, כיוון שהקומונה הפריזאית החלה לבצע אותו הדבר ב־1871) שגייסה את העם, ובייחוד את העם המנוצל, לתפקידי מינהל. ישנם אלפי מכשולים החוסמים בפני ציבור העובדים את הדרך לבתי הנבחרים הבורגניים (שבפני עצמם אינם מקבלים את ההחלטות החשובות באמת בדמוקרטיה הורגנית, החלטות המתקבלות בבורסה ובבנקים) והעובדים יודעים וחשים, רואים ומבינים היטב שבי הנבחרים הבורגניים הם מוסדות זרים להם ומהווים כלי לדיכוי מעמד העובדים בידי הבורגנות, מוסדות המעמד העויין לעובדים, המיעוט המנצל את העובדים."

בד בבד עם תפיסה זו היתה תמיד ללנין פרספקטיבה אינטרנציונליסטית. הוא אף הזהיר מפני שימוש בניסיון הרוסי כדגם לחיקוי בכל ארץ: "הדמוקרטיה הפרולטרית, שהממשלה הסובייטית היא אחת מצורותיה, הביאה להתפתחותה והתפשטותה של דמוקרטיה שלא היתה כמותה מעולם, עבור הרוב המוחלט של האוכלוסייה, עבור המנוצלים והעם העובד". "יש לשים לב לכך ששאלת נישול זכות הבחירה מהמנצלים היא שאלה רוסית לחלוטין ולא שאלה של הדיקטטורה של הפרולטריון ככלל." (המהפכה הפרולטרית והרגנט קאוטסקי, 1918)

לנין ציין כי ניצחון עבור מעמד העובדים "לפחות באחת מהמדינות המתקדמות" ישנה את תפקידה של המהפכה הרוסית: "רוסיה תחדל להיות דגם לחיקוי ותחזור להיות ארץ נחשלת (במובן ה'סובייטי' והסוציאליסטי של המילה)." (מחלת הילדות של השמאליות בקומוניזם, 1920)

"מסע הצלב" האנטי־סובייטי

בפטרוגרד, נציגיהם של העובדים תפסו את השלטון באוקטובר כמעט ללא שפיכות דמים. אדרבא, הבולשביקים היו סלחניים מדי כלפי אוייביהם. במוסקבה, גנרלים שניסו לעצור את העובדים בכוח הנשק לא נאסרו במידה והם הבטיחו לא לעשות זאת שוב!

אוייביה של המהפכה הרוסית, לעומת זאת, פעלו על פי הגישה שקבעה כי "נגד הבולשביקים כל האמצעים כשרים", כפי שציין ויקטור סרג' בספרו "השנה הראשונה של המהפכה הרוסית" (1930). בתחילה הם חשבו שהצבא ימחוץ באופן ישיר את הממשלה החדשה מיד לאחר אוקטובר. כאשר צעד זה נכשל, הם הסיתו להתקוממות ולחבלה, בעודם מחמשים מחדש את הצבא ה"לבן" הקונטר־מהפכני.

הלאומים המדוכאים — הארצות הבלטיות, פינלנד, אוקראינה וכו' — היו תחת שלטונה הישיר של הממשלה הזמנית שהוקמה בפברואר 1917. בהתחשב באפשרות להגדרה עצמית של לאומים לאחר אוקטובר, הבורגנות הלאומית התבלטה לא ברצונה לעצמאות, אלא דווקא בהזמנתם של כוחות אימפריאליסטים להתקיף את הממשלה המהפכנית. באוקראינה, הצבא הגרמני הביע את "תודתו" על ידי ביטול ה"ראדאן" (פרלמנט) שהזמין אותו מלכתחילה. זכויותיה הלאומיות של אורקאינה לא הובטחו עד אשר כוחם של הסובייטים, תחת הבולשביקים, ניצח.

הסופר האנטי־לניניסטי השוודי, סטפאן סקוט, הוכיח מבלי שהתכוון לכך את השפעתה המשחררת של המהפכה, והראה כיצד השפעה זו חוסלה על ידי סטאלין מאוחר יותר: "תחת שלטונו של הצאר, השפות האוקראיניות והבלורוסיות היו מחוץ לחוק. לאחר המהפכה, התרבות העצמאית התפתחה במהירות בשתי מדינות אלו, כולל ספרות, תאטרון, עיתונות ואומנות. סטאלין, לעומת זאת, לא היה מעוניין שה'עצמאות' תגיע עד כדי עצמאות אמיתית. לאחר שנות השלושים לא נותר כמעט כל זכר מהספרות האוקראינית והבלורוסית — כמעט כל הסופרים הוצאו להורג בירייה או נשלחו למותם במחנות מאסר.

וורת' כתב ב"ספר השחור", במטרה ליצור רושם של בידודם של הבולשביקים, שלאחר אוקטובר "רק אנשים מהפלג השמאלי של הסוציאל־רבולוציונרים" היו היחידים ששיתפו פעולה עם הבולשביקים. אך הוא אינו מודה בכך שבסוף שנת 1917, לא היתה כלל אופוזיציה משמעותית שבכוחה היה לעמוד מול הממשלה. חולשתה של האלימות הקונטר־מהפכנית, בשלב זה, מראה גם את התמונה הנכונה של מטרותיהם האמיתיות של הבולשביקים. אם מטרתו של לנין היתה באמת להתחיל במלחמת אזרחים — כפי ש"הספר השחור" ואחרים טוענים — אזי מדוע מלחמת האזרחים לא פרצה עד למחציתה השנייה של שנת 1918?

במחצית הראשונה של 1918, הוצאו להורג על ידי הצד ה"אדום" בסך הכל 22 אנשים — פחות מאשר הוצאו להורג בטקסס תחת שלטונו של המושל ג׳ורג' W. בוש. פוליטיקה של עיתות שלום שלטה בכיפה. בסובייטים התקיימו ויכוחים ערים בין הבולשביקים לזרמים פוליטיים אחרים.

לעומת זאת, מעמד הקצינים והבורגנות הרוסית והעולמית היו נחושים לפעול באופן צבאי. מלחמת האזרחים בפינלנד באביב 1918, בה ניצח הצד ה"לבן" במחיר מותם של 30,000 פועלים ואיכרים עניים, היתה חזרה גנרלית למה שתוכנן להתבצע ברוסיה. ברית חדשה נכרתה במהירות עם שתי מעצמות אימפריאליסטיות שהיו במלחמה זו נגד זו במשך שלוש שנים (15 מיליונים מתו במלחמת העולם הראשונה) במטרה לפלוש ולהביס את המהפכה הרוסית. התעמולה הבריטית כנגד גרמניה התעלמה לחלוטין מהפלישה הגרמנית לרוסיה באביב 1918.

היה זה צ׳רצ׳יל אשר טבע בשנת 1919 את הביטוי "מסע הצלב האנטי־סובייטי של 14 מדינות". באותה תקופה, הממשלה הסובייטית הוקפה על ידי הגנרלים ה"לבנים", פיוטר קרסנוב ואנטון דניקין, מדרום, הצבא הגרמני ממערב והכוחות הצ׳כיים ממזרח.

רוב הפלישה התרחשה בשנת 1918. כוחות בריטיים הגיעו לנמל מורמנסק, בצפון־מערב רוסיה, ביוני. חודשיים מאוחר יותר, כוחות בריטיים וצרפתיים השתלטו על ארקאנגלסק וארה״ב הצטרפה אליהם מאוחר יותר. ארה״ב, עם 8,000 חיילים, ויפאן עם 72,000, פלשו לוולאדיווסטוק שבמזרח הרחוק באוגוסט. כוחות גרמניים וטורקיים כבשו את גרוזיה, שהועברה מאוחר יותר לשליטה בריטית. גרוזיה הפכה לבסיס עבור צבאו של הגנרל דניקין. בין שאר המעורבים היו רומניה, לגיון של צ׳כים שבויי מלחמה לשעבר, פולין, הונגריה, בולגריה והארצות הבלטיות.

בשלושים לאוגוסט 1918, המנהיג הבולשביקי מויסיי אוריטסקי (Moisei Uritsky) נרצח, ולנין נפצע קשה בנסיון התנקשות בחייו. חודשיים קודם, הפלג הימני של הסוציאל־רבולוציונרים רצח בולשביק נוסף, ו. וולודרסקי (V. Volodarsky), שכיהן כקומיסר העיתונות של הסובייט של פטרוגראד. צמאון הדם של מפלגות האופוזיציה הוכח שוב בבאקו, בירת אזרבאיג׳אן. הבולשביקים איבדו את הרוב שלהם בסובייט של באקו, והמנשביקים והסוציאל־רבולוציונרים הזמינו את הצבא הבריטי על מנת "להקים דמוקרטיה". בניגוד למיתוס הרווח, המנהיגים הבולשביקיים התפטרו ללא קרב — אך נעצרו והוצאו להורג בפקודתו של הגנרל הבריטי ו. טומפסון. מציאות מלחמת האזרחים הביסה את נכונותם של הבולשביקים לאפשר למפלגות אחרות לזכות ברוב במעמד הפועלים.

אין דבר במשותף בין ה"טרור האדום" שהוכרז על ידי הבולשביקים בספטמבר 1918 לבין מה שמכונה "טרוריזם" בימינו. ה"טרור האדום" היה ציבורי, הוסכם על ידי הסובייטים וכוון כלפי אלו שהכריזו מלחמה על הממשלה ועל הסובייטים.הוא הופעל למען הגנתה של המהפכה ושחרור המדוכאים, כנגד הניצול האימפריאליסטי של הקולוניות והעבדים.

הדוגמאות של פינלנד ובאקו הוכיחו עד כמה רחוק היו מוכנים הגנרלים הקונטר־מהפכניים ללכת. אפילו וורת' ב"ספר השחור" נאלץ להתייחס להלך הרוח ששרר במחנה ה"לבן". "הלאה היהודים והקומיסרים" היתה אחת הססמאות שכוונו כנגד לנין וכנגד גאורגי זינובייב, בולשביק בכיר (שבסופו של דבר הופלל במשפטי הראווה של סטאלין והוצא להורג בשנת 1936). ניתן להסביר את הברוטליות של מלחמת האזרחים באוקראינה אך ורק כתוצאה של האנטישמיות של מהפכת־הנגד. החיילים ה"לבנים" לחמו תחת ססמאות כגון "אוקראינה לאוקראינים, בלי בולשביקים או יהודים" ו"מוות ליהודים החלאות". הצבא האדום דיכא את מרידות הקוזאקים שקושרו לכוחותיו של אדמירל אלקסנדר קולצ׳אק. הספר השחור טוען שהקוזאקים נרדפו במיוחד, אך כוונותיהם היו למעשה ברורות ובלתי־מתפשרות: "אנו הקוזאקים... נגד הקומוניסטים, הקומונות (חקלאות קולקטיבית) והיהודים". וורת' מעריך שכ־150,000 איש נרצחו בפוגרומים האנטישמיים שבוצעו על ידי כוחותיו של דניקין בשנת 1919.

אלטרנטיבה נוספת?

ברוסיה של שנת 1917 והשנים שבאו אחריה לא היתה אפשרות של "דרך שלישית" בין כוחם של הסובייטים ודיקטטורה צבאית־משטרתית ריאקציונרית. המנשביקים והסוציאל־רבולוציונרים, יותר מכל קבוצה אחרת, העמידו נושא זה במבחן. כבר בזמן מלחמת העולם הראשונה, חלק גדול מהמנהיגות המנשביקית תמך והצטרף למחנה השוביניסטי או הפטריוטי ותמכו במלחמתה האימפריאליסטית של רוסיה הצארית. כאשר הסובייטים פיזרו את האסיפה המכוננת בינואר 1918, שתי מפלגות אלו נכנסו למשא ומתן עם נציגים צרפתיים ובריטיים. בשיתוף פעולה עם מפלגת ה"קאדטים" (דמוקרטים קונסטיטוסיוניים) הבורגנית, הם הקימו אסיפה מכוננת חדשה בסמארה אשר בדרום־מערב רוסיה, ביוני 1918, תחת הגנה צ׳כית. אסיפה זו פיזרה את הסובייטים באיזור שליטתה. מעשי טבח רבים בוצעו בבולשביקים. אפילו עיתוניה של האסיפה עצמה דיברו על "מגיפת מעשי לינץ'".

הטיעון הסופי של המערכה האנטי־לניניסטית והאנטי־מהפכנית הינו שה"קומוניזם" אחראי למותם של יותר מ 85 מיליון איש — גדול האנטי־קומוניסטים, RJ רומל, טוען שהמספר הינו 110 מיליון. אך אפילו בחינת הנתונים המצויים ב"ספר השחור" סותרת את הטענה שמשטריהם של לנין וסטאלין היו אותו הדבר. סטפאן קורטואה טוען ש 20 מיליון מ"קורבנות הקומוניזם" נהרגו בברית המועצות. עבור התקופה שבין השנים 1918–1923, לעומת זאת, מספרם של הקורבנות מתואר כ"מאות אלפים". ניתן להשוות נתון זה שלגבי מלחמת האזרחים, למשל עם ה־600,000 שנהרגו בהפצצות האמריקנים בקמבודיה בשנות השבעים, או עם שני המיליונים שנהרגו כתוצאה מההפיכה הצבאית באינדונזיה של שנות השישים. "הספר השחור" מאשים את לנין והבולשביקים באחריות לכל ההרוגים שבמלחמת האזרחים הרוסית, כולל 150,000 שנרצחו בפוגרומים שבוצעו על ידי הצבא ה"לבן". על פי סרג', הרשויות הסובייטיות הוציאו להורג 6,000 איש במחצית השנייה של 1918, פחות מאשר מספר ההרוגים ביום אחד בקרב על ורדן (Verdun) במלחמת העולם הראשונה.

מהתקופה שלפני מותו של לנין, קורטואה מונה גם חמישה מיליון מתים כתוצאה מרעב בשנת 1922. הקומוניסטים הרוסים ותומכיהם ברחבי העולם הוכיחו כיצד אסון זה היה תוצאה של החרם הכלכלי ומדיניות ההרעבה המכוונת שהפעילו מעצמות המערב נגד רוסיה מאז שנת 1919. היבוא והיצוא מרוסיה שאפו לאפס. שבדיה היתה בין המדינות שהטילו מצור על רוסיה הסובייטית.

אפילו האקדמאים האנטי־לניניסטים "סופרי הגופות" רושמים בסופו של דבר את רוב המיתות "שנגרמו על־ידי הקומוניזם" ככאלה שהתרחשו תחת משטרו של סטאלין או תחת המשטרים הסטאליניסטיים שבאו אחריו. למרות זו, עובדות אלו אינן משנות את עמדותיו של קורטואה או של אנטי־קומוניסטים אחרים. הם אינם מזהירים מפני סטאליניזם, אלא מפני "הרצון לשנות את העולם בשם אידיאל".

הצבא האדום ניצח במלחמת האזרחים כתוצאה מהתמיכה העצומה במהפכה החברתית, ברוסיה כמו גם בשאר העולם. היה זה האיום של מהפכה בבית שאילץ את המעצמות האימפריאליסטיות לסגת מרוסיה. בתוך שישה חודשים מהקמתו של האינטרנציונל הקומוניסטי בשנת 1918, הצטרפו אליו מיליון חברים. מחציתם התגוררו בארצות ובאיזורים שבהם שלט בעבר הצאר הרוסי. למפלגות הקומוניסטיות החדשות ברחבי העולם, למרות זאת, לא היה הניסיון שצברו הבולשביקים, שבנו את מפלגתם במשך שני עשורים של מאבקים — מהפכת 1905, התמיכה המאסיבית בבולשביקים בשנים 1913–1914 וכו'. תבוסתן של המהפכות בשאר אירופה — ומעל לכל, בגרמניה — הניחה את הבסיס לסטאליניזם. כעת הגיע זמנו של דור חדש של סוציאליסטים ללמוד את לקחיהם האמיתיים של לנין והבולשביקים, בהכנה לאירועים מזעזעי־העולם העומדים בפנינו.