להצית מחדש את אש המרד! ללמוד מהפנתרים השחורים "...מדינה אשר חצי מתושביה מלכים וחצי עבדים מנוצלים — אנו נעלה אותה באש. ...לאזרח הדפוק: אתה דפוק לא מפני שנולדת, חלילה, דפוק. אלא מפני שדופקים אותך" (מתוך פלאייר של המפקדה הארצית של "הפנתרים השחורים" בישראל, 28.08.1971) 6,116
עוד גזירות, עוד התקפות על העובדים והעניים. רבע מכלל האוכלוסייה ושליש מהילדים בישראל חיים מתחת לקו העוני הרשמי. 60% מהשכירים העניים מועבדים במישרה מלאה. למעלה מ־10% מהעובדים הם מחוסרי־עבודה. העבודות הזמניות, החלקיות, נטולות התנאים הסוציאליים הופכות בשקט לגזירת חייהם של חלק הולך וגדל מהעובדים בארץ. ישראל של שנות ה־2000 היא מדינה שהמלכים בה הם כמה בעלי הון, משפחותיהם והאליטה המצומצמת המקיפה אותם. השאר הם העבדים המנוצלים המודרניים. בשעה שאין אף מפלגה שמייצגת את העובדים ואת העניים, וכשהביורוקרטיה בהסתדרות מוכרת לפי התור את כל מגזרי העובדים ועוזרת לשבור את העבודה המאורגנת, מתייאשים אנשים רבים ממאבק לשינוי המצב. רבים מתגעגעים לפנתרים השחורים — אותם ענקים היסטוריים שקמו ואמרו: "לא עוד"! חלק גדול מתקציבי הרווחה, שכיום מקוצצים, הוא הישג שהושג בזכות מאבקם הנחוש. אבל הפנתרים השחורים תמיד הזכירו לאנשים שאם הם לא יקומו וילחמו בעצמם, לא יהיה מאבק ואף קבוצה קטנה לא תוכל לעצור לבדה את האפליה, הניצול והדיכוי. האליטה לא תיתן כלום מטוב ליבה וכשיזדמן לה היא תיקח הכל בחזרה. רעידת האדמה החברתיתהפנתרים השחורים בישראל קמו בתחילת שנת 1971 מתוך שכונות העוני בירושלים והפכו לאיום אמיתי על ממשלתה השנואה של גולדה מאיר ועל הממסד הגזעני של "המערך" (מפא״י־מפ״מ). הם העזו לקרוא תיגר על סדר הדיכוי הקיים. במשך שלוש שנים הסעירה התנועה את ישראל וחלק מפעיליה המשיכו לפעול גם במהלך השנים הבאות. בניגוד לתעמולת הממשלות השונות, הם הבהירו שמצב העוני והמצוקה הוא לא גזירת גורל. הפנתרים הובילו עשרות אלפים משכונות מוסררה וקריית־יובל בירושלים, התקווה בתל־אביב ושכונות עוני נוספות ברחבי הארץ במאבק נגד האפליה העדתית, העוני והדיכוי השיטתי. בהשראת הפנתרים השחורים בארה״ב, הם הפכו את המחאה נגד פעולות השלטון להתנגדות פעילה בשטח. המדינה ניסתה לפרק את התארגנות הפנתרים בכל מחיר כבר מתחילת דרכה. עוד לפני ההפגנה המתוכננת הראשונה נעצרו הפעילים המרכזיים בהוראה ישירה של הממשלה. בהזדמנויות רבות הופעלה אלימות משטרתית כבדה, אך במקביל נעשו גם ניסיונות כושלים לקנות את ההנהגה ולשחד אותה. כל אלה לא הרתיעו אותם. הם הבינו והסבירו שלא צריך להתחנן לזכויות, אלא לדרוש אותן ולקחת אותן. ניסיונות הדיכוי מצד המשטרה זכו לתגובת מגננה הולמת: אבנים ובקבוקי־תבערה השיא היה בהפגנות האלפים ב"ליל הפנתרים" ב־18 במאי ובהפגנה בה נשרפה תמונתה של גולדה ב־23 באוגוסט 1971. בהובלת התנועה השתלטו משפחות על בתים ודירות ריקות כתשובה למצוקת הדיור והפכו אותן ל"שיכונים עממיים" של הפנתרים. שכונות יצאו נגד הקיצוצים בתקציבי החינוך, השיכון והסעד והבטיחו לא להסתפק בהפגנות ולהמשיך ולהרחיב את פעולותיהם. פנקסי מילואים הוחזרו לרשויות והוכרז סירוב לשירות מילואים לאות מחאה. גולדה נאלצה להיפגש איתם כבר באפריל 1971, אותה פגישה שבעקבותיה אמרה עליהם ש"הם לא נחמדים". האליטה הישראלית נאלצה לבסוף להכיר בכוחם המתעצם והוקמה ועדת חקירה ממשלתית שנועדה, כמו כל אותן ועדות חקירה, לעצור את כדור השלג ולהרגיע את השטח. פחות משנה לאחר תחילת פעילותם הונח על שולחן הכנסת "תקציב הפנתרים" (27.03.1972), ובו תוספות משמעותיות לתקציבי החינוך, השיכון והסעד. זה היה הוויתור הראשון, אבל הוא לא היה מספיק. הפנתרים המשיכו לערער על העיוותים החברתיים ועל שליטת האליטה. הם דרשו פיתרון מורגש לעוני, חינוך חינם לכולם מהגן ועד האוניברסיטה וסוף לאפלייה הגזענית. למרות קמפיין ההסתה החריף שנוהל נגדם בתקשורת הממסדית, הצליחו הפנתרים לקדם את הרעיונות שלהם באמצעות הפעילות הנחושה בשטח ואפילו הפיקו עיתון עצמאי — "דבר הפנתרים השחורים" — לצורך הבהרת עמדותיהם ומתן דיווחים נאמנים מהמאבק. לא רק מאבק עדתיבשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, האליטה הציונית האירופאית־אמריקאית שמה לה למטרה לבנות כאן העתק של מדינה קפיטליסטית מערב־אירופאית. יהודים שהיגרו בעבר או באותה התקופה ממדינות ערב, מזרחים, היוו את רוב האוכלוסייה. הם שימשו את האליטה השלטת בסך הכל ככלי להבטחת רוב יהודי בישראל וככוח עבודה זול ועני. האפליה היתה מובהקת והממשלות הראשונות לא התאמצו להסתיר אותה. גולדה בעצמה הבהירה שהיהודים דוברי היידיש הם עבורה "היהודים האמיתיים" ו"הזן העליון", כדבריה, ושיקפה בכך את הגזענות המושרשת במפלגות השלטון. האליטה השלטת השתמשה אז, בדומה להיום, בטקטיקה הקלאסית של "הפרד ומשול" כדי להפריד בין הקבוצות השונות של העובדים והמדוכאים. עובדים אירופאים הוסתו ככלל נגד עובדים מזרחים וערבים, ואילו העובדים המזרחים הוסתו נגד העובדים הערבים. זה עבד עד רמה מסויימת. אבל מקרב המזרחים המדוכאים הופנתה יותר ויותר אצבע מאשימה כלפי "אשכנזים" ככלל. הזעם התפרץ בכמה וכמה הזדמנויות, גם בתוך הצבא, ואף הוביל להתפרצות מרד ואדי סאליב בשנת 1959, אבל לקח עוד עשור עד שהמחאה הפכה להתנגדות של ממש. הפנתרים השחורים החליטו לשים סוף לדיכוי הכלכלי, התרבותי, להתעללות המשטרה בשכונות, להשפלה היומיומית ולשקרים על עליונות התרבות ה"אשכנזית". המאבק היה עדתי בעיקרו, אך בהמשך הבינו רבים ממנהיגי הפנתרים את המשחק של הממסד ופנו לכיוון של מאבק מעמדי רחב. כך ניסחו זאת בתקופת פעילותם האחרונה: "בארץ חיים שני מעמדות: השבעים והדפוקים. אין אפליה של עדה זו או אחרת. יש קיפול של מעמד שלם, מעמד הרוב הדפוק, ברובו מבני עדות המזרח" (קמפיין הבחירות, דצמבר 1973). הם הבינו גם את השקר שמאחורי חירחורי המלחמה הלאומניים, שלא מציעים לא ביטחון ולא רווחה. הפנתרים קראו להיאבק בכנופיית הפאשיסטים של מאיר כהנא ובארגונים הלאומניים האחרים, שהתגייסו מן היום הראשון לצד הממשלה בניסיון לחסל את המאבק. לדוגמא, ביוני 1971, כמה ימים לאחר שממשלת "המערך" שלחה את מג״ב להטיל סגר על שכונת התקווה בתל־אביב ולדכא הפגנות, הגיעו בריונים מטעם מפלגת "חירות" של מנחם בגין ומחצו בעצמם הפגנת מחאה שהתקיימה במקום. כמה מהפנתרים נעצרו באותו החודש באשמה שהחזיקו בקבוקי תבערה שתכננו להשליך על משרדיו של כהנא. ה"הפרד ומשול" הפך להיות הרבה יותר ברור. כוכבי שמש, אחד ממנהיגי הפנתרים, אמר כי הוא מאשים "את הממשלה ואת התקשורת בהסתת הספרדים בעוינות נגד הערבים". הוא הסביר: "היו לנו שיחות והבנו את הצורך שלהם בעצמאות ובחיסול הכיבוש והסכמנו שהבעיה של המזרחים וגם של הערבים שלובות אחת בתוך השנייה. לא יהיה שוויון ולא יהיה סיכוי למזרחים כל עוד יש כיבוש ויש מאבק לאומי, ומצד שני המאבק הלאומי לא יסתיים כל עוד המזרחים נמצאים בתחתית הסולם ולמעשה מהווים מנוף אנטי ערבי". צ׳ארלי ביטון, גם הוא מהנהגת הפנתרים, תיאר זאת כך: "התחלנו את הפעילויות שלנו במאבק נגד העוני, אולם הבנו בהדרגה שהמאבק הוא גם למען הפלסטינים המדוכאים באותה מידה... עלינו להיאבק נגד ממשלה הנותנת למיעוט לשלוט על הרוב ועלינו לתמוך בעניים נגד העשירים" (20.11.1972). מהתנגדות למהפכהמהתנגדות פעילה של קבוצה מדוכאת במיוחד, היה צורך להרחיב את התנועה שתפעל יחד עם עובדים מאורגנים במוקדי הכוח של הכלכלה כמו עובדי החשמל, המים והנמלים. צורך זה הביא אותם להתמודד בבחירות להסתדרות הישנה ב־1973 ואף לזכות בשלושה מושבים בוועד הפועל. ניסיון הכניסה שלהם להסתדרות המורים נחסם "טכנית". מלחמת יום כיפור אמנם דחקה את תנועת הפנתרים הצידה, אבל העצימה את הכעס כלפי הממסד ונתנה דחיפה לאותו כדור־השלג שהתפתח לבסוף ל"מרד הקלפיות" שהפיל את "המערך" ב־1977. הלחץ שהפעיל מאבק הפנתרים הכריח את האליטה, שהחלה בשלב הזה לפנות לעבר מדיניות ניאו־ליברלית, דווקא לחזק באופן זמני את תקציבי הרווחה, בניסיון להשתיק את המאבק. לראשונה החלה המדינה לספק את קיצבאות הילדים ותשלומי הבטחת הכנסה. בגין והליכוד ניצלו את ההתנגדות לשלטון הקודם ואת פתקי ההצבעה של המזרחים לטובת התוכניות של חלק אחר מאותה האליטה. הפנתרים השחורים התנגדו לבזבוז סכומי עתק על פרוייקט בניית ההתנחלויות על חשבון השקעה בשכונות ובעיירות הפיתוח. מספר פעילים מהפנתרים אף השתלטו למשך ארבע שעות על ההתנחלות האמריקאית "אלעזר" שבגוש עציון בשנת 1979. למרות שהאליטה הישראלית נדרשה לסגת מעט מהאפליה הגזענית המובהקת, התברגות של פוליטיקאים מזרחים לתוך הממסד הוכיחה עצמה כחסרת תועלת, בדיוק כשם ששר המשטרה העיראקי של גולדה, שלמה הילל, לא הפחית את רמת האלימות שהופעלה כלפי הפנתרים השחורים. לא רק שמבחינה כלכלית מצב מרבית המשפחות המזרחיות לא השתנה משמעותית, אלא שגם האלימות המשטרתית הרצחנית היא עדיין לא היסטוריה. הפנתרים השחורים סללו את הדרך למהפכה החברתית שתשים סוף לדיכוי, לעוני ולשפיכות הדמים באזור. הם לא סיימו את העבודה. תנועת האוהלים והתארגנויות המחאה השונות לאורך שנות ה־1980 ועד היום הצביעו על הצורך במאבק הלוחמני הכולל בו פתחו הפנתרים. הגיע הזמן ללמוד את הלקחים העיקריים מהפנתרים השחורים ולבנות תנועה חזקה יותר שתוכל להביא את המאבק לניצחון. רבים מחכים לפנתרים חדשים שיבואו לגאול את המאבק החברתי. הפנתרים השחורים הזהירו מגישה כזאת. מרבית פעילותם התמקדה בשכונות. כשסחבו מיכלי שמן ממפעל, כמו רובין הוד, והעבירו אותם לתושבים, הם ניסו להראות מה אפשר וצריך להשיג במאבק. במבצע אחר נלקחו בקבוקי חלב משכונה עשירה לטובת תושבי שכונה ענייה (14.03.1972), אבל הפעם המסר היה ברור. כך סיכם זאת צ׳ארלי ביטון בסרט "הפנתרים השחורים מדברים" בשנת 2003: "לקחנו את החלב משכונת רחביה והשארנו לאנשים שם כרוז שמסביר את המעשה. כתבנו להם, אנחנו ניקח היום את החלב שלכם ונעביר אותו לאנשים שבאמת אין להם חלב. אנחנו מניחים שבמרבית המקרים החלב נועד בכל מקרה לכלבים וחתולים. אחר־כך... חילקנו אותו בשכונות וגם שם הצמדנו לחלב כרוז שאומר: אנחנו הפעם הצלחנו להביא לכם חלב לילדים שידכם לא תמיד יכולה להשיג, אבל אל תתרגלו כי אנחנו לא יכולים לעשות את זה כל יום. אם תתלכדו ותצטרפו נפעל ונשיג יחד עוד הרבה". אולי יעניין אותך גם... |
גב סולידרי למאבק סוציאליסטי
מאבק סוציאליסטי לא מקבלת תרומות מתאגידים, גופים ממשלתיים או קרנות הון — אלא מסתמכת על חברות וחברי התנועה ועל מימון המונים. מימון עצמאי הכרחי להבטחת מאבק עצמאי למען האינטרסים של אנשים עובדים ועובדות, קהילות מוחלשות ומודרות, למען הצעירות והצעירים, ולקידום סולידריות בינלאומית ואלטרנטיבה סוציאליסטית אמיתית על סדר היום. בעזרתך נוכל לעשות יותר. בעזרת תרומה סמלית קבועה של 10 שקלים לחודש או יותר, תוכלו לעזור לבנות גב סולידרי לחיזוק הפעילות של מאבק סוציאליסטי. כמובן שניתן לבטל את התרומה החודשית בכל עת. כתבות קשורות דיווחים ועדכונים
צועקות די למלחמה
מחאה נגד המלחמה ביום הנשים הבינלאומי
סטודנטים נגד המלחמה
דקת דומיה רועמת בקמפוס נגד המלחמה ונגד ההשתקה
לעצור את הרדיפה הפוליטית
מורים, מורות ותלמידות: ציד מכשפות?! לא בבית ספרנו!
הפגנת "נשים דורשות חיים"
לעצור את מרחץ הדמים, לדרוש "כולם תמורת כולם"
חיפה
מאות בהפגנה חוצת קהילות לאומיות דרשו לעצור מיידית את מרחץ הדמים
|
מאבק סוציאליסטי לא מקבלת תרומות מתאגידים, גופים ממשלתיים או קרנות הון — אלא מסתמכת על חברות וחברי התנועה ועל מימון המונים. מימון עצמאי הכרחי להבטחת מאבק עצמאי למען האינטרסים של אנשים עובדים ועובדות, קהילות מוחלשות ומודרות, למען הצעירות והצעירים, ולקידום סולידריות בינלאומית ואלטרנטיבה סוציאליסטית אמיתית על סדר היום.
בעזרתך נוכל לעשות יותר. בעזרת תרומה סמלית קבועה של 10 שקלים לחודש או יותר, תוכלו לעזור לבנות גב סולידרי לחיזוק הפעילות של מאבק סוציאליסטי. כמובן שניתן לבטל את התרומה החודשית בכל עת.