English العربية RSS יוטיוב טוויטר פייסבוק
X
מאבקים חברתיים · העבודה המאורגנת · כלכלה · פוליטיקה · כיבוש ושלום · המזה״ת · בינלאומי · סטודנטים · נוער · נשים · להט״ב · בריאות · סביבה · היסטוריה ותיאוריה · התנועה
 
פרספקטיבות אזוריות 2013
מהפכה
ומהפכת–נגד במזרח התיכון ובצפון אפריקה

המסמך הבא על "האביב הערבי" והמגמות של המהפכה ומהפכת־הנגד באזור הוא אחד מבין המסמכים של הוועידה הארצית ה־8 של תנועת "מאבק סוציאליסטי", שהתכנסה ב־27–28 בספטמבר 2013. לאחר שבועות של דיונים מקדימים בסניפים, נידונו ואומצו בוועידה הארצית שורה של מסמכים והחלטות ובהם מסמכי פרספקטיבות על המשבר הקפיטליסטי העולמי ועל ההתפתחויות האזוריות. כינוס נוסף של הוועידה בתוך מספר חודשים יעסוק במסמך מרכזי על הפרספקטיבות לישראל ולשטחים הפלסטיניים.

המסמך מתפרסם שעה שברקע יוצאים המונים בסודן לרחובות תחת הקריאה "העם רוצה להפיל את המשטר". למרות מלחמת האזרחים המדממת בסוריה וההסתבכות של המהפכה במצרים, המהפכות של "האביב הערבי" עוד לא אמרו את מילתן האחרונה.


הקדמה

ההתקוממויות ומהפכות "האביב הערבי" שפרצו החל מדצמבר 2010 הן מההתפתחויות החברתיות החשובות ביותר בהיסטוריה של העולם הערבי ושל המזרח התיכון ויש להן השפעה עמוקה על המצב העולמי. תנועות ההמונים, סוכני השינוי העיקריים בכל מהפכה, זיעזעו לחלוטין את כל המשטרים באזור כשהסתערו על העתיד עם קריאת הקרב "העם רוצה להפיל את המשטר!". בצל החשש מהמהפכה הקריבו המעמדות השליטים בתוך פרק זמן קצר יחסית את בן־עלי בתוניסיה אחרי 23 שנים בשלטון, את מובארכ במצרים אחרי 31 שנים ואת ס׳אלח בתימן אחרי 33 שנים. נחשול של מחאה והתקוממות עממית קיבל ביטוי ברמות שונות כמעט בכל מדינות המזרח התיכון וצפון אפריקה, למעט קטאר ואיחוד האמירויות. הוא החל לשנות את פני האזור כולו והכה הדים ברחבי העולם. בלוב, הייתה זו בהתחלה התקוממות עממית אמיתית שקראה תיגר על הדיקטטורה של קדאפי, ששלט במשך 42 שנים, ובאופן דומה התפתחה בתחילה התקוממות עממית גם נגד משטר אסד בסוריה. הפגנות ענק אילצו את המשטר באלג׳יריה לבטל את חוקי החירום שהוכרזו בתקופת מלחמת האזרחים לפני שני עשורים ובמדינות נוספות נאלצו השליטים לספק ויתורים פוליטיים וכלכליים מסוימים. בירדן הביאה המחאה להחלפת חמש ממשלות בתוך כשנתיים.

מחאות של פליטים פלסטינים והמחאה הפלסטינית נגד יוקר המחיה שאבו השראה ברורה ממהפכות "האביב הערבי", ובאופן משמעותי כך גם מאבקי עובדים ישראלים והמחאה החברתית בישראל. בחברה הישראלית זה קרה למרות הטיפוח של הלאומנות וההפחדה הביטחונית על־ידי המעמד השליט, שהייתה חזקה יותר ממס־השפתיים הציני ל"שאיפות הדמוקרטיות" של ההמונים. הם ביטאו את הפחד שלהם, כמו של עמיתיהם בשאר האזור, מפני ההמונים, וגם השתמשו בתעמולה הזאת כדי לנסות לדחוק הצדה את הזעם החברתי בישראל ולהכשיר את הקרקע להרפתקאות צבאיות בהמשך הדרך להגנת האינטרסים הצרים שלהם. ממשלת נתניהו הקודמת התייצבה לצד הרודנים באזור באופן שהמנהיגים האימפריאליסטים בעולם לא העזו, כשלפי דיווחים שונים היא אף הציעה למובארכ מקלט מדיני.

ערעור כוחם של המשטרים באזור הוא אחד המאפיינים המרכזיים של התקופה הזאת. אך באופן טרגי, בהיעדר מנהיגות מהפכנית אמיתית שתוכל להוביל את המאבק להשגת שאיפות ההמונים דרך שינוי סוציאליסטי של החברה, התפרצות ההמונים אל תוך זירת ההיסטוריה בניסיון לשנות את החברה לא הביאה בשלב הזה לכל שיפור מהותי עבורם. מגמות של מהפכת־נגד מובילות בתקופה האחרונה בחלקים גדולים של האזור, עם יסודות ברורים של מלחמת אזרחים גם מחוץ לסוריה, אך בד־בבד עם התעוררות של גלים של מאבקים מהפכניים מחודשים במצרים ובתוניסיה, שם מרימה ראש נטייה דרמטית של חלקים ממעמד העובדים לעבר לקיחת השליטה בחברה לידיהם, מה שמתבטא במקריים מקומיים עם סילוק של כוחות השלטון המרכזי והכרזה על שלטון־עצמי, כפי שקרה במשך כחודש בפורט־סעיד במצרים בתחילת השנה וכפי שקורה כעת במספר מוקדים בתוניסיה.

מרקסיסטים מזהים מהפכה לא כמערכה אחת אלא כתהליך התפתחות מקיף וממושך, תקופה שלמה של טלטלה חברתית ופוליטית, שבמהלכה הכוחות החברתיים של המהפכה מתעמתים בחזיתות שונות עם הכוחות הפועלים לבלימת ולטרפוד המהפכה — הכוחות של מהפכת־הנגד, שעשויים בשלבים שונים לגבור ולתפוס את המקום הדומיננטי בתהליך, ולהיפך. ההמונים לומדים מהניסיון לאורך התהליך הזה ומעבדים את המסקנות מהסבבים הקודמים, הראשוניים, של המאבק.

השליטים באזור ובכל העולם הוכו בתדהמה מעצם העובדה שההמונים לקחו את גורלם לידיהם בדרך של פעולה ישירה. פרשנים בורגניים, כולל חברי הקטגוריה הגזענית של "פרשנות לענייני ערבים" בתקשורת הישראלית, ביטאו הפתעה גמורה מההתפתחויות, וגם הפעם ניסו להסוות את הבורות, הדעות הקדומות והגישה המכאנית שלהם לניתוח החברה בכך ש"אף אחד לא ראה את זה מגיע". הם התרגלו לתאר את ההמונים בעולם הערבי כפסיביים וכנועים. "לא האמנתי ואני לא מכיר מישהו שהאמין שייראה כדבר הזה במצרים... השלטון לא קרא את הרמה הגבוהה של התרעומת, ההתמרמרות מהשלטון וכל מה שנלווה לזה. לא מובארכ ולא אף אחד סביבו, לא מארגני ההפגנות מטעם האופוזיציה ובטח לא אני, הקטן באלפי־מנשה, לא ראינו שזה יכול לקבל את הדפוס הזה של עלייה על הבסטיליה", הסביר למשל אהוד יערי ל"גלובס". אך עבור מרקסיסטים לא מדובר היה בהפתעה. העוני, האבטלה ההמונית (בייחוד בקרב עובדים צעירים) והדיכוי על־ידי המשטרים הדיקטטוריים היו הגורמים העיקריים מתחת לפני השטח שהביאו, על רקע השפעות המשבר העולמי של השיטה הקפיטליסטית, להתפרצות המהפכה באזור. המשטרים הדיקטטוריים בעולם הערבי נוצרו מלכתחילה כדי לאכוף בכוח הזרוע תנאים של עוני והתרוששות מוחלטת עבור ההמונים מצד אחד ולהגן על הפריבילגיות ויכולת ההתעשרות של האליטות השליטות והאימפריאליזם. אך בסופו של דבר ישנה מגבלה גם ליכולת של הדיקטטורה האכזרית ביותר להרתיע ולעצור את ההמונים שעה שתנאי המחיה הופכים לבלתי־נסבלים, בייחוד בקרב הדור הצעיר. הבנה דיאלקטית של המציאות הכלכלית־חברתית המקוטבת ברחבי האזור איפשרה להסביר מראש שהתמונה של משטרים רודניים,  כביכול עוצמתיים, ששולטים ביד־ברזל מול פסיביות יחסית של ההמונים צפויה להיהפך לניגוד הגמור שלה. ההתקוממות ההמונית באיראן ב־2009 רמזה לפוטנציאל הזה. במצרים, מאבקים שונים, מחאות הסטודנטים והשביתות הלוחמניות של פועלי הטקסטיל במחאלה אל־כוברה ובשנים האחרונות בישרו על הסערות הגדולות שמעבר לפינה. במסמך "המזרח התיכון על סף פיצוץ" ב־2010 כתבנו כי:

לאורך השנים הקרובות המצב האזורי עשוי להמשיך להתאפיין בחוסר־יציבות גבוה, כביטוי לתסיסה חברתית בדרגות שונות במרבית הארצות. הדבר ימשיך להתבטא בהתלקחויות מהירות של סכסוכים ועימותים, לרבות מלחמות; אך מנגד, גם בהיעדר אלטרנטיבה פוליטית מאורגנת וברורה בשלב הזה, צפויות התפרצויות של תנועות מחאה ספונטניות ושל מאבקים שעשויים להביא להפלת ממשלות ולהחלפת משטרים, כפי שרמזה ההתקוממות ההמונית באיראן ביוני 2009 בעקבות זיוף תוצאות הבחירות שם. כמעט לכל המשטרים המושחתים באזור אין בסיס חברתי רחב. המעמדות השליטים חוששים מדרישות דמוקרטיות רחבות ומתרחישים של התקוממות המונית. לכן ההתקוממות באיראן הייתה מקור לדאגה עבור המשטרים באזור, לא פחות מאשר עבור האליטה האיראנית. הדיקטטורה של מובארכ במצרים היא הראשונה אחרי משטר האייתוללות שעשויה להתמודד עם תרחיש דומה בשנים הקרובות, וייתכן שכבר סביב ה"בחירות" ב־2011...

הפגנות האלפים בחודש יוני 2010 בתגובה לרצח של צעיר מצרי על־ידי משטרת מצרים, הן חלק ממגמה כללית של תסיסה חברתית והיחלשות הפחד מפני המשטר הדיקטטורי. מאז שנת 2004 השתתפו שני מיליון עובדים באלפי התבצרויות במפעלים, שביתות, הפגנות והתארגנויות מחאה נוספות. בשנים 2007–2008, שעה שהבורסה פרחה ובעלי הון מצריים וזרים גרפו רווחי עתק על גב העובדים והעניים במדינה, פתחו כמה מקבוצות העובדים, בהובלת פועלי תעשיית הטקסטיל בעיר מחאלה אל־כוברה, בשביתות מיליטנטיות בדרישה לשיפור תנאי העבודה שלהם ותנאי המחיה בכלל בשאר הארץ. מספר איגודי עובדים עצמאיים הוקמו כתוצאה מכך. המשטר ניסה לרמוס ביד־ברזל את השובתים, אך התפשטות המאבקים לחלקים נוספים בחברה המצרית והפוליטיזציה הגוברת בהם, כפתה על הממשלה להציע ויתורים. עליות המחירים החדות בארץ ששקועה בעוני קיצוני, כש־40% מהעובדים בה משתכרים בקושי 2 דולר ליום — דירבנו התעוררות מחודשת במאבק המעמדי מתחילת שנת 2010, עם מאבקי עובדים סוערים כנגד הלנות שכר, בדרישה לתוספות שכר, לביטוח רפואי, ולהלאמות־מחדש של המפעלים הרבים שהופרטו בשנים האחרונות. אל מול אלימות משטרתית קשה, עובדים הפגינו מול בנייני הממשל והפרלמנט בקהיר. זהו רק הקדימון לבאות.

המהפכה התוניסאית הקדימה את אחותה הגדולה במצרים. זעקת הייאוש הטרגית של מוחמד בועזיזי בתוניסיה נהפכה לסמל לברוטליות ולאטימות של המשטר ועוררה למאבק מהפכני את ההמונים בתוניסיה, ובעקבותיהם את שאר העולם הערבי. בעוד שקיימים הבדלים משמעותיים בין התנועות שהתפתחו בארצות השונות, קיים גם דמיון רב בתנאים שאיפשרו הזדהות הדדית עמוקה והובילו להתפרצות המאבקים, ובראש ובראשונה הדיכוי הפוליטי החריף שנועד לשמר את הפריבילגיות של האליטות השליטות, של המעמד הקפיטליסטי ושל האימפריאליזם. על רקע אבטלה גבוהה, בייחוד בקרב צעירים, דווקא הצמיחה הכלכלית הבלתי־שוויונית שאפיינה את האזור לאורך העשור הקודם תרמה לרדיקליזציה של דור שלם שחש שגנבו לו את העתיד, כאשר גם שכבה שלמה של בוגרי אוניברסיטאות התקשתה למצוא מישרות בתנאים טובים. ברוב המזרח התיכון והמגרב סדר־גודל של מחצית מהאוכלוסייה עוד לא הגיעו לגיל 25, ובקרב נשים צעירות, הדיכוי הפטריארכלי העמוק הוסיף לתחושת המיאוס מהחברה פושטת־הרגל. יוקר המחיה הבלתי נסבל, וספציפית התייקרות חדה של מחירי המזון בשנים האחרונות, העצימו את השנאה למשטרים הדכאניים והמושחתים. הזינוק הדרמטי בשימוש באינטרנט לאורך העשור האחרון תרם גם הוא לפיתוח תקשורת עצמאית והרשתות החברתיות מילאו תפקיד מסייע חשוב לקראת ובמהלך ההתקוממויות.

הדרישות לדמוקרטיה שהיו בחזית המאבקים תודלקו על־ידי שאיפות לשינוי חברתי מהפכני, שבלעדיו למעשה גם השאיפות הדמוקרטיות נידונו להתבדות. ראינו חלקים בשמאל הסוציאליסטי, שמחשיבים עצמם מרקסיסטים, שטענו באופן מופרך כי המשימה של המהפכה בשלב הנוכחי צריכה להיות ביסוס של "תהליך דמוקרטי" בחברה. אלא שהאסטרטגיה הזאת מתעלמת מהתוכן החברתי־מעמדי של המהפכה ונשענת בנוסף לכך על פרספקטיבה אשלייתית כאילו ניתן לבסס דמוקרטיה קפיטליסטית "מערבית" יציבה בארצות הקפיטליסטיות הנחשלות למרות המתיחות המעמדית ההולכת ומחריפה על רקע חוסר היכולת לספק את שאיפות ההמונים על בסיס קפיטליסטי, בתקופה של משבר עמוק של השיטה, ותחת ניצול מצד כוחות אימפריאליסטיים זרים. לדעתנו מדובר גם בהתעלמות מהנסיבות האמיתיות שבהן מתפתחת המהפכה. אין ספק שההמונים מסוגלים להמשיך ולהשיג זכויות דמוקרטיות מסוימות במאבק, אך כפי שכבר הודגם לאורך השנתיים וחצי האחרונות, בעלי ההון, האליטות הישנות וגם השליטים האסלאמיסטיים החדשים, שמתבססים לחלוטין על הסדר הכלכלי־חברתי הישן, חוששים ממהפכה חברתית וכחלק מהמאמץ להכנעתה הם שבים ונוקטים אמצעי דיכוי כבדים בדומה לדיקטטורים שקדמו להם. הפרלמנטים הריקים מתוכן הם רק כסות. אין זה מקרי שהדרישה להכרה ב"לגיטימיות" המוסדות הבורגניים ולהמתנה לבחירות הסדירות הבאות הייתה הדרישה המרכזית שקידמו "האחים המוסלמים" במצרים כנגד התקוממות ההמונים, עוד לפני ההפיכה הצבאית.

בתנאים כיום, שבהם השיטה הכלכלית הקפיטליסטית מצויה במשבר חריף, כל ממשלה בורגנית, ממשלת הון, תפעל בשורה התחתונה, ולמרות כל הדמגוגיה, בהתאם להיגיון של השיטה — במטרה להגן על יכולת בעלי ההון המקומיים והזרים להרוויח ובמטרה לעודד אותם להשקיע, היא תתקוף כלכלית את תנאי המחיה של ההמונים ותתקוף פוליטית ופיזית את מאבקיהם שמעצימים את המשבר הכלכלי שכן הם מבריחים השקעות הון ופוגעים באופן בלתי נמנע ברווחי המעבידים. לא רק שאפשר לראות את הדפוס הזה בצורה כזו או אחרת בכל העולם כיום אלא שבארצות כמו תוניסיה ומצרים הנכונות של ההמונים וספציפית של מעמד העובדים להיאבק, עם שאיפות מהפכניות ביסודן, מעצימה מראש פי־כמה את הלחץ על כל ממשלה קפיטליסטית לנוע, בשירות בעלי ההון והאימפריאליזם, לעבר דיכוי המחאות, דיכוי השביתות, רמיסת המהפכה ולאכיפה של הסדר הקפיטליסטי באמצעות דיקטטורה. בו־זמנית, הליכה בכיוון הזה מובילה בשלב הנוכחי לרדיקליזציה נוספת של ההמונים ושל מעמד העובדים, שעה שהמעמד הקפיטליסטי והאימפריאליזם נמצאים מולם בעמדה מוחלשת חד־משמעית, כך שגם ההליכה בכיוון הזה מוגבלת. הממשלות הקפיטליסטיות החדשות, שלא יכולות לפייס את ההמונים בשיפור ממשי בתנאי המחיה, מנסות לפייס אותם בדמגוגיה ריקה בזמן שהן מחפשות כל הזדמנות כדי לפלג את התנועה המהפכנית בשטח ולרסק אותה.

תוכנית פוליטית שמייצגת ברצינות את הפתרון למצוקות של מעמד העובדים ושל ההמונים בכלל, לא יכולה להציע לזרוע אשליות במצג־שווא של "דמוקרטיה", שההמונים יאלצו באופן בלתי־נמנע לגלות שהיא קיימת בעיקר על הנייר, אינה מביאה לכל שיפור מהותי בתנאי המחיה שלהם בשנים הקרובות, ולמעשה מאחוריה ממשיכה להסתתר עריצות דה־פקטו של בעלי ההון המקומיים והזרים ושל האליטות השליטות, כולל האליטה הצבאית, שנחושות להגן על הפריבילגיות שלהן. באף אחת מארצות האזור המעמד הקפיטליסטי הוא לא כוח פרוגרסיבי כיום אלא מכשול בפני מהפכה דמוקרטית וחברתית. הנקודות העיקריות של תיאוריית "המהפכה המתמדת" שומרות עדיין על הרלוונטיות שלהן גם כיום, במאה ה־21, למשימות המהפכה בעולם הניאו־קולוניאלי. ניתן לבסס "תהליך דמוקרטי" בחברה ולספק מענה לבעיות החברתיות שניצבות ביסוד המהפכה רק דרך הפלת השיטה הקפיטליסטית ומעבר להרחבת הדמוקרטיה לכלכלה ולחברה, כך שמעמד העובדים יוכל להכריע בדרך דמוקרטית מה נעשה עם תוצר העבודה שלו.

בלתי אפשרי להתחיל לפתור את הבעיות הבוערות איתן מתמודדים כיום העובדים, המובטלים, הצעירים והפלאחים מבלי לשבור מהשיטה הקפיטליסטית — ובעיות אלה, ובפרט בעיות של תת־פיתוח כלכלי, לא יוכלו ברובן להיפתר במסגרת הצרה של מהפכה ברמה הארצית. התהליך הנוכחי של המהפכה במזרח התיכון הוא חלק מתהליך רוחבי של התעוררות מהפכנית, גם אם ראשונית, ברמה העולמית על רקע המשבר הקפיטליסטי. סוציאליסטים צריכים להתעקש שיהיה זה אבסורד מוחלט בעידן המודרני להימנע מלהדגיש את ההיתכנות והצורך הדחוף במהפכה סוציאליסטית. תוכנית רצינית של מעמד העובדים מוכרחה לכלול התארגנות סביב קו פוליטי עצמאי, מעמדי, שיציב את המהפכה בהקשר הבינלאומי שלה ויציע להמונים דרך למאבק שתוביל ליציאה מהמשבר. המאבק לזכויות דמוקרטיות של ההמונים עצמם לא יותיר מקום לטיפוח אשליות לאורך זמן, הוא יוביל לחידוד מסקנות כלליות לגבי הצורך ללכת רחוק יותר ולהיאבק לארגון החברה מחדש על בסיס בעלות ציבורית על הענפים המרכזיים במשק ותהליך של תכנון כלכלי דמוקרטי מקיף שיתמקד בהעלאת תנאי המחיה של רוב החברה; הוא יחדד מסקנות סוציאליסטיות, וכפי שהסביר לנין, "בדיוק כפי שהסוציאליזם לא יוכל לנצח מבלי שינהיג דמוקרטיה מלאה, כך מעמד העובדים לא יוכל להיערך לניצחון על המעמד הקפיטליסטי אלא אם הוא מנהל מאבק רב־צדדי, עקבי ומהפכני לדמוקרטיה" (לנין, 1916, "המהפכה הסוציאליסטית וזכות האומות להגדרה עצמית").

כפי שמעידים האירועים האחרונים במצרים ובתוניסיה, התהליך הכללי של המהפכה בעולם הערבי ובכלל האזור עוד רחוק מהכרעה והוא צפוי להימשך לאורך השנים הקרובות. ברחבי המזרח התיכון, האליטות השליטות, כולל בישראל, והמעצמות האימפריאליסטיות המעורבות, עדיין חוששות, ובצדק מבחינתן, מהפוטנציאל של תנועות המונים בתקופה הזאת, שעה שההמונים שואבים השראה במהירות ולומדים מדוגמאות של מאבקים שפורצים בארצות אחרות. הפוטנציאל הזה הודגם חלקית באחרונה גם בתנועת המחאה ההמונית בטורקיה נגד ארדואן, שעל אף מגבלותיה הצליחה לסחוף חלקים גדולים בחברה, כולל ממעמד העובדים המאורגן. המשבר הגלובלי המתמשך של השיטה הקפיטליסטית הוא הגורם היסודי שצפוי להמשיך להוביל בשנים הקרובות את ערעור היציבות האזורית. בריחת ההון על רקע אי־היציבות הפוליטית מחריפה את המשבר הכלכלי. בתוניסיה ובמצרים, בולט יותר ויותר התפקיד של מעמד העובדים בתנועות ההמונים, אך הוא עדיין לא מאורגן פוליטית באופן עצמאי, הוא עדיין לא מציע חלופה פוליטית וכלכלית־חברתית ברורה.

היעדר הנהגה מהפכנית בדמות מפלגות סוציאליסטיות המוניות איפשר לכוחות האסלאמיסטיים המאורגנים להיכנס לריק הפוליטי שנפער בחזית המאבק נגד המשטר הישן, ולעלות לשלטון בתוניסיה ובמצרים בתמיכת השכבות הנחשלות יותר, בעיקר מהאזורים הכפריים. עם זאת, ממשלת א־נהדה בתוניסיה ו"האחים המוסלמים" עד להפיכה במצרים, שתי ממשלות שהתבססו לחלוטין על השיטה הקפיטליסטית, התמודדו עם משברים שלטוניים מהרגע הראשון. הממשלות החדשות חשפו עצמן בעיני ההמונים ככלבי שמירה ריאקציונריים חדשים בשירות בעלי ההון המקומיים והתאגידים האימפריאליסטיים. אין ולא היה לכוחות האלה כל תפקיד פרוגרסיבי אמיתי במהפכה. התוכנית שלהם כוללת גזירות כלכליות ניאו־ליברליות על ההמונים, כפייה של אידיאולוגיה דתית־פונדמנטליסטית וטיפוח מתיחות דתית במגמה לדחוק נושאים מעמדיים לשוליים. אלא שההמונים לא שוכחים כל־כך מהר שהאסלאמיסטים עלו בעקבות ההתערבות הפעילה שלהם עצמם, וספציפית מעמד העובדים לומד יותר ויותר את כוחו שעה שהוא נאלץ לשוב ולהיאבק, בשדה האיגוד־מקצועי ובכלל, כדי להגן על תנאי המחיה המידרדרים. ההתקוממות נגד האסלאמיסטים במצרים ושתי השביתות הכלליות נגד האסלאמיסטים בתוניסיה השנה ממחישות איך התהליך המהפכני ממשיך ומתפתח ברמה גבוהה יותר על בסיס הניסיון של גלי המאבקים הקודמים. למרות ההידרדרות הטרגית של המצב בסוריה המדממת ובלוב, המצב שם והתהליך המהפכני ברמה האזורית תלוי קודם כול בהתפתחויות הכלכליות והפוליטיות ברמה הבינלאומית, בהתקדמות משמעותית ובהישגים במאבק המעמדי בכל מקום בעולם, ובפרט, כפי שהדגשנו בעבר, בהצלחת ההתארגנויות של מעמד העובדים בארצות המפתח באזור — מצרים, איראן וטורקיה, שבהן מעמד העובדים הוא כוח עצום של עשרות מיליונים, צעיר יחסית, שמפגין יותר ויותר דינמיות ונחישות להיאבק.

באופן טבעי, האופוריה המהפכנית שליוותה תחילה את תנועות ההמונים ואת הפלת הדיקטטורים התפוגגה, וכעת שכבות רחבות מבינות ששום דבר יסודי לא השתנה עבורן ולא רק שהתחוור להמונים שהדרך ארוכה יותר, רבים טוענים מרוב ייאוש שכלל לא הייתה מהפכה, ואילו השכבות המתקדמות יותר דווקא מסיקות את המסקנה הבריאה שיש צורך ב"מהפכה שנייה". החולשה היחסית ברמת ההכרה המעמדית וברמת ההתארגנות הפוליטית של מעמד העובדים היא המכשול הגדול ביותר בפני מהפכה מוצלחת. המשימה הדחופה בשנים הקרובות היא בנייתה של שכבת הנהגה מהפכנית, שתבין את הכיוון היסודי של המהפכה שמתפתחת, שתוכל להציע אסטרטגיה מנצחת, שתזכה לאמון של חלקים הולכים וגדלים בחברה, ותוכל לרתום את האנרגיה המהפכנית של ההמונים למאבק על השלטון. מבלי שתתפתח הנהגה כזו, כל משבר מהפכני יסתיים במבוי־סתום, בתקופה של אי־יציבות פוליטית, המשך של התגוששות בין הכוחות המתקדמים לכוחות של ריאקציה, ובניסיונות של מהפכת־הנגד לרסק את הכוחות המהפכניים ולהכריע את המהפכה. עם זאת, הפוטנציאל לצמיחה מחודשת של כוחות סוציאליסטיים בשנים הקרובות גדול מאוד, שעה ששכבות רחבות של עובדים וצעירים מחפשות דרך לפתור את הבעיות שעמדו בבסיס המהפכה מלכתחילה. הדינמיקה של המאבקים והאירועים עצמם היא שדוחפת בסופו של דבר חלקים גדולים בחברה לשינוי עמוק בתפיסות הפוליטיות ולחידוד מסקנות לגבי האינטרסים המעמדיים שלהם והכוח העצום של פעולה המונית.

תוניסיה

בתוניסיה, ערש לידתה של המהפכה הערבית החדשה, גלי מחאה ושביתות עוצמתיות קוראים תיגר על ממשלת הקואליציה הקפיטליסטית המתפוררת שמובילה א־נהדה. השביתה הכללית ב־26 ביולי בתגובה לרצח מנהיג השמאל הנאצריסטי מוחמד בראהמי, לוותה בהשתלטויות זמניות של תושבים באזורים העניים ביותר על העיירות סידי־בוזיד (שם החלה המהפכה), גאפ׳סה ומוקדים נוספים, עם הקמת "ועדות דמוקרטיות" לצורכי הגנה ולארגון העניינים המוניציפליים — יסודות של מצב של שלטון כפול בחברה. בעקבות השביתה החלה גם הפגנת שבת ממושכת מול בניין הפרלמנט, התארגנו מספר הפגנות המוניות נגד הממשלה שכללו בשיאן מאות אלפי מפגינים, והתארגנות "תמארוד" התוניסאית, בהשראת קמפיין ההחתמות נגד "האחים המוסלמים" במצרים, החלה לגייס חתימות נגד הממשלה האסלאמיסטית. על רקע התמיכה הציבורית הרחבה בהפלת הממשלה, הנהגת התאחדות האיגודים UGTT נדחפה תחילה להציב לממשלה אולטימטום לפיו עליה להתפטר או להתמודד עם מחאת המונים שתפיל אותה. אלא שהאולטימטום לא לווה בתכנון רציני של הצעדים הבאים במאבק או בהצבת חלופה ברורה לממשלה — ראשי האיגודים קראו תחת זאת להקמת "ממשלת הצלה לאומית" של טכנוקרטים, ולמעשה מיד כשפג האולטימטום הם שבו לנהל משא־ומתן עם הממשלה השנואה על כינונה של "קואליציה יציבה".

א־נהדה ממלאת תפקיד ריאקציונרי לחלוטין והיא מאבדת תמיכה גם בקרב שכבות עממיות שעליהן נשענה בשלבים מוקדמים יותר. המצוקה הכלכלית־חברתית של ההמונים רק הולכת ומתגברת תחת הממשלה הזאת, שבאופן קרימינלי ממשיכה להחזיר את החוב העצום שנצבר בתקופת בן־עלי, תוך שהיא פועלת לקיצוץ נרחב בסובסידיות על מוצרי יסוד — קיצוץ בסובסידיה על הדלק בתחילת השנה חיזק את מגמת ההתייקרויות החדה, שמוסיפה כעת לזעם ולקיטוב המעמדי לצד האבטלה ההמונית (שזינקה לשיעור רשמי של 17%). הממשלה סיכמה עם קרן המטבע הבינלאומית במשא־ומתן חשאי על "הלוואת סיוע" ובתמורה לה היא ממשיכה בקו הניאו־ליברלי האגרסיבי ובתוכניות ההפרטה של בן־עלי. בכך היא פועלת כדי להבטיח את האינטרסים האימפריאליסטיים של ההון הבינלאומי על חשבון ההמונים.

הייאוש מהמצב החברתי והאכזבה מהמהפכה איפשרו לתופעה המזעזעת של הצתות־עצמיות לשגשג. אחד הביטויים הקשים לריאקציה ולהתפוררות החברתית בתקופה האחרונה הוא גל התקיפות המיניות ומעשי האונס של נשים וילדות במספר אזורים ברחבי הארץ, שעורר זעם ציבורי והוביל למספר מחאות משמעותיות, במיוחד על רקע ניסיונות חלקים בממשלה להאשים את הקורבנות. הממשלה עצמה פועלת לדחוק את הישגי העבר של הנשים בתוניסיה הן דרך מדיניותה הכלכלית והן דרך קידום סדר־יום של פונדמנטליזם דתי וניסיון לערער את המסורות החילוניות בחברה. הממשלה מטפחת מתיחות דתית בחברה כדי לגייס תמיכה ולדחוק לשוליים את הנושאים המעמדיים, ובין השאר מקדמת חקיקה דתית, ומאפשרת באופן מסוכן לגורמי ימין־קיצוני ווהאביים וסלאפיים להרים ראש לבנות את כוחם בקרב השכבות המרוסקות ביותר בשכונות העוני — מיליציות אסלאמיסטיות פועלות כדי לכפות הלכות דתיות ולדכא אופוזיציה. אך הריאקציה החשוכה הזאת מוגבלת בשלב הנוכחי על־ידי התנגדות מצד חלקים גדולים בחברה והנכונות של המוני העובדים, הצעירים והעניים להיאבק.

הזעם על המדיניות הנגד־מהפכנית של הממשלה התפרץ עם כמה וכמה תנועות מחאה ושביתות, בייחוד מאז סוף השנה שעברה, והגיע לשיא נוסף כאמור בשביתה הכללית ביולי בעקבות ההתנקשות בבראהמי. הנתונים הרשמיים של הממשלה מלמדים על 126 שביתות ברבעון הראשון השנה, זינוק של 14% לעומת הרבעון המקביל אשתקד. לאחר שהחלטה לקיים שביתה כללית במשק בדצמבר טורפדה בצורה הרסנית ברוב דחוק בהנהגת התאחדות האיגודים UGTT, רצח מנהיג השמאל שוקרי בלעיד מ"החזית העממית" בפברואר האחרון עורר מחאה עממית עוצמתית שאילצה את הנהגת האיגודים ליישר הפעם קו עם השביתה הכללית הראשונה מאז 1978, ששיתקה בהצלחה את המשק והחלה להפגין את הכוח הפוטנציאלי של מעמד העובדים המאורגן. למעלה ממיליון בני־אדם לקחו חלק בהלוויה ובהפגנות שנלוו לה במחאה נגד א־נהדה עם קריאות להפלת המשטר ולמהפכה חדשה (א־נהדה הצליחה לגייס רק 15,000 משתתפים לעצרת תמיכה בממשלה שנערכה באותו הזמן). גל שביתות נמשך לאחר מכן במגזרים שונים, כשהדרישות הכלכליות, לתוספות שכר ושיפור תנאי עבודה, משתלבות פעמים רבות עם קריאות פוליטיות ברורות נגד הממשלה, שמצדה שואפת לצמצם בחקיקה את זכות השביתה. במקביל מתרבות גם ההתקפות על עיתונאים, פעילי אופוזיציה ופעילי איגודים, ובאחרונה נרדפו ונעצרו גם ראפרים תוניסאים מכיוון שקידמו ביקורת על השלטון — מה שגרר מחאה משמעותית. אולם הממשלה והמעמד השליט גם מוגבלים בינתיים בצעדי הרדיפה והדיכוי שהם נוקטים, מתוך חשש שאלה יציתו התקוממות המונית חדשה, שאת הפוטנציאל לה ניתן לזהות בשילוב שבין התנאים הכלכליים־חברתיים המידרדרים לעוצמת ההתנגדות לממשלה מצד הצעירים המהפכנים ומעמד העובדים — כולל בשתי השביתות הכלליות ההיסטוריות בשנה החולפת — הם זוכרים עדיין שרק לא מזמן הם הפילו דיקטטורה. כישלון המהפכה בטווח הארוך עשוי בהחלט להביא להתרת הרסן לדיכוי רצחני יותר ואף לשקיעה למצב של מלחמת אזרחים, אך הפוטנציאל של המהפכה עדיין לא בוזבז. הכוח של ההמונים עדיין לא הותש, כפי שמעידים המאבקים המתמשכים בזירות השונות, והמחנה המהפכני לא ספג תבוסה צורבת תודעה אלא להיפך, הוא נחוש יותר ויותר להיפטר מממשלת ההון של האסלאמיסטים.

ה־UGTT מייצג את הכוח העצום של מעמד העובדים המאורגן בתוניסיה, עם למעלה מחצי מיליון חברים, והוא מהווה כלי מכריע לסלילת הדרך להמשך התקדמות המהפכה — רק מעמד העובדים המאורגן מסוגל להראות מעשית איך אפשר להמשיך את המהפכה. עם זאת, ההנהגה הנוכחית של ה־UGTT נשלטת במובהק על־ידי האגף הימני של מנגנון האיגודים ברמה הארצית, שממלא תפקיד הרסני, מנסה להרגיע את השטח ולפייס את הממשלה עם קריאות ל"דיאלוג לאומי", ומחבל למעשה באפשרות ללכד את המאבקים והיוזמות במגזרים השונים לכדי מאבק כולל נגד הממשלה ולהשגת מטרות המהפכה. במישור הפוליטי, הקמתה של קואליציית "החזית העממית להגשמת מטרות המהפכה" באוקטובר 2012 — במטרה להציב חלופה בולטת של כוחות השמאל לקראת הבחירות שמתוכננות לסוף 2013 — הושקה בהשתתפות אלפים בוועידת הייסוד. יש לה נוכחות רצינית בשטח והיא הצליחה ליצור נקודת התייחסות משמעותית עבור השכבות המהפכניות. החזית הצליחה לבנות סביבה מומנטום של תמיכה מתרחבת, וחלק מסקרי דעת־הקהל רושמים לה תמיכה גבוהה מ־10%. המומנטום הזה עדיין מוגבל במידה רבה מכיוון שאחת החולשות של החזית היא המחסור בהתדיינות פנימית והעובדה שהנהגתה הנוכחית נוטה להתכופף תחת הלחצים מצד הבורגנות ולאמץ קו רפורמיסטי "אחראי" (כולל התנגדות לדרישה המתבקשת לביטול החוב שהותירה הקליקה של בן־עלי), לצד אותה "אסטרטגיית שני־שלבים" מסוכנת למהפכה שגורסת שיש להיאבק לביסוס חברה דמוקרטית כדי שיהיה אפשר להיאבק בשיטה הקפיטליסטית ובאימפריאליזם. בהשפעת התפיסה הזאת מנהיגי החזית נוטים לרדד לאפיק הפרלמנטרי את האסטרטגיה לבניית המאבק, ומקדמים גם את הנוסחה המעורפלת של "הקמת ממשלת משבר", אך מבלי להציע אסטרטגיה ברורה לפתרון המשבר באמצעות תוכנית סוציאליסטית. בנוסף, הם נוטים לקדם באופן מסוכן חזית "אנטי־אסלאמיסטית" כללית במקום לקדם חזית על בסיס מעמדי. כך, מתוך חוסר אמון בכוח של מעמד העובדים, הם תורמים לזריעת בלבול ולהשכחת העובדה שהמהפכה החלה בכלל נגד הדיקטטורה הקפיטליסטית ה"חילונית" של בן־עלי; במקום לנסח בצורה ברורה ולקדם את התוכנית הדרושה למעמד העובדים ולשאר השכבות המהפכניות ליציאה מהמשבר, הם מרסנים ומכפיפים את התוכנית הזאת בפועל ל"בעלי ברית" קפיטליסטיים, אנטי־מהפכניים מטבעם — הסכנה שגישה כזו תביא להרס השמאל המהפכני ולבגידה באינטרסים של ההמונים, נכתבה בדם לאורך המאה שעברה. לאחר ההתנקשות בבראהמי מנהיגי החזית אף הובילו לברית פוליטית הרסנית עם קואליציית "האיחוד למען תוניסיה" (גורמים קפיטליסטיים ופרו־אימפריאליסטיים וגורמים שהיו קשורים בדיקטטורות של בורגיבה ובן־עלי) ועם התאחדות המעבידים הגדולה, UTICA, ובעקבות כך להקמת "חזית ההצלה הלאומית", הגירסה התוניסאית להתארגנות הבורגנית המקבילה במצרים. בכל זאת, הקו הזה אינו מייצג את הלך־הרוח של חלק גדול מהעובדים והצעירים הפעילים בחזית העממית. חברינו וחברותינו בתוניסיה (שהצטרפו לתנועת ה־CWI לאחר שהשתכנעו שהרעיונות המרכזיים שהיא מציגה מציעים את הדרך המועילה ביותר לקידום המהפכה) פעלו עד כה במסגרת "החזית העממית" במטרה לעזור לחזק אותה ככלי אפקטיבי עבור המאבק והם מעורבים כעת במאמצים להתארגנות מחדש בשמאל סביב תוכנית פוליטית שתבטא את השאיפות האמיתיות של מרבית הציבור התוניסאי. הם היו הכוח הפוליטי המאורגן הראשון בשמאל שיצא בצורה גלויה ונחרצת נגד הברית בין השמאל לכוחות התומכים בקפיטליזם ונגד הרעיון המסוכן של "ממשלת הצלה לאומית", והם קוראים למאבק מתמשך ורציף, שיכלול שביתה כללית ללא הגבלת זמן, להפלת הממשלה ולהקמת ממשלה מהפכנית שתורכב מנציגים ונציגות של ארגוני העובדים, הצעירים המהפכנים, המובטלים והפלאחים העניים, בתמיכת ה־UGTT, איגוד המובטלים, פעילי "החזית העממית" והתנועות החברתיות — כחלק ממאבק להשגת מטרות המהפכה דרך הלאמת מגזרי המפתח במשק, השקעה מסיבית במישרות, בשירותים החברתיים ובתשתיות, דמוקרטיזציה והתקדמות לשינוי סוציאליסטי של החברה. הרדיקליזציה בשורות ה־UGTT ותנועות השמאל מעידה גם על הפוטנציאל להמשך התפתחות של דיון מקיף סביב שאלות של אסטרטגיה וטקטיקות, לחילופי הנהגות במידת הצורך, ולבניית הכוחות של הסוציאליזם המהפכני מתוך המאבקים הסוערים הצפויים בתקופה הבאה ולאורך השנים הקרובות.

מצרים

העולם עצר את נשימתו כשההמונים במצרים לקחו דוגמה מאחיהם ואחיותיהם בתוניסיה, וקרוב ל־20 מיליון מהם נהרו לכיכר תחריר ולרחובות בימי הזעם של מהפכת ה־25 בינואר 2011 בהובלת הצעירים והצעירות המהפכנים — מצרים היא לא רק הארץ הערבית המאוכלסת ביותר אלא גם אחת הצעירות ביותר, כשסדר־גודל של שני־שליש מ־80 מיליון תושביה לא הגיעו עדיין לגיל 30. אחד הביטויים לתהליך המהפכני היה התנופה האדירה של מגמת ההתאגדות העצמאית במעמד העובדים, עם הקמתם של ארגוני איגודים ארציים, בהובלת ההתאחדות המצרית של איגודי העובדים העצמאיים (الاتحاد المصري للنقابات العمالية المستقلة, EFITU) וקונגרס העובדים המצרי הדמוקרטי (مؤتمر عمال مصر الديمقراطى, EDLC). הארגונים הציבו חלופה להסתדרות איגודי העובדים הכללית של מצרים (اتحاد العام لنقابات عمال مصر, ETUF), שנשלטת ישירות על־ידי המדינה, והם מצהירים על למעלה מ־2.5 מיליון חברים כיום, בדומה לסדר־גודל האיגודים שמטעם המדינה. ההתפתחות של גל של שביתות עם פרוץ המהפכה הציב תמרור אזהרה ברור למעמד השליט המצרי והיה אחת הסיבות שהביאו להדחת מובארכ על־ידי הצבא. המשטר הישן הקריב את מובארכ מתוך ניסיון לפייס את ההתקוממות ולהחזיר את שד המהפכה חזרה לבקבוק. אולם גם שנתיים וחצי מאז שפרצה המהפכה, ההמונים עדיין לא מוכנים להרפות והחברה המצרית עוד במצב של תמורות מהירות מאוד. ההתקוממות נגד שלטון מורסי והאחים המוסלמים הייתה רחבה ועוצמתית עוד יותר, והמחישה יותר מכול את הצמא של ההמונים לשינוי עמוק במציאות החיים. באופן טרגי, המחסור בפוליטיקה מעמדית עצמאית ובהנהגה מהפכנית שתוכל לעזור לקחת את תנועת ההמונים קדימה, סלל את הדרך להתערבות צמרת הצבא בראשות א־סיסי, שביצעה הפיכה שנייה בניסיון לבלום את המהפכה ולקבל חזרה שליטה על ההתפתחויות.

החשש בקרב הגנרלים שהמהפכה תפנה גם נגדם — נגד חלקם בדיקטטורה ונגד הפריבילגיות שלהם כמי ששולטים בנתח גדול מהכלכלה — מנחה את צורת ההתערבות שלהם באירועים. כשלקחו לידיהם את השלטון מהקליקה של מובארכ בעקבות ההתקוממות ב־2011, הם חששו לנסות להטביע את המהפכה בדם, מכיוון שהוראה לחיילים לפתוח באש הייתה עשויה בקלות להיענות במרד גם בשורות הצבא, אך הם ניסו ככל האפשר לבלום את ההתפתחות של התנועה המהפכנית, שמצדה המשיכה להפעיל לחץ עצום עם הפגנות המונים ושביתות במוקדים שונים. אחרי שהחזיקה בשלטון באופן ישיר במשך שנה וחצי, המועצה הצבאית העליונה נאלצה לנסות להסוות את ההפיכה השנייה באופן זהיר יותר ולהסתתר מאחורי ממשלת מעבר "אזרחית". בהיעדר חלופה פוליטית מהפכנית, היא עדיין מצליחה להישען על תמיכה ציבורית משמעותית. הריק הפוליטי מותיר מקום לאשליות מסוימות בקרב ההמונים כאילו הצבא ממלא תפקיד נייטרלי או יותר מכך, כאילו "העם והצבא יד אחת" כפי שקראו מפגינים. צמרת הצבא ממלאת למעשה תפקיד בונפרטיסטי. אף מעמד חברתי אינו מאורגן וחזק מספיק בשלב הנוכחי כדי לאכוף את רצונו ולהכריע את התהליך המהפכני. הגנרלים, וספציפית א־סיסי, שעומדים בראש המנגנון החזק של הצבא, מצטיירים כאילו הם "בורר" שניצב מעל למאבקים בחברה ולעימותים בין הגושים הפוליטיים. הם מתמרנים ומנסים לאזן בין הכוחות השונים כדי לספוג ולרסן גורמים רדיקליים — כך לדוגמה, בצעד בונפרטיסטי קלאסי, מיד אחרי ההפיכה נגד מורסי, מונה נשיא התאחדות האיגודים העצמאיים, הנאצריסט כמאל אבו־עיטה, לתפקיד השר לענייני עבודה והגירה, למרות ההתנגדות הקולנית מצד ההסתדרות המצרית. בתוך זמן קצר התאחדות האיגודים העצמאיים כבר הכריזה על תמיכה בקריאתו של א־סיסי להפגנות המוניות ב־26 ביולי כדי להעניק לצבא מנדט "להילחם בטרור" (לטבוח בתומכי מורסי), ואבו־עיטה הכריז כי "העובדים שנשאו את דגל השביתה תחת המשטר הקודם צריכים כעת לשאת את דגל התפוקה"! עם זאת, הקו האופורטוניסטי והבוגדני שמייצג אבו־עיטה היה שנוי במחלוקת והביקורת כנגדו בשורות האיגודים, כולל ברמת הנהגה, הולכת ומתגברת.

הצבא פועל לדיכוי גורמי אופוזיציה באמצעות כוחות הביטחון כדי להיפטר מה"כאוס" בחברה. בשורה התחתונה הם פועלים במגמה לפתור את המשבר בשירות המעמד השליט, תוך קידום והגנה על האינטרסים החומריים החיוניים של בעלי ההון, גם אם במחיר פגיעה בהם. במצרים יש לכך גם בסיס מסורתי, עם התפקיד שמילאו נאצר ותנועת "הקצינים החופשיים" במשבר המהפכני במצרים בשנות ה־1950. אז גם נדחפה הקצונה להוציא לפועל באופן סלקטיבי שורה של רפורמות חברתיות תחת הכותרת של "סוציאליזם ערבי" כדי לספוג את הרדיקליות של ההמונים, שעה שבפועל נקטו צעדים שהיו נחוצים לפיתוח של המשק הקפיטליסטי החלש ופעלו כדי לדכא כל אופוזיציה, החל מ"האחים המוסלמים" ועד למפלגה הקומוניסטית.

המועצה הצבאית פעלה לאורך כל הדרך בשירות מהפכת־הנגד ככלב השמירה של הקפיטליזם והאימפריאליזם ושל הפריבילגיות של הגנרלים ושל שאר המעמד השליט, כולל באמצעות האיסור בחוק על הקמת מפלגות על בסיס מעמדי. הפגנות ושביתות שהתארגנו על רקע העובדה שתנאי המחיה של ההמונים המשיכו והידרדרו בקצב מואץ מאז סילוקו של מובארכ, דוכאו בברוטליות על־ידי הדיקטטורה הצבאית של טנטאווי. מעמד העובדים הענקי במצרים, שהתעורר למאבקים עוצמתיים לאורך העשור שקדם למהפכה, הרים ראש עם גל שביתות חסר־תקדים בדרישות לתוספות שכר ולהישגים מהותיים. תחת מורסי והאחים המוסלמים הנחשול הזה רק התגבר, עם מספר שיא של 3,400 שביתות ב־2012, רובן המוחלט בתקופת מורסי.

האחים המוסלמים ומורסי עלו לשלטון בתמיכת השכבות הנחשלות יותר. תנועת האחים המוסלמים הייתה ונשארה כוח בורגני ריאקציונרי שהנהגתו כוללת, מלבד מטיפים דתיים, גם בעלי הון מאותה שדרה במעמד הקפיטליסטי השליט שנדחקה הצידה תחת קפיטליזם המקורבים של מובארכ (המועמד המקורי שלהם לנשיאות היה ח׳יירת א־שאטר, אחד מאנשי העסקים העשירים במצרים). במטרה לקדם מדיניות כלכלית־חברתית שמשרתת את המעמד הקפיטליסטי ובמטרה לקדם את סדר־היום האידיאולוגי הריאקציונרי של האסלאם הפוליטי, הם בנו את בסיס התמיכה של התנועה — שנשחק משמעותית בשנת שלטונו של מורסי — בקרב כמה מיליוני עניים באמצעות מפעלי צדקה ודמגוגיה דתית. תחת מובארכ הם שימשו כמראית־עין של אופוזיציה, ואף נרדפו פוליטית באופן יחסי, אך בפועל לא הציבו כל איום של ממש על המשטר הדיקטטורי, ודאי לא על הסדר החברתי שעליו מגן המשטר הזה. ומתחילת המהפכה, לאחר שנדחפו אל הפגנות ההמונים בלחץ הצעירים והעניים בשורותיהם, הם ייצגו את אחד האיומים המשמעותיים של מהפכת־הנגד. האבחנה בין הכוחות השונים של המהפכה, כולל כוחות רפורמיסטיים באגף הימני שלה, לבין הכוחות המייצגים ומקדמים מהפכת־נגד היא כמובן קריטית בכל מהפכה. באופן מקומם, חלק מהשמאל שמגדיר עצמו סוציאליסטי קידם את האשליה שהאחים המוסלמים לא יעזו לפעול לדיכוי המהפכה (מה שזכה למרבה הצער להד גם אצל חלקים בשמאל בישראל) — קבוצת "הסוציאליסטים המהפכנים" במצרים (המסונפים לארגון ה־IST/SWP ה"טרוצקיסטי") אפילו תמכה בקמפיין של מורסי לנשיאות בתור "הרע במיעוטו". במקום להזהיר מפני הסכנה שהאחים המוסלמים מייצגים ולעזור להצביע על הצורך החיוני בהתארגנות פוליטית עצמאית של מעמד העובדים, מקָדשי הפרלמנטריזם המשיכו לפנטז על "ניהול דמוקרטי" של חברה קפיטליסטית שנמצאת במשבר מהפכני והתעלמו מכך שהתהליך של המהפכה לא מוכרע בפרלמנט ובהליך בחירות שמייצג בצורה חלקית ומסולפת (אפשרויות בחירה מוגבלות, חשדות לזיופים) הלך־רוח של שבריר־שנייה בתקופה שבה ההמונים מסיקים מסקנות במהירות ומחפשים פתרונות רדיקליים. אסיפה מכוננת מהפכנית צריכה להתבסס על נציגים ונציגות ישירים של מעמד העובדים, הצעירים והפלאחים העניים, שייבחרו באופן דמוקרטי מטעם ועדי פעולה דמוקרטיים, ועדי עובדים, ועדי שכונות, אגודות סטודנטים וכו׳, ושניתן יהיה להדיח ולהחליף אותם מלמטה בכל שלב.

בסבב הבחירות הראשון ב־2012 גרף מורסי פחות מ־6 מיליון קולות — נפילה חדה לעומת 10 מיליון שגרפו האחים המוסלמים בבחירות לפרלמנט סביב תחילת 2012. שיעור ההצבעה הנמוך בסבב הראשון, 46%, הבהיר שקיים חוסר אמון עמוק ומוצדק בקרב ההמונים באפשרות להשיג שינוי רציני באמצעות הבחירות. למרות זאת, מורסי גרף כ־900 אלף קולות בלבד יותר מחאמדין סבאחי, המועמד הנאצריסט הפופוליסט, שהתמודד על בסיס דרישות לקצבאות סיוע לעניים, חינוך חינם, חיסול הבערות, העלאת שכר מינימום, קביעת שכר מקסימום, התנגדות לצעדי צנע ועוד. אלא שהחשש בקרב מיליוני מצביעים מפני הניצחון של שאפיק, נציג המשטר הישן, איפשר למורסי להשיג 13 מיליון קולות ולנצח פורמלית בסבב השני. האחים המוסלמים, בשיתוף פעולה עם צמרת הצבא וצמרת המשטרה, לקחו על עצמם באופן אירוני "להשיב את הסדר על כנו".

כבר מהימים הראשונים של מורסי בשלטון, האחים המוסלמים המשיכו ביתר שאת את מאמציה של המועצה הצבאית לקדם את המדיניות הנדרשת על־ידי בעלי ההון והאימפריאליזם, כולל תחזוק היחסים עם ישראל — המשטר הישראלי, שביכה בגלוי את סילוקו של מובארכ, שמר על יחס חשדני כלפי השלטון האסלאמיסטי, אך בפועל קיבל ממנו המשך של שיתוף־פעולה אסטרטגי, הן בהמשך אכיפת המצור על תושבי רצועת עזה, והן במבצעי הצבא המצרי בסיני נגד המיליציות הג׳יהאדיסטיות. האחים המוסלמים גייסו את כוחותיהם לצד כוחות המדינה לריסוק כל אופוזיציה ולשבירת התנועה המהפכנית. מורסי עצמו ניסה מתחילת הדרך להצטייר כמנהיג חזק שיוכל להשליט סדר, ועל הרקע הזה התעמת ללא הצלחה יתרה עם מערכת המשפט, בייחוד סביב פרשת פיזור הבית התחתון של הפרלמנט, שנשלט על־ידי האסלאמיסטים. הוא גם ניסה לכאורה להחליש את כוחה הפוליטי של המועצה הצבאית העליונה, אף שנראה היה שהדחת ראשי הצבא הייתה חלק מעיסקה שנועדה לאפשר לאליטה הצבאית לשמור על חסינות משפטית ועל כוחה הכלכלי — וכוחה הפוליטי הופגן שוב בהפיכה נגד מורסי עצמו. בנובמבר 2012, כשמורסי הכריז על הרחבה דרסטית של סמכויותיו בניסיון ללכת צעד נוסף בכיוון אוטוריטרי, הוא נחסם על־ידי מאות אלפים ברחובות שקראו להפלת המשטר, ואף נאלץ להימלט מארמון הנשיאות. הצו בוטל וסמכותו של מורסי לא התחזקה אלא לחלוטין התערערה. גם הניסיון לחתום על דיל עם קרן המטבע הבינלאומית בתמורה לקידום מואץ של מדיניות ניאו־ליברלית סוכל בזמנו בלחץ ההמונים. השתתפות של 33% בלבד במשאל־העם על החוקה בדצמבר 2012 — בהשוואה אפילו לשיעור הנמוך של 41% במשאל־העם על החוקה של מרץ 2011 — המחישה היטב עד כמה האסלמיסטים מאבדים לגיטימיות בעיני ההמונים. לפי סקר שערך מכון זוגבי בוושינגטון לאורך אפריל–מאי (סקר מכון זוגבי, יוני 2013, "אחרי תחריר"), ערב ההתקוממות נגד מורסי, שיעור התמיכה הציבורית במורסי התרסק בתוך פחות משנה מ־57% ל־27% בלבד. על הרקע הזה הממשלה פעלה בצורה יותר ויותר ברוטלית כדי לרסק את הכוחות של המהפכה, עם התקפות על ארגוני העובדים העצמאיים, על מנהיגי עובדים, על מפגינים ובלוגרים, ועם חטיפות, עינויים ורציחות של מפגינים ועיתונאים על־ידי כוחות מיליציה של האחים המוסלמים.

הטלטלה הפוליטית הביאה באופן בלתי נמנע להחרפת המשבר הכלכלי בשנתיים וחצי האחרונות. השקעות ההון הזרות פחתו דרסטית. הצמיחה מדשדשת סביב קצב שנתי של 2% בלבד. האבטלה בעלייה מתמדת ותפחה משיעור רשמי של כ־9% ערב המהפכה לכ־13% במחצית הראשונה של 2013. כמיליון עובדים איבדו את מישרותיהם ב־2011 והרוב המכריע של המובטלים הם צעירים מתחת לגיל 30. במקביל נמשכת אינפלציית מחירים גבוהה יחסית — מדד המחירים לצרכן זינק ביותר מ־20% מאז מהפכת ה־25 בינואר. נטל החוב הממשלתי הוביל לקיצוצים בסובסידיות הממשלתיות. העמקת המשבר הכלכלי היא הגורם הראשי שדוחף להמשך המהפכה. הפגנות המוניות, חסימות כבישים ומסילות רכבת, הסתערות על סופרמרקטים, התארגנויות עובדים ושביתות, והתקוממויות עממיות במוקדים שונים היו חלק מסדר־היום ה"שגרתי" תחת שלטון מורסי. בתחילת השנה צוין יום השנה למהפכה בגל חדש של הפגנות של מאות אלפים, שדוכאו באלימות קשה. בהמשך שבתו גם אלפי שוטרים בדרישה לתוספות שכר ובמחאה על השימוש ההולך וגובר בהם לדיכוי של מחאה פוליטית. סביב תחילת השנה ראינו גם תנועות מחאה המוניות בפורט־סעיד, סואץ, איסמעיליה, מחאלה אל־כוברה, מנצורה ובמוקדים נוספים בדלתא של הנילוס ולאורך תעלת סואץ. השיא היה כמובן עם ההתקוממות ההיסטורית נגד מורסי, שלא נרתעה גם מהטרור שהופעל נגדה, אך נחטפה על־ידי הגנרלים. המנהיגים האימפריאליסטים סיפקו חסות להפיכה, גם אם נזהרו לא לעשות זאת באופן בוטה מדי בתחילה, ולמרות העובדה שניכר שהדיכוי המסיבי של האחים המוסלמים נתפס מבחינתם כגורם מסבך — מזכיר המדינה ג׳ון קרי אף טען שהצבא כלל לא ביצע הפיכה אלא "השיב למדינה את הדמוקרטיה". המשטר הישראלי מצדו מקווה שוב שהצבא "יעשה סדר", בעיקר בסיני, אך הוא בוחן במקביל אפשרויות להשגת מידה מסוימת של חופש פעולה צבאי עבור עצמו בכאוס בסיני, ובוודאי שואב מהדוגמאות של התקיפות המתואמות יותר ופחות שמבצעים המזל״טים האמריקאים בפקיסטן, בתימן ובסומליה. התקיפה המיוחסת לישראל ברפיח המצרית בתחילת אוגוסט — השנייה בסיני מאז הסכם השלום ב־1979, כאשר הראשונה הייתה במהלך העימותים סביב הפיגוע שיצא מסיני שנתיים קודם.

ההתקוממות סביב יום השנה להשבעתו של מורסי פרצה אחרי חודשים שבמהלכם, על רקע החולשה של תנועת ההמונים, התפתחו גם סימנים מסוכנים של מלחמת אזרחים ברחובות, כשהאחים המוסלמים גייסו את תומכיהם ושותפים ריאקציונרים כדי לתקוף מפגינים ביתר־שאת. סימנים אלה רק התגברו לאחר ההפיכה הצבאית על רקע קרבות הרחוב בין תומכי למתנגדי מורסי,  ההסלמה של העימותים בסיני וההרג ההמוני של מפגינים תומכי מורסי על־ידי הצבא ברחבי קהיר. למעשה, צמרת הצבא מנצלת את הקיטוב החריף כדי לבצע מאז ההפיכה טבח בתומכי מורסי, ולהכשיר באופן הזה את הקרקע גם לדיכוי ברוטלי של השמאל ושל הפגנות ושביתות עובדים בהמשך בשם "היציבות". הרמיסה של תומכי מורסי גם מעודדת חלקים מהם וגורמים אסלאמיסטיים פונדמנטליסטיים מאורגנים לחפש לנקום במתנגדי מורסי.

מעשי הטבח בתומכי "האחים המוסלמים" גרמו לשורה של תנועות ומפלגות, בהם תנועת הצעירים הוותיקה "6 באפריל" להתנער מהתמיכה האופורטוניסטית בהפיכה. תנועת "תאמרוד", שצמחה מתוך "כפאיה", והצליחה להחתים ערב ההפיכה 22 מיליון תושבים על עצומה שקוראת להתפטרותו של מורסי, לא התנערה מעמדתה, אך קבוצת פעילים חדשה, "הכיכר השלישית", התפלגה ממנה עם עמדה המתנגדת הן לשלטון האחים המוסלמים והן להפיכה ולשלטון הצבא. במקביל, מפלגת א־נור הסלפיסטית והפופולרית יותר מהאחים המוסלמים, שתמכה תחילה בהפיכה בניסיון ציני לזכות בתמיכה של מאוכזבי מורסי, התנערה מעמדתה, והדבר מדגיש דווקא את הסכנה שהאופורטוניזם של תנועות "שמאל" שתמכו בהפיכה יפנה את הדרך לסלפיסטים להציג עצמם ככוח מרכזי שמוביל את המאבק נגד הדיכוי הפוליטי והגזירות הכלכליות. אף שהזרם של האסלאם הפוליטי המזוהה עם "האחים המוסלמים", כולל א־נהדה והחמאס, ספג מהלומה ונחלש באופן בלתי נמנע בעקבות האירועים האחרונים, לא מן הנמנע שבשלב מאוחר יותר הם יוכלו לשקם את התמיכה בהם במצרים בהשפעת הדיכוי הרצחני של תומכיהם.

באופן מצער, "קואליציית הכוחות הסוציאליסטיים" שהוקמה בעקבות המהפכה ב־2011 והצהירה אז על 5,000 חברים מחמישה ארגונים — "המפלגה הקומוניסטית", "הסוציאליסטים המהפכנים" ו"מפלגת הפועלים הדמוקרטית" שהקימו, מפלגת הברית העממית הסוציאליסטית (שפרשה כמעט מיד) והמפלגה הסוציאליסטית — לא קרמה עור וגידים. חלקים ממנה ניסו לכוון לקו לא מעמדי ואופורטוניסטי של עימות בין "הכוחות הדמוקרטיים" ל"כוחות האסלאמיסטיים" ולבסוף כל הארגונים המרכזיים בחזית נגררו ברוח הקו הזה לחתור לברית עם הבורגנות ה"ליברלית", שיזמה לבסוף את הקמת "חזית ההצלה הלאומית" על רקע המחאה נגד הצו החוקתי של מורסי בסוף 2012. מדובר בקואליציה בורגנית־ליברלית בעיקרה, תחת הנהגת בראדעי ומוסא, לצד הנאצריסט סבאחי שמספק לה גוון פופוליסטי יותר. אותם ארגונים "סוציאליסטיים" עשו שגיאה חמורה ונבלעו, לפחות עד לשלב הזה, כנספחים בתוך החזית שמקדמת חלופה מטעם הבורגנות הליברלית, שזוכה לחשיפה ולתמיכה משמעותית באופן הרסני על חשבון הבנייה הדחופה של חזית מעמדית סוציאליסטית שתציב את החלופה של מעמד העובדים והצעירים המהפכנים. אולם אם אותם ארגונים לא יתקנו את עצמם, יהיו אחרים שירימו את הכפפה בהמשך, מכיוון שהדרך הרקובה שמציעה חזית ההצלה תנכר חלקים הולכים וגדלים מהשכבות המהפכניות, שמחפשות דרך פוליטית רצינית לקדם את המהפכה.

מימדי הטבח בתומכי האחים המוסלמים, לצד המעצרים ההמוניים של מנהיגי ופעילי התנועה, וההתקפה של ראשי הצבא על אמצעי תקשורת ביקורתיים מעוררים בקרב חלק מהציבור במצרים את החשש מפני חזרתה של "מדינת המשטרה" של מובארכ — ואכן חלקים מ"המדינה העמוקה" (מנגנוני המדינה שמאחורי הקלעים והאליטה הפוליטית) מתקופת מובארכ נותרו בעמדות כוח, לצד אותם בעלי ההון שהיו מקורבים למשטר מובארכ בזמנו. השחרור האירוני של מובארכ עצמו למעצר הבית, לצד השילוב של דמויות שנואות המזוהות עימו בממשלה החדשה, יוצרים רושם כי ראשי הצבא מנסים להחזיר את גלגל ההיסטוריה אחורה, לימי המשטר הישן. אך הניסיונות של ראשי הצבא לבסס את אחיזתם בשלטון באמצעות דיכוי רצחני אינם מעידים על הכרעה של התהליך המהפכני ועל ניצחון מכריע של מהפכת־הנגד. המשבר הכלכלי־חברתי שמתפתח במצרים ממשיך לדחוף לשורה של מאבקי עובדים חדשים (כולל צעדי שביתה של פועלי הטקסטיל במחאלה אל־כוברה רק בחודש אוגוסט האחרון),  ולהסקת מסקנות בקרב הפעילים בתנועות החברתיות. המשימה הדחופה נותרה לבנות ארגון מאבק פוליטי של ההמונים, שייארגן את מעמד העובדים המצרי להובלת המאבק להשלמת המהפכה ולהגשמת השאיפות המקוריות שעמדו ביסודה.

לוב וההתערבות הצבאית של המעצמות

המהפכות במצרים ובתוניסיה הדגימו בצורה מאלפת את הכוח של ההמונים לרסק דיקטטורות ולפעול כדי לשחרר את עצמם ללא התערבות מבחוץ, בניגוד גמור למיתוס "הפצת הדמוקרטיה" שניסה לטפח ממשל בוש כדי להצדיק את הפלישות האימפריאליסטיות לאפגניסטן ולעיראק. הן בלוב והן בסוריה, בהשראת אותן מהפכות שסילקו את בן־עלי ומובארכ, החלה להתפתח מהפכה של ממש, דרך התקוממות עממית שחתרה להפיל את הרודנים, קדאפי ואסד, ולהשיג דמוקרטיה, חירות וצדק חברתי. אך בשני המקרים התהליך התפתח בצורה הרבה יותר מסובכת, על רקע חולשה יחסית של מעמד העובדים והיסטוריה שונה של כל אחד מהמשטרים, שלא רק החזיקו ביתרון צבאי אלא גם הצליחו לשמור על בסיס תמיכה משמעותי, שנשען על שסעים עדתיים, ובמקרה של לוב גם עקב תנאי מחיה משופרים יחסית למרבית ארצות האזור. תנועות ההמונים האותנטיות לא הצליחו לפנות באופן אפקטיבי, על בסיס מעמדי, לתומכי ולחיילי המשטר. גורמים בורגניים לחלוטין, כולל בכירי משטר לשעבר, השתלטו על עמדות הנהגה בשני המקרים, שעה שחלה הידרדרות למצבי מלחמת אזרחים עקובה־מדם, בעיקר עם טבח של המתקוממים.

על הרקע הזה, הסוגיה של התערבות צבאית בינלאומית בלוב ואחר־כך בסוריה עוררה בלבול רב בשמאל ברמה הבינלאומית, עד כדי הבעות תמיכה מפורשות מצד ארגוני שמאל באכיפת "אזור אסור לטיסה", בהפצצות בלוב ובהתערבות צבאית מקיפה יותר במלחמות האזרחים על־ידי המעצמות האימפריאליסטיות. מדובר בגישה נאיבית ומסוכנת, שמציעה להמונים לא להסתמך על הכוח הפוטנציאלי העצום של עצמם, תוך הסתייעות באחיהם ואחיותיהם בארצות האזור וברמה הבינלאומית, אלא על "הצלה מבחוץ" על־ידי כוחות אימפריאליסטיים, תוך התעלמות מהמניעים ומהמטרות האמיתיים של אותם כוחות של אויבים מעמדיים, ולכן גם מההשלכות ההרסניות עבור ההמונים, וספציפית עבור מעמד העובדים. התארגנויות עממיות של תושבים הצליחו בשלבים הראשונים לסלק את הכוחות של קדאפי ואת הכוחות של אסד. בבנגאזי, פעילים גם תלו כרזות באנגלית עם הסיסמה "לא להתערבות זרה, התושבים בלוב מסוגלים להתמודד עם זה בעצמם". אולם הייאוש מהתפוררות התנועה בלוב ומהתקפות הדמים על המתקוממים גרר תמיכה בחלק מהאזורים וברמה הבינלאומית בהתערבות צבאית של המעצמות. בהשפעת לוב הקריאה הזאת זכתה לתמיכה גם בהקשר של מלחמת האזרחים בסוריה בהמשך, במיוחד לאחר הטבח הכימי בפרברי דמשק ב־21 באוגוסט, בו נרצחו בין כמה מאות ל־1,729 בני־אדם. אלא שהתערבות מצד המעצמות לא עולה בקנה אחד עם האינטרס של ההמונים בשטח ושל המהפכה באזור. למעשה היא גם שיחקה באופן משמעותי לידיים של קדאפי ושל אסד שיכלו לגייס תמיכה על בסיס הקריאה להגן על הארץ מפני האימפריאליזם.

עבור המעצמות האימפריאליסטיות השיקולים האמיתיים אינם סיוע הומניטרי לאוכלוסייה או הפסקת הטבח בה בנשק כימי או אחר אלא הגנה על האינטרסים הכלכליים והגיאו־פוליטיים של עצמן, ובשורה התחתונה על הגישה למאגרי הנפט באזור. הניסיון להחליש את האיום שמציבה מבחינתם המהפכה המתפתחת מלמטה ברחבי האזור על אותם האינטרסים הוא שמנחה את מהלכיהן השונים מהרמה של ההצהרות הדיפלומטיות ועד לרמה של ההתערבות הצבאית בשטח. מאגרי הנפט בלוב היוו שיקול גם הם, אך הדבר העיקרי מאחורי ההתערבות הצבאית שם — במשך שבעה חודשים — על־ידי כוחות נאט״ו ובעלי־בריתם בחסות האו״ם היה הניסיון להשיב לידיהם את היוזמה ולהשיג השפעה על ההתפתחויות האזוריות בשאיפה לסכל את המהפכה ולייצב את המצב דרך מהלכים שנועדו לטשטש את תפקידם כידידי הדיקטטורות באזור ולצייר את עצמם באופן אירוני כ"ידידי המהפכה" וכ"מגיני הדמוקרטיה" ולקדם כוחות פוליטיים בורגניים שנתפסים עבורם כפרטנרים. כדאי לזכור שלא רק בן־עלי ומובארכ אלא גם קדאפי עצמו אומץ על־ידי מעצמות המערב בעשור הקודם כשאימץ קו ניאו־ליברלי, מכר להן נפט ורכש מהן נשק. אותם מנהיגים אימפריאליסטים לא פצו פה על מעשי טבח שביצעו ממשלות ישראל בעזה, או על הטבח בעשרות מתקוממים בבחריין על־ידי שכירי־כוחות הממשלה (בעיקר שכירי־חרב מחו״ל) וחיילי תגבור שנשלחו מטעם המשטרים הפרו־אימפריאליסטיים בסעודיה ובירדן שחששו שהמהפכה תתפשט לשטחיהן — המשטר הפונדמנטליסטי הווהאבי בסעודיה, שחולש על חמישית ממאגרי הנפט הידועים בעולם, הוא שותף עסקי מרכזי של ארה״ב.

ארה״ב תחת ממשל אובמה כבר אינה נהנית ממערכת בינלאומית חד־קוטבית כפי שהיה מאז קריסת רוסיה הסטליניסטית ועד לתקופת ממשל בוש הבן, שניצל את פיגועי ה־11 בספטמבר 2001 כדי לאכוף את השאיפות של האימפריאליזם האמריקאי ביתר־שאת במסעי הדמים במזרח התיכון, ללא כל יריבות משמעותית מצד מעצמות אחרות. המצב העולמי השתנה דרמטית בשנים האחרונות על רקע המשבר הכלכלי. ארה״ב עוד שומרת על יתרון צבאי מובהק על פני שאר המעצמות, אך כוחה הכלכלי בנסיגה ובעקבות כך חלה שחיקה בהגמוניה שלה גם בשאר התחומים. כך למשל, הוצאותיה הצבאיות — 42% מהסך העולמי — קוצצו ב־2011 לראשונה מאז 1998. כוחה העולה של סין, שהוא כיום גורם מכריע ביחסים הבינלאומיים, מתחיל להתבטא גם בקריאת־תיגר על כוחה הצבאי של ארה״ב. בד־בבד עם ההתנגדות הציבורית מבית להרפתקאות צבאיות נוספות ועם הנטל הכלכלי, התשת הצבא האמריקאי במלחמה באפגניסטן־פקיסטן בשנים האחרונות ולפני כן בעיראק הובילה גם את צמרת הצבא להטיל את משקלה נגד אפשרות של השתתפות במערכות צבאיות נרחבות חדשות, ובפרט במתקפות קרקעיות.

הדיווחים על הטבח הכימי בסוריה באוגוסט האחרון שמו שוב במבחן את איומיו של אובמה, שכבר באוגוסט 2012 הכריז ששימוש בנשק כימי נגד אזרחים מצד משטר אסד ייחשב כחציית "קו אדום" ויביא להתערבות צבאית אמריקאית. הממשל האמריקאי נדחף באופן מגמגם להוביל, בעיקר מטעמי יוקרה, פעולת ראווה "נקודתית" נגד המשטר הסורי.  עם מרחב תמרון צבאי צר, ועם התנגדות מצד רוסיה וסין, שחוששות מהתרחבות ההשפעה של האימפריאליזם האמריקאי באזור, ממשל אובמה חותר לגיבוש קואליציות רב־לאומיות תחת ההגמוניה שלו בשאיפה לצמצם מעורבות צבאית ישירה, במקרה הנוכחי, תוך ניסיון לעקוף את הווטו הרוסי והסיני במועצת הביטחון באו״ם. הכישלון של ראש ממשלת בריטניה קמרון לשכנע את חברי ממשלתו ואת הפרלמנט הבריטי לתמוך בפעולה צבאית מוגבלת, דחקו את אובמה להעביר את ההכרעה על מתקפה צבאית בסוריה לאישור הקונגרס. המגבלות של אובמה וקמרון משקפות לא רק היעדר תמיכה ציבורית למהלך — הציבור האמריקאי והציבור הבריטי עייפו מניסיון המלחמות האימפריאליסטיות של העשור הקודם — אלא גם את החששות של המעמדות השליטים מפני השלכותיו. תקיפות מהאוויר ומהים לבדן, כפי שנעשה בלוב, הן הימור עבור המעצמות, שכן הן מסוגלות להביא דווקא להתערערות נוספת ולהתפשטות העימות. זו אחת הסיבות לכך שלמרות החשש שלהם שהישרדותו של משטר אסד תספק חיזוק להשפעה של המשטר האיראני באזור, הם ועמיתיהם האירופיים, אמנם מנצלים מצד אחד את הזוועות בשטח כדי לקדם מעורבות גוברת של הממשלות הקפיטליסטיות מהמערב, אך בו־זמנית הם עדיין חוששים במיוחד ממעורבות צבאית ישירה שתצא משליטתם. נכון לשעת כתיבת שורות אלו בתחילת ספטמבר, נראה שמתקפה עדיין עשויה לצאת לפועל, ובלתי אפשרי לחזות מראש עד כמה העימות יהיה מוגבל, האם חיזבאללה, אסד וכוחות אחרים עשויים להגיב בירי טילים על ישראל והאם ממשלת נתניהו עשויה לנצל את ההזדמנות כדי לתקוף באופן סמלי את מתקני הגרעין באיראן, מתוך חשש שארה״ב מפגינה חולשה בוטה ביכולת לאכוף את רצונה באזור.

בלוב, ההתערבות הצבאית לא הייתה מוצלחת במיוחד עבור המעצמות האימפריאליסטיות. הגורמים האסלאמיסטיים שעלו לשלטון בחסות הפצצות האימפריאליסטיות, ושביצעו בעצמם מעשי טבח במהלך הלחימה ביישובים שנחשבו לתומכי קדאפי, עומדים בראש משטר מאוד לא יציב, כפי שגם מלמדות מאז המלחמה באופן חיובי השביתות של עובדי נמל ועובדי נפט בדרישות לשיפור תנאי העבודה, ההפגנות בדרישה למישרות וגם המחאה נגד המיליציות האסלאמיסטיות. העלייה בפעילות של גורמי אל־קאעדה ברחבי לוב ובסביבתה מביאים את האסטרטגים של האימפריאליזם לקדם עכשיו התערבות נוספת באמצעות נאט״ו, לצורך אימון כוחות הביטחון הלוביים. הארץ מפוצלת ומשוסעת, שעה שראשי שבטים וכנופיות ימין־קיצוני חמושות נאבקים על השליטה בשטח, לרבות חוליות של אל־קאעידה שאירגנו את הפיגועים בקונסוליה האמריקאית בבנגאזי ובשגרירות צרפת בטריפולי. מלחמת האזרחים בלוב תרמה בבירור להתערערות נוספת של היציבות באזור וספציפית האיצה את היווצרות המשבר במאלי, בעקבות ההתקוממות שהובילו אנשי שבטי הטוארג, שחלקם שימשו כשכירי חרב של קדאפי במלחמה.

המשבר הסורי

ההתקוממות נגד הדיקטטורה הניאו־ליברלית של אסד בסוריה נשענה בתחילת דרכה על התנגדות עממית אמיתית והרואית, כשמלבד הדיכוי הפוליטי גם תהליך ההפרטה הקולוסאלי בשנים האחרונות והצמיחה הבלתי שוויונית שהביאה לזינוק אדיר בפערים המעמדיים היו גורמים שתידלקו את הזעם המהפכני נגד המשטר. אולם האנרגיות והאומץ של אותן שכבות שהובילו את המהפכה לא הספיקו בפני עצמם. המשטר של אסד נשען על עתודות תמיכה משמעותיות מאוד בקרב המיעוטים במדינה, גדולות בהרבה בהשוואה לקדאפי בזמנו. התהליך הסתבך והידרדר למלחמת אזרחים אתנית־עדתית על רקע השסעים שאותם ניצל המשטר, החולשה היחסית של מעמד העובדים והיעדר הנהגה פוליטית מהפכנית שתוכל לסייע להתוות דרך להתגברות על המחסומים האלה ולקידום המהפכה בהתאם לאינטרסים של מעמד העובדים והשכבות העניות מקרב העמים השונים בסוריה.

גורם מכריע בהידרדרות היה ההתערבות מבחוץ של גורמים ריאקציונריים, ובייחוד סעודיה וקטאר, בגיבוי אימפריאליסטי, שמממנות ומחמשות גורמים אסלאמיסטיים שונים במטרה להסיט את המהפכה ממסלולה ולנצל את המשבר כדי להחליש את ההשפעה של איראן וחיזבאללה השיעים (נפילת שלטון המיעוט הסוני בעיראק בעקבות המלחמה שם ועלייתה של ממשלה שיעית הגבירה מאוד את המתיחות בין סעודיה הסונית לאיראן) — המשטר הסורי מתוגבר צבאית על־ידי "משמרות המהפכה" האיראניות וחיזבאללה, ונשען על תמיכת רוסיה וסין. המועצה הלאומית של סוריה והצבא הסורי החופשי, ובהמשך הקואליציה הסורית הלאומית, צמחו כארגונים בורגניים לחלוטין, שמתבססים על עריקי משטר אסד ונשענים כאמור על המשטרים הריאקציונריים במפרץ, על האימפריאליזם המערבי ועל טורקיה. אף ששני הצדדים מנסים להאשים אחד את השני בשיתוף פעולה עם ישראל, מספר התקיפות שבוצעו השנה על־ידי צה״ל כנגד מאגרי תחמושת כוונו נגד מטרות של המשטר, בד־בבד עם סיוע מסוים למורדים סביב צרכים רפואיים, לכל הפחות. במקביל פועלות נגד משטר אסד גם המיליציות הסוניות הפונדמנטליסטיות החשוכות של כוחות אל־קאעדה ודומיהם, שהספיקו לפתוח "חזית שנייה" נגד גורמים אחרים באופוזיציה. לא רק המשטר אלא גם מיליציות המורדים השונות לקחו חלק במעשי טבח מזוויעים על רקע עדתי ואיששו את החששות של המיעוטים העדתיים מפני מה שצפוי להם אם אכן ארגוני המורדים ינצחו — אם כי נראה שניצחון כזה במישור הצבאי לא על הפרק בתקופה הקרובה וכי דיווחי המורדים על הישגיהם הצבאיים היו די מנופחים והתגמדו בהשוואה יחסית לאלה של המורדים בלוב. אין ספק שישנם עדיין פעילים מהפכנים שממשיכים להיאבק להפלת המשטר, אך הם לא הגורם הדומיננטי בארגוני האופוזיציה — התפקיד של ארגוני המורדים העיקריים אינו מתקדם והם בעיקר מטפחים סכסוך עדתי על חשבון המאבק המעמדי.

הבלבול בשמאל הבינלאומי רק התעצם מול ההתפתחות הטרגית והמורכבת של המשבר בסוריה. תנועות שמאל רבות נקטו גישה פשטנית מדי, מכאנית, שחיפשה "לבחור צד" בין המשטר לבין ארגוני המורדים, לכאורה בין מחנה אנטי־אימפריאליסטי למחנה פרו־אימפריאליסטי או לחלופין בין מחנה המהפכה־כביכול למחנה של מהפכת־הנגד. אלא שגם המשטר וגם הנהגת המורדים מייצגים מחנות ריאקציונריים שונים, כוחות שונים של מהפכת־נגד. הן העמדה הקוראת ל"התערבות בינלאומית" (אימפריאליסטית) במשבר והן העמדה הקוראת ל"דיאלוג" עם המשטר על פני מאבק בו מציעות בשורה התחתונה להמונים הסורים תוכנית קפיטליסטית עם הבטחה לרפורמות דמוקרטיות מסוימות ומוגבלות, הן מצד אסד והן מצד האופוזיציה. מנקודת מבט סוציאליסטית, שתי העמדות מייצגות גם גישת שלבים רפורמיסטית קלאסית למהפכה — שנובעת מניתוח שגוי של אופי המהפכה, ובראש ובראשונה מהתעלמות מכך שהתנאים האובייקטיביים בשלים למהפכה חברתית שתפיל את הסדר הקפיטליסטי, תכונן ממשלות עובדים דמוקרטיות ותתחיל להניע את החברה בכיוון סוציאליסטי אמיתי (בניגוד לקריקטורה המעין־סטליניסטית שיצרה הבעת׳ בעבר). הפער הוא ברמת התודעה הפוליטית וההתארגנות, אך דווקא מהסיבה הזאת הכרחי עוד יותר להתעקש להצביע על הכיוון הדרוש למהפכה. עמדה מהפכנית צריכה לקדם בנייה של תנועה רחבה, מעמדית, שתארגן הגנה עצמית, ותיאבק נגד הגורמים הריאקציונריים הן מהאליטה השלטת והן מארגוני המורדים, כחלק ממאבק לשינוי סוציאליסטי של החברה. זהו הקו היחידי שיוכל לזכות באמון וללכד סביבו גם שכבות שתומכות באסד כ"ברירת מחדל".

מלחמת האזרחים בסוריה גבתה כבר באופן מפלצתי את חייהם של למעלה מ־100 אלף בני־אדם. מיליוני תושבים נאלצו להימלט מבתיהם ומספר הפליטים בארצות השכנות נע לפי הערכות האו״ם סביב מיליון וחצי. לאחר שפלישת ארה״ב ובריטניה לעיראק התירה את הרסן של העימות העדתי־כיתתי הסוני־שיעי באזור, כעת המלחמה בסוריה מעמיקה אותו עוד יותר, כפי שהדבר כבר בא לידי ביטוי בלבנון ובעיראק, כשבשתי הארצות היא מאיימת להצית מחדש את מלחמות האזרחים העדתיות שהציפו אותן בדם של רבבות הרוגים (בלבנון ב־1975–1990 ובעיראק ב־2006–2007). הפיגועים הרצחניים בדרום טורקיה בשנה האחרונה הם צורה נוספת שבה המשבר מתפשט באזור. בסיוע צבאי של איראן וחיזבאללה ובסיוע עקיף על דרך השלילה מכוחות האופוזיציה, הצליח המשטר לשנות את יחסי הכוחות בשטח לטובתו. אלא אם ממשל אובמה יחליט לקחת הימור עצום ולהיכנס למעורבות צבאית ישירה ונרחבת בשטח, ולהסתכן כך גם בהשלכות הכאוס שצפוי להיווצר לאחר נפילתו של אסד, עולה משמעותית הסבירות שאסד יצליח להישאר בשלטון לפחות עד תום הקדנציה הרשמית שלו בשנה הבאה, אף שהוא לא צפוי לחזור ולשלוט בכל השטחים הסוריים. למעשה, הפיצול הטריטוריאלי בשטח ומעשי הטיהור האתני מקדמים אפשרות ריאלית של התפרקות טריטוריאלית של סוריה בשלב מאוחר יותר, עם ניסיון אפשרי של משפחת אסד להוביל הקמה מחדש של מדינה עלאווית קטנה שתפרוש מהמדינה הסונית העתידית, ובמקביל גם עם תרחיש של היפרדות אפשרית של המיעוט הכורדי.

הכורדים הסורים הצליחו לנצל את חולשת המשטר ואת הפניית כוחות הצבא ללחימה במורדים כדי לארגן מיליציות ולהתחיל לנהל חלקים מכורדיסטן הסורית כאוטונומיה דה־פקטו. העם הכורדי, המונה כ־35 מיליון בני־אדם, הוא כיום העם הגדול ביותר בעולם ללא מדינה משל עצמו, והמשבר בסוריה משנה כעת את הפרספקטיבה עבורו. בטורקיה למשל, בתגובה לתנועת המחאה הכורדית של 2011–2012 שפרצה בהשראת "האביב הערבי", ממשלת ארדואן אימצה אסטרטגיה חדשה שחותרת ל"פיוס" עם מנהיגי הכורדים הן כדי לסכל את הרדיקליזציה בתנועה הכורדית והן לטובת הרחבת ההשפעה האזורית של טורקיה דרך השטחים הכורדיים, בין השאר במטרה להשיג גישה לחוזי נפט עם כורדיסטן העיראקית. זו עשויה לנסות בהמשך לפרוש מעיראק, גם אם במחיר הצפוי של עימות דמים עם הממשלה המרכזית. במסגרת המשא ומתן שמתנהל עם מנהיגי ה־PKK מסוף 2012, הוכרזה הפסקת־אש והחלה נסיגה של אלפי לוחמי גרילה מדרום־מזרח טורקיה לצפון עיראק. עם זאת, ארדואן כבר שיגר אזהרות מפורשות למנהיגי הכורדים הסורים שיזנחו את מאבקם לאוטונומיה שם. במעמד השליט הטורקי חוששים בעצמם מההשלכות שיהיו לרוח־גבית כזו לשאיפות העצמאות של הכורדים, המהווים חמישית מאוכלוסיית טורקיה, ואשר עשויים להחליט להתנער במהרה מ"תהליך השלום" שמציע ארדואן אם זה לא יוביל להישגים ברורים.

באופן מרשים, בתנועת המחאה הטורקית נגד ארדואן בחודש יוני האחרון צעדו יחד מפגינים טורקים וכורדים שנשאו דגלים של שני הלאומים והמחישו חלקית את הפוטנציאל של מאבק משותף, שיתגבר על השסע הלאומי. מה שהחל כמחאה סביבתית קיבל ממדים של התקוממות בתגובה לאלימות המשטרתית, עם התפרצות של הפגנות בעשרות ערים בכל רחבי טורקיה והתערבות משמעותית של חלקים ממעמד העובדים המאורגן עם צעדים של שביתות מחאה, גם אם מוגבלות בהיקפן. המחאה ביטאה שינוי יסודי במצב החברתי בטורקיה, אחרי יותר מעשור שבמהלכו הצליחה מפלגת "הצדק והפיתוח" הימנית של ארדואן, על רקע צמיחה כלכלית, לבסס את שלטונה ולהגדיל את התמיכה בה, שמתחילה להיסדק בהשפעת השינוי במצב הכלכלי והרדיקליזציה בקרב דור חדש שהזדמנויות התעסוקה שלו גרועות וחלקים משמעותיים ממנו מתנכרים לריאקציית הכפייה הדתית שמובילה מפלגת השלטון — התנועה כללה באופן מכריע צעירים ממעמד הביניים הנמוך וממעמד העובדים, שלא היו מעורבים פוליטית עד אז. אך התנועה לא ידעה כיצד להמשיך לפתח את המאבק ולחתור תחת התמיכה הציבורית בממשלה, והיא אף ריככה את דרישותיה, כך שארדואן הצליח לבודד ולרמוס אותה לעת עתה. חידוד מסרים והתגייסות נחרצת ורחבה יותר מצד האיגודים הייתה יכולה לסייע באמצעות פנייה על בסיס מעמדי לחלקים נוספים במעמד העובדים ובשכבות הביניים. בכל זאת, מדובר רק בתחילתו של תהליך שינוי עמוק בטורקיה, שנכנסת עכשיו לעידן חדש של טלטלה חברתית ופוליטית שמוזנת מהמשבר בכלכלה העולמית ומהמלחמה בסוריה. יותר מאשר הזדמנות להשיג נפט מצפון עיראק ולבסס השפעה אזורית, המלחמה הולכת ומסבכת את המעמד השליט הטורקי.

המלחמה בסוריה עלולה להימשך גם עוד מספר שנים. אין על הפרק אפשרות הכרעה צבאית של אחד מהצדדים בעתיד הנראה לעין. המלחמה משמשת בינתיים במובהק זירת התכתשות בין המעצמות האזוריות והעולמיות שנאבקות לעצב מחדש את האזור בהתאם לאינטרסים הצרים שלהן — זהו גם הרקע ל"הפשרת היחסים" בין טורקיה וישראל, בהוראת אובמה בתחילת השנה. בין רוסיה וסין מצד אחד וארה״ב והמעצמות האירופיות מצד שני הולך ומתעורר מאבק כוחות בין־אימפריאליסטי על משאבים והשפעה, שיש פרשנים שמכנים אותו "המלחמה הקרה" החדשה (בניגוד למלחמה הקרה בין ארה״ב לבריה״מ לשעבר, העימות בבסיסו במקרה הזה הוא איננו בין שיטות כלכליות־חברתיות שונות ומנוגדות מיסודן, כפי שהיה בין הקפיטליזם לסטליניזם).

לאור ההתפתחויות בסוריה, המעמד השליט הישראלי מרוצה בדיעבד על שהם לא הגיעו להסכם שלום עם המשטר הסורי, שהיה גורר נסיגה ישראלית מהגולן. אולם אחרי עשורים שבהם שמרה הדיקטטורה של משפחת אסד על השקט והיציבות בגבול הגולן, סוגיית רמת הגולן עשויה בהחלט לחזור לסדר־היום בעוצמה חסרת־תקדים בשנים הבאות. אסד, איראן, חיזבאללה וגם "החזית העממית — המפקדה הכללית" (אחת המיליציות הפלסטיניות שמצדדות באסד) הכריזו שהן נערכות לפעולות צבאיות ברמת הגולן. תקריות הירי השונות והמקרה של חוליית לוחמי המיליציה שחדרה ביולי למוצב נטוש בגולן ופתחה באש על כוח צה״ל ממחישים את המצב הנפיץ החדש שנוצר, גם אם לרוב הכוחות המעורבים אין בטווח הקרוב עדיין אינטרס להמר ולהפנות כמות גדולה של משאבים לכיוון הזה. בזמן שהגולן מוצג על־ידי המעמד השליט הישראלי כשטח תיירות פסטורלי, ההמונים במזרח התיכון רואים בשליטה הישראלית בגולן המשך ישיר של התוקפנות של מלחמת 1967, שהביאה לחורבן כמעט מוחלט של היישובים בגולן ולהגלייתם של 130,000 תושבים סורים. הסתערות המחאה ההרואית, בידיים חשופות, של מפגינים פלסטינים מסוריה ב־2011 על הגבול ברמת הגולן הדגימה איך בעידן "האביב הערבי" ההמונים באזור עשויים לקבל ביטחון מוגבר לקרוא תיגר על הכיבושים של המעמד השליט הישראלי, וזהו גם האינטרס של מעמד העובדים הישראלי לצאת נגד כל כיבוש וסיפוח שטחים, כולל רמת הגולן, ולהושיט בדרך הזאת יד לשלום לעמי האזור.

ממשלת נתניהו הקודמת והנוכחית כבר התערבה צבאית באופן חלקי במלחמה בסוריה עם ההפצצות של מאגרי נשק. המשך העמקת המעורבות מצד איראן וחיזבאללה בסוריה, כמו גם התערערות משמעותית יותר של המצב הביטחוני בגולן, עשויים להביא את המשטר הישראלי למעורבות נרחבת יותר במלחמה ואף להפצצה הרפתקנית של מתקני הגרעין באיראן, תרחיש מלחמה מסוכן שבהחלט עוד לא ירד מהפרק ונשקל בשנים האחרונות באופן המעשי ביותר על־ידי צמרת הממשלה והצבא.

איראן וסוגיית הגרעין

ההשפעה האזורית של משטר האייתוללות באיראן, שהתרחבה בהיקף ניכר מאוד בעקבות המלחמה בעיראק, ספגה מהלומה בהשפעת מלחמת האזרחים בסוריה, עם התערערות משטרו של אסד, ההתערערות היחסית במעמדה של חיזבאללה בלבנון והתרחקותה של חמאס לאחר שזו נדחפה בהשפעת ארגוני המורדים הסוניים להתנער מאסד ועברה להישען על "האחים המוסלמים" במצרים. הסנקציות הבינלאומיות פגעו קשות בכלכלה האיראנית המקרטעת, ובהשפעת הבעיות הכלכליות והקיטוב החברתי החריף העמיקו הפילוגים בצמרת המשטר בשנים האחרונות, בייחוד מאז ההתקוממות ב־2009, שפרצה אז בתגובה לזיופים בבחירות והוכרעה לבסוף לאחר חודשים של עימותים. מחנהו של המנהיג העליון ח׳מנאי ספג מכה, גם אם מוגבלת, ב"מרד הקלפיות" בבחירות לנשיאות ביוני האחרון. הסלקציה הקפדנית של המועמדים, שלא הותירה אף נציג "רפורמיסטי" ונועדה לחזק את כוחו של ח׳מנאי, לא הצליחה למנוע את הצבעת המחאה, שהייתה בהיקף כזה שייתר את האפשרות לזיופים מצד המשטר.

רמיסת ההתקוממות ארבע שנים קודם והצלחת ההפיכה דה־פקטו שביצע אז אהמדינז׳אד אמנם הביאה תחילה לייאוש כבד בקרב ההמונים, אבל כפי שהסברנו בזמנו המצב באיראן לא חזר לקדמותו והסמכות של המשטר נפגעה דרסטית, כפי שניתן היה לראות גם בחלק מהמחאות והמאבקים שהתפתחו מאז, במיוחד על רקע המצב הכלכלי. כעת, ההמונים השתמשו בבחירות כדי לבטא את הזעם שלהם על המשטר. רוהאני הוא אמנם בשר מבשרו של המשטר ואפילו לא משתייך לפלג ה"רפורמיסטי", אך הוא סומן כפתק המחאה בבחירות לאחר שאומץ ברגע האחרון על־ידי רפסנג׳אני ומנהיגי אופוזיציה נוספים שנפסלו מלהתמודד. מצד אחד, מרד קלפיות הוא בבירור החלופה המועדפת על המשטר להתקוממות המונים נוספת ברחובות. אך הניצחון הסוחף של רוהאני כבר בסבב הראשון ובפער עצום על פני יתר המועמדים — יותר מפי ארבעה משיעור ההצבעה לסעיד ג׳לילי, המועמד המובהק מטעם הקליקה של ח׳מנאי — וחגיגות ההמונים ברחובות, עם סיסמאות נגד הדיקטטורה, הבהירו שההמונים עדיין ישתמשו בכל הזדמנות שיימצאו כדי לנסות לקדם את השאיפות שלהם להיפטר מהמשטר ולשפר את תנאי המחיה. הצבעת המחאה לרוהאני, אף שהייתה נמוכה משיעורי ההצבעה שהצליח לגרוף הרפורמיסט ח׳תאמי בבחירות ב־1997 וב־2001, ללא ספק ביטאה והציפה מחדש את הזעם החברתי והפוליטי של מיליונים. תקופתו של ח׳תאמי, דווקא על רקע התייצבות כלכלית יחסית, הביאה לתנועות מחאה גדולות. כיום, עם בעיות העוני, האבטלה, האינפלציה הכרונית והירידה החדה בהכנסות המדינה מנפט, המצב בחברה נפיץ עוד יותר, במיוחד על רקע ההתפתחויות של תנועות מחאה נגד האסלאם הפוליטי באזור. רוהאני, למרות הרטוריקה הפופוליסטית, צפוי לקדם מדיניות צנע ולהמשיך בקיצוץ בסובסידיות. בניסיון לסכל התפתחות של מהפכה ייתכן שהוא יוביל הקלות מסוימות בדיכוי הפוליטי והתרבותי במדינה, אך בד־בבד, בדומה למצב בארצות רבות באזור, מתן זכויות דמוקרטיות, כולל זכות ההתאגדות, ישמש את ההמונים כדי לשפר את מצבם תוך פגיעה ברווחי בעלי ההון ותוך עימות עם מנגנוני המדינה. סביר שרוהאני ינסה לרסן את הדיכוי הפוליטי, אך מרחב התמרון של הממשלה הבאה יהיה צר, ובסופו של דבר גם היא תפנה לדיכוי המאבקים שיתפתחו בתקופה הבאה ותחשוף את עצמה.

ההפסד של הקליקה של ח׳מנאי בבחירות, ובפרט של המועמד סעיד ג׳לילי שהיה הנציג האיראני בשיחות הגרעין עם המעצמות, מייצג גם היחלשות מסוימת באפקטיביות של הרטוריקה הלאומנית ה"אנטי־אימפריאליסטית" שהמשטר משתמש בה כדי להחליש את ההתנגדות בקרב ההמונים. דווקא עקב חוסר היציבות הפנימי, שעה שהנפילה בהכנסות מנפט גוררת גם הלנות שכר לכוחות הביטחון, ח׳מנאי וצמרת המשטר עשויים להעדיף לפעול כדי לרכך טונים ולהשיג פשרה דיפלומטית כדי לנסות להקל את הסנקציות הדרקוניות ואת איומי המלחמה מצד המערב וישראל. לרוהאני עצמו מיוחס גם חלק משפיע בהחלטת המשטר ב־2003, כששימש כיו״ר המועצה לביטחון לאומי, להקפיא את תוכנית הגרעין הצבאית של "משמרות המהפכה". אך בכל זאת איראן תמשיך לעמוד על זכותה לפתח את תוכנית הגרעין, לכאורה ללא מטרות צבאיות. מבחינת המשטר, הוא כבר הציג הצעות פשרה לאורך העשור האחרון והוא רואה בתוכנית נכס אסטרטגי חיוני, ייתכן שגם במישור הצבאי. האינטרס של המשטר הוא לנסות כרגע להקל את הלחץ, אולי דרך הסכמה על דיל מסוים במשא ומתן מול שש המעצמות (ארה״ב, רוסיה, סין, צרפת, בריטניה וגרמניה), שיביא זמנית להוצאת כמויות של אורניום מועשר למדינה אחרת בתמורה להסרת סנקציות כלכליות ולהחלשת הגיבוי לתקיפה צבאית אפשרית מצד ישראל. אך סכנת המלחמה לא יורדת מהפרק.

במעמד השליט הישראלי צופים במגבלות הכוח של ארה״ב באזור, וספציפית בסוריה, וחושדים יותר ויותר בנכונות של ממשל אובמה להוציא לפועל תוכניות להפצצת מתקני הגרעין האיראניים. הם גם זוכרים שבתנאים "מועדפים" האימפריאליזם האמריקאי לא הצליח למנוע מפקיסטן ומצפון־קוריאה לפתח נשק גרעיני, ומודעים לחשש של כל מעצמות העולם מפני ההשלכות שעשויות להיות לעימות כזה על המצב המדיני באזור ועל הכלכלה העולמית המדשדשת. מלבד הדיבורים הצבועים על הסכנה לשלום האזור שתציב עוד מדינה עם נשק גרעיני — מה שבמציאות נכון לגבי כל מדינה שמחזיקה נשק גרעיני, כולל ישראל — המשטר הישראלי רואה בנשק גרעיני איראני איום ממשי על מרחב התמרון הצבאי של ישראל בעתיד מול שורה של יריבות גרעיניות, ומכיוון שאין לו כל דרך לחסל את תוכנית הגרעין הזאת, הוא שואף לעכב אותה כל עוד משטר האייתוללות נותר על כנו. אלא שלמרות הסנקציות הכלכליות החריפות ולמרות התנקשויות במדענים, לוחמת סייבר ופעולות חבלה שונות, איראן הצליחה להמשיך להגדיל דרסטית את היקף ייצור האורניום המועשר שברשותה. המעמד השליט הישראלי מודאג מההתפתחויות האזוריות. העובדה שחיזבאללה ואסד "עסוקים" במלחמה בסוריה, ושחמאס התרחקה מהחסות האיראנית, עשויה לעודד את הקבינט המדיני־בטחוני של נתניהו לקבל החלטה על תקיפה אם המשטר האיראני לא יגיע להסכמה על עסקה עם המעצמות.

קמפיין המחאה בישראל נגד תוכניות המלחמה עם איראן ב־2012, ברוח המחאה החברתית, שהתנהל בעיקר בפייסבוק, לא היה רחב במיוחד, אבל כלל גם שכבה חדשה של פעילים חברתיים שהחלו להתעמת עם תוכניות המלחמה של שלטון ההון הישראלי עם מסרים של סולידריות בינלאומית. כפי שהסברנו אז, המסרים החיוביים של הסולידריות אינם מספיקים כדי לתת מענה רציני לחששות הביטחוניים של רוב הישראלים או האיראנים, וכי מה שנחוץ הוא לעזור לחשוף את השקרים שמאחורי תעמולת המלחמה ולהבהיר שהכוחות היחידים שיוכלו באמת לבלום את ההידרדרות למלחמה ולמרוץ חימוש גרעיני הם ההמונים, ובעיקר מעמד העובדים המאורגן, בשתי המדינות, דרך מאבק לפירוז המזרח התיכון כולו, כולל ישראל, מנשק להשמדה המונית, כחלק מהמאבק לשינוי סוציאליסטי, החיוני להבטחת מציאות של שלום אזורי.

למזרח תיכון סוציאליסטי ודמוקרטי

המהפכה הערבית שבה והעלתה על סדר־היום גם את סוגיית הסכמי השלום של ישראל עם מצרים וירדן. בעידן של תנועות מהפכניות, המשטר הישראלי יוכל להסתמך פחות ופחות על דיקטטורות באזור שירסנו עבורו את ההמונים כדי להתיר לו מרחב פעולה להמשיך בהתקפות על הפלסטינים. ההמונים בארצות השכנות, שמזדהים עם מצוקת העם הפלסטיני תחת הכיבוש והדיכוי הלאומי, מודעים להיחלשות הכוח של האימפריאליזם האמריקאי ושל המשטר הישראלי לכפות שאיפות על האזור, ובתגובה למהלכים פרובוקטיביים של ישראל, הם עשויים בעתיד לקרוא תיגר על הסכמי השלום ואף ללחוץ על ממשלות להיכנס לעימות צבאי עם ישראל כדי לעצור מעשי הרג. ודאי שהמגמה הזאת, כמו התהליך האזורי כולו, אינה מתקדמת באופן ליניארי, והיא קשורה ישירות בהתפתחות של תנועות ההמונים ובמידה בה הם מודעים לכוחם. לכן למשל הדיקטטורה של הצבא המצרי מסוגלת להכביד בינתיים את המצור על תושבי עזה, באמצעות הרס מסיבי של מנהרות, וגם ממשלת מורסי שיתפה פעולה עם מקבילתה הישראלית. אולם החלטת הליגה הערבית לרכך את דרישותיה מישראל ולדחוף שוב למשא ומתן בין הרשות הפלסטינית לישראל נובעת במידה רבה מהחשש של המעמדות השליטים מההשלכות של תרחיש של חזרה של ההמונים הפלסטינים לנתיב של מאבק המוני על הרדיקליזציה של התנועות בכל שאר האזור. נקודה זו ממחישה כי הדרך של הסכמים מדיניים בין האליטות השליטות בארצות האזור אינה מובילה לשלום. היא לא פותרת את הבעיות היסודיות ולכן לא יכולה להביא לשלום אמיתי, בין העמים. רק הדרך של מאבק סולידרי עם העובדים והצעירים הפלסטינים ועם ההמונים בשאר האזור נגד עוני, ניצול ודיכוי, ולמען פרנסה, דמוקרטיה וביטחון אישי, סוללת את הדרך של העובדים והצעירים היהודים בישראל להשתלב בביטחון אמיתי באזור.

הסיסמאות ברוח "האביב הערבי" במאבקי העובדות הסוציאליות ועובדי הרכבת ובמחאה החברתית בישראל ב־2011 הפגינו בצורה מרהיבה, גם אם רק התחלתית, את הפוטנציאל של תנועות מהפכניות לדחוק הצדה תעמולה לאומנית ולגשר על שסעים לאומיים עמוקים. אותם מאבקים עדיין לא היו בשלים לאמץ גישה סולידרית גם כלפי המאבק הפלסטיני נגד הכיבוש וההתנחלויות, אך גם ההצלחה החלקית של קבוצות מהציבור הערבי־פלסטיני בישראל להשתלב בתנועת המחאה רמזה לפוטנציאל עצום בעתיד. בכל המזרח התיכון מהווים השסעים הלאומיים, הדתיים והעדתיים מכשול מסוכן בפני המאבק לשינוי החברה, אבל החלקים המתקדמים ביותר ממעמד העובדים ומהצעירים שמעורבים בתנועות בשטח נדחפים אינסטינקטיבית לעבר חזית מעמדית ומנסים להדוף מגמות כיתתיות — זה היה בולט בכיכר תחריר, בבחריין, בהפגנות המחאה בלבנון נגד הפוליטיקה העדתית, ובהפגנות האחדות שהובילו צעירים בשטחים הפלסטיניים וגם בעיראק. הנטיות האלה מייצגות פוטנציאל לקידום ולהשגת אחדות במאבק של ההמונים העובדים. ההמונים מסיקים מסקנות תוך כדי המאבקים הסוערים. עיבוד הניסיון הראשוני של הפלת הדיקטטורים במצרים ובתוניסיה כבר קיבל ביטוי בתנועות חדשות שהתפתחו והגיעו לדרגות חדשות בעוצמה, בהיקף ובאופי הצעדים שהן כללו. הישגים נוספים יספקו רוח־גבית מחודשת לתנועות בכל האזור, כולל בלוב ה"חדשה" שלאחר המלחמה, ובסופו של דבר גם בסוריה, אף שהמלחמה שם מעכבת בינתיים את האפשרויות להתפתחות של מאבק המוני. הנהגה עם גישה מעמדית תוכל לסייע ללכד את ההמונים למאבק משותף סביב תוכנית סוציאליסטית לשינוי החברה. במצרים ובתוניסיה, שבהן המהפכה הלכה הכי רחוק עד עכשיו, קשה לפספס את תהליך הצמיחה המהיר של ארגונים חדשים בחברה, וספציפית את תהליך ההתארגנות במעמד העובדים. הפרספקטיבה להתחזקות המגמה הזאת כפועל יוצא של מסקנות מעמדיות היא בהחלט חיובית, ואחד האתגרים של השמאל המרקסיסטי הוא לסייע להתפתחות כזו.

העידן החדש של המהפכות שאליו נכנסנו הוא גם, במובן הרחב, העידן של המהפכה הסוציאליסטית. בניגוד לזרמים מסוימים בשמאל שרואים במהפכות עובדים עניין של העבר הרחוק ושל אחרית הימים ומקדמים בינתיים פוליטיקה לאומית צרה ואופורטוניסטית של הזדנבות ושל תמיכה בכל תחלואי "הרע במיעוטו", ואחרים שנוקטים גישה רומנטית למהפכות כשמאחורי הרטוריקה הרדיקלית הם מקדמים דמוקרטיה קפיטליסטית בחסות האימפריאליזם, מרקסיסטים כיום צריכים להפנים את אופי התקופה שבה אנחנו חיים. חיוני לפעול ולהתאמץ כדי לנתח את התנועות באופן קונקרטי כפי שהן מתפתחות כיום, עם ההבדלים בין מדינה למדינה ועם המאפיינים הייחודיים של כל אחת מהן ושל הכוחות הפועלים בהן וכנגדן. אך חיוני גם לא להסיק לגבי האופי של המהפכה רק מהתודעה הסובייקטיבית של אותן תנועות בשלב מסוים — התוכנית הפוליטית, האסטרטגיה והטקטיקות למאבק מוכרחים להיגזר מהנסיבות האובייקטיביות. המשבר הקפיטליסטי דוחף לרדיקליזציה נוספת בקרב ההמונים ולהתמשכות של התהליך המהפכני, עם השפעה הדדית בין התנועות. המצב הפוליטי עדיין מורכב עבור הכוחות של השמאל הסוציאליסטי, אבל האופי של המשבר שמתפתח ברמה הבינלאומית ושל המאבקים שעולים על סדר־היום, כמובן עם תנודות חדות במצב הפוליטי, שופך אור על ההזדמנויות החדשות שצומחות עבור הרעיונות של המרקסיזם, שהם היחידים שמספקים תשובה רצינית לדרישות שעולות מתוך התנועות המהפכניות כיום.

הדרך לדמוקרטיה אמיתית ולצדק חברתי עוברת במאבק נגד האליטות הלאומיות המושחתות, השיטה הקפיטליסטית והאימפריאליזם באזור. תחייה והתחדשות של רעיונות סוציאליסטיים במזרח התיכון ובמגרב יכולה להתרחש בקצב מהיר יחסית, בדומה לתהליך שהתרחש באמריקה הלטינית. הקמת ממשלה של האנשים העובדים והעניים במדינה אחת כיום, שתקדם מהפכה סוציאליסטית — דרך הפקעת השליטה במשק מידיהם והעברתה לידי מעמד העובדים, מעבר לכלכלה מתוכננת לרווחת הכלל וקידום דמוקרטיזציה מקיפה של המשק ושל מנגנוני המדינה — תציב דוגמה ותגרום לרעידת אדמה חברתית בכל העולם. האפקט של מהפכה כזו יהיה חזק עוד יותר מכפי שקרה בתקופת המהפכה הרוסית, שהתרחשה בתנאים גרועים בהרבה מבחינת התשתית הכלכלית ואמצעי התקשורת וההשכלה של ההמונים; אפקט שיגמד את המהירות שבה התפשטה המהפכה התוניסאית והתפתחה למהפכה כלל אזורית. העושר האדיר באזור נשדד כיום על־ידי תאגידים אימפריאליסטיים, טייקונים מקומיים ואליטות מושחתות. הוא יוכל לשמש לשינוי מוחלט של מציאות החיים באזור, דרך איחוד מדיני קונפדרטיבי ודמוקרטי של מדינות סוציאליסטיות. מאבק סולידרי וחוצה גבולות נגד ניצול, דיכוי ומלחמות אימפריאליסטיות ולמען דמוקרטיה, צדק חברתי, שוויון ושלום שיתבסס על זכויות שוות לכל הקבוצות הלאומיות והאתניות ופיתוח האזור לטובת כלל התושבים בו ללא אפליה, יניח את היסודות למזרח תיכון סוציאליסטי ודמוקרטי.




תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 59187, תל אביב–יפו 6159101
info@socialism.org.il
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון.
התנועה שותפה בוועד למען אינטרנציונל עובדים (CWI), ארגון סוציאליסטי בינלאומי המאגד תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.

תנועות אחיות שלנו ברחבי העולם