הקדמה

החברה הישראלית נמצאת כיום במשבר. השחיתות מצויה בכול, הפערים בין עשירים לעניים מתרחבים, 24% מהילדים חיים בעוני ו־40% מהעובדים מרוויחים שכר מינימום או פחות.

בזמן שאנשים דוחים את ההבטחות הריקות של מפלגות הממסד ומחפשים פיתרונות אמיתיים לבעיותיהם, משימתנו החיונית היא להסביר את האלטרנטיבה הסוציאליסטית באופן ברור ומשכנע. אבל איזה מין סוציאליזם? ואיך ניתן להשיג אותו?

בשנות ה־1950 באירופה המערבית נראה היה שהקפיטליזם מקדם את החברה. כשהמפלגות הסוציאל־דמוקרטיות היו בשלטון, נוסדה מדינת הרווחה ורמת החיים של העובדים עלתה באופן ניכר.

האם חלופות חלקיות או הדרגתיות יכולות לפתור את בעיותיו של המעמד העובד בישראל? האם יש דרך לחסל את העוני ואת אי־השוויון ללא מהפכה סוציאליסטית?

בסוף המאה ה־19 גיבש אדוארד ברנשטיין, אחד ממנהיגי המפלגה הסוציאל־דמוקרטית בגרמניה (ה־SPD), את רעיונות הרפורמיזם. רפורמיזם משמעותו השגת סוציאליזם לא באמצעות מהפכה, אלא על־ידי שינוי הדרגתי של השיטה הקפיטליסטית.

מסמך זה יעריך את תוקף רעיונותיו העיקריים לאורן של ההתפתחויות ההיסטוריות ותאמוד את סיכויי ההצלחה של הרפורמיזם כיום.

רקע

אי אפשר להעריך את רעיונות הרפורמיזם של ברנשטיין בלי להתייחס לתקופה ולהקשר בו פיתח אותם. ברנשטיין כתב בזמן שיפור כלכלי, בזמן בו כתוצאה מקיומה של תנועת עובדים חזקה הסכים המעמד הקפיטליסטי בגרמניה לרפורמות. יש שחשבו אז שההתקדמות הזו הלאה תוכל להמשיך בלי להיעצר.

רעיונותיו הרפורמיסטיים של ברנשטיין שיקפו תחושה שהתבססה על השיפור בתנאי חייהם של חלקים מהמעמד העובד והמעמד הבינוני — התחושה שבמשטר קפיטליסטי "המצב יכול רק להשתפר".

צמיחתה של ה־SPD

ה־SPD הציגה את עצמה בתקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה כמפלגה מרקסיסטית מהפכנית, וזכתה לתמיכה גדולה בקרב העובדים. בשיאה ב־1912 היו למפלגה מיליון חברים רשומים, 90 עיתונים יומיים ו־62 בתי דפוס. בבחירות באותה השנה הצביעו 4.3 מיליון איש (יותר משליש מבעלי זכות הבחירה) עבור ה־SPD. אבל התפתחות המפלגה במהלך תקופה של שגשוג כלכלי הדביקה את המנהיגות באשליות שניתן לזכות ברפורמות עד אינסוף, כחלק מהתקדמות קפיטליסטית מתמשכת. באמצעות מגעיהם ההדוקים עם המעמד השליט, דרך האיגודים המקצועיים והפרלמנט, ספגו מנהיגי המפלגה את רעיונותיו של המעמד השליט לגבי תיקון המצב במדינה.

משרותיהם, מעמדם והקשרים שלהם עם המעמד השליט הרחיקו אותם מן העובדים, והמשמעות היתה שלמנהיגי המפלגה היה עניין לשמר את הסטטוס־קוו (כלומר את השלטון הקפיטליסטי). בתוך ה־SPD ייצגו רעיונותיו של ברנשטיין את האינטרסים של הנהגה זו, שניסתה לשנות את מדיניות המפלגה ומטרותיה כך שיתאימו לאינטרסים שלה עצמה. כך תיארה רוזה לוקסמבורג את רעיונותיו של ברנשטיין: "התיאוריה האופורטוניסטית במפלגה… אינה אלא ניסיון בלתי מודע להבטיח את שליטתם של גורמים מהבורגנות הזעירה שחדרו למפלגתנו, כדי לשנות את המדיניות והמטרות של מפלגתנו בכיוון הרצוי להם".

התיאוריה של ברנשטיין היתה אם כן תוצר של התקופה שבה חי, ושירתה את האינטרסים של שכבה מסוימת בתוך ה־SPD.

אולם ההיסטוריה הוכיחה מאז שהגיאות הכלכלית בגרמניה ויחד איתה תהליך מתן הרפורמות לעובדים, לא היוו התפתחות קבועה וליניארית. הסתירות הטבועות בקפיטליזם הובילו למלחמת העולם הראשונה, למהפכות ברוסיה ובגרמניה ב־1917 ו־1918 בהתאמה, וכן למצבים מהפכניים במדינות רבות אחרות.

עוד לפני שכל זה קרה, רוזה לוקסמבורג ריסקה את התיאוריה הרפורמיסטית של ברנשטיין בניתוח חד ומבריק. לאסונן של גרמניה ושל אירופה כולה, לדרך הרפורמיסטית היו תוצאות נוראיות. בסופו של דבר, היא הובילה גם לרצח האכזרי של רוזה לוקסמבורג, קארל ליבקנכט ומהפכנים מרקסיסטים נוספים, ולבגידת מנהיגות ה־SPD במהפכה הגרמנית ובמעמד העובד הגרמני, אשר הביאה לבסוף לעלייתו של היטלר לשלטון.

ביקורת מרקסיסטית על רעיונותיו של ברנשטיין

בסוף שנות התשעים של המאה ה־19 החל ברנשטיין לתמוך ברוויזיה מוחלטת של המרקסיזם. הוא טען שהקפיטליזם השתנה והתגבר על הסתירות של גאות ושפל הטבועות בו, שהמחיצות המפרידות בין המעמדות היטשטשו ושהמאבק המעמדי התיישן. ברנשטיין טען שהקפיטליזם יכול להדוף מהפכות באמצעות הסתגלות, שעוצמתו של המעמד הקפיטליסטי רבה כל כך שתמיד ינצח במאבקים בין המעמדות, ושאפשר להגיע לסוציאליזם על־ידי השגת רפורמות בתוך השיטה הקפיטליסטית.

במנשר המבריק שלה משנת 1899, "רפורמה חברתית או מהפכה", תקפה רוזה לוקסמבורג את רעיונותיו הרפורמיסטיים של ברנשטיין:

האם הקפיטליזם יכול להדוף מהפכות באמצעות הסתגלות?

ברנשטיין טען שעידן המהפכות תם, כיוון שהקפיטליסטים למדו להסתגל ולתמרן כדי להדוף מהפכות. מול מאבקי עובדים רציניים, למשל, טוען ברנשטיין, יכול המעמד הקפיטליסטי תמיד להעניק רפורמות. מוסדות מודרניים כמו מערכת האשראי והתפתחות הקרטלים הם מנגנונים השוברים את מעגל השגשוגים המהירים והנפילות, מקדמים שגשוג כלכלי קבוע ומונעים את המיתון הקפיטליסטי.

טיעונו של ברנשטיין מניח שלמעמד הקפיטליסטי חופש תמרון מוחלט בתוך השיטה הקפיטליסטית. במציאות, הקפיטליסטים הם קורבנות של האנרכיה במערכת השוק שלהם עצמם. אם אינם מצליחים להרוויח, הם נאלצים לפרוש מן העסק, ולכן הם אסירי מניע הרווח. מניע הרווח מאלץ אותם להוזיל את מחיריהם לעומת מתחריהם, ולהוריד את שכר העובדים לשם כך. הם רחוקים מלהיות מעל תנועת ההיסטוריה: הם כפופים לחוקיה ולכוחות הפועלים בה.

האם הקפיטליסטים באמת יכולים להסכים לרפורמות כרצונם?

אם, כפי שברנשטיין טוען, המעבידים יכולים להעניק רפורמות כרצונם כשהדבר מתאים למטרותיהם כדי להדוף אי שביעות רצון, מדוע אינם עושים זאת כיום? מדוע, מול אי השוויון הגובר בחברה הישראלית, כאשר 20 אחוז מהאוכלוסייה חיה מתחת לקו העוני, הם מרשים לעוני לגדול ולאי שביעות הרצון לכרסם? מדוע, במקום להעלות את שכר המינימום ולהשקיע ברווחה, קיצצה ממשלתו של אהוד ברק בקצבאות הילדים ובדמי האבטלה? מדוע היא מקצצת 100 מיליון ש״ח מתקציב החינוך הגבוה? האם המעמד הקפיטליסטי אינו מערער את שלטונו שלו בצורה כזו?

לקפיטליסטים אין חופש פעולה מלא בתוך השיטה הקפיטליסטית, כי השיטה מכתיבה להם את תנאיה שלה. למען הישרדותו בתקופות של מיתון, מנסה בעל־ההון לשמר את רווחיו על־ידי קיצוץ בשכר עובדיו והפחתת כמות המסים שהוא משלם למדינה. זה בדיוק מה שקורה כיום בישראל. ההיסטוריה עצמה הפריכה את טיעונו של ברנשטיין, שלפיו מנגנונים כמו מערכת האשראי והקרטלים מונעים שפל כלכלי ולכן גם מהפכה.

קרוב יותר לזמננו, הקפיטליסטים נקטו אמצעים שונים כדי לטייח את הסתירות בשיטה שלהם. משנות ה־1950 עד שנות ה־1970, למשל, נעשה שימוש בקיינסיאניזם (על שם הכלכלן הקפיטליסטי הבריטי ג׳ון קיינס). על־פי הקיינסיאניזם הגדלת ההשקעה ברווחה (על־ידי הגדלת הגירעון בתקציב אם יש בכך צורך), יחד עם העלאות שכר, יעודדו ביקוש וכך ייתנו דחיפת עידוד לכלכלה. אמצעים כאלו אכן סייעו לשגשוג הכלכלי, אבל לא הצליחו לפתור את הסתירות הפנימיות של הקפיטליזם: הוצאות ממשלתיות יצרו אינפלציה גדולה בשנות השבעים, שפגעה בשגשוג.

בשנות ה־1980, כתוצאה מן השפל הכלכלי, התפתח הניאו־ליברליזם. ממשלות רבות החל בתאצ׳ר בבריטניה ורייגן בארצות־הברית, קיצצו בהוצאה הציבורית והעלו את הריבית. הממשלה והמעסיקים השתמשו בכל האמצעים כדי להרע את מצב העובדים, למען שמירה על רווחיהן של החברות הגדולות. בבריטניה, למשל, פתחה תאצ׳ר במלחמה אכזרית בכורי המכרות, שהיו עמוד השדרה של האיגודים המקצועיים. בישראל משמשות סוכנויות כוח־האדם לפגיעה בעובדים המאוגדים, וכתוצאה מכך, להרעת השכר והתנאים של כול העובדים. בעוד המשבר במערב אירופה ובארצות־הברית נדחה, החדרת מדיניות ניאו־ליברלית למזרח אירופה הביאה להתמוטטות של רוב הכלכלות שם.

אבל כל האמצעים הללו משמשים לכל היותר לדחיית המשברים. כאשר המשברים מתרחשים לבסוף, פגיעתם קשה ועמוקה יותר, כיוון שעיכוב המשבר מחזק ומחדד את הסתירות הפנימיות שגורמות לו.

בניגוד לטענתו של ברנשטיין, מהפכות רחוקות מלהיות עניין של העבר. מהפכות הן חלק מההיסטוריה האנושית ותוצאה בלתי נמנעת של הסתירות הבלתי ניתנות לפתרון בחברה הקפיטליסטית.

אבל הקפיטליסטים הם בעלי הכוח, הם החזקים... לכן, האם לא ינצחו תמיד?

ברנשטיין טוען שהקפיטליסטים ינצחו תמיד. אבל, באופן פוטנציאלי המעמד העובד חזק הרבה יותר מן המעמד הקפיטליסטי. מבחינה מספרית הקפיטליסטים הם אחוז זעום של האוכלוסייה וככול שההון הולך ומתרכז בידי מעטים, מספרם עוד פוחת. בו בזמן, העובדים (כמעמד — יחד עם משפחותיהם) מהווים 85% מהאוכלוסייה הישראלית. העניין הוא שהמעמד העובד לא חזק יותר רק מן הבחינה המספרית. בלי העובדים שום דבר לא זז. אוטובוס לא יכול לנסוע בכוחות עצמו, ערימת לבנים לא יכולה להפוך בעצמה לבניין, ואפילו מפעל ממוכן ומודרני זקוק לעובדים שימציאו ויבנו את המכונות ולעובדים אחרים שיפעילו אותן. העובדים הם אלו המניעים את העולם, פשוטו כמשמעו. כשיפסיקו לעבוד שום דבר לא יזוז. כאן טמון כוחם של העובדים להשיג שינויים באמצעות שביתות — בין אם העלאה של שכר המינימום ובין אם שבוע עבודה מקוצר וכד'. יותר מכול, לעובדים יש גם כוח לייצר בהתאם לצורך ולא למען רווחי מעסיקיהם. לעובדים לא חסר כוח, אלא הבנה של הכוח המצוי ברשותם וכיצד להשתמש בו.

האם ניתן להשיג סוציאליזם באמצעות רפורמות במקום מהפכות?

מרקס הראה שההיסטוריה אינה התפתחות והתקדמות ליניארית. בניגוד לכך, החברה מתפתחת דרך "ספירלות, לא בקו ישר; התפתחות בקפיצות, אסונות ומהפכות; שבירות של הרצף…" (לנין). במערכת חברתית מתפתחים כוחות מנוגדים וסותרים מתחת לפני השטח, עד שפתאום מתרחש שינוי באורח מהפכני. כמו גומייה הנמתחת ונמתחת עד לנקודה מסוימת שבה היא נקרעת, או מים ההולכים ומתחממים עד שב־100 מעלות צלזיוס מתחוללת רתיחה, והמים משנים את טבעם והופכים לאדים: כך גם בחברה הולכות הסתירות ונבנות עד שבנקודה מסוימת הכמות הופכת לאיכות ושינוי יסודי מתחולל פתאום, באורח מהפכני.

מרקס תיאר את הסתירות בתוך הקפיטליזם שיובילו להפלתו. העובדה שלכמה אנשים בעלות פרטית על אמצעי הייצור, בעוד תהליך הייצור הוא חברתי ומיליוני עובדים מעורבים בו; העובדה שהקפיטליזם אינו מסוגל יותר לקדם את החברה — הדחף להרוויח גורם לבזבוז אנושי בצורת אבטלה, שוד משאבי טבע והתרוששותם של מיליונים החווים רעב פשוטו כמשמעו; וחשוב מכל, המאבק בין בעלי־ההון — המנסים להגדיל את רווחיהם על ידי הורדת השכר — והעובדים, המנסים לשפר את חייהם על־ידי מאבקים להעלאות שכר ושיפור בתנאים. כול הסתירות והכוחות המנוגדים הללו יגיעו בסופו של דבר לנקודה שבה לא ניתן יהיה לשלוט בהם. אז תתחיל תקופה מהפכנית.

בניגוד למרקס, ברנשטיין טוען שאפשר להשיג סוציאליזם באופן הדרגתי, על־ידי רפורמה של הקפיטליזם. לפי ברנשטיין אין צורך במהפכה כדי להביא לשינוי סוציאליסטי של החברה — השינוי יתרחש בהדרגה, כשהעובדים ישיגו רפורמות שיובילו להגדלת שליטתם באמצעי הייצור, עד להפיכתו של בעל אמצעי הייצור למנהל בלבד.

סוציאליסטים תמכו תמיד במאבק למען רפורמות, אבל ראו במאבק זה חלק מן המאבק שיעדו הסופי הוא טרנספורמציה סוציאליסטית מהפכנית של החברה. הדרך היחידה שבה יכולים עובדים לשפר את תנאיהם במשטר קפיטליסטי היא באמצעות מאבק מאורגן. בתקופות מסוימות ובתנאים מסוימים יכולים העובדים לזכות ברפורמות משמעותיות (כמו העלאות שכר, זכות הצבעה וכו') בתוך השיטה הקפיטליסטית. האיגוד המקצועי והפעילות הפרלמנטרית חשובים משום שהם מגבירים את המודעות של העובדים כמעמד, ומסייעים לארגן אותו ולהכינו לטרנספורמציה הסוציאליסטית של החברה.

אבל כשהעובדים נאבקים למען רפורמות — כמו העלאות שכר, זכויות פנסיה, צמצום שעות העבודה וכו', הם נאבקים למען זכויותיהם כעובדים שכירים בתוך המערכת. מאבקים כאלו למען רפורמות לא משנים את יחסי הייצור הקפיטליסטיים — העובד עשוי לקבל שכר טוב יותר כתוצאה מן המאבק, אבל הוא עדיין אינו בעליו של המפעל שבו הוא עובד, הוא אינו יכול להשפיע על ניהול המפעל, והוא עדיין מוכר את כוח העבודה שלו למעסיקו. מתח הרווחים של המעסיק עשוי להצטמצם, אבל המפעל והמכונות עדיין בבעלותו, והוא עדיין שוכר את העובד ומפיק רווח מאותו חלק של זמן העבודה שעבורו העובד אינו מקבל תשלום.

אם המאבק למען הרפורמות יתפתח למאבק למען בעלות של עובדים על המפעלים ושליטתם בהם, כלומר מאבק לשינוי יחסי הייצור הקפיטליסטיים, הרי שהקפיטליסטים לא יישבו בנחת בזמן שמפעליהם ועושרם יילקחו מהם. הם ישתמשו בכל האמצעים שברשותם — החוק, המשטרה, הצבא ואפילו בריונים פאשיסטים — כדי להגן על האינטרסים שלהם ועל רכושם. תנועה מהפכנית לא חייבת להיות אלימה, כיוון שהעובדים יכולים להשתלט על החברה ועל אמצעי הייצור באמצעות מספרם העודף בלבד. השיטות שבהן משתמשים המעסיקים כדי למנוע מהפכה בכל מחיר הן המועדות לאלימות.

אם כן, התיאוריה של מעבר הדרגתי לסוציאליזם על־ידי תיקון הדרגתי של הקפיטליזם היא פארסה.

האם רפורמות לא יכולות להיות מטרה בפני עצמן? האם חייבים להחליף את השיטה כולה?

כיוון שמאבק למען רפורמות לא משנה את יחסי הייצור הקפיטליסטיים, המעבידים יישארו בשליטה וינסו לפגוע בהישגיהם של העובדים. בגלל ששגשוג ונפילה מהווים חלק אינטגרלי מן השיטה הקפיטליסטית, ברגע שיגיע תור המיתון המעסיקים ינסו לשמור על רווחיהם על־ידי שחיקה וביטול של הישגי העובדים. הם יעשו זאת באמצעות אינפלציה, הורדת שכר העובדים והרעת תנאיהם (לדוגמה, על־ידי העסקת עובדי קבלן), קיצוץ ברווחה, העלאת המס על העובדים וכו'. בישראל של היום קל מאוד לראות כיצד הישגים שהושגו באמצעות מאבקי עובדים, כמו קופות הגמל, קרנות ההשתלמות, קצבאות הילדים, דמי האבטלה ותשלומי הרווחה מקוצצים או ממוסים. ברנשטיין אולי האמין באמת שהשגשוג בכלכלה הגרמנית יכול להימשך ללא גבול, אבל ההיסטוריה הוכיחה אחרת: תוך עשרים שנה פרצו בגרמניה מלחמה ומהפכה ובעקבותיהן שפל כלכלי עמוק ואבטלה של ארבעה מיליון עובדים... ולבסוף, הקפיטליסטים השליכו את המשטר הדמוקרטי והחליפו אותו בדיקטטורה פאשיסטית.

האם לא ניתן להפוך את הקפיטליזם לסוציאליזם באמצעות זכות ההצבעה הדמוקרטית ומאבקי חקיקה שיקדמו את זכויות העובדים?

ברנשטיין גם טען שהגברת ההיבטים המתקדמים של המדינה הבורגנית, כמו זכויות דמוקרטיות וחיזוק זכויותיהם החוקיות של העובדים, יביאו את הסוציאליזם.

כמרקסיסטים, אנו תומכים בכל הצעדים שישפרו את חיי העובדים ויאפשרו לקולם להישמע.

אבל עמדתה של המדינה בחברה אינה עמדה נייטרלית. מוסדות המדינה — הכנסת, המערכת המשפטית, המשטרה, הצבא, מערכת החינוך והתקשורת — כולם קיימים כדי להגן על האינטרסים של המעמד הקפיטליסטי. הקפיטליסטים הם השולטים במדינה למעשה. הכנסת קיימת כדי לספק לנו אשליה שיש לנו "מילה" בניהול החברה, אך ההחלטות האמיתיות מתקבלות בחדרי הישיבות של החברות הגדולות. זכותנו הדמוקרטית לשלשל פתק לקופסת ההצבעה פעם בארבע שנים אינה מעניקה לנו שליטה במדיניות הממשלה: ממשלות באות והולכות, אבל הן מפירות את הבטחותיהן לבוחרים בלי למצמץ וממשיכות כקודמותיהן לתקוף את המעמד העובד. הקפיטליסטים, מצד שני, מחזיקים את הפוליטיקאים בכיסם ויכולים ללחוץ על ממשלות באיום שיפסיקו את השקעותיהם, למשל.

ולמרות החוקים האמורים להגן על זכויות העובדים, בסופו של דבר היחסים הכלכליים הם המשפיעים על רווחת העובדים, ולא החוקים הרשומים בספר החוקים ותו לא.

כפי שציינה רוזה לוקסמבורג:

"אף חוק אינו מאלץ את הפרולטריון להיכנע לעולו של הקפיטליזם. עוני, היעדר אמצעי ייצור, מחייבים את הפרולטריון להיכנע לעולו של הקפיטליזם… גם הניצול בשיטת העבודה השכירה אינו מבוסס על חוקים. רמות השכר אינן נקבעות על ידי תחיקה, אלא על ידי גורמים כלכליים".

בישראל המדינה אינה עושה מאומה כדי להגן על זכויות מהגרי העבודה, למרות כל החוקים האוסרים על שכר העוני, תנאי המחיה וההתעללות שהם סובלים. משרד הפנים אפילו מנע מעמותת "קו־לעובד" לחלק עלון בנמל התעופה בן־גוריון שנועד ליידע את העובדים המהגרים לגבי זכויותיהם. בעוד המדינה מניחה למהגרי עבודה להירקב בצריפי אסבסט, היא מתייחסת בכפפות משי למעבידיהם — שמחרימים את דרכוניהם, לא משלמים להם ושוכרים ביריונים כדי להרביץ להם אם הם מתלוננים.

הקפיטליסטים משתמשים במוסדות המדינה, כגון הדמוקרטיה וחופש הדיבור, כמו בממתיקים, כדי להרדים את המעמד העובד. אבל כשתנאי העובדים יידרדרו במידה כזו שטבעה האמיתי של המדינה ייחשף, כשהממתיקים יפסיקו לפעול, ומאבקו של מעמד העובדים יאיים על כוחם של הקפיטליסטים, אז יוותרו הקפיטליסטים על הדמוקרטיה ויכריזו על מצב חירום או אפילו על דיקטטורה. זה בדיוק מה שקרה בגרמניה. בזמן שבו כתב ברנשטיין היתה גרמניה מדינה דמוקרטית־למחצה, אבל בשנות ה־1930, נוכח השפל הכלכלי בעקבות המלחמה והתסיסה החברתית הרחבה, הקפיטליסטים תמכו במפלגה הנאצית, במאמץ של הרגע האחרון לשמר את שליטתם. הם השתמשו בשליטתם במדינה — במשטרה, בצבא, בהוצאת צווי חירום — כדי להשעות את הזכויות הדמוקרטיות ולשבור את תנועת העובדים. באמצע שנות ה־1930 היה היטלר בשלטון וגרמניה הפכה לדיקטטורה גזענית ורצחנית.

תוצאות רעיונותיו של ברנשטיין

תוצאות התיאוריה של ברנשטיין עבור מאבק העובדים למען רפורמות

אם רואים ברפורמות מטרות בפני עצמן, אם העובדים נאבקים אך ורק במטרה להשיג רפורמות במסגרת הקפיטליזם, אזי מאבקם יהיה מוגבל על־ידי מה שהקפיטליסטים טוענים שהם יכולים להרשות לעצמם לתת. ניקח לדוגמה את מאבקה של ההסתדרות נגד הרפורמות במס: אם נתבונן ברפורמות של ועדת בן־בסט (ועדה לרפורמה במס) בהקשר רחב יותר, נראה שבמהלך 15 השנים האחרונות הועבר נטל המס מן המעבידים לעובדים. המעבידים מקבלים יותר ויותר הקלות מס וסובסידיות ובו בזמן יש קיצוץ בתשלומי הרווחה ופגיעה בזכויות העובדים. אבל, במקום לקרוא תיגר על תהליך זה, בדרישה להפחתת המס על העובדים ולהגדלת המס על המעבידים, ובתביעה להגדלת תשלומי הרווחה ולביטול הסובסידיות לחברות הגדולות, עוסק מאבקה של ההסתדרות רק בדרישה שיו״ר ההסתדרות עמיר פרץ יישב באותה הוועדה הנשלטת על־ידי המעבידים. כך, מקווה הנהגת ההסתדרות, יוכל לנסות ולהפחית את הסכום שתשדוד הממשלה מן העובדים.

הסיבה שהנהגת ההסתדרות לא תדרוש סוף לסובסידיות לתאגידים הגדולים היא שהם יאיימו במשיכת השקעותיהם. מול האיומים בסגירת מפעלים ופיטורי עובדים, על מנהיגי העובדים לדרוש הלאמה של אותם מפעלים, ואת הצבתם תחת ניהולם ושליטתם הדמוקרטית של העובדים, לשם ייצור מוצרים מועילים מבחינה חברתית. אבל לא הנהגת ההסתדרות ולא הממשלה מעלות את הדרישה להלאמה, כי הן משחקות את המשחק לפי הכללים שקבעו הקפיטליסטים.

כך שבזמן משבר כלכלי מנהיגי עובדים רפורמיסטים אינם יכולים אלא להגביל את תביעות העובדים, ולפעול להשקטת זעמם של העובדים בדרכים "בטוחות".

התוצאה של כל זה היא הוצאת העובדים למאבק למען הישגים מינימליים ופשרות עלובות, וכעת, בזמן משבר כלכלי, המאבקים הם לעיתים קרובות למען צמצום הנזק שיספגו העובדים. תהליך כזה מייאש את העובדים ויכול להביא לאיבוד תקווה — העובדים עשויים להפסיק להאמין ביכולתם לשפר בצורה משמעותית את תנאיהם באמצעות מאבק.

מה היו תוצאות קבלת התיאוריה של ברנשטיין בטווח הארוך? בגרמניה? בעולם?

רוזה לוקסמבורג צדקה לחלוטין בתיאור התיאוריה של ברנשטיין כ"ניסיון לשבור את החרב שסייעה לפרולטריון לחדור את חשכת עתידו". ב־1918 גרמניה היתה בעיצומה של מהפכה. מועצות עובדים, חיילים ומלחים היו בשלטון בכל הערים הגדולות. הממשלה היתה חסרת אונים. אבל העובדים עדיין ראו ב־SPD את מפלגתם, וביקשו ממנהיגיה להראות להם את הדרך. אולם כפי שהסברנו קודם לכן, המנהיגות כבר הסתאבה. כעת היה למנהיגות אינטרס פרטי במערכת הקפיטליסטית, ורעיונותיה הרפורמיסטיים שימשו פשוט כדי לכסות על פירוק תנועת העובדים מנשקה ושמירה על המשטר הקפיטליסטי. ההנהגה, בייאושה לשמור על השיטה הקיימת, בגדה במהפכה והחזירה את השלטון לידי הקפיטליסטים. חלק ממנהיגי ה־SPD היו אחראים על ציד מנהיגים מהפכנים מרקסיסטים וחיסולם. לפקודתו של גוסטאב נוסקה (Gustav Noske), מנהיג סוציאל־דמוקרטי ושר ההגנה, נרצחו מאות מהפכנים, ובהם רוזה לוקסמבורג וקארל ליבקנכט (שבאותה עת כבר עזבו את ה־SPD, והקימו את המפלגה הקומוניסטית — KPD — שהיתה מהפכנית בתחילת דרכה). גולגולותיהם רוסקו בקת רובה, הם נורו בראשם והושלכו לנהר. כך איבד המעמד העובד הגרמני — ותנועת העובדים בעולם בכלל — מנהיגים מהפכנים אמיצים ודגולים.

חשוב לציין שאותם הג׳נטלמנים שקידמו את "ההגעה ההדרגתית לסוציאליזם באמצעות רפורמות" השתמשו באלימות האכזרית ביותר כדי לדכא את המהפכה של ההמונים הגרמנים. הדורות הבאים — היזהרו!

מפלתה של מהפכת 1918 גרמה לייאוש כבד בקרב מעמד העובדים הגרמני. שפל כלכלי עמוק תקף את גרמניה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. בזמנים שכאלו הבטחותיה הריקות של ה־SPD לרפורמות לא היו שוות דבר. הם כבר לא יכלו להציע לעובדים מאומה. ה־SPD כבר לא יכלה לעצור את גיאות אי שביעות הרצון על ידי מתן רפורמות. כיוון שלא יכלו לשלוט בזעם ההמונים באמצעים "דמוקרטיים", תמכו הקפיטליסטים הגרמנים במפלגה הנאצית. הפסקת הבחירות הדמוקרטיות, הוצאת האיגודים המקצועיים מחוץ לחוק, הצנזורה על העיתונות והציד והחיסול של מנהיגים מרקסיסטים ומנהיגי עובדים, היו ניסיון קפיטליסטי של הרגע האחרון לשמור על השלטון. זה לא צריך היה לקרות. בגידת מנהיגות ה־SPD, יחד עם הטעויות החמורות של המפלגה הקומוניסטית (KPD), סללו את הדרך לאירועים הנוראים והטרגיים שהתרחשו לאחר מכן.

אחרי המלחמה שב הרפורמיזם וזכה לפופולריות באירופה, זאת כיוון שהקפיטליזם נכנס לתקופת שגשוג ממושכת וחסרת תקדים, שנמשכה משנות החמישים ועד ראשית שנות השבעים. השגשוג סיפק את הדלק למפלגות הרפורמיסטיות. מאבקי עובדים המוניים לחצו על הקפיטליסטים לתת רפורמות לעובדים כדי למנוע מהפכה. הרפורמות הגיעו בצורת העלאות שכר, קיצור שעות העבודה, שיפור בתנאי העבודה והתרחבות מדינת הרווחה. הרפורמות ניתנו כי באותה תקופה הקפיטליזם יכול היה להרשות לעצמו לתת אותן. הרפורמיזם היה פופולרי ביותר, והמפלגות הסוציאל־דמוקרטיות שלטו ברבות מן המדינות האירופיות. בשוודיה שמרה המפלגה הסוציאל־דמוקרטית על שלטונה ללא הפרעה מסוף המלחמה ועד שנות השבעים. אבל עם תחילת המעבר מצמיחה למיתון בשנות השבעים אילץ המעמד הקפיטליסטי הבינלאומי את הממשלות לצמצם את ההוצאה הציבורית ולפגוע בזכויות ובתנאי העובדים.

כיוון שלא רצו לקרא תיגר על המשטר הקפיטליסטי, נאלצו המפלגות הסוציאל־דמוקרטיות לבצע קיצוצים. בשוודיה, למשל, קיצצה הממשלה הסוציאל־דמוקרטית האחרונה באמצע שנות התשעים 33% מתקציבי הרווחה. בצרפת, הפריט ראש הממשלה ז׳וספאן יותר נכסים ממשלתיים מכל ממשלת ימין לפניו. המפלגות הסוציאל־דמוקרטיות היו רפורמיסטיות רק במילים; בפועל הן לא יכלו לעמוד בהבטחותיהן לעובדים. התוצאה היתה פנייה חדה ימינה ברוב מפלגות העובדים המסורתיות, כמו מפלגת הלייבור בבריטניה או ה־SPD בגרמניה. מפלגות אלה נטשו את כל הדיבורים הסוציאליסטיים ואימצו לחיקן את "השוק". תוצאת התקפותיהן על העובדים היתה אכזבה וזעם המוניים, ונטישה המונית של אותן המפלגות המסורתיות של העובדים.

העובדים באירופה מחפשים אלטרנטיבות, אבל בהיעדר מפלגות עובדים המוניות הם בוחרים לא להצביע או מצביעים מתוך מחאה, כמו ההצבעה עבור יורג היידר באוסטריה. בבחירות האחרונות לראשות העיר בלונדון זכה קן ליווינגסטון, שנתפס כמועמד שמאלי, ומפלגת הלייבור הובסה. בכל רחבי בריטניה היתה התמוטטות בתמיכה במפלגת הלייבור.

תנועת מאבק סוציאליסטי והתנועות האחיות שלה באירופה, קוראות להקמת מפלגות עובדים המוניות חדשות. בהיעדר מפלגות כאלו תתחזק משמעותית התמיכה ברעיונות ריאקציונריים, כמו הניאו־נאציזם והפונדמנטליזם הדתי.

מהן האפשרויות לרפורמיזם בימינו?

אף שאיננו רואים חזרה של מערכים סוציאל־דמוקרטיים המוניים בתקופה הקרובה, סביר שתהיה התחדשות של רעיונות רפורמיסטיים בקרב העובדים ויופיעו מפלגות עובדים רפורמיסטיות חדשות. ישנה גם אפשרות להיווצרות מערכים צנטריסטיים חדשים, כלומר מפלגות בעלות רטוריקה מהפכנית שבפועל הן רפורמיסטיות בבסיסן.

אבל הרפורמיזם לא יכול להתקיים בלי בסיס כלכלי, וזוהי הסיבה לכך שבמדינות העולם השלישי מעולם לא התקיימה סוציאל־דמוקרטיה. שלא כמו בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה, הקפיטליזם נמצא כעת במשבר עמוק, ו־40% מהעולם נמצא במיתון.

מול מאבקי עובדים המוניים מחודשים המאיימים לערער את השיטה, המעמד הקפיטליסטי בתקופה הנוכחית יעניק רפורמות, אבל לא במימדים של שנות ה־1950. הרפורמות יהיו מוגבלות מטבען ויבוטלו במהירות רבה.

אבל זה לא יוביל עובדים אוטומטית למסקנות מהפכניות. מרקס הראה כיצד הטבע האנושי שמרני מטבעו, כיצד נצמדים אנשים לרעיונות ישנים זמן רב אחרי שהמציאות השתנתה. סביר שהעובדים ייצמדו לאשליות רפורמיסטיות למרות העובדה שכול רפורמה צנועה תילקח בחזרה פעם אחר פעם. רק אחרי שינסו כל דרך אחרת, רק אחרי שמאמציהם לשנות את השיטה ייכשלו פעם ועוד פעם ועוד פעם, אז יסיקו המוני העובדים מסקנות מהפכניות לגבי הצורך להפיל את השיטה המדכאת כולה.

מהי האלטרנטיבה שלנו?

משבר הקפיטליזם נובע מן הסתירות היסודיות הטבועות בו: הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור והייצור לשם רווח במקום לסיפוק הצרכים. כל ניסיון למצוא פתרון בתחומי השוק ייתקל במגבלות אלו. התשובה היא לא לשנות את הדרך שבה מנוהל הקפיטליזם, אלא לבטל אותו ולהחליפו בשיטה סוציאליסטית.

איננו שואפים ליצור מהפכה בצורה מלאכותית — מהפכות הן חלק בלתי נמנע של התהליך ההיסטורי. אבל מהפכות מסתיימות לעתים קרובות בתנועה אנטי־מהפכנית נגדית, כפי שקרה במהפכה באינדונזיה לפני מספר שנים (1996–1998). לכן עלינו לבנות מפלגה מרקסיסטית מהפכנית, עם שורשים במעמד העובד ובסיס תיאורטי חזק, שיאפשר לנו לנתח אירועים בזמן התרחשותם, כדי להתערב במאבקים המוניים ובמהפכות ולהראות את הדרך קדימה אל הסוציאליזם.

משמעותו של הסוציאליזם היא שהמעמד העובד ייקח את השליטה על המדינה והכלכלה מידי הקפיטליסטים השולטים בהן, וינהל אותן על פי תוכנית ייצור. הדבר דורש בעלות משותפת על הבנקים והמונופולים השולטים בכלכלה, והצבתם תחת שליטה וניהול דמוקרטיים של העובדים. בצורה כזו ניתן יהיה לנצל את הכוחות היצרניים העצומים של החברה כדי להבטיח עתיד של קיום בכבוד לאוכלוסיית כדור הארץ כולה, ולא רק למען רווחיהם של התאגידים.