בשנה האחרונה ראינו כמה אירועים מרשימים של מחאה בינלאומית נגד המוסדות הכלכליים של המערכת הקפיטליסטית העולמית — מ"הקרב על סיאטל" בזמן הוועידה של אירגון הסחר העולמי בדצמבר האחרון, דרך ההפגנות מול הפגישה השנתית של קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי בוושינגטון באפריל ועד המחאות סביב כינוס הפורום הכלכלי העולמי במלבורן, אוסטרליה מה־11 עד ה־13 בספטמבר.

הפגישה השנייה השנה של קרן המטבע והבנק העולמי בפראג בין ה־26 ל־28 בספטמבר, וההפגנות שילוו גם אותה, מספקות הזדמנות מצוינת לעריכת מאזן מפוכח של תנועת ההתנגדות הבינלאומית הזו ושל שיטות הפעולה שלה, שיכלול לצד ההישגים המשמעותיים גם את המגבלות. מאזן כזה הכרחי לצורך המעבר מהשלב הראשון, והחשוב כשלעצמו, של הבעת מחאה ויצירת מודעות בסיסית ורחבה לצורך להיאבק בהרס שגורמים המוסדות הכלכליים האלה והשיטה הכלכלית שעומדת מאחוריהם, לשלב הבא והחשוב עוד יותר: הצגת סדר יום פוליטי ושיטה כלכלית חלופית שיוכלו להוביל לניצחון את המאבק למען השינוי הכלכלי, החברתי והסביבתי שהאנושות זקוקה לו היום יותר מאי פעם.

ההישגים של תנועת המחאה הצעירה לפי המסורת של סיאטל בשנתה הראשונה מרשימים: חיבור בין עובדים מאורגנים, סטודנטים, קבוצות דתיות, אנרכיסטים, פעילי זכויות אדם, אירגונים ירוקים וסוציאליסטים תחת גג אחד; שימוש בטכנולוגיה חדשה (האינטרנט, מחשבים ניידים ומצלמות וידיאו ביתיות) לתיאום הפעולות, וליצירת מרכזי תקשורת עצמאית שמתמודדים עם ההשמצות והשקרים של התקשורת הממוסדת שנשלטת על ידי מיליונרים; פירסום רחב של הנזק שגורמים מוסדות אנטי־דמוקרטיים ותאגידים רב־לאומיים בעלי עוצמה; ויצירת שיכבה משמעותית של צעירים ופעילים שמבינים שלפערים הכלכליים, להתפוררות החברתית ולהרס הסביבה יש גורם משותף אחד — השיטה הקפיטליסטית, שמבטיחה רווחים למיעוט זעיר של בעלי־הון על חשבון הצרכים של הרוב המוחלט של תושבי כדור הארץ (כולל בעלי החיים והצמחייה). אבל ההישגים האלה הם גם המקום שבו נעצרה התנועה ונתקלה בגבולות חדשים, שכדי לפרוץ אותם היא חייבת להשתנות.

לאן ממשיכים מכאן?

אז מה עוד אפשר לבקש? מה אפשר לשפר, לחדד ולחזק כדי להוביל את התנועה הלאה? קודם כל את החיבור לעובדים. אי אפשר להדגיש מספיק את חשיבות התפקיד של מעמד העובדים, כגורם שיש לו האינטרס המובהק ביותר בהחלפת השיטה הקפיטליסטית וגם הכוח הפוטנציאלי לבצע את המשימה הזאת, שנובע ממשקלו המספרי באוכלוסייה ומהעובדה שהוא זה שמפעיל את גלגלי הכלכלה. החלק היחסי של מעמד העובדים העולמי באוכלוסייה והמשקל שלו בכלכלה העולמית גדולים היום יותר מתמיד. חוסר ההצלחה ברתימת עובדים להפגנות בוושינגטון מילא תפקיד חשוב בכישלון הניסיון לחסום את הוועידה שם ובמיעוט המשתתפים לעומת סיאטל (כ־15 אלף בוושינגטון לעומת 50 אלף בסיאטל), והאפקט הזה עדיין שולי בהשוואה ליכולת העובדים לשתק את התעשייה והשירותים החיוניים.

אבל גם ההתנגדות למנהיגות ולהתארגנות, שנובעת באופן טבעי מהמיאוס והסלידה שמעוררות (ובצדק) הפוליטיקה הממוסדת המזויפת והמפלגות הקפיטליסטיות המושחתות, הפכה לדוֹגמה מכשילה. אותן שיטות פעולה ספונטניות שבסיאטל היו בלתי צפויות ותפסו את מארגני הוועידה והמשטרה עם המכנסיים למטה, היו מוכרות ל"שומרי החוק והסדר" המצוידים לקרב של המדינה הקפיטליסטית וקיבלו מענה יעיל וברוטאלי מצד הכוחות המתוגברים בוושינגטון ארבעה חודשים מאוחר יותר. הצירים לוועידה הובלו לאולמות בשעות הבוקר המוקדמות, כשמספר המפגינים במקום היה קטן. ל־50 אלף השוטרים במלבורן (חצי ממשטרת אוסטרליה!) הספיק יום אחד כדי לתפוס את הפרנציפ — ביום השני פרצו השוטרים את השורות הדלילות של המפגינים (ודרסו כמה מהם) בשבע בבוקר ואיפשרו לביל גייטס וחבריו לחמוק מבעד למצור. הרוח הדמוקרטית של התנועה יכולה וצריכה לקבל ביטוי במנהיגות דמוקרטית, שתוכל להגיב במהירות לשינויים במצב ולהתמודד עם בעיות בלתי צפויות.

דרושה אלטרנטיבה סוציאליסטית

וחוץ מזה, אחרי שהבנו למה אנחנו מתנגדים, אנחנו חייבים לדעת גם מה אנחנו מציעים. דרושה אלטרנטיבה אמיתית, יעילה וניתנת להשגה לשיטה הקפיטליסטית, והכללות מעורפלות כמו "אנחנו צריכים חברה צודקת, פיתוח בר־קיימא וכלכלה שמתמקדת בבני־אדם" לא יספיקו. כל התשובות נכונות, אבל לשיטה היחידה שיכולה להבטיח את כל אלה יש שם: האלטרנטיבה הסוציאליסטית. ולא מדובר רק בשם — המארקסיזם (כולל הגישה שפיתח לנין לשאלה הלאומית והמפתח שנתן טרוצקי להבנת ההתנוונות של המהפכה בברית המועצות) נותן את הכלים הטובים ביותר לניתוח התהליכים שפועלים בעולם של היום והמאבק של הכוחות המעמדיים בו. המארקסיזם האמיתי גם מספק את הכלי המעשי להפלת הקפיטליזם והחלפתו בסוציאליזם: אירגון בינלאומי של מפלגות מהפכניות דמוקרטיות והמוניות שיאחדו את מעמד העובדים, יחדירו בו את המודעות לכוח שלו ויובילו את האנשים העובדים לקחת את השליטה הדמוקרטית על התעשייה, הטכנולוגיות המתקדמות ביותר, השירותים החיוניים, התשתיות ומשאבי הטבע, ולנהל את כל אלה בצורה מתוכננת — למען הצרכים האמיתיים של החברה ולא בשירות הרווחים של מיעוט קטן.

סוציאליזם לא רק יספק צרכים אנושיים בסיסיים כמו תזונה, בריאות, דיור וחינוך, אלא ישחרר את כולנו מהמאבק להישרדות ויאפשר לכל אחד לפתח באופן חופשי ומלא את הכישרונות שלו, מעל ומעבר למה שניתן להשיג תחת קפיטליזם. ואם זה לא משהו ששווה להילחם בשבילו, אז מה כן?